תודה רבה!
=פרק 204=
"נו, אבל כואב לי לעמוד ככה", נועה חזרה על המשפט בפעם הרביעית.
היא עמדה עם רגל אחת על המרצפות הישנות בבניין הנטוש ועם הרגל השנייה על אחת המדרגות,
בידייה החזיקה בקבוק בירה חצי ריק. היא הייתה לבושה בג'ינס דיזל של בנים, משופשף
ומעט קרוע ובגופיית סבא זרוקה.
"תפסיקי להתלונן ואל תזוזי", אמר הצלם שוב
"אבל... נו, אני לא יכולה!", היא הורידה את הרגל מהמדרגה והתיישבה על הריצפהע עם גבה אל הקיר.
הצלם: "טוב, אני לא יכול לעבוד ככה"
אחד האחראים מהסוכנות של נועה לקח את הצלם לצד והם דיברו בניהם, לאחר מכן האחראי הודיע
שיש 5 דקות הפסקה.
"סוף סוף", נועה מלמלה וקמה מהרצפה
"בואי איתי רגע", קרא לה האחראי, "תקשיבי, את חייבת להפסיק להתלונן כל 5 דקות, אי אפשר
לצלם ככה ובמקום לגמור את הצילומים ב3 ימים אנחנו נסיים אותם עוד שבוע"
נועה: "מה עוד שבוע?"
"ככה זה יהיה אם את תמשיכי בדרך הזאת. את חייבת להתעלות על עצמך, וגם אם העמידה הזאת לא כל כך
נוחה את צריכה להתאפק. לא מדובר פה בצילום כתבת אופנה לאיזה מגזין ישראלי, מדובר פה בדיזל,
אז תתחילי להתאפס, ומהר, אם את לא רוצה שיחליפו אותך"
נועה: "הם לא יחליפו אותי"
"תאמיני לי נועה, שאין להם שום בעיה להשיג דוגמנית חדשה תוך דקה", אמר האחראי, "טוב, אני הולך
להכין לי קפה, כשאנחנו חוזרים לצלם אני רוצה אותך כמו דוגמנית, בלי כל התלונות שלך"
לאחר שהוא הלך.
ליהי, דוגמנית המשנה התקרבה אל נועה והתיישבה מולה על המדרגות.
"מה, שמעתי את עושה להם בעיות", היא אמרה וחייכה
נועה: "מה את רוצה?" היא שאלה בטון לא סבלני
ליהי: "כלום, פשוט כדאי שתצאי מהסרט שאת איזה דוגמנית על שעושה בעיות על הסט,
את כולה עוד איזה בלונדינית בשבילם, הם לא סופרים אותם"
נועה: "וואלה... רוצה להחליף אותי אולי? לא, כי דווקא ניראה לי מאוד יתאים לך הסט הזה,
בניין נטוש, מלוכלך, מטונף, ממש כמו החיים האמיתיים שלך."
ליהי: "את פשוט דוחה" היא אמרה וקמה משם
נועה: "תחיי עם זה!", היא צעקה לאחר שליהי התרחקה
---
כבר יום שני בבוקר, מיום שבת הוא לא התקשר אליי. היא הרגישה לפעמים שאם היא לא תתקשר אליו
אז הוא גם לא יתקשר, כאילו רק היא מחזיקה את הקשר הזה.
היא חייגה את מספרו במהירות וחיכתה לתשובה, בשנייה שעמדה לנתק הוא ענה בקול עייף
נטלי: "רועי? מה, אתה ישן?"
רועי: "אני בדרך לצבא, עייף"
נטלי: "למה, לא ישנת?"
רועי: "יצאתי אתמול למסיבה עם חזי"
חזי היה אחד מהחברים הכי טובים של רועי, הוא היה בן 21.
נטלי: "לאן יצאתם?", היא שאלה מופתעת. באיזה קשר הם נמצאים אם הוא אפילו לא אומר לה שהוא יוצא
רועי: "לנייט, היה חזק"
נטלי: "וואלה. ולא יכלת להגיד לי? הייתי באה"
רועי: "נו מה, אנחנו צריכים ללכת לכל מקום ביחד?", הוא שאל בטון עצבני
נטלי: "יודע מה? לפחות תגיד שאתה יוצא. אתה לא מספר לי בכלל כלום, איזה מן קשר זה?"
