=פרק 206=
"את... אתה מ... מסנן אותי?", נועה שאלה בקול רועד והניחה באיטיות את המזוודה על הרצפה,
קול חבטת המזוודה כאילו ניסה לשבור את הקרח, אך ללא הצלחה.
בן הביט בה במבט מיואש, זה הדבר האחרון שהוא רצה שיקרה עכשיו. למה היא לא יכלה לנחות עוד שבוע? הוא
הרגיש שהוא צריך זמן לעצמו, זמן לבד.
"בן, אני... תגיד לי, מה... מה עובר עליך?", היא התקדמה אליו לאט
"אני מצטער", הוא לחש
נועה: "על מה אתה מצטער?", היא שאלה אך הוא לא ענה, רק המשיך להביט בה באותו המבט, אותו מבט
שמראה אכזבה, אכזבה מעצמו, מימנה, מהחיים, מהכל.
"אה? על מה אתה מצטער, בן? על זה שסיננת אותי במשך שעה וחצי? על זה שלא באת לאסוף אתי משדה התעופה?
על מה?..."
בן: "על הכל. אני רוצה להיות לבד עכשיו נועה"
נועה: "מ... מה?", היא שאלה והביטה בו, בטוחה שהוא עובד עלייה. "אתה, אתה רציני איתי?"
בן: "כן..." הוא אמר בשקט והשפיל מבטו, מנסה לעצור את הדמעות, מכחה שהיא תצא מהחדר
והוא יכול לפרוץ בבכי.
"אני מבינה אותך", היא אמרה והתיישבה על ידו
"באמת?", הוא שאל והרים את מבטו
"בטח", היא חייכה, "אתה מאוד... מאוד דאגת לי כשלא הייתי כאן ו..."
הוא הביט במבט לא מבין, לא הבין איך הגיעה למסקנה הזאת.
"ופשוט, פשוט לא ידעת איך להתמודד עם המצב הזה שאני רחוקה, פעם ראשונה שאנחנו לא מתראים 4 ימים,
כמעט 5, אז... אז זה בסדר, אבל אתה לא צריך עד כדי כך להתכנס בעצמך ולהגיע למצב שאתה חושב
עליי ולא שומע את הצלצולים שלי, תתעורר קצת, אני פה", היא חייכה.
"לא, את כניראה לא הבנת, נועה, אני...", הוא החל לאמר והיא הדביקה את שפתייה אל שפתיו,
הוא לא התנגד, הוא לא נישק, הוא רק המשיך לשבת קפוא, לא מבין איך הוא הביא את עצמו למצב הזה.
"לא התגעגעת אליי מאמי?", היא שאלה אותו לאחר שהתנתקו
"אני רוצה לדבר איתך", הוא אמר בקול רציני
"על מה?", היא שאלה
"אז ככה..." הוא החל לאמר, הוא לא רצה להיות איתה, הוא לא רצה לראות אותה יותר. כל החלומות
על מיטל בימים האחרונים כשנועה לא הייתה כאן היו כמו פיצוץ הבועה שלו, הוא הבין שזה לא מה שאמור להיות,
זה פשוט לא אמור להיות ככה.
"חכה!", היא קטעה אותו וקמה מן המיטה, "קניתי לך משהו", היא חייכה ופתחה את המזוודה,
היא הוציאה משם שתי שקיות. הראשונה הייתה שקית בצבע לבן, של טומי הילפיגר, משם היא הוציאה
טישירט לבנה עם הסמל הידוע, השקית השנייה הייתה שקית קרטון מעוצבת בצבע כתום,
משם הוציאה את הבושם Joop.
"וואי... מאמי, תודה..." הוא חייך, לא ידע מה לאמר.
"נו, תמדוד!", היא קראה וזרקה לעברו את החולצה
הוא מייד הוריד את חולצתו וחשף את הריבועים הקטנ ים שעליו עובד הרבה בזמן האחרון בעצת המאמן שלו,
החולצה התאימה לו בול.
"אתה אפילו יותר יפה מהדוגמן שלהם", היא חייכה
בן: "יותר יפה מערן?"
