=פרק 202=
"קשה לי", נועה אמרה והשפילה את מבטה.
היא אף פעם לא אהבה לשבת אצל הפסיכולוג החדש שלה, היא יותר העדיפה את ג'ון.
אם היא רק הייתה יודעת שג'ון הוא מי שקיבל את אחותה התאומה מיטל בתור תינוקת,
זה היה משנה הרבה דברים.
"פעם כולם היו לצידי, לא משנה באיזה נושא, פעם הייתי יותר שמחה, אני מתחילה להרגיש
בודדה פשוט, לאף אחד לא אכפת מימני"
הפסיכולוג: "את חושבת שלהורים שלך לא אכפת מימך?"
נועה: "ההורים שלי? ברור שאכפת להם אבל בזמן האחרון זה ניראה כאילו כל היחס שהם
מעניקים לי, כאילו הם עושים את זה מיתוך חובה ולא מתוך הרצון האישי שלהם.
והחבר שלי, בן, כאילו... הואלא מתנהג כמו חבר. הוא אף פעם לא תומך בי
בעניין הדוגמנות, הרי אני מצליחה בתחום הזה, למה קשה לו לפרגן?
אז נכון, הוא עסוק בכדורגל המטופש שלו ו..."
הפסיכולוג: "למה מטופש? את צריכה לקבל גם את התחביבים של אחרים, אם את לא
תעודדי ותתמכי בו בעניין הכדורגל אני לא מוצא שום סיבה שהוא יעשה את זה בעניין הדוגמנות."
---
"אמא, איפה הבגד ים שלי?", נטלי שאלה בזמן שארזה בגדים בתיק בית הספר שלה.
אמא: "את שוב הולכת אליו?"
נטלי: "כן"
אמא: "הוא בא לקחת אותך?"
נטלי: "לא, למה?"
אמא: "אני לא מבינה למה תמיד את צריכה לנסוע עד אליו לחולון. הוא לא יכול לבוא לקחת אותך?"
נטלי: "אמא, זה כולה אוטובוס אחד"
אמא: "אז מה. נטלי, לדעתי הוא בכלל לא משקיע בך, איזה חבר ייתן לחברה שלו לנסוע אליו
כל הזמן לבד?"
נטלי: "אנחנו לא חברים?"
אמא: "אז מה אתם בדיוק?"
נטלי: "אנחנו בקשר כזה, נו אמא!"
אמא: "אני לא מבינה אותך, בחיי. הנה הבגד ים" היא הצביעה לעבר בגד הים השחור של נטלי שהיה זרוק
בארון ויצאה מהחדר.
השעה הייתה כבר 8 וחצי בערב, יום חמישי.
היא הכניסה דברים אחרונים לתיק, אמרה שלום לאימה ויצאה מהבית.
האוטובוס לתחנה המרכזית עשה לה רק בחילה בצורה שהוא נסע ונהיה לה כאב ראש מכל העניין.
כשירדה היא מייד לקחה את האוטובוס לחולון, מזל שהיא לא איחרה אותו.
היא התקשרה לרועי אך הוא לא ענה.
---
נועה החזירה את בקבוק המיים למקרר ורצה לענות לטלפון שצלצל בלי הפסקה.
"נועה?", נשמע קולה של יהודית, הסוכנת של נועה
נועה: "היי, מה נשמע?"
יהודית: "הכל מצויין. תקשיבי, יש לי 2 חדשות, אחת טובה ואחת רעה, מאיפה להתחיל?"
נועה: "מה? אממ... תתחילי מהרעה"
יהודית: "בסוף לא קיבלת את הפרסומת למשחת שיניים"
נועה: "מה?" היא הרימה את קולה, "אז מי קיבלה אותה?"
יהודית: "ליהי" היא אמרה לאחר כמה שניות של שתיקה.
מאז הקמפיין הראשון של נועה היא וליהי הפכו ליריבות, ליהי תמיד הייתה מנסה לקחת כל קמפיין של נועה,
להתחיל עם הבחורים הכי שווים, היא הייתה מתחנפת לכולם ונועה פשוט... לאאהבה אותה.