רועי: "נטלי, מה את רוצה? בחייאת אני כולי עייף, הפוך ומסטול מאתמול ואם את דואגת שהייתי עם מישהי
אז לא, לא הייתי עם אף אחת"
נטלי: "תראה איך אתה מדבר, מה יש לך?"
רועי: "נ-ט-ל-י! חלאס, אני עייף. אני אדבר איתך יותר מאוחר, יאללה ביי"
"ב...ביי", היא אמרה אבל הוא כבר הספיק לנתק.
"אוף, נמאס לי!", היא צרחה ולאחר כמה שניות דלת החדר שלה נפתחה
"מה קרה נטלי?"
נטלי: "כלום, אמא, כלום. נמאס לי כבר מרועי הזה"
"מה הוא עשה הפעם?", היא שאלה והביטה בה
"מדבר אליי מגעיל, לא מתקשר בכלל. ועכשיו מה מסתבר. שאתמול הוא היה במסיבה עם החבר הערס הזה
שלו ואפילו לא אמר לי. לא ציפיתי שלכל מקום נצא ביחד אבל אנחנו ביחד, לפחות תודיע לי מה קורה איתך,
גאד!", נטלי התיישבה בעצבים על המיטה
"את יודעת שאני לא אוהבת להגיד את זה, אבל אמרתי לך"
"יופי", נטלי חייכה חיוך ציני
אמא: "נטלי, תקשיבי לי. ככה זה כשאין הגדרה, הוא בחיים לא התייחס אלייך ברצינות אם לא תעמידי אותו
במקום. את נותנת לו לשחק בך, לריב איתך, ואת תמיד נחמדה"
נטלי: "כי זה האופי שלי"
אמא: "לא נטלי, האופי שלך הוא לא שידרכו עלייך אנשים כל הזמן"
נטלי: "זה לא קשור. אבל אני לא מהבנות שינתקו לו את הטלפון בפרצוף וכאלה, כמו שפעם הצעת לי"
אמא: "אבל זה מגיע לו! הוא מתנהג אלייך כמו לא יודעת מה ואת פשוט נותנת לו אישור להמשיך עם זה.
תראי, בסופו של דבר את זו שתחליט מה לעשות, אבל אני באמת מציעה לך להתחיל לעשות לו סדרת
חינוך, שיבין שאיתך לא מתעסקים ומשחקים. עכשיו יאללה, תקומי, את מאחרת לבית הספר"
"אוף...", נטל מלמלה והרימה את התיק מהריצפה, "יאללה, יצאתי, ביי אמא", היא אמרה בשקט
ויצאה מהחדר.
---
"בוקר טוב", בן התיישב על יד אנה שהייתה נראית מבואסת מתמיד.
"אנו'ש, דיי, אני לא יכול לראות אותך ככה יותר"
אנה: "אז מה אתה רוצה שאני אעשה, בן? ארקוד? אשיר? אשמח? מה?"
בן: "לא, אבל את צריכה להתעודד קצת. אנחנו יודעים שהוא יבריא, אני יכול להבטיח לך את זה?"
אנה: "וואלה? ממתי הפכת להיות בן הנביא?"
בן: "תפסיקי, נו", הוא מלמל, "יהיה בסדר, באמת שיהיה בסדר. במקום לשבת ולבכות כל היום
לכי תתאמני על הריקוד, תצאי קצת, תלכי לבקר אותו. אני בטוח שליאור לא היה רוצה שכל היום
תשבי באבל"
אנה: "אולי אתה צודק אבל אני... פשוט אין לי חשק לקום ולעשות את כל הדברים שאמרת, אין בי כוחות"
בן: "אז את חושבת שאם תשבי ככה עם פרצוף תשעה באב זה יעבור יותר מהר? תאמיני לי שלא"
אנה: "אוף בן, אתה כזה מעודד והכל, אין עליך", היא חייכה וחיבקה אותו
בן: "אה, אל תגזימי, יש לי חברה", הוא אמר והתרחק מימנה
אנה: "איזה מכוער!" היא צעקה ושניהם צחקו
---
"נו, תזוז כבר!", גולן דחף את חנן, "כמו גולם! עומד לי באמצע הדרך". הוא התיישב בעצבים על הכיסא
ובחן את הסובבים אותו, הוא שנא כל אחד ואחת מהכיתה שלו.
