לפני הפרק, הנה השיר להורדה,
תפעילו אותו כשהוא יהיה כתוב [לפני הסצנה האחרונה]:
Michael Learns To Rock - U took my heart away
=פרק 208=
"ג'וש... אנ י...", היא החלה לאמר ואז שתקה, מביטה בו. את ג'וש היא הכירה כבר כמה שנים טובות,
הוא ודנה היו חברים טובים שלה בעבר, כל כך טובים. הם היו יוצאים ביחד, רוקדים ביחד, עושים הכל ביחד.
אפילו הייתה תקופה שהיה לה קראש לא נורמלי עליו אבל זה לא הלך. הם היו האנשים הכי קרובים, עד התאונה.
ג'וש: "אני יודע שאת בטח מופתעת לראות אותי כאן"
אנה: "כן"
ג'וש: "אני וכל החבורה מתגעגעים אלייך, כולם, אבל במיוחד דנה ואני, אנחנו... אנחנו רוצים שתחזרי
להסתובב איתנו, לרקוד איתנו, את יודעת, ו..."
אנה: "בשביל זה באת?", היא קטעה אותו
ג'וש: "כן, אנה, אנחנו באמת מתגעגעים אלייך"
אנה: "עכשיו נזכרתם להגיע? לא, אני פשוט מנסה, באמת מנסה להבין את כל העניין הזה ולא מצליחה"
ג'וש: "מה יש להבין כאן?"
אנה: "אנחנו היינו החברים הכי טובים, כולנו, עד התאונה... מאז כולכם פשוט התרחקתם, התנתקתם
מימני, לא באתם לבקר אותי, לא התקשרתם אפילו לשאול מה שלומי. רק דנה נזכרה אחרי כמה זמן לבוא ולבקש
סליחה, ויודע מה? סלחתי לה, הסכמתי שנצא. ולאן היא לוקחת אותי? לראות את הסרט פלאשדאנס כשאני
מרותקת לכיסא גלגלים, כאילו, עד כמה חסרת רגש אפשר להיות?"
ג'וש: "אני בטוח שהיו לה כוונות טובות אנה, את יודעת שדנה בחיים לא תעשה משהו בשביל לגרום לך רע"
אנה: "וואלה? אני כבר לא יודעת"
ג'וש: "דיי, אל תדברי ככה, נו...", הוא אמר והביט בה במבט מתחנן.
אנה: "ג'וש, אני... דיי, באמת, זה מה זה לא מתאים, אתה מגיע אליי הבייתה בשעה כזו מאוחרת בלילה,
רוצה שנחזור להיות כולנו ביחד, וזה באמת... נחמד, הכל טוב ויפה"
ג'וש: "אבל...?"
אנה: "אבל נזכרת מאוחר מידיי, מה אני אגיד לך, זה פשוט לא מתאים עכשיו. אני הבנתי לאט לאט
מי החברים האמיתיים שלי והתאונה רק עזרה לי להבין את זה"
ג'וש: "מה, את רומזת שאנחנו לא חברים שלך?"
אנה: "משהו כזה", היא אמרה והוא שתק, תוקע את מבטו בריצפה הישנה. "חברים אמורים להיות איתי
גם כשרע לי, אבל אתם... אתם איתי רק כשטוב לי, ברגע שקורה לי משהו אתם מתרחקים ולא שומעים ממכם
בכלל. הנה, עכשיו חזרתי ללכת ואתם חזרתם גם, מה קרה?"
ג'וש: "אנה... אנחנו לא ידענו איך להתמודד עם זה, טוב? לא ידענו!"
אנה: "מה יש לדעת?! לא ביקשתי שתבואו ותתנחלו אצלי כל יום ותעודדו אותי, אבל אפילו שיחת טלפון
אחת לא יכולתם להרים? אני לא מבינה, באמת שלא."
ג'וש: "את חייבת להאמין לי, אנחנו באמת לא ידענו איך להגיב לכל העניין"
אנה: "אז פשוט מתעלמים? בורחים? יש לך מושג איך אני הרגשתי כשאני ראיתי שאתם לא באים בכלל לבקר אותי?
לא מתקשרים, לא... לא כלום. אתה בכלל יכול לדמיין מה עבר עליי?", היא הרימה את קולה ומייד הנמיכה
אותו, "מזל שליאור היה איתי ועבר איתי ביחד את כל התקופה המסריחה הזאת"
ג'וש: "אה, אתם... עדיין ביחד?"
