לפני הפרק, תורידו את השיר The Red Jumpsuit Apparatus - Your Guardian Angel
ותפעילו אותו מתי שהוא יהיה כתוב.
מקווה שתהנו, קריאה נעימה!
=פרק 205=
"אנחנו יכולים להיכנס לדבר איתו?", שאלה אימו של ליאור את הרופא שמטפל בו.
"תכנסו, בשקט, תדברו איתו לאט, ברוגע, בלי עצבים, בכי או כל דבר אחר. תראו לו שהכל רגיל,
שלא קרה שום דבר, אסור לו לפחד, ואם אתם, ההורים שלו תראו לו שאתם מפחדים וחרדים מהעניין, הוא יפחד
עוד יותר", אמר הרופא
"תודה רבה דוקטור", אביו לחץ את ידו של הרופא, "את באה?"
שניהם נכנסו לחדרו של ליאור, הוא שכב על גבו עם עיניים עצומות.
"ליאורי...", לחשה אימו לאחר שהתיישבה על מיטתו, מלטפת את פניו הצעירות
"מתי באתם?", הוא שאל לאחר כמה שניות, כשפקח את עיניו
"אנחנו תמיד כאן", ענה אביו
"ליאורי, מאמי, אנחנו צריכים דבר איתך על נושא מאוד... חשוב. לפני זה, איך אתה מרגיש?"
ליאור: "מתפוצץ לי הראש מכאבים אמא, הכדורים שהם מביאים לי לא עוזרים כמעט, כואב לי...", הוא
לחש והוריו התאפקו שלא לבכות. אביו, שלמה, הניח את ידיו על כתפיה של רינה ועיסה אותם בעדינות.
"אני לא יכול יותר ככה, מתי כל הסיוט הזה ייגמר?", ליאור שאל והביט בנקודה לא ברורה בתקרה.
"על מה רציתם לדבר איתי?", הוא שאל לאחר דקה של שקט
---
נטלי חלצה את נעלי הספורט שלה ומייד הריחה אותן, היא עיקמה את אפה. תמיד אחריי שיעורי ספורט, במיוחד
בקיץ, ריח הנעליים שלה הזכיר לה שצריך להוציא את מסכות האבכ מהבוידעם. היא התחברה לאייסיקיו שלה
ומייד החלו להישלח מספר הודעות.
~*~*~
בן - מה קורה?
נטלי - עכשיו חזרתי... משעמם! מה איתך?
בן - כנ"ל. ישנתי חרא, כולי עייף, ועוד יש לי אימון כפול עוד שעה
נטלי - מסכן
בן - תודה על העידוד באמת...
נטלי - בכייף 😊
בן - :|
נטלי - סתם נו, יהיה בסדר, תסיים את האימון ואז תישן כמו דוב, כמו תמיד
בן - 😊
נטלי - חחח כמו ילד קטן אתה, חייב שיעודדו אותו
~*~*~
שובל - את פה?
נטלי - כן...
שובל - תגידי יש מצב אולי תבואי איתי לקניון? לקנות בגדים
למסיבה של לאון ביום שישי...
נטלי - כן, מתי?
שובל - ב7 בערב ככה
נטלי - טוב סבבה אני אדבר איתך
שובל - תודה. טוב אני צריכה לעוף.... ביי
נטלי - ביי...
~*~*~
השיחות עם שובל מעולם לא היו מורכבות יותר מהשיחה הזאת.
נטלי הדליקה את הטלוויזיה וכרגיל שודרו אותם הדברים, במיוחד בצהריים, אין מה לראות.
בערוץ 3 ד"ר פיל כיכב לו על המסך, תוכנית שהייתה גורמת לנטלי לשקוע עוד יותר בדיכאון,
בערוץ 22 משום מה החליטו לבצע קאמבק לאחת הסדרות המטומטמות שנוצרו, 'השיר שלנו',
אבל טוב נו, רק דנקר... לא ניתן לו זמן מסך?
בשאר הערוצים היו תוכניות מפגרות לילדים או קליפים שחזרו על עצמם.
"הלו?", היא ענתה מייד לפלאפון כשראתה את שמו של רועי על הצג
רועי: "מה המצב מאמי?"
נטלי: "הכל טוב", היא חייכה. סוף סוף הוא התקשר, "מה קורה?"