נועה: "אני לא מאמינה. אבל, יהודית! שתינו בסוכנות שלך, לא יכלת לעשות משהו?"
יהודית: "הם רצו אותה"
נועה: "אוקיי... ומה, מהן החדשות הטובות?"
יהודית: "את קיבלת את הקמפיין לדיזל, אבל את תצטרכי לעשות אותו עם ליהי"
נועה: "מה? יאו! אני לא מאמינה, איזה כיי... רגע, מה?!"
יהודית: "כן, אבל אל תדאגי! את הדוגמנית הראשית, הם חתמו ל2 עונות"
נועה: "אני פשוט לא מאמינה, זה כמו חלום. דיזל - דיזל? כאילו, באמת?"
יהודית: "באמת באמת. ליהי רק תצטלם כמה תמונות, אבל את הדוגמנית הראשית.
תקשיבי, ביום ראשון את טסה לניו יורק לארבעה ימים, אני רק צריכה לסדר כמה דברים עם אמא שלך,
את מי את רוצה בתור מלווה?"
נועה: "רגע רגע, את אומרת הכל מהר מידיי, קשה לי לעכל את הכל! ברור שאני רוצה שאמא תבוא איתי"
יהודית: "אוקיי, אין בעיה. אני כבר אהיה איתך בקשר, ניראה באיזה שעה הטיסה שלך,
תיהי זמינה"
נועה: "ברור. יאו, יהודית, תודה תודה תודה!"
יהודית: "בבקשה מתוקה, יאללה להתראות"
נועה: "ביי"
---
רועי עדיין לא עונה לה. היא כבר ירדה מהאוטובוס והלכה לעבר ביתו, מה יש לו? תמיד הוא מחכה לה
בתחנה והיא רואה אותו איך שהיא יורדת.
היא צלצלה בפעמון ביתו, אחיו הגדול פתח לה את הדלת.
"היי, מה את עושה פה?" הוא שאל אותה
נטלי: "באתי ל... רועי. איפה הוא?"
טל: "הוא ישן, הוא יודע שאת צריכה לבוא?"
נטלי: "בטח נו, באתי אליו עד יום שבת, כמו תמיד"
טל הסתכל אלייה בעיניים מוזרות ונטלי השפילה מבטה.
טל: "טוב, בואי כנסי, אני אעיר אותו"
נטלי נכנסה ישר לחדרו של רועי, הוא באמת ישן.
טל: "רועי. רועי, נו! קום כבר!" הוא הרים מעליו את השמיכה
---
בן ישב על מיטתו וצפה במשחקי כדורגל ישנים שהזמין בVOD, המאמן אמר שכדי להיות שחקן טוב
כדאי גם לראות משחקים כמה שיותר וללמוד כמה שיותר ביצועים.
הדפיקות בדלת חדרו הוציאו אותו מהריכוז, "מי זה?", הוא שאל והדלת נפתחה, נועה נכנסה אל החדר
לבושה בגופייה בצבע וורוד בהיר עם מחשוף קטן.
"היי בייבי" היא נשקה על שפתיו וחייכה חיוך ענקי, "תנחש מה?"
בן: "אה מאמי?" הוא הביט עלייה בעזרת עיניו העייפות
נועה: "קיבלתי קמפיין לדיזל! אני טסה לארבעה ימים לניו יורק! קולט? זה פול כסף, כאילו,
זה דיזל!"
לאחר שסיפרה לו על הבשורות הוא חייך חיוך קטן וזרק לעברה "מזל טוב"
נועה: "מזל טוב? זה כל מה שיש לך להגיד לי?" היא שאלה בתוקפנות והביטה ישירות אל תוך עיניו
בן: "אז מה את רוצה שאני אגיד?" הוא מלמל בחוסר ביטחון והביט לצד,
אל השידה שעל יד המיטה שם מונחת התמונה הגדולה שהוא לא מוכן להזיז.