נועה: "אל תתחיל עם זה, נו..."
בן: "איך ידעת לקנות לי את הבושם הזה?"
נועה: "שנה שעברה הייתה משתמש בו, עוד כשהיית עם... איתה", היא אמרה והשפילה את מבטה
בן: "אז... איך... איך היה שם?", הוא מייד שאל כדי לשנות את הנושא
נועה: "היה מדהים! צילמתי מלא תמונות, אנ אגיע הבייתה ואעביר אותן למחשב ואז אשלח לך"
בן חייך והוריד את החולצה שקנתה לו.
"אתה רוצה לעשות משהו מחר? אולי נצא לאן שהו?"
בן: "אה... ניראה, טוב מאמי?"
נועה: "כי פשוט היום אני עייפה, אתה יודע, מהטיסה וכל זה"
בן: "כן..."
נועה: "דיי, אני מרגישה שבכלל לא התגעגעת"
בן: "התגעגעתי"
נועה: "אז בוא לפה..." היא מכה אותו אלייה, לנשיקה ארוכה
בן: "אני עייף", הוא לחש לאחר שהתנתקו זה מזו
---
השעה הייתה 8 וחצי בבוקר, השיעור התחיל לפני חצי שעה.
שוב היא מאחרת.
אנה הייתה לבושה בדגמ"ח הרגיל שלה, נעלי אדידס לבנות עם פסים שחורים וגופייה שחורה.
שערה היה אסוף ברישול לקוקו עגבנייה ומשקפיי שמש שחורות נחו על אפה.
ממש לפני שבאה להיכנס לכיתה היא ראתה את הדר, התלמידה החדשה בשכבה שמתחתייה,
הדר ישבה עם שובל על אחד הספסלים מול כיתתה של אנה, שתיהן הסתודדו והביטו על אנה.
"מה?", היא מייד שאלה אותן בתוקפנות.
לא היה לה כח לדבר עם אף אחד הבוקר, אבל יותר מכל היא שנאה שמסתודדים ומצביעים עלייה.
"מה, מה?", הדר חייכה
אנה: "לפחות תעשו את זה קצת פחות שקוף"
שובל: "מה את חשה שדיברנו עלייך?"
הדר: "כן, נכון. דיברנו בסך הכל על החבר החתיך שלך, איזה באסה שדווקא הוא חולה"
אנה: "בואנה, י'א צוציקית תתחילי לשמור על הפה", היא אמרה בעצבים
שובל: "למה מה תעשי? אסור כבר לדבר על חבר שלך?"
אנה: "בואנה, אין לך בושה?"
שובל: "לא"
אנה: "וואלה יופי", היא התקרבה אלייה בעצבים, "יאללה, תעופי מפה, אין לי עצבים גם כן אלייך,
שתי פוסטמות בנות 16"
הדר: "רוסייה זונה", היא ירתה וצחקה צחוק חנוק שכזה, מנסה להתאפק לא לפרוץ בצחוק
הסתירה שנחתה על לחיה של הדר הייתה אולי הסתירה הכי כואבת שחטפה בכל חייה, בעצם, הסתירה הראשונה.
היא המשיכה לשבת ולא לזוז, היא הייתה בהלם.
שובל: "את משוגעת? מה את מרביצה לה?", היא הרימה את קולה
אנה: "שלא תהיה גזענית, שלא תעבור גבולות. ואת... גם לך הייתי מציעה לסתום קצת את הפה"
היא אמרה בעצבים ונכנסה אל כיתתה, הדבר הראשון שהיא שמה לב אליו לפני המורה הכועסת, היה בן,
שישב לו בסוף הכיתה עם פנים עצובות ביותר.
"אני מצטער על האיחור", היא מייד אמרה והתקרבה אל מקומה, על יד בן
"מה את חושבת שאת עושה, אנה?", המורה הלכה אחרייה
אנה: "מה? מה זאת אומרת? הולכת לשבת... במקום"
המורה: "את איחרת בחצי שעה כמעט, תצאי החוצה ותכנסי בצלצול"
אנה: "נו, מה, את לא רצינית"
המורה: "אני נראית לך לא רצינית?", היא שאלה ומבטה הפך לרציני עוד יותר
אנה: "לא צריך...", היא מלמלה ויצאה מהכיתה בכעס.