רועי: "הכל מצויין, חזרתי מהבסיס עכשיו, עייף מת"
אף פעם נטלי לא הבינה מה יש לרועי להיות כל כך עייף. יש לו את הת"ש הכי שווה בצה"ל, 5/9,
5 ימים בשבוע הוא בבסיס, מהבוקר עד הצהריים ואז חוזר הבייתה ואז 9 ימים חופש.
מה שיוצא בחישוב פשוט, 10 חצאי ימים בבסיס. זהו. על מה הוא מתלונן?
נטלי: "אה... אני חזרתי מהביצפר מקודם, קיבלתי 90 בהסטוריה"
רועי: "כן, בטח, רק את"
נטלי: "מה?", היא שאלה כדי לוודאות ששמעה נכון.
רועי: "ממתי את תלמידה מצטיינת?"
נטלי: "אני לא תלמידה מצטיינת, פשוט..."
רועי: "רואה? את לא", הוא קטע אך היא המשיכה,
נטלי: "פשוט למדתי הרבה למבחן הזה, זה כניראה עוזר להם בבחירת המגן שלי, לפחות שהמגן יצא טוב"
רועי: "טוב קיצר, היום אני וכולם באים לשבת בקיוסק, רוצה לבוא אולי?"
נטלי: "משמרת שלך היום?"
רועי: "כן"
נטלי: "אהה, כן אני אבוא, באיזה שעה?"
רועי: "אנחנו שם משמונה בערב, את כרגיל תאחרי...", הוא אמר בטון מזלזל, היא שנאה את זה.
למה היא צריכה להגיע בדקה שהוא מגיע?
נטלי: "טוב, כן, אני אבוא"
רועי: "יאללה אני עף להתקלח, ביי כפרה"
נטלי: "ביי מאמי..."
היא כל כך רצתה לאמר לו שהיא מתגעגעת אליו, רוצה לראות אותו, רוצה להיפגש איתו לבד. היא שנאה את
כל המפגשים החברתיים האלה.
---
"ליאור...", רינה אמרה בשקט, מצפה לתשובה. זה היה אחד הדברים הקשים שעתה בחייה,
לספר לבנה שיש לו שתי אפשרויות, שבראשונה הוא יכול לא לחיות בכלל ובשנייה הוא יהיה מאוד חולה, יותר
מימה שהוא כבר עכשיו.
ליאור: "מה, אמא?"
רינה: "אני... אני רוצה ש..."
שלומי: "אנחנו רוצים שתגיד לנו מה אתה מחליט"
ליאור: "מה אני כבר יכול להגיע לכם? במה אני בוחר?
ממש אפשרויות מפתות הבאתם לי, מה אני אגיד לכם..."
רינה: "ליאורי, תנסה... תנסה להחליט. אנחנו נצטרך לבחור אחת מהאפשרויות, הרי לא נוכל
להישאר ככה ולא לעשות כלום, נכ..."
ליאור: "אנחנו? לא נוכל?", הוא קטע אותה בכעס, "אמא, אני רק רוצה להזכיר לך שאני זה שחולה כאן
בפאקינג סרטן בראש המזדיין הזה, לא את ולא אבא ולא אף אחד אחר! ואני רוצה להישאר ככה, כן, מה
שיקרה יקרה, כבר לא אכפת לי למות, תאמיני לי, מה החיים האלה שווים בכלל, אה? מה?"
רינה: "אל תדבר ככה ליאור, אני..."
ליאור: "למה לא?", הוא שוב קטע אותה, "אני רוצה שאת, כן? שאת תתני לי סיבה אחת למה כדאי
לי להילחם, כי משום מה אני לא מוצא אחת כזו"
רינה: "בשביל החיים ליאור, כי החיים האלו הם מתנה ואתה צריך להילחם על כל דקה שלך בעולם הזה,
מה פתאום נהיית לי כזה וותרן? פתאום לא אכפת לך? ומה עם כל החלומות שלך לעתיד? החברים?
אנחנו, המשפחה? מה עם אנה שאתה כל כך אוהב? מעניין איך היא תגיב כשהיא תשמע שאתה לא מוצא
שום סיבה לחיות, אתה אומר שאנחנו, ההורים שלך, אלה שהביאו אותן לעולם... אנחנו...
