^כן זה המכתב הזה ושיניתי אתזה בסוף לכמה זמן לפני, לא 3שנים
אז הנה הרגע הגדול הגיע. לפי דעתי יש קצת ירידה ברמה ואני חושבת
שזה בגלל שלא כתבתי הרבה זמן, קצת התנתקתי מהסיפור, מהדמויות ואני
בטוחה שלא ייקח לי הרבה זמן לחזור לעצמי. זהו רק הפרק הראשון,
אני באמת מקווה שתאהבו ובאמת יש למה לצפות בהמשך. תודה
על כל הסבלנות שהייתה לכולכם! קריאה נעימה😊
לפני הכל אני אבקש מכם להוריד את השיר הבא,
mika - love today
מתי שיהיה כתוב את שם השיר, תפעילו אותו😊
=פרק 201=
השמיים בהירים כמשהו שמקובל בתחילת חודש אפריל, האביב כבר ממש כאן אך עדיין יש מידי פעם רוחות
שחודרות אל עצמות הגוף ומזכירו שהחורף לא כל כך מרוצה מהעובדה שהוא צריך לעזוב.
חודשים לא קלים עברו על כולם, לא היה קל בכלל להתמודד עם מותן של 2 נערות צעירות שהיוו חלק
בלתי נפרד מבית הספר, המשפחה והחברים. נועה סוף סוף סיימה את הטיפול במחלקת להפרעות אכילה
בבית החולים תל השומר, בן משתדל להמשיך להצטיין בקבוצתו החדשה, הבוגרים של הפועל ת"א.
נטלי ורועי כבר לא קצת זמן ביחד, כולם משתפרים בהישגיהם אך עדיין לא מעכלים את המוות הלא צפוי
של לירז ומיטל.
שיר פתיחה: Mika - Love today
האוטובוס של שעה 8 עוצר בתחנה, גולן, לבוש בג'ינס של לי קופר, חולצה קצרה לבנה עם וי
ונעלי נייק שוק לבנות, מכבה את הסיגריה בעצבים ועולה אל האוטובוס, כמו תמיד, לא הצליח להתפלח
ולכן נאלץ לשלם 5 שקלים ו20 אגורות. הוא מתיישב בספסל האחרון ובוחן את הילדים שיושבים בקרבתו.
המעבר מבאר שבע לא היה קל בכלל, הוא עזב שם את עדי, חברתו, עבר לשכונה חדשה, לבית ספר
חדש שכל חבריו מבאר שבע כינו "בית ספר של צפונבונים מסריחים".
-
בן לובש במהירות את המדים שלו, מדים בצבע אדום-לבן, מדים שתמיד גרמו לו לחוש גאווה. הוא נועל
במהירות את נעלי הכדורגל המקצועיות שלו, מביט במהירות על תמונה של מיטל שנחה לה כבר יותר משנה וחצי
על השידה, כבר יותר משנה וחצי שהוא מכיר אותה, אוהב אותה ומסרב לשכוח. הוא מנשק את הכדורגל עם
חתימות שחקני הפועל ת"א ויוצא מהבית.
-
לבושה במגף עקב חום יוקרתי, סקיני אפור בהיר וחולצה דקה חומה יוצאת נועה משער בית החולים, מביטה
אחרונית בבוז וממשיכה ללכת. סוף סוף היא בחוץ. הצבע חזר לפנייה, עינייה שוב מאירות,
גופה עדיין רזה אך לא דקיק כמו פעם. היא שמחה לצאת שוב לחיים הרגילים, כבר בעיתונים כתבו שהיא
חוזרת למסלול, אך מצד שני היא חשה עצב, הרגישה מלאה, שמנה, שנאה את כל הרופאים על כך
שדחפו לה אוכל בכח. כאשר עברה את הסמטה דאגה להקיא את האורז והעוף שאכלה חצי שעה קודם אל
תוך פח בצבע כחול שעליו מתנוסת הכותרת 'בתל אביב שומרים על עיר נקייה!'.