אנה: "כן. ואתה יודע מה ניראה לי? שפשוט אז כשהייתי נכה לא היה לכם מה לעשות איתי, הרי למועדוני
היפ הופ לא יכולתי לצאת איתכם, לרקוד איתכם בשכונה לא יכולתי, פשוט לא הייתי שווה כלום פתאום
אז בגלל זה זה לא עניין אותכם בכלל, עכשיו אני הולכת, רוקדת, יש לי סטודיו פה במקלט משל עצמי,
ונחש מי נזכרים להופיע? ג'וש ודנה, ממש חברים אחלה אתם"
ג'וש: "אני מאוד מקווה שאת היית צינית עכשיו"
אנה: "ממש לא", היא אמרה והמישכה להישען על הדלת הפתוחה. היא חשבה שזה אולי חוצפה שהיא לא מכניסה
אותו לבית שלה ומדברת איתו כשהיא נמצאת בביתה והוא נמצא מולה, מחוץ לבית, אבל היא מייד הבינה שהיא
לא חייבת לו שום דבר.
ג'וש: "את חושבת שמה, שאנחנו מנצלים אותך?"
אנה: "לא אמרתי את זה ג'וש, אל תכניס לי מילים לפה. אני רק אמרתי שאתם נמצאים איתי כשיש לכם מה להפיק
מימני, אבל ככה סתם כשאני צריכה את העזרה שלכם, את התמיכה, את העידוד... אתם נעלמים"
ג'וש: "זה כן נשמע כמו ניצול"
אנה: "בבקשה, אתה אמרת"
ג'וש: "לא... התכוונתי, איך שאת מציגה את זה"
אנה: "אני לא מציגה שום דבר, אני אומרת מה קרה, ואתה רוצה להתווכח איתי? להגיד לי שזה לא נכון?
להגיד לי אולי שאני טועה?", היא שאלה בכעס והוא שתק. "ידעתי", היא סיננה, "לפחות תגיד
שאני צודקת"
ג'וש: "את לא", הוא אמר והרים את מבטו אלייה, "את באמת היית חסרה לנו"
אנה: "טוב דיי, ג'וש, אין לי מה להגיד לך, מספיק"
ג'וש: "תתני לזה הזדמנות"
אנה: "בשביל מה? בשביל להיפגע שוב? לא תודה, נפגעתי מספיק משניכם. הייתי בטוחה שאתם החברים הכי
טובים שלי אבל כניראה שחייתי בסרט, סרט אחושרמוטה. אתם לא באמת רוצים להיות חברים שלי,
אתם לא יודעים להיותאיתי כשרע לי כי אני לא באמת מעניינת אותכם, אתם רוצים לחזור להיות איתי בקשר
כי הכל בסדר אצלי עכשיו"
ג'וש: "את יודעת שזה לא נכון"
אנה: "הלוואי שזה לא היה נכון. אתם הוכחתם לי שזה כן", היא אמרה באיטיות והביטה היישר לתוך עיניו,
הוא מייד השפיל את מבטו.
ג'וש: "את... את ההית רצינית עכשיו?"
אנה: "כן"
ג'וש: "אני לא מאמין שזה מה שאת חושבת"
אנה: "אז תתחיל להאמין...". הוא שוב שתק, שוב שתיקה ארוכה, שוב הוא משפיל את מבטו.
"יש לך עוד משהו לאמר לי לפני שאני הולכת לישון?", היא שאלה בקרירות. היא לא באמת רצתה להיות קרירה,
היה לה רע, היא נפגעה מהם.
ג'וש: "ל...לא... אנה, רק... תחשבי על זה, טוב?"
אנה: "אין על מה לחשוב... לילה טוב", היא אמרה וסגרה בפניו את הדלת.
---
נטלי לא התנגדה לנשיקה, הוא היה נשקן לא רע, לאחר שהם התנתקו הוא חייך אלייה.
"את מנשקת כל כך טוב"
נטלי: "ת... תודה"
ארז: "איך אני מנשק? בטח אני כל כך גרוע"
נטלי: "לא לא, מה פתאום, אתה דווקא סבבה"
הם המשיכו להתנשק, הלשונות מתערבבות, נטלי עצמה את עינייה והרגישה רע מצד אחד וטוב מצד שני.