אנחנו לא סיבה מספיק טובה בשביל שתחיה?", היא הרימה את קולה ופרצה בבכי, היא מייד הסתובבה עם גבה
לליאור והביטה דרך הוטרינה השקופה הגדולה. השמש זרחה והיא רק בכתה.
"אני מצטער...", ליאור לחש
רינה: "אתה לא צריך להצטער ליאור"
שלומי: "אין זמן לבקש סליחות, אתה צריך להילחם ולבחור... להחליט"
ליאור: "אני... אני צריך לחשוב על זה קצת, אני לא חושב שאני יכול להחליט דבר כזה ברגע"
---
"רגע!", נטלי צעקה ורצה לדלת הכניסה של הבית, "היי, מה אתה עושה פה?", היא שאלה בחיוך
כשראתה שבן עומד בפתח, לבוש במדי הקבוצה שלו, מדים אדומים.
"סתם קפצתי לפני האימון, את בדרך, את יודעת, אל תתלהבי...", הוא ענה וחייך
נטלי: "יאללה, תיכנס תיכנס"
"אז מה... מה את נראית כזאת מבואסת כל הזמן האחרון?", הוא שאל כשהתיישבו על הספה הגדולה.
נטלי: "למה מבואסת?"
בן: "רואים את זה עלייך, אל תנסי להסתיר"
"זה רועי, הוא משגע אותי", היא אמרה והשפילה את מבטה, "יש לך כח לחפירה?"
בן: "יאללה, שלוש, ארבע ו-!" הוא קרא והיא חייכה
נטלי: "אז ככה, אתה יודע איך הכרנו, בעבודה והכל, נהיינו במן קשר לא מוגדר כזה אבל יש מחוייבות.
אתה יודע, כבר סיפרתי לך על הקטעים שהוא לא מתנהג אליי תמיד יפה, על החוסר כבוד שלו,
נגיד החברים שלו זורקים לי הערות ולוקח לו מלא זמן להשתיק אותם, ואני לא מדברת איתך על סתם הערות"
בן: "אז איזה הערות? אתן הבנות לוקחות כל דבר ללב"
נטלי: "אויש בן, אתה יודע שאני לא כזאת. זה מתחיל שאני סתם מתווכחת עם אחד החברים הערסים הסתומים
שלו ואז זה מגיע לקללות כמו 'בת זונה' וכאלה, רק כאן, אולי, הוא נזכר להתעורר"
בן: "מה הוא דפוק? איך אני לא מבין אנשים כאלה"
נטלי: "חכה זה לא הכל. אנחנו גפ אף פעם לא נפגשים לבד, בקושי. כמה זמן אנחנו ביחד? 4 חודשים
בערך, כן? כל הזמן הזה אנחנו נפגשים ככה, פעם בשבוע יושבים אני, הוא וכל החברים המפגרים שלו
בקיוסק, ואז סוף שבוע אני אצלו שגם את החמישי-שישי-שבת הזה אנחנו מעבירים עם אחים שלו,
נוסים למסיבה, עם החברים שלו, הולכים לים - עם החברים שלו, דיי, לא יכולה כבר! בכל ה4
חודשים האלה נפגשנו לבד רק 3 פעמים, פעם אחת אחריי העבודה נסענו לשתות משהו, פעם הוא סתם
בא וישבנו מתחת לבית שלי ופעם שלישית ישבנו באיזה פארק ושתינו"
בן: "חשבת פעם על לדבר איתו אולי?"
נטלי: "ניסיתי, ברור שלא אמרתי לו מה שאמרתי לך, כן? אבל רמזתי לו, והרבה"
בן: "אני לא יודע מה להגיד לך, לדעתי פשוט תתחילי להתעלם מימנו, תיהי קרה אליו, זה תמיד
מה שמושך בנים. אבל... לא בהגזמה, כי אז זה באמת מוריד"
נטלי: "מה זאת אומרת?"
בן: "פשוט אל תתקשרי אליו פעמיים ביום, אל תתקשרי בכלל, תשלחי לו רק הודעה אחת, נגיד לפני
השינה, ככה שהדבר האחרון שהוא יחשוב עליו לפני שהוא הולך לישון יהיה לחשוב עלייך"
נטלי: "רעיון טוב", היא חייכה
בן: "כן... מיטל העבירה לי את השיעורי חינוך האלה", הוא אמר בעצב והשפיל את מבטו.