נועה: "זאת היא, נכון?" היא שאלה והניחה את ידייה על מותנייה הצרות, "אם מיטל הייתה באה ואומרת לך
משהו כזה אתה ישר היית קם וקופץ מאושר!"
בן: "מה הקשר? זה ממש לא נכון. אני... שמח בשבילך, נו"
הוא רק רצה שהיא תבין אותו ותצא מהחדר
נועה: "אני רוצה שתעיף את התמונה הזאת לפח" היא אמרה פתאום ובן השמיע גיחוך
בן: "את רצינית?", שאל לאחר כמה שניות ומחק את החיוך מפניו
נועה: "אני מאוד רצינית בן. אני לא מוכנה שהתמונה של מיטל תהיה על השידה שלך, לייד המיטה.
אין לך אפילו תמונות שלי!"
בן: "יש לי, במחשב. את נמצאת על שולחן העבודה שלי"
נועה: "וזהו! אבל את מיטל אתה רואה כל הזמן, כל הזמן, לא התגברת עלייה?"
בן: "אני לא מבין למה כל הזמן הריבים שלנו קשורים למיטל, אני איתך עכשיו, לא?"
נועה: "זה אולי כי היא קבורה 2 מטר מתחת לאדמה?!" היא צעקה בנימה צינית ביותר,
המילים האלו הכאיבו לו, קבורה 2 מטר מתחת לאדמה.
נועה: "הרי שנינו יודעים שאם היא הייתה חיה, אתה היית איתה ולא איתי!"
בן: "דיי כבר, באת עוד פעם לריב איתי? אני לא מבין. אולי באמת זה טוב שתסעי לכמה ימים, סוף סוף
יהיה לי קצת שקט מהמריבות שלך, אין לי כבר כח לזה, את לא מבינה? כל מה שאני עושה לא בסדר
מבחינתך. נועה, אני לא מתכוון להוריד את התמונה שלה, תחיי עם זה"
נועה: "אין גבול לחוצפה שלך פשוט. אני החברה שלך עכשיו, לא היא! אני רוצה שתוריד את התמונה!"
בן: "אני לא מוריד אותה! תראי איך את מתנהגת! היא בחיים לא הייתה עושה לי סצנות כאלה מטורפות"
נועה: "עוד פעם אתה משווה? עוד פעם?!"
בן: "מה את רוצה?! מה? נועה תעזבי אותי כבר בשקט, אני לא מוריד את התמונה ואם בא לי אני גם אתלה
עוד אלף תמונות שלה!" הוא צרח כל כך חזק, נועה לא חשבה פעמיים ומייד העיפה את התמונה על הריצפה,
הזכוכית התנפצה ובן הביט עלייה במבט המום.
בן: "תעופי מפה"
נועה: "טוב סלחיה... לא, כאילו, לא התכוונתי לשבור את זה, פשוט רציתי ש... שתוריד את...
את התמונה, בן, נו, סליחה" היא החלה לגמגם, היא קלטה שהיא כרגע שברה את התמונה של מיטל.
בן: "תצאי!"
נועה: "אתה מתנהג כאילו היא קדושה! היא יותר חשובה לך מימני? כולה תמונה!"
בן: "נועה, תצאי מפה"
נועה הסתכלה עליו במבט מאוכזב, לקחה את התיק הקטן שלה שהיה מונח על המיטה ויצאה מהחדר.
בן התכופף והתיישב על הריצפה, הוא החל לאסוף את שברי הזכוכית.
---
נטלי התעוררה לפני רועי, היא הביטה לעבר הפלאפון שלה, השעה 10 וחצי בבוקר.
שום שיחות חדשות, שום הודעות חדשות. מאז שלירז ומיטל הלכו אין לה כמעט חברות,
היא מידי פעם מחליפה מילה או שתיים עם שובל.
היחדים בבית הספר שהיא מדברת איתם אלו בן, אנה וליאור.