היא הרגישה רע מפני שהיא די בוגדת ברועי, אבל בעצם הוא זה שתמיד אומר לה שהם לא חייבים שום דבר אחד
לשניה והם אפילו לא מוגדרים כחברים, היא הרגישה טוב כי זו הייתה הרגשה כאלו היא מחזירה לו על כל היחס שלו,
על כל הורדת הביטחון שלה.
לאט לאט הם קמו מהספה ועמדו אחד מול השנייה, היא הורידה את חולצתה השחורה ולאחר מכן גם את החזייה,
לקח לארז פחות מדקה להיות עם תחתונים בלבד.
הוא נישק את שפתייה בתשוקה וירד לאט לאט אל הצוואר, מנשק גם אותו ברפרוף, נושך, מלקק,
היא נהנתה מזה, הוא הדליק אותה.
הוא חפן את שדייה ונישק אותם, מלקק, לא מפספס שום חלק.
לאחר מכן גם הג'ינס שלה ירד, וגם התחתונים, היא עמדה מולו ערומה לגמריי כשהאור הקטן מאיר בחלקו
על גופה.
"את כל כך מושלמת...", הוא לחש והמשיך לנשק אותה
"אל תגזים", היא חייכה
ארז: "לא, אני רציני, נטלי", הוא אמר והביט אל עינייה הכחולות, "את באמת מושלמת, את...
אני לא מבין בכלל איך את שמה עליי"
נטלי: "מ... מה זאת אומרת?"
ארז: "אני לא הכי יפה, אני מרגיש שמן ליידך, מכוער ליידך ו..."
נטלי: "דיי ארז, מספיק לדבר שטויות, אתה יודע שאתה לא כזה"
ארז: "באמת?"
נטלי: "כן...", היא אמרה וחייכה אבל בתוך תוכה די נמאס לה להיות בתפקיד ה'מעלת ביטחון עצמי' שלו.
ארז: "איך אני מת עלייך"
נטלי: "שש...", היא לחשה
"את כל כך מושלמת...", הוא לחש והיא חייכה, הוא ליטף את שערה הארוך, נישק את צווארה, מוליך
אותה אחרונית עד שנשכבה על המיטה והוא עלייה, הם המשיכו לגעת אחד בשנייה עד שהוא עצר את הכל.
"חכי שנייה", הוא אמר מייד לפני שבאה להוריד לו את התחתונים.
"מה... מה קרה?", היא שאלה והתיישבה מייד, "משהו לא, לא בסדר?"
ארז: "אני לא כל כך יודע איך להגיד לך את זה"
נטלי: "פשוט תגיד"
ארז: "יש לי בעיה"
נטלי: "שהיא...?"
ארז: "יש לי בעיה עם הגודל", הוא אמר בבת אחת והביט הצידה, לא רוצה להביט בעינייה, מפחד מתגובתה.
נטלי: "מה זאת אומרת? לכל אחד יש בעיות עם הגודל, זה שאין לך 20 ס"מ לא אומר שיש לך קטן,
אתם הבנים...", היא נאנחה.
נטלי שכבה כבר עם 3 בנים. הראשון היה החבר הראשון שלה, השני היה מישהו שהכירה במשך חודשיים,
בדיוק לפני שעברה דירה, והשלישי היה רועי.
ארז: "לא, אני... אני רציני נטלי, יש לי ממש קטן"
נטלי החליטה לבדוק זאת בעצמה והורידה את תחתוניו בעדינות. הוא צדק. היה לו באמת קטן, ממש קטן.
בחיים היא לא ראתה כזה קטן, היא לא ידעה איך להגיב כדי לא להעליב אותו אז היא פשוט חייכה.
"זה לא נורא", היא שיקרה.
היא ירדה לו, מנסה לשמח אותו, כרגיל - מנסה לרצות את כל העולם.
כשהיא נשכבה על גבה הוא ירד לה, די בארסיביות. היא לא אהבה שנוגעים בה בכח או באגרסיביות,
זה די דחה אותה אבל היא לא רצתה להגיד לו להפסיק.
וכשהוא חדר אלייה היא כמעט ולא הרגישה שום דבר, היא פשוט שכבה שם, עושה קולות שהוא רוצה לשמוע,
זזה בקצב הלא מובן שלו ורק מחכה שהוא יגמור. היא רק חיכתה להסתלק משם, ולא בגלל שהוא לא סיפק אותה,
היא פשוט רצתה להיות בבית שלה, למחוק את הערב הזה, למחוק את ה'בגידה' הזאת, את ההתנהגות הזולה
שלה באותו הערב.