-
לאון, לבוש בסקיני ג'ינס כהה, חולצה מכופרת שחורה של אחד ממעצבי העל הידועים ובנעלי אולסטאר
צבעוניות מקושקשות, מסדר את שיערו השחור תוך כדי שהוא מורח אותו בקצת קרם לחות לשיער,
הוא עושה סיבוב מול המראה, מפריח נשיקה אל בבואתו ומחייך.
-
רועי ונטלי משתוללים על המיה, לבושים כבר, בכל פעם שנטלי מנסה לקום ולהסביר לו שהיא מאחרת
הוא סוחף אותה לעוד נשיקה ארוכה.
-
ליאור חובש את כובע הצמר הכחול שלו כדי להסתיר את הקרחת שנוצרה עקב הטיפולים שהוא מקבל
בעקבות הסרן, הוא יורד במדרגות הבניין של אנה אל המקלט ששיפץ בשבילה לפני כמה חודשים.
אנה, לבושה במכנסי הדגמ"ח הקבועים שלה ובחולצה קצרה שחורה רוקדת לפי הצלילים
המקפיצים עד שהיא שמה לב שליאור עומד בפתח, היא מתקרבת אליו ומחבקת אותו.
-
שובל עומדת מול המראה ומורחת את הליפסטיק הוורוד על שפתייה,
הזבוב שמסתובב בחדר מוציא אותה מהריכוז, היא עוקבת אחריו עם עינייה אך שוכחת שהליפסטיק עדיין בידייה,
האודם נמרח על הלחי השמאלית שלה והיא מביטה במראה באכזבה.
-
חנן מרכיב את משקפי הראייה שלו עם מסגרתם העבה, לוקח את הילקוט שלו ויוצא מן הבית,
כמובן ששלומיאל כמוהו מועד במדרגה הראשונה אך מייד הוא מסתדר, קושר את השכורים בנעליים
החומות שלו וממשיך ללכת.
-
הדר עומדת מול בית ספרה החדש, התיכון הכי טוב בתל אביב ובוחנת את כולם.
-
דורון ומאיה משכיבים את התינוקת בתוך העריסה החדשה שקנו לה, מאיה מחייכת אל דורון והוא מתקרב ומחבק אותה,
מביט באושר אל התינוקת.
--------------------------------------------------------------------------------
"נו אחי, אתה נכנס או מה?", ליאור תפך על כתפו של בן
"אתה יודע, ממש מתחשק לי להריז היום", בן ענה לו תוך כדי שעמד מול שער בית הספר עם רגל אחת
על הכדורגל.
ליאור: "התחלקת על השכל? היום יש לך את המשחק מול הבית ספר הזה, ה... נו..."
בן: "הבית ספר שלקח אליפות בשנה שעברה, לזה התכוונת?"
ליאור: "אוהו, קפטן בן נוימן מתחיל להילחץ?"
בן: "זה לא זה, אתה לא מבין אה? אני כבר משחק בבוגרים, סיימתי עם הנוער, מה לי ולמשחקים
של בתי ספר עכשיו?"
ליאור: "מה שתגיד"
בן: "אתה צודק", אמר לאחר כמה שניות, "זה פשוט מלחיץ אותי. כאילו, מה, אם אני אפסיד
אז אנשים לא יבינו איך אני משחק בבוגרים בכלל"
ליאור: "דיי, אתם קבוצה מעולה, שנה שעברה לא לקחתם אליפות כי לא השתתפתם בתחריות בכלל.
אם אתה שואל אותי, אני אישית לא רואה שום סיבה שתפסידו"
בזמן שליאור התחיל לעודד את בן, בן שם לב לנער השחום שעמד מול בית הספר ודיבר בפלאפון בקולי קולות,
אותו נער השליך את הסיגריה אל הריצפה ופלט קללה לא ברורה.
"אז הבנת?", ליאור שאל
בן: "מה? אה... כן כן, יהיה בסדר, בעזרת השם"
ליאור: "מה יש לך?"
בן: "אתה מכיר אותו, זה?"
ליאור: "איפה?"
בן: "שם" הוא הצביע לעבר אותו נער שחום
ליאור: "לא"
בן: "בוא נלך לראות מיזה"
ליאור: "נו, עזוב אותך שטויות עכשיו..."