---
לאחר שסיימו את יום הצילומים האחרון שכלל גם צילום פרסומת מגניבה ביותר, הם נסעו כולן למלון. נועה מייד
עלתה לחדרה והוציאה מהתיק את הסנדוויץ' שקנתה שעה לפני. סנדוויץ' עם סלט טונה וכל מיני ירקות.
היא אכלה במהירות כמו מישהי שלא אכלה שבוע, היא שנאה להיות בימי צילומים, מגיעים לשם באמצע הלילה
ועד הצהריים שלמחרת לא אוכלים שום דבר.
"כן?", נועה שאלה לאחר שהדפיקות בדלת לא הפסיקו
"אוהו, אני רואה את זוללת לך", ליהי אמרה בחיוך ברגע שנכנסה לחדרה של נועה, "רק אל תשכחי
להוריד את המים בשירותים לאחר שאת מקיאה, זה פשוט עושה ריח רע..."
נועה: "תגידי לי", היא החלה לאמר והניחה את הסנדוויץ' על השידה, "מה הבעיות שלך? אני באמת לא
מבינה, כאילו... אני יכולה לעזור לך במשהו? כי אם אני לא טועה אין לי שום קשר אלייך אז תפסיקי
להידחף לכל מקום"
ליהי: "תפסיקי לחוש כבר!", היא הרימה את קולה
נועה: "לא, סליחה, שכחתי שאני מדברת כאן עם הדוגמנית המשנה, תסתמי כבר"
ליהי: "טוב, רק באתי ליידע אותך שמקודם אני וערן היינו ביחד, גם כל ההפסקה היינו ביחד ו...היה ממש
כייף, הפסדת"
נועה: "וואלה", היא חייכה, "שמה שנהנת לך"
ליהי: "תודי שאת פשוט מקנאה"
נועה: "למה אני צריכה לקנאות בדיוק, תזכירי לי? יש לי חבר, שיותר יפה מהערן הזה פי אלך"
ליהי: "כן, כן, הראו תמונות שלכם בפנאי פלוס, בטח הוא חוגג לו עכשיו בישראל"
נועה: "טוב, ליהי, מה את רוצה?"
ליהי: "כלום", היא חייכה ופנתה לכיוון הדלת
נועה: "חכי!", היא קראה וליהי הסתובבה, "קחי מאמי", היא הגישה לה את שקית הניילון הקטנה עם
שאריות הסנדוויץ'
ליהי: "מה...?", היא הביטה בה במבט לא מבין
נועה: "לא, פשוט אני שמתי לב שאת נורא אוהבת לאסוף את הזבל שאני זורקת", היא פרצה בצחוק
אך ליהי הביטה בה במבט עצבני במיוחד
"זונה...", ליהי סיננה ויצאה מהחדר.
---
לאחר הרבה מדידות החליטה לבסוף נטלי ללבוש מכנסי ג'ינס צמודים בצבע כחול כהה, נעליים עם עקב קטן בצבע
שחור וגופייה לבנה מבד סטאן עם פייטים. זו גופייה שעלתה לה די הרבה כסף.
"אני יוצאת", היא אמרה כשכבר הייתה לייד הדלת
"לרועי?", אימה שאלה והביטה בה במבט דואג
נטלי: "כן"
אמא: "תשמרי על עצמך ו... ואל תתייחסי אליו יותר מידיי, באמת שלא מגיע לו"
לאחר הליכה מהירה של 10 דקות נטלי הגיעה אל הקיוסק, כבר מרחוק היא יכלה לשמוע את הדיבורים שלהם,
היא התקרבה וראתה את כולם יושבים על כיסאות במעגל, את רועי, את אח שלו הגדול, גם חזי,
חברו הטוב של רועי היה שם.
"היי, מה קורה?", היא התקרבה אל רועי והיבאה לו נשיקה קטנה בפה, הוא לא זז ממקומו.
היא התיישב ושמה לב שהם בדיוק באמצע עישון הנרגילה,
"תביא לי גם", היא אמרה לחזי שהחזיק בידו את צינור הנרגילה
"חכי, מה יש לך?!", הוא מייד השיב בתקיפה, נטלי השתתקה.
"קיצר, אנחנו הולכים יום שבת בערב לבקר את אחותי החורגת וחברה שלה", אמר חזי לאחר כמה שניות
נטלי: "וואלה? איפה הן גרות?", היא שאלה ועישנה מהנרגילה
חזי: "לייד ירושליים, לא משהו רציני"
נטלי: "לנסוע עד לירושליים?"