כשהוא גמר הוא נשכב על ידה והיא התנשם.
היא התנשמה גם, כדי שיחשוב שגם היא כאילו מנסה להירגע מה'סקס הפרוע' שהיה להם.
---
נועה לקחה את התיק הוורוד שלה, בשנייה שבאה לצאת מביתה הפלאפון שלה צלצל.
"מה את מתקשרת אליי על הבוקר?", היא מייד שאלה
שובל: "זה לא כאילו את ישנה נועה"
נועה: "אה... מה קורה?"
שובל: "סבבה. תקשיבי רגע..."
נועה: "מה עשית פעם?"
שובל: "תבטיחי שלא תכעסי"
נועה: "לא מבטיחה שום דבר"
שובל: "נכון אנחנו אמורות לצאת מחר בערב למועדון? אני, את והדר?"
נועה: "נו..."
שובל: "דיברתי אתמול עם נטלי ו..."
נועה: "אל תגידי לי שהזמנת אותה"
שובל: "כן"
נועה: "את מטומטמת?!", היא מייד הרימה את קולה, "אין לך שכל בתוך הקופסה שלך?! אין?!"
שובל: "היא ממש רצתה לבוא"
נועה: "מעניין לי את הקצוות השרופים שלי!"
שובל: "תתני לה צ'אנס"
נועה: "תגידי לי שובל, את לא מבינה שהיא לא משלנו? היא לא אחת מאיתנו, מתי תקלטי את זה כבר?"
שובל: "אבל..."
נועה: "היא שייכת לחבורה של מיטל ולירז, למה את דוחפת אותה אלינו בכח"
שובל: "היא בודדה"
נועה: "היא לא"
שובל: "תתני לה צ'אנס, בבקשה"
נועה: "יודעת מה? סבבה, וחסר לך שהיא תעשה דבר אחד קטן שיעצבן אותי".
---
נטלי פקחה את עינייה באיטיות, ברגע שזזה ארז התעורר גם.
"קמת יפה שלי...", הוא חייך ונשק על שפתייה. שוב נוגע בה, מלטף אותה, מנשק אותה.
הם עשו את זה, שכבו שוב. הם היו ערומים, כי ככה הם נרדמו כך שלא היה צריך לעבוד קשה.
לאחר שהוא גמר נטלי קמה מהמיטה וניגבה את עצמה בעזרת מטלית לחה.
"אני... הולכת להתלבש, אני ממש מאחרת", היא אמרה.
"אני אסיע אותך", הוא אמר ומשך אותה אליו
נטלי: "לא, אני אסע באוטובוס. אתה יודע שאני שונאת אופנועים"
ארז: "אל תדאגי נו, אני נוסע ממש לאט"
נטלי: "אני הולכת להתלבש", היא חייכה, לקחה את הבגדים שלה ונכנסה אל חדר השירותים.
בזמן שעשתה פיפי היא התאפקה שלא לבכות, היא פשוט הרגישה מגעיל עם עצמה, חיכתה להגיע הבייתה ולקרצף
את הגוף שלה. היא הדליקה את הפלאפון שלה וראתה שיש לה שתי הודעות, הראשונה הייתה מרועי, "()למה
את לא זמינה?! רציתי לראות אותך!(), ההודעה התקבלה ב3 לפנות בוקר. היא שנאה שרועי היה מפנה לה
זמן רק בשעות כאלה מאוחרות, מתי שנוח לו. ההודעה השנייה הייתה משובל, ()מחר אני אדבר איתך
ואגיד לך באיזה שעה נפגשים(),
היא שמחה שסוף סוף יש לה עם מי לצאת, רק חבל שאלו נועה ושובל. בטח מיטל ולירז מתהפכות בקבר שלהן עכשיו,
כל המחשבות האלו עשו לה רע והיא קמה מן האסלה, פותחת את המים ושותפת את פנייה.
לאחר שלבשה את בגדייה במהירות היא חזרה לחדר.
"ראית את הנעל השנייה שלי?", היא שאלה בעודה מחזיקה נעל אחת
"הנה", הוא זרק לעברה את הנעל השנייה. היא התיישבה על הספה בחדרו ונעלה את נעלייה.