בן: "יאללה בוא", הוא משך אחריו את ליאור, שניהם התקדמו לעבר הנער הלא מזוהה
בן: "אחי, מה, אתה... חדש פה?"
"אה?" השיב הנער בחוסר סבלנות
ליאור: "מה אה?"
...: "מה אתם רוצים? בחייאת, 8 בבוקר עכשיו"
בן: "אתה יודע, 2 תלמידים בכיתה י"ב שחוזרים אחריי השביתה... רק רוצים לדעת מי אתה,
אתה תלמיד חדש פה?"
"כן" הוא מלמל. הוא הביט על 2 הנערים שעמדו מולו, הראשון היה לבוש במדים של הפועל ת"א,
בדיוק הקבוצה השנואה עליו, היה לו מבט מתנשא, על כתפו נח תיק הנבחרת בצבע האדום הזועק. הנער השני
חבש כובע צמר וסרק אותו מהרגליים עד לראשו. הוא לא אהב את הדיבור שלהם, אם הוא היה בשכונה שלו
בבאר שבע הוא מייד היה מנפנף אותם לעזאזל, אבל הוא חדש פה, מה הוא צריך להסתבך על היום הראשון?
ליאור: "איך קוראים לך?"
בן: "באיזה כיתה אתה?"
...: "גולן, כיתה י"א. טוב אני זז" הוא אמר בלחץ ונכנס אל המבנה הגדול של בית הספר.
בן: "ראית מה זה? כל החדשים האלה..."
ליאור: "למה, הוא דווקא נראה אחלה ילד. בטח גם מבוהל"
בן: "ממה בדיוק יש לו להיות מבוהל?!"
ליאור: "תנסה להיזכר ביום הראשון שלך במקום חדש"
בן: "אז זהו, שאף פעם לא הייתי חדש בשום מקום"
ליאור: "מה? מה זאת אומרת?"
בן: "בכיתה א' לא הייתי בכלל לחוץ כי הגעתי לנפי כולם והיו לי חברים מהגן ו..."
ליאור: "טוב שאתה עוד זוכר את זה"
בן: "כן אה?" הוא חייך, "כשבאתי לחטיבה פה בבית הספר כבר הכרתי את כולם מהיסודי,
כל החבר'ה פה... אנחנו מהיסודי או מכיתה ז' ביחד"
ליאור: "ומה עם היום הראשון שלך בקבוצת הבוגרים?"
בן: "אוהו, עזוב את זה" הוא אמר תוך כדי שנכנסו גם הם אל בית הספר, הוא נזכר ביומו הראשון בקבוצת
הבוגרים. הוא נזכר איך הגיע לשם ומבטים מזלזלים הופנו לעברו, הוא יכל להישבע אפילו שהוא שמע
גיחוך או שניים מקבוצת הבנים שעמדה כמו חיילים בסוף האולם.
--------------------------------------------------------------------------------
הדר נכנסה אל כיתה י'א-1 לאחר שחיפשה אותה במשך רבע שעה, התלמידים בכיתה היו עסוקים
בלספר חוויות שעברו עליהם בזמן שהייתה שביתה ארוכה ואף אחד בכלל לא שם לב שיש תלמידה חדשה בכיתה.
היא התיישבה על אחד הכיסאות והניחה את התיק שלה על השולחן.
"אמ, לא כדאי לך שלבת פה", היא שמעה פתאום קול מאחורייה, היא הסתובבה וראתה ילדה
בגיל שלה עם שיער חום כהה-שחור גלי.
"מי את?", היא שאלה מייד
"אני שובל, את חדשה פה אה?"
הדר: "כן... אני הדר"
שובל: "טוב, בקיצור כאן נועה ואני יושבות"
הדר: "אה, כן שמעתי שהיא לומדת פה"
שובל: "מי?"
הדר: "נועה זוסמן, הייתה עלייה כתבה במעריב בשבוע שעבר"
שובל: "וואלה... כן אז..."