את לאון הוא שנא בגלל התנהגותו הנשית, את חנן הוא שנא בגלל הקלמזיות שלו, את נטלי הוא שנא בגלל שהיה
לה ביטחון עצמי גבוה ושהיא הייתה מעזה להחזיר לו, את שובל הוא שנא כי היא הייתה מציקה ודוחפת את האף
שלה לכל מקום. את כולם הוא שנא. הוא תמיד היה חושב לעצמו מה הוא עושה בכיתה הזאת ואיך הוא הגיע למצב
שהוא צריך ללמוד בכיתה עם תלמידים צפונים שכאלה.
"היי שובל, מה קורה?", הדר התיישבה על ידה, "נועה בחו"ל אז אני מקווה שזה בסדר אם אני אשב כאן"
שובל: "שיהיה", היא מלמלה והוציאה את המחברת מהתיק
הדר: "את מכירה את נועה הרבה זמן?"
שובל: "כן, למה?"
הדר: "לא, סתם..."
שובל: "תגידי, למה את כל הזמן שואלת שאלות על נועה, כאילו, מה הקטע שלך? התאהבת בה או משהו?"
הדר: "אני..."
שובל: "לא, כי אם כן אני כניראה צריכה ליידע אותך שהיא סטרייטית אז... תרדי מזה"
הדר: "אני ממש לא התאהבתי בה, מאיפה את מביאה את השטויות האלה? יצא לי לדבר איתה והיא ממש
נחמדה, בגלל זה שאלתי. מה יש לך?"
שובל: "כלום, עזבי. מאז שהיא התפרסמה כולם מתעניינים בה פתאום"
הדר: "לפני זה לא התעניינו בה?"
שובל: "התעניינו, אבל עכשיו יותר. טוב, אין לי כח לזה על הבוקר, יותר מידיי דיבורים,
המוח שלי לא יכול להעמיס על עצמו הרבה" היא אמרה בשקט והדר התאפקה שלא לפרוץ בצחוק.
הדר: "מה שנכון נכון...", היא מלמלה
---
מאיה סיימה לאכול והניחה את הצלחת בכיור. מאז ההריון דורון התחיל לעשות מטלות בבית יותר משעשה בעבר,
ובמיוחד אחרי הלידה.
בטלפון צלצל והיא מיהרה להרים את השפורפרת
"כן?", היא שאלה תוך כדי שהגניבה מבט אל הטלוייזיה
"אז איך זה להיות בחופשת לידה שאני עובד?", דורון שאל ועל קולו היה ניתן לשמוע שהוא מחייך
מאיה: "החיים טובים", היא צחקה
דורון: "מה עם הילדה?"
מאיה: "הכל בסדר, היא נרדמה לפני חצי שעה וישנה כמו... כמו תינוקת", היא אמרה וחייכה
דורון: "אני אגיע מוקדם יותר היום, בא לך אולי שנצא לאכול איפה שהו?"
מאיה: "אני בעד להזמין אוכל הבייתה"
דורון: "מה שתרצי אהובתי. תקשיבי, אני חייב לסיים אז נתראה בצהריים, אוהב"
מאיה: "ביי נשמה שלי"
---
"אני עייף מת", בן מלמל ולגם מפחית הקולה.
הקפיטריה הייתה הכי עמוסה בהפסקה השנייה, כולם נהיים רעבים וצמאים ואין מקום לנשום.
בן תמיד היה יוצא מהשיעור 10 דקות קודם כדי להספיק לתפוס לו מקום ישיבה נורמלי.
"חם לי", נטלי אמרה והביטה בו, "תגיד, מה עם נועה?"
בן: "מה איתה?"