"איך אני מת להגיע לעבודה ולספר לכולם שאני חבר של הכוסית מהקיוסק של חיים", הוא אמר בחיוך והיא מייד
קמה ממקומה.
נטלי: "מה, אתה מה?"
ארז: "רוצה כבר להשוויץ בך, שידעו שאנחנו ביחד, שאנחנו חברים"
נטלי: "ארז..."
ארז: "בואנה, הם ימותו כשהם ישמעו ששכבתי איתך", הוא קטע אותה בהתלהבות, "דיי, אני מרגיש
כאילו זה חלום שהייתי עם מושלמת כמוך", הוא אמר והיא שוב התעצבנה, שונאת שמגזימים סתם.
נטלי: "ארז!", היא הרימה את קולה, "אנחנו לא... לא... לא חברים, אנחנו..."
ארז: "מה לא?"
נטלי: "אנחנו לא חברים"
ארז: "אז מה אנחנו?"
נטלי: "אנחנו בקושי מכירים ארז"
ארז: "אז את ככה שוכבת עם כל אחד שאת לא מכירה?", הוא שאל והיא נפגעה
נטלי: "לא... אני... ארז, תן לי להכיר אותך, טוב? אני... זה קצת מלחיץ אותי כל העניין",
היא גמגמה.
ארז: "טוב...", הוא מלמל ונעל את נעלי הספורט שלו
נטלי: "יופי. אז... אתה מבטיח לי ש... שבנתיים, בנתיים אתה לא אומר... לא אומר כלום
לאף אחד, עלינו?"
ארז: "אם זה מה שאת רוצה, בנתיים אני לא אגיד כלום"
נטלי: "לא, ארז, אתה כניראה לא מבין, אתה לא תספר כלום כי... כי אין מה לספר, סבבה?
אנחנו לא, לא ביחד, אנחנו..."
ארז: "בסדר, הבנתי מאמי, קחי את הזמן שלך"
נטלי: "טוב... בוא נצא?"
הדרך לבית הספר שלה הייתה נראית ארוכה מתמיד, היא אחזה בו כל הנסיעה.
כשהגיעו הוא שוב נישק אותה בלי הפסקה, חביק אותה, לא נותן לה ללכת.
"אני אדבר איתך בערב, סבבה?", היא חייכה
ארז: "שלא תשכחי אותי", הוא אמר ונישק אותה נשיקה אחרונה, צופה בה נכנסת למבנה בית הספר.
היא מייד הלכה לחדר השירותים והביטה על עצמה במראה, נראית כאילו חזרה ממסיבת טראנס.
השיער שלה היה די פרוע והאיפור השחור היה מרוח מתחת לעינייה.
"עצה שלי, תחזרי הבייתה", היא הסתובבה וראתה את שובל
נטלי: "מה... למה?"
שובל: "רבע לתשע, היא בחיים לא תכניס אותך לשיעור, אני איחרתי ברבע שעה רק והיא לא רצתה להכניס
אותי, אני גם הולכת הבייתה"
נטלי: "אז בואי נכנס שיעור הבא"
שובל: "יש לנו שלוש שעות איתה היום, אין טעם, באמת..."
נטלי: "אה, אוקיי... תודה", היא חייכה חיוך קטן ויצאה בהליכה איטית מבית הספר,
הדרך הבייתה באוטובוס הייתה נראית כמו נצח, כשהגיעה היא שמחה שאימה כבר בעבודה, לא היה לה כח
לראות אף אחד או לדבר עם אף אחד. היא נכנסה להתקלח, שוטפת את עצמה, מקרצפת, לאחר שסיימה
היא יצאה עטופה במגבת כחולה ונשכבה על המיטה, אפילו לא היה לה כח להתלבש, לא היה לה כח לכלום.
"איכס...", היא מלמלה ועצמה את עינייה, רוצה שהלילה שעבר יעלם, ימחק.
---
"בקיצור, זהו, אמרתי את כל מה שיש לי להגיד ואני רק רוצה שתדעו שאני רצינית", המורה אמרה וחזרה
על דברייה, "מי שלא ישלם לבית הספר את התשלומים פשוט לא יצא ליום כייף שאנחנו מתכננים לכם"
"רגע, ומה עם טיול שנתי?", בן מייד קפץ ממקומו
"אין תקציב", היא אמרה והתיישבה
בן: "מה אין תקציב? זה אחד הבתי ספר הכי יקרים במדינה ואין תקציב את רוצה להגיד לי? אז בשביל מה
אנחנו משלמים לכם כל כך הרבה?"