חזי: "זאת אחותי י'א פוסטמה" הוא צחק, "מה ניראה לך? אני אסע בשבילה עד סוף העולם"
נטלי: "טוב..." היא מלמלה וגלגלה עיניים
רועי: "את רוצה לבוא?"
נטלי: "כן, למה לא?"
רועי: "סבבה, נדבר עד אז", הוא חייך, "תגידי לי, מה זאת החולצה הזאת שדפקת? נראית כמו פיג'מה"
מייד חזי צחק.
"מה יש לכם? חולצה יפה דווקא", טל, אחיו הגדול של רועי, אמר וחייך אלייה
נטלי: "רועי, תעשה טובה..."
רועי: "מה תעשה טובה? אני אומר לך מה אני חושב"
נטלי: "אז לדעתי היא חולצה יפה"
רועי: "טוב טוב, שקט, חפרת"
נטלי: "לך תזדיין", היא סיננה עם חיוך קטן.
נטלי מאז ומתמיד הייתה ילדה עצבנית, עוד בגן הייתה מקללת, ביסודי הייתה מרביצה לכל מי שהיה זורק מילה,
אפילו בכיתה ט' היא דחפה את חבר שלה כל כך חזק לאחר ששיקר לה, כתוצאה מכך נשברה לו היד.
לא היה לה רגש בדברים האלו ולא עניין אותה לפגוע במישהו.
אבל עם רועי... עם רועי המצב היה שונה.
היא לא יכלה לקלל אותו, היא לא יכלה לריב איתו או לפגוע בו, גם כשהייתה מקללת או רבה היא מייד הייתה
מחייכת.
---
לבושה בשמלת מיני פרחונית מבד דק, כפכפים לבנים ומשקפי שמש שחורות גדולות, עמדה נועה בלובי המלון
והשקיפה על כל הצוות המשתולל לו בבריכה.
'זה הזמן לנקמה', היא חשבה לעצמה וחייכה.
"היי...", היא התקרבה אל כולם והתיישבה באחד הכיסאות הפנויים, כיסא שקרוב מאוד לכיסא של ליהי.
לקח לה כמה שניות לזהות את תיק העור האדום של ליהי והיא קירבה אותו אלייה לאט לאט, ברגע שכולם היו עסוקים
בלהשפריץ מיים אחד על השנייה כמו ילדים בגנון ולצחוק בצורה בהמתית למדי, נועה מיהרה לפתוח את התיק ולהוציא
מימנו את המפתחות לחדר של ליהי.
הלב שלה דפק ממש מהר, היא ממש פחדה שיתפסו אותה ועוד ייצא לה שם של קלפטומנית.
"לאן את הולכת?", קרא אחרייה ערן
נועה: "אני... עייפה קצת", היא חייכה ונעלמה לה בין כל האנשים הלבושים בבגדי ים.
היא מייד לחצה על הכפתור במעלית והמתינה, 10 השניות האלו נראו לה כמו נצח, ברגע שהמעלית נפתחה
נועה קפצה לתוכה במהירות.
"hey girl", אמר הבחור הצעיר שעמד על ידה.
הוא היה בגובה שלה, שיער בהיר ועיניים חומות, הוא הביט בה, סרק את כל גופה.
הוא היה חמוד, לא יותר מיזה.
"היי", היא אמרה והתפללה בתוכה שהמעלית תגיע כבר לקומה שהיא צריכה.
"you are not from here, right?", הוא שאל
"לא", היא אמרה וחייכה, "זאת אומרת...no, i'm from Israel"
"ho... israel, one of my friend came from israel.
what are you doing here, in new york?"
"i'm a model", היא חייכה "so we are making here a catalogue
for diesel. we make the advertisement, it was really fun"
המעלית סוף סוף עצרה ונפתחה
"you are going?", הוא שאל והיה אפשר לראות על פניו טיפה אכזבה
"yeah, it was nice to meet you amm...?"
"Danny"
"danny", היא חייכה "my name is Noa, so... bye, have a nice day"
היא יצאה מהמעלית ומייד החיוך נמחק מפנייה, איפה חדר 280 לעזאזל?
לאחר שמצאה אותו הביטה סביבה, לראות שאף אחד לא נמצא באיזור, סובבה את המפתח במהירות ונכנסה אל החדר.