---
אחריי שסיימה לעשן 3 ג'וינטים על הבוקר נטלי נכנסה אל הכיתה, גם היא, מאחרת.
"נו, מה חדש?", המורה נאנחה והביטה בה
"אני... אני...", היא החלה לאמר ופרצה בצחוק, "מצטערת, טוב?"
"מה?", המורה שאלה בהלם
נטלי התיישב על שולחנה של המורה והביטה בכולם, הכל הסתובב לה, היא הרגישה ב'היי', כאילו
היא עפה.
"בואנה, מה זה, איזה שולחן שווה יש לך המורה, אני מרגישה כמו על השטיח של אלאדין", נטלי
אמרה וחייכה
המורה: "נטלי, זה מצחיק אותך? אני לא מבינה"
נטלי: "סתם נו, מההה... סליחה, טוב?! הנה, עכשיו אני אהיה רצינית", היא מחקה את חיוכה
מהפרצוף אך לאחר שתי שניות שוב פרצה בצחוק
המורה: "תעופי מהכיתה שלי"
נטלי: "לא רוצה נו"
המורה: "מה יש לך?!"
נטלי: "כלום, טוב?! אין לי כלום! כוסאמק", היא צעקה ויצאה מהכיתה תוך כדי שנתקעה בדלת.
גולן: "ממש פוסטמה הילדה הזאת", הוא אמר לאחר שהיא יצאה מהכיתה
המורה: "רוצה להצטרף אלייה גולן?!"
גולן: "תפסיקי לאיים כל הזמן, יא אללה"
המורה: "צא!"
גולן: "בכייף", הוא חייך וקם ממקומו, "במילא השיעורים שלך לא מעניינים"
המורה: "אנחנו עוד נתראה אצל המנהלת גולן. חבל, אתה חדש וכבר עושה בעיות"
גולן: "חדש, לא חדש, לפחות לא אנטיקה כמוך", הוא אמר וכל הכיתה צחקה.
לאחר שיצא ממבנה בית הספר לכיוון המחששה הוא מייד קלט את נטלי עומדת צמוד לברזייה,
ראשה מתחת לזרם המיים ששוטף את כל פנייה ושערה.
"תגידי לי את, מה התחרפנת? איזה סמים את לוקחת, תביאי לי גם", הוא צחק והמשיך ללכת
לאחר שסיימה לשטוף את כל כולה היא הרימה את ראשה וניערה את שערה, היא הביטה סביבה,
עדיין מסטולה, הג'וינטים שהכינה היו יותר מידיי חזקים.
"אוהו", היא צעקה ברגע שהגיעה אל המחששה, "הנה הערס הקטן מבאר שבע", היא חייכה
לעצמה והתיישבה על החומה, לקח לה זמן לזכור היכן שמה את חפיסת הסיגריות שלה, אבל ברגע
שנזכרה היא מייד שלפה אחת והדליקה אותה.
"נטלי, אני רציני לא מבין... את מה זה מתנהגת כמו פרחה", אמר גולן
נטלי: "וואלה? וואלה וואלה וואלה...", היא חזרה על אותה המילה ופרצה שוב בצחוק, בפעם המאה אולי.
"אפשר לחשוב מי אתה בכלל... דפוק. יאללה, לך לך, תחזור לבאר שבע שלך, בשביל מה באת לפה?
זה לא בית ספר של ערסים!", היא הרימה את קולה
גולן: "זה גם לא בית ספר של נרקומניות", הוא קם והתקרב אלייה
נטלי: "פחח, מה אתה אומר. עדיף להיות נרקומנית ולא איזה... איזה מגעילה כמוך,
י'א טיפש"
גולן: "בואנה, תרגעי"
נטלי: "למה, מה תעשה? י'א בן של זונה", נטלי בדרך כלל לא מתנהגת ככה, וכל מי שמכיר אותה
יכול להעיד שהיא אומנם ילדה עם פתיל קצר מאוד, אבל בחיים לא מקללת ומתחילה ריב כל כך מהר.