"קום מאמי", היא נשקה על מצחו של רועי
"תני לישון בחייאת", הוא אמר בקול רדום והתהפך לצד השני.
טל נכנס לחדר לאחר שדפק, הוא התיישב על המחשב ובדק כמה דברים.
"נטלי תתארגני, ניראה לי נלך לים היום", הוא אמר לאחר כמה דקות
נטלי: "מה, עם מי?"
טל: "אני, את, רועי, גילי,שרון וערן"
ערן, גילי ושרון היו חברים של טל ורועי. גילי ושרון בנות 19 וערן בן 21.
נטלי: "אה אוקיי, הבאתי בגד ים" היא חייכה.
זה היה מנהג כזה, בכל יום שישי או שבת הם היו הולכים כולם לים ובערב יוצאים.
היא הוציאה מהתיק את בגד הים השחור שלה, עוד כמה דברין והלכה לחדר האמבטיה, היא התפשטה והביטה
במראה הגדולה. לאחר החורף הזה נוספו לה כמה קילוגרמים, אי אפשר היה לקרוא לה שמנה, אבל עדיין,
היא הרגישה שזה לא המשקל שלה.
היא עלתה על המשקל שהיה בצד, 59 וחצי. הגובה שלה היה 1.65.
היא התבאסה מיזה אבל זה לא הזיז לה לאחר כמה דקות, היא תמיד ובכל מצב הייתה שלמה עם הגוף שלה,
כולם תמיד טענו שהגוף שלה הוא גוף כמו שצריך להיות, מלאה במקומות הנכונים.
היא סירקה את שערה השחור וצחצחה שיניים, לאחר מכן היא התאפרה קצת ואז לבשה את בגד הים.
מעל היא לבשה ג'ינס קצר וגופייה בצבע חום בהיר, היא נעלה את הכפכפים השחורות שלה וחזרה לחדר של רועי.
"אה, אתה כבר מוכן?", היא חייכה
רועי: "כן, יאללה נצא?". רועי היה גבוה מימנה בקצת, גובהו היה 1.70, אולי בשביל בנות אחרות
זה בסדר אבל אם נטלי הייתה שמה עקבים היא הייתה יותר גבוהה מימנו וזה היה ניראה מצחיק.
הוא היה רזה ושחום, נטלי הייתה יותר מלאה מימנו.
הם יצאו מהבית לאחר שהכינו סנדוויצ'ים ונכנסו לאוטו.
"יואו, איזה חום היום", נטלי אמרה ולגמה מבקבוק המיים הקטן אותו לקחה איתה.
---
"אמא!", לאון ירד במדרגות ישר אל הסלון, "אני הולך עם חברים לים, אני צריך כסף"
"לא עכשיו לאון", היא ענתה מבלי להסתכל אליו וחזרה לספר אותו התחילה לקרוא הבוקר.
ימי שישי ושבת היו בשבילה כמו חלום. במשך כל השבוע היא הייתה במשרד שלה בסוכנות הדוגמנים,
כאבי ראש, צעקות, בלאגנים, ענייני כספים, אנשים שטוחים ורדודים.
לאון: "אבל זה לא יכול לחכות נו, כולם הולכים ואני כרגיל, מאחר", הוא אמר בטון הציני שלו והתיישב
מולה.
"אתה לא מבין שאתה לא יכול לסחוט אותי כל היום בכספים?", היא שאלה בעצבים לאחר כמה שניות
לאון: "מה? מה הקשר בכלל?"
אמא: "מה הקשר בכלל?", היא הניחה את הספר על השולחן והביטה בו, "יום שלישי רצית 250 שקל
כי יצאת עם חברים למסיבה, יום רביעי לקחת מימני 900 שקל לקנות ג'ינס חדש, אתמול, הוו אתמול,
החלטת שאתה רעב והאוכל בבית לא מספיק טוב בשבילך אז לקחת 300 שקל והלכת לאכול עם חברים במעסדה,
לא סתם מסעדה, מסעדה של פלצנים, עכשיו אתה רוצה כסף לים, כמה?"