היא יכלה להריח מייד את ריח השמפו של ליהי, ריח של ביוב, לפי דעתה.
היא מייד איתרה את המזודה הגדולה שלה, "חיקוי של לואי ויטון", היא אמרה וצחקקה לעצמה,
היא הכניסה אל המזוודה כל מה שראתה מסביב, נעליים, חולצות, ג'ינס, שמפו, טמפונים, קרם גוף,
איפור, היא אפילו הכניסה לשם את בקבוק הקולה שהיה זרוק על המיטה.
היא יצאה מהחדר ונכנסה שוב אל המעלית.
---
"בואנה, אבל איזה כוסית טניה, נכון?", אמר חזי וחייך, טניה הייתה חברתו לשעבר של חזי
רועי: "כן, הייתה שווה... משהו אש. וואלה, אני לא מבין איך זרקת אותה אחי"
חזי: "הייתה קרצייה מידיי, אל תצא לפה, אל תצא לשם", הוא אמר ומייד רועי הביט בנטלי.
"מה אתה מסתכל עליי?", היא שאלה
רועי: "בדיוק מה שאתה עושה"
נטלי: "מה הקשר? כי זוגות לא צריכים לצאת כל שני וחמישי לבד"
רועי: "ממתי אנחנו חברים?"
נטלי: "טוב, עזוב, פשוט... עזוב", היא אמרה והשפילה את מבטה.
חזי: "נטלי, טניה לדעתך יפה?"
נטלי: "היא... בסדר", היא אמרה ומשכה בכתפייה.
חזי: "מה בסדר, מה? היא כוסית. אני מכיר פול בנות שהיו מתות להראות כמוהה"
נטלי: "שיהיה להן לבריאות"
רועי: "יאו, תפסיקי לשחק אותה איזה מיס עולם"
נטלי: "מה אתה רוצה, רועי? מה זה קשור בכלל? אני אומרת מה שאני חושבת, כמוך!"
חזי: "אה, את יודעת גם לחשוב?", הוא שאל וכולם צחקו, כולל 2 האנשים שעברו במקרה והתיישבו איתם
נטלי: "חזי... אם להזכיר לך, לא אני הערסית פה שלא סיימה את כיתה ט', טוב? אז אל תדבר בכלל,
אני במקומך הייתי שותקת" היא אמרה בעצבים
חזי: "אוהווו... מישהי פה נפתחה, אה? יאללה סתמי, סתמי י'א שמנה"
נטלי: "לך תזדיין...", היא סיננה בעצבים.
רועי: "נטלי! לאן את הולכת, נו?" הוא הרים את קולו כשנטלי קמה ממקומה
נטלי: "להביא לי לשתות, לא בורחת לך, אל תדאג" היא אמרה בקרירות ונכנסה אל הקיוסק,
הוציאה פחית ספרייט והחלה לשתות אותה.
היא הרימה את שפורפרת הטלפון ודיברה עם עצמה.
---
לאחר שהצליחה להרים את המזוודה של ליהי הישר אל הפח, היא שוב הביטה סביבה, סורקת את האיזור,
מוודאה שאף אחד לא ראה אותה.
"עכשיו ניראה אותה...", היא מלמלה וחזרה אל המלון.
---
"רועי, שומע דקה?", נטלי התקרבה אליהם. "חיים התקשר עכשיו", היא שקרה, "הוא אמר שאתה
יכול ללכת הבייתה ושאני אשאר פה"
רועי: "מה, למה?", הוא קם ממקומו
נטלי: "לא יודעת... אבל המשמרת שלך כרגיל מחר ב5, אה, והוא בדרך לכאן, אמר שהוא רוצה
לדבר איתי על כמה דברים אז... אז כדאי שתפנו פה, אתה יודע כמה הוא מתעצבן שאנחנו מביאים לפה
אנשים ועושים חפלות"
חזי: "בואנה, איזה מניאק החיים הזה, באמא שלי", הוא אמר ולקח עוד שאכטה מהסיגרייה
נטלי: "כן...", היא מלמלה, "טוב, הוא בדרך..."
רועי: "בסדר, בסדר, הולכים", הוא אמר בכעס.
לאחר כמה דקות הם כבר לא היו שם, היא הייתה לבד.