אבל ברגע שאתה נמצא תחת השפעה של סם כלשהו, אתה לא שולט במעשים שלך, זאת אומרת, אתה יודע
מה אתה עושה אבל אתה לא יודע למה אתה עושה את זה. וכשאתה מנסה לחשוב ולהבין למה אתה עושה את זה,
מתחיל לכאוב לך הראש.
גולן משך את נטלי מהחומה ודחף אותה אחורנית, היא בתגובה הביאה לו בעיטה ברגל, מה שגרם לו
להביא לה סתירה, היא המשיכה לקלל ולקלל, בעיטה פה, סתירה מימנו, היא צובטת, הוא דוחף.
"תרגעוווווו!", הם שמעו צעקה וקלטו את בן רץ לעברם, הוא מייד הפריד, דחף את נטלי אך לגולן
הביא דחיפה חזקה יותר.
"מה אתה טמבל? חולה בראש?!", בן צעק לעבר גולן, "מה אתה מרביץ לילדה? התחפרנת?
י'א הומו!"
"זו היא התחילה!", גולן מייד התגונן, "מה היא מקללת את אמא שלי, הנרקומנית הזאת..."
בן: "את בסדר, נטלי?"
נטלי: "לא!", היא צעקה, "אוף, עזבו אותי", היא קמה והלכה מהמקום.
בן: "ואתה... היי, אני מדבר אליך!"
גולן: "מה, מה אתה רוצה?", הוא שאל בעצבים והדליק עוד סיגרייה
בן: "פעם אחרונה שאתה נוגע בה"
גולן: "וואלה, אני שואל אותך גם"
בן: "מי אתה חושב שאתה, אה? כולך באת חדש לבית הספר הזה, תתחיל להוריד פרופיל ולא לעשות
בעיות"
גולן: "כי אז מה יקרה? לא תהיו חברים שלי? שמע, אחי, אני עוד שנייה פורץ בבכי"
בן: "טוב, תקשיב, הדבר האחרון שאני הולך לעשות עכשיו זה להתחיל להתווכח או לריב איתך,
אני רק חייב להגיד לך שתצא מהר מאוד מהגישה המסריחה הזאת שלך כי ככה לא תגיע לשום מקום,
אני לא יודע למה אתה כל כך סחר ביטחון, יורד על כל דבר שזז, מנסה להשפיל את כולם...
פעם הסתכלת על עצמך בראי? פעם אולי חשבת שזה קצת מוזר שכולם טועים ואתה צודק?
אולי... אולי בך יש משהו לא בסדר?"
גולן: "טוב, מה, באת לזיין לי את השכל?"
בן: "לא, באתי להכניס לך קצת שכל", הוא החל ללכת, "דביל", הוא מלמל בעצבים.
גולן נשאר לשבת שם לבד, מעשן את הסיגריה ובוהה בתלמידים המסתובבים באיזור.
מה בן המפגר הזה רוצה מימנו? שמשהו לא בסדר בגולן? מה פתאום?
כל החברים שלו בבאר שבע העריצו אותו, כל הבנות היו ידידות שלו, אפילו המורות היו מתקשרות אם לא היה
מגיע ודואגות להשלים לו את החומר. אז מה לעזאזל הוא רוצה?
ולמה הוא באמת יורד על כולם? למה הוא באמת מנסה להשפיל כל אחד ואחת?
למה הוא מנסה להעלות את הביטחון העצמי שלו אם אמור להיות לו כזה, והרבה?
---
"הכי כייף יום חופש", דורון חייך וחיבק את מאיה אליו. שניהם שוכבים שם, מתחת לסדין הלבן, ערומים,
מתחבקים .
"טוב לי", היא לחשה ונשקה על שפתיו. מתרכבלת בתוך זרועותיו הגבריות.
"אני צריך לנסוע עוד מעט", הוא אמר לאחר כמה דקות של שתיקה
מאיה: "לאן?"