לאון: "אה... 100, אבל זה כי..."
אמא: "רואה? והיום אתה רוצה 100. היום בערב אתה תרצה לצאת למסיבה ומחר בערב לקניון,
ואתה כל היום מבקש רק כסף, כסף וכסף!" היא הרימה את קולה
לאון: "אבל אנחנו לא עניים! לא חסר לנו כסף, אמא"
אמא: "אבל הבעיה היא שמגיל קטן אתה מקבל כל יום מקות שקלים, אין לך ערך לכסף בכלל"
לאון: "בטח שיש לי!"
אמא: "כשאתה תצא לעבוד אתה תראה... אתה תמצא את עצמך קונה ג'ינסים ב100 שקל
ולא ב900, אתה תתחיל לאכול בבית ולהתקמצן על הכסך"
לאון: "ממש לא! אני לא כמוך", הוא חייך חיוך ציני ביותר, "אני נדיב, במיוחד כלפי עצמי ו..."
אמא: "כן? תצא לעבוד ואז ניראה אותך"
לאון: "יודעת מה? יום ראשון אני הולך לחפש עבודה! סגרנו?", הוא הושיט את ידו
אמא: "סגרנו", היא לחצה את ידו של לאון בחיוך רחב, "עכשיו, תן לי לחזור אל הספר שלי?"
לאון: "אז... את יכולה להביא לי כסף? רק היום!"
אמא: "לך תיקח מהארנק... 100! לא יותר!"
---
רועי נכנס למיים ביחד עם כולם, רק נטלי נשארה בחוף כי הם החליטו שתורה לשמור על הדברים.
היא הוציאה מהתיק של רועי את השמן שיזוף והחלה למרוח את עצמה, היא נשכבה על גבה והרכיבה את
משקפי השמש הגדולות שלה.
לפעמים התחשק לה לקום ולעזוב את רועי, הוא לא העריך אותה, תמיד היה עוקץ אותה בנושאים הכי כואבים.
רועי וכולם יצאו מהמיים והתיישבו על ידה.
"בואנה נטלי, מה זה? איך שמנת!", רועי אמר תוך כדי שנגס בסנוויץ' הנקניק שלו
"היא לא שמנה, היא עבה", גילי אמרה וחייכה.
נטלי לא סבלה את כל החבורה שלהם, במיוחד לא את גילי.
"את פעם הסתכלת במראה בכלל?!", נטלי תקפה אותה בעצבים
טל: "וואו וואו, מה יש לך? זה היה בצחוק"
נטלי: "היא לא חברה שלי, שלא תצחק איתי" היא ענתהנ בקרירות וקמה מן המגבת, "הלכתי לקנות לי לשתות"
רועי: "חכי אני בא איתך", הוא קם מייד והתלווה אלייה.
"למה את כל הזמן מתעצבנת מהם?", הוא שאל כשהיו בדרכם לקיוסק
נטלי: "כי ככה, כל אחד עם השטויות שלו. תגיד, למה אנחנו לא יכולים ללכת רק שנינו? כל הזמן
אנחנו נמצאים עם אנשים"
רועי: "כי ככה יוצא"
נטלי: "ממש" היא מלמלה, "אני פשוט לא מבינה את זה"
רועי: "מה יש להבין? אנחנו סתם נשתעמם שנינו לבד"
נטלי: "וואלה? אז מה שאתה בעצם אומר זה שלהיות איתי זה משעמם אותך"
רועי: "משהו כזה" הוא אמר וצחק
נטלי: "ממש בוגר" היא אמרה והחלה להגביר את קצב הליכתה, היא רצתה לסובב את ראשה, לוודא שהוא עדיין
הולך אחרייה אבל היא פחדה שהוא ישים לב, היא פשוט המשיכה ללכת.
"תפסיקי להתנהג כמו ילדה בת 5", היא שמעה אותו קורא אחרייה, לקח לו בדיוק כמה שניות להדביק את קצב
ההליכה שלה.