נטלי: "ניראה שהכל הסתדר בניכם"
בן: "כ...כן, נראה לי, אני מקווה"
נטלי: "אתה כבר... שכחת ממיטל?" היא שאלה בטון חושש
בן: "למה את שואלת?"
נטלי: "סתם, מעניין אותי"
בן: "לא, לא שכחתי מימנה, אבל נטלי, דיי, בואי לא נדבר על זה, טוב?"
נטלי: "אתה צודק", היא אמרה והשפילה את מבטה
בן: "רוצה גם לשתות?", הוא שאל והרים את הפחית שלו
נטלי: "כן, קח", היא דחפה לו ליד מטבע של 5 שקלים, "קולה"
בן: "יופי, ועכשיו אני אמור להידחף בתור הזה?", הוא שאל בייאוש והביט על כל עשרות התלמידים
שדחפו אחד את השני כדי להגיע לדלפק.
נטלי: "סומכת עליך", היא חייכה
בן קם והתקדם לעבר הדלפק, כעבור דקה הוא כבר היה הראשון בתור.
"תביא לי פחית קולה בבקשה", הוא אמר למוכר והביא לו הכסף
לפתע בבת אחת הגיע גל עם ריח נפלא, הוא מייד זיהה את הריח הזה, זה הבושם שנועה משתמשת בו.
"בן", הוא הביט ימינה וראה את הדר. הוא התפלא שיש עוד מישהי שמשתמשת בבושם הזה, עד היום הוא
לא פגש אחת כזאת.
"מה קורה?", הוא שאל והביט בה, היא גם שמה אודם וורוד מבריק כמו שנועה שמה.
הדר: "סבבה. תגיד, יש לך אולי במקרה שקל? חסר לי לבורקס"
בן: "מה?", הוא הביט בה, מנסה למצוא עוד סימנים בהם היא מזכירה את נועה
הדר: "שקל, לבורקס? חסר לי..."
בן: "אה, כן, בטח. קחי"
"תודה, באמת תודה! אני גוועת מרעב", היא חייכה והגניבה לו נשיקה על הלחי,
הוא מייד נהיה נבוך והתחנן שהיא תלך כבר.
---
"עכשיו תשימי את היד שלך על הרגל שלו, תביטי לצד, כאילו את מיואשת, אין לך כבר כח", הצלם אמר
ושוב התחיל לצלם תמונות אחת אחרי השנייה ברצף.
לאחר כמה דקות הוא נתן לכולםהפסקה של 5 דקות. נועה מייד התיישבה על אחד הכיסאות מתחת לסככה שהצוות
בנה ולגמה מבקבוק המיים שלה.
"היי נועה", התקרב אלייה ערן הדוגמן שמצטלם איתה לקטלוג. הוא התיישב בכיסא הפנוי שהיה על ידה. הוא לא
היה דוגמן מפורסם כל כך אבל לנועה יצא להצטלם איתו בעבר, וגם להתנשק איתו על הדרך.
"מה קורה ערן?" היא חייכה והניחה את בקבוק המיים על המדרכה
"חם פה, אה?"
נועה: "כן... אז מה חדש אצלך?"
ערן: "שום דבר"
נועה: "אוקיי"
ערן: "את כבר לא שומרת על קשר, אה?", הוא שאל לאחר כמה שניות
נועה: "יש לי חבר"
"גם אז היה לך", הוא אמר מייד
נועה: "עכשיו זה רציני יותר, ערן, אנחנו באמת אוהבים", היא הפנתה את מבטה לצד, בוחנת את אנשי
הצוות שמתרוצצים להם, היא ראתה את ליהי יושבת על החומה ומתבוננת בהם.
"את פשוט סקסית", הוא אמר ועבר עם ידו ברפרוף לכל אורך ידה
"תקשיב, זה... זה ממש לא לעניין", היא החלה לגמגם וקמה מן הכיסא
"אבל מה את רוצה שאני אעשה? את מושכת אותי. חוץ מזה, אני שמתי לב לעיניים שאת עושה לי כל הזמן"
נועה: "אני באמת לא יודעת על מה אתה מדבר"
ערן: "נועה, נו דיי, אנחנו לא ילדים ו..."