דורון: "ל... לקבר של מיטל. אני, אני רוצה לנקות אותו, לשטוף אותו, את יודעת...", הוא אמר
ונאנח.
מאיה: "אתה רוצה שאני אבוא איתך אולי?"
דורון: "תישארי כאן עם התינוקת. אני לא רוצה שתעלבי או תפגעי, אבל אני מעדיף לעשות זאת לבד"
מאיה: "אני, אני מבינה לגמריי, באמת", היא אמרה וחייכה חיוך קטן, חיוך קטן שמאחוריו יש הרבה
מאוד עצב. דורון מעולם לא שיתף את מאיה שמחשבותיו על מיטל, הוא מעולם לא הסכים שתבוא איתו לבית
הקברות, הוא הרגישה כאילו הוא רוצה את מיטל לעצמו, לא מוכן לחלוק אותה עם אף אחד, אפילו לא
עם אישתו.
דורון: "באמת?", הוא שאל כדי לוודא
מאיה: "באמת, כן."
דורון: "טוב, אני אקום להתקלח"
---
"אני לא מאמין...", חנן אמר בשקט והחל לאסוף את השקלים מריצפה. זו הייתה כבר הפעם השנייה שגולן
נתקל בחנן במסדרון, חוטף לו את הארנק מהיד ומפזר לו את כל הכסף באמצע הרחבה הגדולה בחוץ.
"חנן!", לאון התקרב אליו במבט לא מבין, "מה קרה פה?"
"זה... שוב... הגולן הזה", הוא אמר ברוגז וסידר את משקפיו שכל הזמן החליקו על אפו.
"אין לבן אדם הזה אלוהים אה? מי הוא חושב שהוא בכלל?", לאון שאל בעצבים והתכופף לעזור לחנן.
---
נועה ישבה על הכיסא הוורוד בחדרה ומייד נכנסה לדף הבית שלה, וואלה!.
הכתבה הראשונה במדור האהוב עלייה הייתה כתבה על ליהי שקיבלה קמפיין חדש למי פנים.
'הדוגמנית העולה ליהי סול קיבלה את הקמפיין החדש למי הפנים של חברת הטיפוח היוקרתית 'קליניק'',
היא המשיכה לקרוא במהירות ומייד פתחה את חלון התגובות.
'נפנק אותך בטוקבק', היא חשבה לעצמה והחלה לכתוב,
'אני לא מאמינה שדווקא היא קיבלה את הקמפיין הזה, הפנים שלה נראים כמו מגש פיצה בלי איפור!
כזאת מכוערת, מגעילה ושמנה. ובוא לא נשכח שהיא דאגה גם להתחרמן עם ערן, הדוגמן החתיך של
דיזל בצילומים בניו יורק. פשוט בושה! לדעתי נועה זוסמן הייתה צריכה לקבל את הקמפיין הזה',
כמובן שאת התגובה היא כתבה משם בדוי.
---
לאחר שמילא בפעם השלישית את בקבוק המיים מהברז הישן הוא חזר שוב לקברה. השם שלה היה חקוק שם
על האבן, כל אות שחרוטה שם קרעה את ליבו, חתכה אותו מבפנים.
הוא שפך את המיים על המצבה וניקה בעזרת סמרטוט גדול ולבן.
שוב נר הזיכרון נכבה. הוא מדליק אותו, והוא נכבה.
הוא הדליק אותו שוב.
"מיטלי שלי, אני מתגעגע אלייך. את יודעת, הכי עצוב לי שגילית שאת...שאת מאומצת בדרך הזו",
הוא אמר ולקח נשימה ארוכה, "אורית אף פעם לא רצתה שתדעי, ולבסוף הבנתי שאולי, אולי היא צודקת,
אולי צריך באמת לחכות שתיהי בת 18. אבל אני מצטער שלא סיפרתי לך קודם, את... את היית ילדה בוגרת,
אני בטוחה שהיית מבינה. אבל למה עשית את זה? את זוכרת שתמיד כשהיינו שומעים על מקרי התאבדות
היית אומרת שזה מעשה נוראי? אז איך יכולת להתאבד? ועוד בשרפה? להיכנס לתוך שרפה?