נטלי: "אני לא מתנהגת כמו ילדה בת 5, רועי. אם כבר, אתה זה שמתנהג כמו תינוק!"
רועי: "את רואה על מה אני מדבר כל הזמן? אם הייתי יוצא עם מישהי בגיל שלי היא לא הייתה עושה לי פוזות כאלה,
כמו הפוזות שאת עושה לי"
נטלי: "דיי כבר לחוש, אתה בסך הכל בן 20 וחודש, אפילו לא זה, אתה לא כזה גדול"
רועי: "אמרה הילדה בת השבע עשרה" הוא צחקק לעצמו.
---
נועה התיישבה על המזוודה הגדולה, מנסה לסגור אותה בכח.
"כאילו שהמשקל שלך מזיז למזודה הזאת בכלל", שובל אמרה וקמה לעזרתה, לאחר כמה ניסיונות
נוספים המזוודה הוורודה נסגרה.
"סוף סוף, חשבתי שהסיוט הזה לא ייגמר לעולם", שובל חייכה
נועה: "את יודעת, בסוף אמא שלי לא טסה איתי, אני טסה לבד. פעם ראשונה שאני הולכת לעבודת
דוגמנית כלשהי, לבד"
שובל: "אני בטוחה שתסתדרי עם זה. אגב, מה בן אמר על כל העניין?"
נועה: "מה הוא אמר? יותר נכון, עדיף שתשאלי מה הוא לא אמר"
שובל: "הוא שוב היה אדיש?"
נועה: "יותר מתמיד. הבהמה לא יוצאת לו מהראש"
שובל: "דיי, אל תדברי עלייה ככה"
נועה: "אז מה עם היא מתה? היא הרסה לי את החיים. הוא כל היום חושב עלייה, התמונה שלה תקועה לו כל
היום מול הפרצוף, הוא משווה אותי אלייה, מה עוד? אני כבר לא יכולה לסבול את זה, נשבעת לך"
שובל: "אז תעזבי"
נועה: "ניראה לך? אני לא אקום ואעזוב, עד שהשגתי אותו אני לא מתכוונת לוותר עליו"
שובל: "את אוהבת אותו באמת?"
נועה: "ברור. אפילו יותר ממה שמיטל אהבה אותו"
שובל: "אל תיהי בטוחה"
נועה: "מה זאת אומרת?"
שובל: "אני אומרת רק ש... שאת לא יכולה לדעת כמה היא אהבה אותו ו..."
נועה: "אויש, שובל, תפסיקי לבלבל בשכל ובמקום זה תבואי ותעזרי לי לבחור מה אני ילבש לשדה תעופה"
שובל: "משהו נוח" היא אמרה מבלי לחשוב
נועה: "אולי את הג'ינס הזה עם העקבים האלו?"
שובל: "עקבים? לטיסה? את בטוחה שיהיה לך נוח?"
נועה: "יהיה בסדר" היא חייכה.
---
השמש החלה לשקוע ולנטלי לא היה כח לחזור ללימודים מחר, יותר מהכל היא שנאה את יום ראשון מפני
שהוא היה היום הכי ארוך.
"יאללה עוד 10 דקות מגיעים", רועי אמר פתאום לאחר שאת כל הנסיעה הם העבירו בשקט.
תמיד כשהיא חוזרת מימנו הביטחון שלה יורד.
היא חשבה על מה שקרה בימים האחרונים, על הירידות הלא מצחיקות שלו בים, ובערב כשהם יצאו למסיבה,
איך שהוא הסתכל על אחרות, התחבק עם ידידה שלו בלי סוף, בכל פעם שהיא באה לרקוד איתו הוא אמר
לה כמה שהיא 'דבק'. ואז כשהם חזרו לפנות בוקר הוא ביקש סליחה, ידע להתחנף כמו שצריך, והם שוב
שכבו, היא בכלל לא הייתה נהנת איתו, לפעמים הוא היה אפילו מגעיל אלייה. רק בהתחלה היא הייתה נהנת,
נהנת מהמגע שלו. ואת כל היום האחרון, יום שבת הם העבירו בבית, הוא בקושי התייחס אלייה,
לא יודע לארח אותה, לא מציע לה לשתות ולא לאכול. מידיי פעם היא הייתה יוצאת לעשן במדרגות הבניין שלו
ולחשוב קצת מה היה קורה אם הכל היה ניראה אחרת.