נועה: "וזו בדיוק הסיבה שאני לא הולכת לבגוד בחבר שלי" היא קטעה אותו והלכה משם.
---
לאחר שלאון סיים לחפוף לאישה המבורגת את השיער הוא החל לייבש לה אותו בעזרת הפן.
"שזה יהיה חלק - חלק אבל, אוקיי?", היא הביטה בו
לאון: "כן, בטח. אל תדאגי"
הוא המשיך בעבודתו ותוך כדי התחיל לחשוב על חנן, על כמה הוא מסכן.
האמת שגם לאון מעולם לא היה הנער הכי מקובל או זה עם הכי הרבה חברים. אנשים לא התחברו לסגנון הלבוש
הנשי והמוזר שלו, לכל הבגדים הצבעוניים, הג'ינסים הצמודים, השרשראות, אבל מה אתם מצפים
ממישהו שמגיל 4 מסתובב לו בחדרי הלבשה של תצוגות אופנה?
הדבר היחיד שהציל את לאון היו המסיבות שהיה הולך אליהן כל הזמן, הקשרים שהיו לו. בתור בן של מנהלת
הסוכנות הכי גדולה בארץ הוא היה מוזמן לכל מקום, לכל אירוע, לכל מסיבה.
הוא הרגיש לפעמים שהחברים שלו הם הסטייליסטים והדוגמניות ולא אלה שבכיתה שלו, וחוץ מזה...
"איי!", האישה קמה מהכיסא במהירות, "אתה נורמלי, תגיד לי?", היא צעקה
לאון: "מ...ה? מה קרה?" הוא שאל בחשש, מרוב שהיה עסוק במחשבות הוא לא שם לב ששרף את שערה
וגם עשה לה כוויה קטנה.
האישה הלכה משם בעצבים וצעקות ולאון ידע שזה הסוף שלו.
"תגיד לי, מה חשבת לעצמך בדיוק? 'אוי הנה אישה נחמדה אז אני אשרוף לה את השיער?'", שאל אותו
בעל המספרה בעצבים
לאון: "לא, באמת שלא, אני... אני מצטער, אני לא יודע מה קרה לי, באמת. ה...הראש שלי
היה במקום אחר, אני לא שמתי לב"
"אתה יודע, אתה נראה לי כמו אחד שיש לו פוטנציאל, בדרך כלל, בכל מקרה אחר הייתי מעיף אותך לכל הרוחות"
לאון: "זה אומר שאתה... משאיר אותי?" הוא שאל והמנהל שתק והביט בו
"אני באמת, באמת מצטער", לאון אמר והשפיל את מבטו
"פעם אחרונה שזה קורה. אתה יכול להבטיח לי את זה?"
לאון: "כן, כן. אני מבטיח. אני נשבע"
"אוקיי. אז... תחזור לעבודה, אני משגיח עליך, לאון" הוא אמר וחייך חיוך קטן.
---
למחורת
---
נטלי התיישבה במקומה, היא הגיעה בין הראשונות לכיתה. אמש הייתה לה משמרת לילה בקיוסק של חיים,
היא סיימה לעבוד ב6 וחצי, היא העדיפה לבוא ישר לבית הספר כי ידעה שאם תיכנס הבייתה היא פשוט תרדם.
()בוקר טוב מאמי, אני מתגעגעת:](), היא שלחה הודעה לרועי.
היא הניחה את התיק על השולחן ושמה עליו את ראשה, עוצמת את עינייה.
לא עברו 10 דקות וכבר התלמידים נכנסו לכיתה, לאון מייד התיישב על יד נטלי.
היא הרימה את ראשה באיטיות.
"נו?!", לאון דחק בה וחייך
מה, נו?", נטלי הביטה בו בחוסר חשק
לאון: "את לא שמה לב למשהו חדש?"
נטלי: "לא"
לאון: "מה לא?"
נטלי: "מה, לא לא?"
לאון: "עשיתי עגיל באף, את לא רואה?"
פתאום היא הבחינה בחישוק הכסף שעיטר אפו
נטלי: אה. וואו. מצטערת, לא שמתי לב, אני לא כל כך פה ו..."