המורה: "בן, תתחיל להתאפס על עצמך, נמאס לי מהצעקות שלך. והקטע הוא שאתם לא משלמים,
אתם חושבים שזה חינם פה הכל. טוב, זהו, סוף דיון, תוציאו מחברות ותתחילו להעתיק, לא כתבתי
את כל זה לעצמי", היא אמרה בכעס והצביעה על הלוח העמוס בסיכומים.
זה מבאס שהמורה שלך לתנ"ך היא המחנכת שלך.
---
הדר לא יכלה להתרכז בשיעור, המבטים של גולן הוציאו אותה לגמריי מפוקוס.
הוא שלח לעברה פתק, היא פתחה אותו בזהירות, שאף אחד לא יראה.
'מה קורה נשמה? תגידי, בא לך לעשות משהו היום בערב? 😊'
"תראי לי...", נועה לקחה מימנה את הפתק, "מה את מתכוונת לענות לו?"
הדר: "שמעי... הוא חמוד, את יודעת", היא לחשה
גולן באמת היה ניראה טוב, רק הגישה שלו הייתה הורסת לו את הכל.
נועה: "את לא רצינית, נכון? זה כל כך יוריד מהרמה שלך אם תלכי איתו"
הדר: "למה?"
נועה: "עזבי לא משנה, חשבתיש את אחת משלנו, על רמה, אבל אם בא לך ללכת עם ערסים קופיפים
מבאר שבע, בכייף שלך"
הדר: "אז מה... מה לכתוב לו?"
נועה: "שהוא לא הטעם שלך"
הדר: "אבל הוא כן"
נועה: "טוב, תעשי מה שבא לך. אחר כך אל תבואי אליי בטענות שאין לך חברות ויש לך רק חבר קופיף עבריין"
לאחר כמה שניות הדר החליטה לשמוע בעצתה של נועה, היא כתבה בעזרת העט הוורוד שלה, 'אתה לא הטעם
שלי גולן, מצטערת... =/'
2 דקות לאחר מכן הוא החזיר לה פתק מקומט.
"מה, מה הוא כתב?", נועה שאלה בסקרנות, הדר פתחה את הפתק במהירות והייתה המומה ממה שהיה כתוב
'סתם צחקתי איתך י'א כונפה, מה לקחת רציני פחחחח'
"עכשיו זה הקטע בו פוצצת לו את האגו והוא מנסה להראות לך שלא מזיז לו", נועה אמרה וחזרה להעתיק מהלוח,
הדר הביטה בו, הוא חייך. הוא היה רציני או שהוא באמת רצה רק לצחוק עלייה?
---
"פשוט אל תסתכל על המחט", אמרה האחות
ליאור: "רגע, חכי, לפני שאת מתחילה... זה... זה אומר שמהיום הזה אני מתחיל את הטיפולים
הכימותרפיים?"
"כן", היא ענתה, "הסבירו לך על כל תופעות הלוואי, נכון?"
ליאור: "כ... כן", הוא ענה בשקט
האחות: "פשוט אל תחשוב על זה, בוא, תעצום עיניים", ליאור עצם את עיניו בחוזרה,
הדקירה הייתה כואבת, הוא פקח את עיניו וכבר ראה איך הצינור מעביר לו נוזל מוזר בצבע כהה.
ליאור: "אני רוצה להישאר לבד"
האחות: "אז תראה, דבר הכי קטן, כאב הכי קטן ואתה קורא לי, בסדר?"
ליאור: "אין, אין בעיה"
האחות סידרה עוד כמה דברים בחדר ויצאה, סגרה את הדלת אחרייה. רק אז ליאור הרשה לדמעות לצאת החוצה,
הוא בחיים לא דמיין את עצמו במצב הזה. הוא הרגיש כל כך חסר אונים, אפס, כישלון, מסכן,
אדם שמרחמים עליו והוא כל כך לא רצה את הרמים האלו.
---
בן שילם למוכר בקפיטרייה את הכסף ופתח את פחית הקולה, לוגם מימנה במהירות.
היום הזה היה כל כך חם, כולם הזיעו והוא הרגיש שרק קולה קרה עם גזים מהפחית יכולה לרענן אותו.