לפעמים היה בא לה להיות כמו הביצ'יות בסרטי הנוער האלו, שלא דופקות חשבון וכל הבנים רודפים אחריהן.
הרי נטלי הייתה יפה, מאוד אפילו, והגוף שלה היה סקסי ויפה, מלאה במקומות הנכונים, אמא שלה תמיד
הייתה אומרת לה שהגישה שלה היא לא בסדר, שהיא כאילו נותנת שידרכו עלייה, לא יודעת לעמוד על שלה,
לא קמה והולכת מתי שלא טוב לה. נטלי... היא ההפך, כשלא טוב לה היא נשארת, כי היא לא מאמינה
שמגיע לה יותר טוב מיזה, וגם כאן במקרה של רועי, היא לא מאמינה שיש מישהו שיתייחס אלייה אחרת, שיכניס
אותה אל ביתו. אפילו שרועי לא אוהב אותה, הוא אפילו אמר את זה, בים.
היא שאלה אותו מה הוא מרגיש אלייה והוא ענה במילים האלו, 'אני לא אוהב אותך, את יודעת את זה, אם הייתי
אוהב אותך אנחנו היינו חברים... אבל, כן, וואלה, אני מרגיש אלייך דברים'. האמת היא שגם נטלי
לא אוהבת אותו, אך היא מעריכה אותו, מכבדת אותו, מרגישה אליו דברים מאוד מאוד חזקים.
"יאללה מותק, נדבר", הוא הביא לה נשיקה חטופה על השפתיים
נטלי: "אתה לא מביא חיבוקי?", היא שאלה בטון תינוקי, אותו טון שכולם אהבו ורק הוא שנא
רועי: "נו, יאללה נטלי, אפשר לחשוב מה זה, כולה נפרדים ונראה אותך השבוע" הוא אמר בחוסר
סבלנות.
נטלי: "טוב מאמי... ביי. היה לי כייף", היא שיקרה. או שלא. מצד אחד היא נהנתה ומצד שני היא סבלה.
מייד כשעלתה לחדרה היא פשטה מעלייה את הבגדים והחליפה לטרנינג נוח, היא נשכבה על המיטה ועצמה את עינייה,
לא היה לה כח לקום ולשים את הבגדים בכביסה, לא היה לה כח להתקלח, לא היה לה כח להוריד את האיפור
או לעשות את שיעורי הבית. היא רק רצתה לישון. ולקבל טיפת אהבה, מתישהו.
עד אז, היא תמשיך לחלום על זה.
---
הורייה של נועה ישנו מחוץ לעיר, נועה תמיד שנאה את פגישות העסקים האלו שהיו רחוקות מהבית
הם הדריכו אותה לפני שיצאו מהבית, הסבירו לה להזמין מונית ישר לשדה התעופה, מה לעשות ובמי להיעזר.
השעה הייתה כבר 11 בלילה, נועה נרדמה ממזמן, היא הייתה צריכה להתעורר ב2 ולצאת לשדה,
הטיסה יוצאת ב4 ורבע.
הדפיקות בדלת לא הפסיקו עד שלנועה נמאס, היא קמה ממיטתה, נעלה את נעלי הבית הוורודות שלה וירדה באיטיות
למטה, תוך כדי היא הגניבה מבט לשעון, רק לראות שהיא לא מאחרת לשום מקום.
"מי זה?", היא שאלה כשהייתה מס' צעדים מהדלת, אך אף אחד לא ענה.
היא התקדמה אל הדלת ופתחה אותה תוך כדי שהיא פיהקה,
"בן... מה, מה אתה עושה פה?"
אתר האהבה הישראלי