היא ניקתה את כל בקבוקי הבירות, הגחלים, בדלי הסיגריות ופסולת הפיצוחים שהשאירו אחריהם
ונכנסה אל תוך הקיוסק.
יושב על מאחורי הדלפק, על הריצפה, מעשנת את הג'וינט, ובוכה.
---
נועה הסתובבה בכל רחבי הקיוסק הענק, מחפשת מתנות לכולם.
ערן רצה להתלוות אלייה אבל היא כמובן דחתה את ההצעה שלו, עוד כמה שעות הם צריכים להיות כבר בשדה התעופה
והיא עוד לא הספיקה לקנות שום דבר.
לאחר 2 כוסות קפה היא יצאה משם עם הרבה שקיות.
לשובל קנתה בגד ים של וויקטוריה סיקרט, לבן קנתה חולצה של טומי הילפיגר וגם את הבושם joop.
להדר קנתה חולצה וורודה קצרה של אמרקמובי, לאימה תמונה גדולה לסלון שעלתה לא מעט, לאביה מכשיר
די.וי.די נייד לאוטו וכמובן שקנתה לעצמה עוד הרבה דברים.
ככה זה כשמקבלים מקדמה של 5 אלף דולר.
---
The Red Jumpsuit Apparatus - Your Guardian Angel
להפעיל את השיר
---
הוא שוב התעורר, שוב זיעה קרה על פניו.
הוא שוב הרגיש את ידייה מלטפות את פניו, את המגע שלה, את הריח המתוק שלה.
הוא קם באיטיות ממיטתו, מניח רגל-רגל על הריצפה הקרה, הולך, צעד צעד.
הוא נכנס אל חדר השירותים הקטן שבחדרו. חושך. רק האור של פנסי הרחוב, פותח טת הברז,
שוטף את פניו, משפשף אותם בחוזקה.
"תירגע, בן, תירגע", הוא דיבר אל עצמו, נותן לעצמו סתירה קטנה, ועוד אחת, ועוד אחת
אחרונה קצת יותר חזקה. והדמעות זולגות. והוא כבר לא מסוגל.
הוא מרגיש אותה בכל מקום, חולם עלייה, מדמיין אותה נוגעת בו, מלטפת אותו, אומרת לו שהיא אוהבת אותו.
הוא מפנטז על גופה, על לעשות איתה אהבה, על לגעת בה, להרגיש אותה, לחוש אותה, לדעת שהיא
קיימת, לדעת שהיא אמיתית.
"אני אוהב אותך...", לוחש אל המראה, מדמיין אותה עומדת מאחוריו, "מיטל...?", מסתובב,
אך הוא לבד, אין שם אף אחד. פורץ בבכי. מתיישב על האסלה הסגורה, מקפל את רגליו אל בטנו,
שחקן כדורגל בוכה כמו ילד בן 4. מייבב. נאנח. מנגב את הדמעות. רוצה לצרוח. רוצה לצעוק.
רוצה להתעורר ולהבין שהכל חלום רע, להבין שהיא לא מתה, להבין שהיא עדיין חיה, שהיא עדיין קיימת.
"את לא מבינה שאני לא יכול להתאהב באף אחת?!", הוא שאל בכעס, "ואני עוד מדבר עכשיו לעצמי,
תראי מה זה...", שוב קם ושוטף את פניו, שוב בוכה, שוב שוטף, מנגב את פניו, מביט במראה,
בבבואה שלו, נגעל. "אני לא הייתי מגיע לך מלכתחילה, את יודעת?", הוא נוגע במראה, אולי היא נמצאת
מעבר לקיר? אולי היא שומעת אותו עכשיו? ואולי ואולי ואולי.
"העולם הזה דפוק!", הוא בועט בעצבים בפח האשפה הקטן. "בשביל מה גברים צריכים פח בחדר השירותים שלהם,
לעזאזל?". בשביל לזרוק את נייר הטואלט הספוג בדמעות.
"אני לא יכול לחיות יותר ככה, את לא מבינה? את לא קולטת? תפסיקי להיות אטומה כל כך!", הוא הרים
את קולו ומייד השתתק. "אני משתגע...", לוחש... מתגרד בכל גופו, "אני לא מסוגל יותר..."
קולו נעשה צרוד יותר ויותר, הוא נכנס מתחת לדוש, עם בגדיו, פותח את המיים הקרים. ובוכה.