או... אני לא יודע, אני כבר לא יודע. אני רוצה לדעת מה הלך שם, מה היו מחשבותייך האחרונות ו...",
הוא שם לב ששוב הנר נכבה, דבר שמעולם לא קרה.
"את לא רוצה שאני אדליק לך נר זיכרון, מיטלי?", הוא שאל ובא להדליק שוב, אך הפעם נגמר הגז במצית.
---
"צהריים טובים", ארז אמר בשנייה שנכנס אל הקיוסק, נטלי מייד הרימה את מבטה והשתדלה שלא להסמיק.
הוא באמת היה ניראה טוב. ממש טוב.
"מה נשמע?", הוא שאל
נטלי: "הכל טוב", היא חייכה, "סיגריות?"
ארז: "כרגיל" הוא חייך בחזרה והיא הביאה לו סיגריות מסוג ווינסטון לייט, הוא הביא לה את הכסף
והדליק סיגרייה.
"איך זה שאף פעם לא ראיתי אותך כאן?", היא שאלה והתקדמה לעברו
ארז: "אני דווקא לא מהאיזור, אני פשוט עובד כאן במרכז של סלקום"
נטלי: "אהה, הבנתי. אתה ממהר לאנשהו?"
ארז: "לא, למה?"
נטלי: "סתם, חשבתי אולי נשב קצת, משעמם לי"
ארז: "בכייף".
שניהם יצאו החוצה והתיישבו באחד השולחנות.
בשעות האלו של הצהריים כמעט אף אחד לא היה מגיע לקיוסק, במיוחד בימים חמים כאלה.
"אז מה... בן כמה אתה, אתה מכאן, מתל אביב?", היא שאלה והדליקה גם היא סיגרייה
ארז: "בן 19 וחצי, כן אני מכאן, רק לא מהאיזור הזה"
נטלי: "אה, הבנתי"
ארז: "את בכיתה י"ב נכון?"
נטלי: "י"א", היא חייכה
וככה הם המשיכו לדבר, בלי ששמו לב עברו כבר שעתיים.
פעם במה זמן היה מגיע מישהו לקיוסק, נטלי הייתה קמה והולכת לעבר הדלפק, ארז
היה עוקב אחריי צעדייה.
"טוב, אני צריכה לספור קופה וכאלה, אז... מה המספר שלך? נשמור על קשר", היא חייכה
והייתה המומה מהאומץ שפתאום נחת עלייה.
לאחר שהם החליפו מספרי טלפון הוא נסע משם, היא הסתכלה עליו עד שנעלם לו במורד הכביש.
מה שהכי היה מוזר בעינייה זה שאפילו לא היו לה רגשות אשמה או דברים מהסוג הזה כלפי רועי,
הוא תמיד היה אומר לה שהיא לא חייבת לו שוב דבר ושהוא יהיה עם מי שבא לו.
האם הוא באמת עושה את זה?
אבל מה זה משנה.
לפעמים, כמורידים לך את הביטחון לרצפה, כשנותנים לך להבין שאף בן לא יסתכל עלייך חוץ מימנו,
שאף אחד לא יכניס אותך ככה אליו לבית חוץ מימנו, שאת שמנה, שאת לא יפה, שאת ככה ושאת ככה,
את פשוט רוצה להוכיח לעצמך שאת ההפך.
רוצה להוכיח לעצמך שכן רוצים אותך,
שאת כן שווה משהו.
אפילו אם זה משהו קטן,
בכל זאת,
משהו.
---
הוא שוכב שם, מחובר למכשירים, בוהה בתקרה, כי אין על מה להסתכל.
"על מה רצית לדבר איתנו?", שאלה רינה, אימו.
"ליאור?", היא ליטפה את ידו
"שלומי, למה הוא לא עונה?"
ליאור: "אני עייף", הוא אמר
שלומי: "ליאור, על... על מה רצית לדבר איתנו? קרה משהו? משהו מפריע לך פה?"