הוא נעשן על הדלפק, ממשיך לשתות, עד ששם לב לגולן שישב בפרצוף ממש מבואס בצד השני של הקפיטריה.
"הכל בסדר?", הוא שאל אותו והתיישב על ידו
גולן: "אה... כן"
בן: "אתה גולן נכון?"
גולן: "כן"
בן: "אני בן"
גולן: "אני יודע"
בן: "מה... מה קרה?"
גולן: "סתם... הבנות האלה מבאסות אותי כל פעם מחדש. אתה מכיר את הדר מהכיתה שלי?"
בן: "כן"
גולן: "בקיצור, שלחתי לה סתם פתק אם היא רוצה לעשות משהו בערב, אחריי זה היא התלחששה עם נועה
הזאת, הדוגמנית הבלונדה ו..."
בן: "חברה שלי"
גולן: "וואלה? סחטיין עליך"
בן: "תמשיך, תמשיך"
גולן: "בקיצור, הדר החזירה לי פתק וכתבה שאני לא הטעם שלה ושהיא מצטערת"
בן: "אז בגללה אתה מבואס?"
גולן: "כן, וואלה תראה, היא הייתה נראית לי ילדה ממש נחמדה, מה היא תופסת מעצמה פתאום?"
בן: "תחכה קצת ותנסה שוב"
גולן: "סתם ביאסה לי את הצורה זאתי..."
בן: "נו מה אחי, אל תדאג, יש הרבה דגים בים"
גולן: "ויש הרבה ערבים בעאזה, מה זה עוזר לי בדיוק?"
בן: "וואלה...", הוא מלמל וחייך.
---
לאון יצא משער בית הספר ומייד זיהה את המכונית היוקרתית של אימו, הוא פתח את הדלת והתיישב על ידה
"מה נשמע חמוד?", היא שאלה
לאון: "סבבה... את מקפיצה אותי לעבודה, נכון?"
אמא: "כן. תחגור חגורה"
לאון: "מה, למה את לא בעבודה?", הוא שאל תוך כדי שחגר את חגורת הבטיחות
אמא: "יצאתי לאכול משהו, חשבתי שיהיה נחמד לאסוף אותך בדרך. תדע לך, לאון, שאני מאוד מאוד
גאה בך על זה שהתחלת לעבוד, הייתי בטוחה שאתה תתפטר אחרי יום אבל אני רואה שאתה לוקח את כל העניין
הזה ברצינות, כל העבוד"
לאון: "אני דווקא נהנה מהעבודה הזאת", הוא חייך
אמא: "ומה... מה חוץ מזה, איך בבית הספר?"
לאון: "אני מדבר עם כולם והכל, את יודעת. אבל יש פה מלא אנשים מעצבנים"
אמא: "לא נורא, אני סומכת עליך שתמצא את האנשים הנכונים להתחבר אליהם"
---
Michael Learns To Rock - U took my heart away
---
השעה הייתה כבר 9 בערב, נועה זפזפה בערוצי הטלוויזיה, מנסה למצוא משהו מעניין.
היא נשענה על הכרית הגדולה והשתדלה להישאר ערה, היא שנאה להירשם מוקדם.
"מי זה?", היא שאלה לאחר שנשמעו דפיקות על דלת חדרה. הדלת נפתחה ובן עמד בפתח, שותק.
הוא התקרב למיטתה באיטיות והביט בה.
"אני מצטער נועה", הוא אמר בשקט והתיישב על ידה
נועה: "אני..."
בן: "חכי", הוא קטע אותה, "אני באמת מצטער, אני לא הייתי צריך לצעוק עלייך ככה מול כל האנשים האלה,
אני לא הייתי צריך לצעוק עלייך בכלל, אני... לא יודע, את פשוט הזכרת את השם שלה ושוב ואת יודעת עד
כמה זה שונא רגיש אצלי, אני..."
נועה: "אני מבינה אתך בן, אבל אתה חייב לפתוח דף חדש, אתה כל הזמן תקוע בעבר, מיטל... מיטל לא
תחזור", היא אמרה והוא הרגיש סכין ננעצת בליבו בחוזקה.
בן: "את... סולחת?"
נועה: "אתה מבטיח שאתה יותר לא מרים עליי את הקול?"
בן: "כן מאמי...", הוא לחש. היא התקרב אליו בעדינות ונשקה על שפתיו
"תשכב ליידי", היא אמרה בשקט וחייכה.
בן נשכב על ידה, מחבק אותה.