לאון: "ובלה בלה בלה", הוא קטע אותה בחיוך, "נו, מה את אומרת?"
נטלי: "יפה, מתאים לך. אבל... אממ, זה לא לבנות? עגילים באף וחישוקים?"
לאון: "לא. שתדעי לך שבתצוגה האחרונה של ארמאני לכל הגברים היו חישוקים באף בצבע זהב" הוא אמר
בטון גאה
נטלי: "אוקיי. תזכיר לי מתי הפכת להיות דוגמן הבית של ארמאני?"
לאון: "מתי שאיבדת את היכולת שלך לפרגן", הוא ירה והוציא את המחברות מהתיק
נטלי: "נו לאון, סתם, זה באמת יפה לך, באמת"
לאון: "באמת?", הוא חייך אלייה
נטלי: "באמת באמת"
המורה נכנסה לכיתה, הודיעה כמה הודעות, בניהן ההצגה שהם יוצאים אלייה ביום חמישי.
אחריי שסיימה, נכנסה המורה להסטוריה ומייד החלה ללמד.
לקראת סוף השיעור נטלי שמה לב שרועי עדיין לא החזיר לה הודעה.
היא חיכתה להודעה מימנו כבר יותר משעה וחצי, כל דקה או שתיים היא מתבוננת על צג הפלאפון ומתאכזבת מחדש.
"אולי הוא עדיין ישן", היא מלמלה
לאון: "את חייבת להעיף אותו כבר", הוא אמר פתאום
נטלי: "לא, אני... לא יודעת"
לאון: "את יודעת, נטלי, את יודעת. הוא סתם פוגע בך וזה סתם יהרוס אותך כל הקשר הזה איתו"
נטלי: "מצד אחד אני יודעת שאתה צודק, כן?", היא אמרה בשקט והביטה סביבה, "אבל זה פשוט
יהיה לי קשה בלעדיו, אנחנו כל הזמן ביחד ו... כל הזמן רציתי חבר, כל כך, ו... ועד, עד שיש
אחד כזה אני..."
לאון: "אתם אפילו לא מוגדרים כחברים"
נטלי: "אבל יש בנינו מחוייבות"
לאון: "טוב, לא יודע מה להגיד לך, תחשבי על זה, הוא סתם מזלזל בך. בן אדם שבאמת היה רוצה אותך
היה מחזיר לך אסאמאס אחריי חצי דקה ולא מתעלם ממך"
נטלי: "כן, אה...", היא אמרה בשקט וחזרה להעתיק מהלוח.
---
נועה יצאה מהמקלחת עטופה במגבת לבנה, היא מייד סגרה את הווילון שהוביל אל הרחוב וגם את החלון,
שיהיה שקט.
היא נשכבה על המיטה והדליקה את הטלוויזיה, לא היה שום דבר
מעניין ובמילא, היא לא יכלה לשמוע אנגלית יותר.
היא חייגה את מספרו של בן בטלפון והמתינה לתשובה.
"נועה?", נשמע קולו המופתע מצידו השני של הקו
נועה: "מאמי, היי! איך ידעת שזו אני"
בן: "ראיתי שיחה מחו"ל, מי זה כבר יכול להיות?", הוא צחק
נועה: "מחר הטיסה, אני מתגעגעת"
בן: "גם... גם אני מתוקה"
נועה: "איך שם, מה עשית בזמן הזה?"
בן: "אממ כלום, סתם, את יודעת"
נועה: "אהה, אוקיי. טוב, אני הולכת לנוח קצת אז נדבר?"
בן: "כן מאמי, דברי איתי לפני שאת עולה לטיסה"
נועה: "ביי, אני אוהבת אותך"
בן: "גם אני, ביי מאמי"
---
הגיעה זמנה של ההפסקה השנייה וכולם יצאו לרחבה הגדולה, רק נטלי נשארה בכיתה. לבד.
לאחר כמה דקות היא החליטה לצאת, אולי תתקל בבן או באנה, או לפחות במישהו שיש לה קשר איתו בבית הספר
הזה. לאון השתחרר הבייתה, אם היה נשאר היא הייתה יכולה לבלות איתו את ההפסקה ולא להישאר לבד.