ליאור: "אתם חייבים להפסיק עם השאלות המטומטות האלה", הוא אמר והשתעל, "מה זה 'משהו
מפריע לך פה?', כן אבא, כן, משהו מפריע לי. מפריע לי להיות חולה במחלה המזדיינת הזאת,
מפריע לי שכל השערות שלי נשרו, מפריע לי שיש לי 4 צינורות מחוברים לידיים ופאקינג צינוק
מחובר לי לזין כי אני לא יכול לקום להשתין לבד. אז כן, יש כמה דברים שמפריעים לי", הוא הרים את
קולו והוריו הביטו בו בהלם, "אבל שטויות, לא רציני", הוא הנמיך את קולו והמשיך לבהות בקיר,
מידי פעם עוצם את עיניו.
היה אפשר לחתוך את השתיקה ששררה באוויר בעזרת סכין.
הרופאיןם דיברו עם הוריו של ליאור והסבירו להם שהמחלה משנה את צורת החשיבה,
נעשים אגואיסטים יותר, עצבנים, מצבי רוח משתנים.
הכל נובע מפחדים, מחוסר ידע להתמודד עם המצב.
"אני החלטתי ש... שאני רוצה להתחיל בטיפולים הכימותרפים", הוא אמר לאחר כמה דקות
"באמת?", שאל שלומי, "אבל אתה יודע שזה... שזה יעשה אותך מאוד..."
רינה: "חולה", היא השלימה אותו.
ליאור: "אני לא רוצה למות, אמא", הוא אמר והרגיש איך המחנק בגרונו הולך וגדל, עוד שנייה מתפוצץ.
רינה: "אתה לא תמות, ילד שלי, אתה לא תמות", היא לחשה וליטפה את פניו
שלומי: "אנחנו נעבור את זה ליאור"
ליאור: "איפה אנה? למה היא לא באה אליי?"
רינה: "היא תבוא מחר, אנחנו דיברנו איתה"
ליאור: "אני אחיה, נכון? נכון שאני אחיה?"
שלומי: "בוודאי שכן", הוא אמר בביטחון אבל בעצם לא היה בטוח בכלל.
---
השעה הייתה 9 וחצי בערב. ברגע שבן הגיע מהאימון אימו ציוותה עליו לסדר את הארון המבולגן שלו,
הוא הרגיש כמו ילד קטן. הרי היא יודעת לקפל טוב, למה שהוא יעשה זאת? הוא מקפל כמו גבר,
זאת אומרת - לא יודע לקפל בגדים.
לאחר שלימדה אותי בזריזות איך לקפל הוא החל לעבור על כל הבגדים בארון שלו, חלק זורק, חלק מעביר למדפים
למעלה כי החורף כבר נגמר.
והנה הוא מקפל את החולצה השחורה, את מכנסי הג'ינס הקרועים, האהובים עליו.
והנה הכותונת שלה.
הכותונת הלבנה של מיטל.
הכותונת שהייתה ישנה איתה ברוב הפעמים שהייתה אצל בן.
הוא הריח את הכותונת, נוגע בה, מלטף אותה, הריח שלה עדיין נמצא עלייה.
קם מהריצפה ואוחז בעדינות בכותונת, לא רוצה לאחוז חזק, לא להכאיב לה.
נשכב על המיטה ומחבק את הכותונת כאילו זאת מיטל ליידו, מריח אותה, מלטף אותה, רוצה לחבק אותה חזק.
חושב עלייה, על הכל, מחייך, צמרמורות עוברות בגופו.
נרדם.
נרדם כשהכותונת נמצאת בין זרועותיו.
תמיד מיטל אהבה את הביטחון בין זרועותיו של בן והוא היה כל כך מאושר להקנות לה שוב את את אותה תחושת ביטחון.
---
הפלאפון של נטלי לא הפסיק לצלצל, לאחר שהתעוררה היא לחצה על הלחצן הירוק
"הלו?" היא ענתה בקול עייף ופיהקה
"אני לא יכול להפסיק לחשוב עלייך"
אתר האהבה הישראלי