---
כאב הראש ליווה אותה במשך כל הטיסה, לאחר התעקבות של כמה שעות בגלל המזוודות נועה כבר עמדה מחוץ
לשדה התעופה. מתקשרת שוב ושוב לבן אבל הוא לא עונה. מידי פעם במשך הטיסה היא נזכרה בתעלול שעשתה
לליהי, הפרצוף של ליהי כשהבינה שאין לה מזוודה היה שווה כל רגע.
"נו, תענה כבר...", היא סיננה בעצבים, אך שוב הגיעה למשיבון הקולי.
היא נעמדה על יד הכביש והרימה את ידה באוויר, כל המוניות היו תפוסות, לקח לה חצי שעה לתפוס מונית,
וכשזה קרה היא מייד נתנה לו את כתובתו של בן.
"והכי מהר שאתה יכול..." היא הוסיפה לאחר שחגרה את חגורת הבטיחות.
---
בן יושב בחדרו, על המיטה ונעשן עם גבו על הקיר, עיניו נפוחות, פניו נפולות, שיערו מבולגן,
הוא מחבק את עצמו, עוצם את העיניים, פוקח אותן, עוצם, פוקח...
הפלאפון לא מפסיק לצלצל, הוא מסתכל מזווית העין ושוב רואה את שמה של נועה על הצג, זה לא מעניין אותו,
שום דבר לא מעניין אותו, הוא רוצה את מיטל, רק את מיטל.
---
כמה דקות לפני 12 בלילה נטלי העבירה במהירות סמרטוט לח על הדלפק, סידרה את עמדת המסטיקים שנפלה,
סידרה עוד כמה דברים, הכניסה את הארנק לכיסה ובאה כבר לצאת לחכות לחיים שאמור להגיע לעבוד.
"מה, סגרתם?", שאל בחור שבדיוק בא להיכנס. הוא היה בערך בגובה 1.85, בנוי היטב, רואים
שהוא עושה כושר אך לא יותר מידיי, עורו היה די בהיר אבל שזוף, שיערו חום בהיר ועיניו בצבע ירוק - כחול.
"אה... לא, לא...", נטלי ענתה במהירות
"אז תביאי לי בבקשה ווינסטון לייט", הוא אמר בחיוך ונכנס אל הקיוסק, נטלי נכנסה מייד אחריו
והלכה אל מאחורי הדלפק.
"16 וחצי", היא חייכה, הוא שילם לה, היא החזירה עודף ואת ה3 וחצי שקל הוא שלשל אל אחת מקופות
הצדקה.
"ממש נשמה טהורה", היא צחקה
"אז מה... סיימת את המשמרת?"
נטלי: "כן..., או, הנה הבוס שלי, אני כבר מתה להגיע הבייתה לישון", היא אמרה כשזיהתה
את הליכתו המגושמת של חיים.
"חכי שנייה", הוא קרא, "איך קוראים לך?"
"נטלי... ולך?"
"אני ארז, נעים מאוד", הוא השויט יד ולחץ את ידה בחמימות
"נע... נעים מאוד", היא חייכה
ארז: "אז נתראה, כן?"
נטלי: "תלוי בך"
---
שוב מחבק את גופו, הוא כבר נמצא בתנוחה הזאת יותר מ6 שעות, מהרגע שקם.
מתנדנד מצד לצד, קדימה אחורה, מנסה להעסיק את עצמו, חשמחק עם אצבעותיו, שורט את הקיר,
לא רוצה לחשוב עלייה, לא רוצה. רוצה לדעת שהיא קיימת, שהיא חיה ושהיא לא מתה.
"אני רק רוצה לדעת שאת אוהבת אותי גם...", הוא לחש.
הנה שוב הפלאפון מצלצל, שוב נועה, היא בארץ. למי אכפת?
"ואת... מיטל? את בגן עדן...?" המשיך ללחוש, והפלאפון לא מפסיק לצלצל
לאחר שנשמעו 2 דפיקות עדינות על דלת חדרו, היא נפתחה. הוא ציפה לראות את אימו עומדת בפתח,
אבל זו הייתה לא אחרת מאשר נועה.
עומדת מולו, ביד אחת מזוודה וביד השנייה הפלאפון שלה, צמוד לאוזנה הימנית, והפלאפון שלו,
מצלצל ומצלצל, מונח על ידו.
אתר האהבה הישראלי