הוא לא אהב אותה באמת. הוא ליטף את ידה ועצם את עיניו. הוא בא לבקש סליחה כי ידע שהוא פגע בה,
עכשיו לא נשאר לו שום דבר, רק היא.
אחריי כמה דקות הוא שם לב שנועה נרדמה, הנשימות שלה הפכו לסדירות יותר.
הוא לפעמים ניסה לחשוב לעומק למה הוא לא מצליח לאהוב את נועה, הרי, מה חסר בה? מה אין לה?
היא מדהימה ביופייה, יש לה גוף טוב, אולי היא מזלזלת באנשים כלפי חוץ אבל מי שקרוב אלייה באמת זוכה ליחס
טוב מימנה, היא עושה הכל בשביל בן, היא באמת אוהבת אותו. אז למה הוא לא מצליח לאהוב אותה גם?
בעצם, למה הוא לא מצליח לאהוב בכלל אף אחת? אולי הוא לא מסוגל בכלל להתאהב שוב?
המחשבה על כך הפחידה אותו. זה כאילו מיטל לקחה את ליבו ביחד איתה, משאירה אותו בלי לב, בלי יכולת
לאהוב מישהי אחרת. האם הוא יאהב את מיטל לנצח? האם הוא לא יצליח לשכוח אותה אף פעם?
הוא נשק על מצחה של נועה בעדינות וקם מהמיטה,
נועל את נעליו באיטיות ויוצא מביתה בשקט, לא רוצה להישאר
שם יותר.
הדרך לביתו הייתה ארוכה מתמיד, הוא הצטער שהוא בא ברגל ולא לקח את האוטו איתו,
במקום להגיע לביתו מצא את עצמו מול ביתה של מיטל, נשען על החומה, מביט לשמיים, לכוכבים.
מעניין אם מיטל רואה אותו עכשיו, ומה היא חושבת על זה שהוא עם נועה?
אבל מה זה משנה, היא מתה.
זה כן משנה.
הוא מרגיש שהוא בוגד בה בכל יום מחדש.
לפעמים הוא היה חושב שהוא רואה אותה ברחוב, עוברת, הוא היה מגביר את קצב הליכתו ובסוף מגלה שזו
בכלל מישהי אחרת עם שיער כמו שלה.
הוא היה רואה אותה בכל מקום, מדמיין אותה, מריח אותה, היו פעמים שהוא היה מתעורר באמצע הלילה כי
היה מרגיש את המגע שלה, את הליטוף שלה... שומע אותה לוחשת לו שהיא כאן, שהיא אוהבת אותו.
הבחור שעמד מולו קטע את מחשבותיו.
"אתה... צריך עזרה?", בן שאל והתקדם לעברו.
אותו בחור היה צעיר, אולי בן 20, הוא לבש מכנס גלישה כחול כהה, טי שירט לבנה וכפכפים שחורים,
הוא היה ממש שזוף. בן חשב לעצמו שאפילו הוא לא הספיק להשתזף.
"אני... לא, אני לא מפה, אני פשוט הגעתי לכאן לחפש משהו", ענה הבחור והביט סביבו
בן: "אני יכול אולי לעזור לך"
"אני מצטער שאני ככה נופל עליך משום מקום אבל... אני אמיר, נעים מאוד"
בן: "בן, נעים מאוד", הוא חייך ולא הבין מה אותו בחור רוצה
אמיר: "אני באתי לכאן מאילת, רוצה להבין משהו, אתה אולי, במקרה... מכיר מישהי בשם...
נטלי כהן? היא אמורה להיות בגיל שלך, אני חושב. אתה מכיר אולי אחת בשם נטלי כהן?"
בן: "לא, לא מכיר...", הוא אמר, "אני מצטער"
אמיר: "לא, זה בסדר, שאלתי כבר את כל האנשים באיזור פה, לא נורא, תודה רבה", הוא חייך
והלך מהמקום.
הוא הגיע לתחנת האוטובוס והתיישב, ממתין לאוטובוס בחזרה לאילת.
בידו הוא החזיק העתק של תמונתה של מיטל מתעודת הזהות שהשאירה אחרייה, מבין שכניראה הוא לא
הולך למצוא את משפחתה או קרובים אלייה.
"נטלי כהן...", הוא מלמל לעצמו, "איך זה שאף אחד לא מכיר אותך?"
אתר האהבה הישראלי