היא ירדה במדרגות הרחבות והגיעה ללובי הכניסה הענק של בית הספר, כולם צחקו, דיברו, צעקו,
היא התקדמה לעבר הקיר הגדול שם היו תמונות של 2 חיילים שלמדו בבית הספר הזה ומתו לפני כמה שנים,
תמונה של אחד המורים שמת מהתקף לב והנה, הנה שתי התמונות של שתי הבנות שהיא התגעגעה אליהן יותר מהכל,
לירז ומיטל.
בתמונתה של מיטל היא נראית כל כך רגועה, אך עם זאת אפשר לראות על עינייה שהיא עוברת סערת רגשות ענקית
בתוך תוכה. בתמונה של לירז, אפשר לראות עלייה שהיא מתאפקת לא לפרוץ בצחוק.
נטלי ליטפה את התמונות בעדינות עם ידה ונשמה עמוק.
היא הביטה על התמונות ועצמה את עינייה בחוזקה, מתפללת שכשתפתח אותן הזמן יחזור אחורה בכמה חודשים.
---
אנה ירדה מהאוטובוס ומייד נכנסה אל חדר בית החולים, היא הביטה בדף שבו כתוב מספר החדר של ליאור ועלתה
לקומתו. היא ישר זיהתה את שני הוריו והתקרבה אליהם.
הם היו נראים מאוד עייפים, טוב, לא פלא, השעה 12 וחצי בלילה, הם פה 24 שעות.
"היי, מה נשמע?", היא חייכה. עיניהם של הוריו היו נפוחות מרוב בכי
"מה העניינים אנה?", אביו שאל. הם דיברו כמה דקות עד שנהייתה שתיקה מביכה. אף אחד לא ידע מה לאמר,
הרי זה ידוע לשלושתם שהם לא באו לכאן בשביל לדבר על העבודה של אימו של ליאור או על הבגרות של אנה בתנ"ך.
"אז מה, מה איתו?", אנה שאלה פתאום והוריו החליפו מבטים.
לאחר שאביו סיפר לה את כל מה שאמר הרופא אנה ניסתה לא לפרוץ בבכי.
"רגע, ומה... מה אתם מתכוונים לעשות?", היא שאלה וניגבה את הדמעה שזלגה
"אנחנו מתכוונים ללכת על האופציה לניתוח", אימו ענתה
"הוא יודע מיזה? זאת אומרת, אתם... אתם שאלתם אותו, התייעצתם, מה? הוא... הוא יכול
למות מזה ו..."
"לא, הוא לא יודע מזה, הוא לא יודע כלום, הוא במצב ש... אין כל כך מה לדבר איתו.
הוא עדיין לא יודע שאנחנו מתכוונים לקבוע לו תור לניתוח"
מה זאת אומרת 'הוא עדיין לא יודע'? אתם לא מתכוונים להודיע לו על זה?", אנה שאלה בטון מזועזע
---
לבוש בבוקסר שחור צמוד, נכנס בן אל מתחת לשמיכה וכיבה את הטלוויזיה.
מחר יש לו אימון כפול, כל כך אין לו כח לזה כבר.
הוא התגעגע למיטל, שהייתה מעודדת אותו כל הזמן.
לאחר שאמר את תפילת שמע ישראל, מנהג שלו מגיל קטן מאוד הוא נשא תפילה קטנה, כמו בכל לילה.
מבקש לבריאום של כולם, במיוחד של ליאור, מבקש הצלחה, ללכת בדרך הנכונה.
"אמן", הוא לחש ונשאר שוכב על גבו.
הוא הביט על תמונתה של מיטל, אותה תמונה שהבטיח לנועה להוריד, הוא גם דאג לקנות לתמונה מסגרת חדשה,
בצמבע סגול, כמו שאהבה.
"לילה טוב אהובתי, חלומות פז... אני אוהב אותך, אני מתגעגע אלייך... אני אוהב אותך",
הוא אמר בשקט לתמונה ונישק אותה בעדינות,
כמו שעשה בכל לילה בחודשים האחרונים.