הדר: "היא לא מאושפזת במחלקה להפרעות אכילה או משהו"
שובל: "היא חוזרת לכאן היום" היא אמרה והדר ניסתה להסתיר את ההתרגשות וההתלהבות שבה. היא חייכה
חיוך מתנצל וקמה מן הכיסא.
לאחר כמה דקות נכנס לכיתה עוד תלמיד ששובל מייד זיהתה שגם הוא חדש. עינייה מייד ננעצו בנעלי
האולסטאר המקושקשות שלו.
שובל: "גם אתה חדש?"
"כן" הוא זרק לעברה והעביר יד בערימת השיער הריחנית שלו, הוא התיישב באחד המקומות האחרונים והוציא את
הקלסר הצבועני שלו. "מה יש עכשיו?" הוא שאל את אחד התלמידים
"הבעה, אתה חדש?", חנן שאל ובחן את התלמיד החדש
...: "כן אני לאון"
חנן: "אני חנן, נעים מאוד" הוא חייך וחשף את הגשר שעל שיניו, הוא מייד סידר את המשקפיים
שלו וחזר לסכם עוד קצת מהספר העבה שהיה מונח על שולחנו.
לאון בחן את תלמידי הכיתה, הוא מייד החל לדמיין איך כולם עומדים בשורה והוא עושה מייק אובר לכל אחד
ואחת מהם. חות מנועה. הוא שמע שהיא לומדת בכיתה שלו, מדהים איך שילדה יכולה להתפרסם כל כך
בפחות משנה, טוב זה לא מפליא אותו, אימו היא מנהלת ה סכונות שבה נועה חתומה, ואימו, כמו
שידוע לכולם - היא אשת העסקים הכי טובה שיש.
"הלו?! ילד!", הצעקה העירה אותו מחלומיו בהקיץ, הוא הרים את ראשו וראה את הנערה המבולגנת
שעמדה שם.
נטלי: "אולי תזיז את הרגליים שלך מהכיסא שלי?!"
לאון: "את יכולה לבקש יפה, לא לצעוק! כשאת צועקת אני שומע, אבל לא מקשיב, בובה!" הוא
הרים עלייה את קולו שלא היה מבייש אפילו את מיקי בוגנים.
נטלי: "מה שתגיד" היא מלמלה והתיישבה על ידו. גם היא בחנה אותו אך לאחר כמה שניות היא ראתה
יותר מידיי צבעים וחזרה להתבונן במחברת.
--------------------------------------------------------------------------------
נועה עמדה מול המראה בחדר השירותים של הבנות בבית הספר, היא סידרה את שיערה ומשכה עוד קצת אודם
על שפתייה.
השומנים האלה. היא עלתה 8 קילו אצל המטורפים האלה, ועוד הם רוצים שהיא תעלה עוד 7 נוספים.
מעניין איך כולם יגיבו כשהם יראו אותה עם כל המשקל הזה, עם כל השומנים האלו.
היא הרגישה רטט בכיסה האחורי של הג'ינס שלה, זה היה הפלאפון, היא מייד הוציאה אותו וקראה את
ההודעה שקיבלה מבן. ()את באה לראות אותי במשחק היום, נכון?()
'כאילו שיש לי משהו יותר טוב לעשות', היא מלמלה לעצמה והחזירה את מכשיר הנייד לכיס.
כשעלתה במדרגות היא ניסתה לדמיין מה תגיד כאשר תיכנס אל הכיתה, הם בטח באמצע שיעור עכשיו,
מעניין אם מישהו חיכה לה בכלל, הרי אף אחד לא בא לבקר אותה חוץ מבן ושובל וכמה כתבים.
"שלום נועה, איך את מרגישה?", המורה שאלה אותה בחיוך רחב כשעמדה בפתח הכיתה, כל המבטים
הופנו אלייה מייד.
"בסדר, תודה", היא השיבה בחיוך, "אפשר לשבת?" היא שאלה ומייד הוסיפה בלחש "אני מעדיפה
שפשוט לא תדברי על זה". אף על פי שהרוב ידעו שהיא אושפזה עקב הפרעות אכילה היא התביישה בזה
ולא רצתה שעוד אנשים ידעו. היא התיישבה על יד שובל ומייד החלה לכתוב את חוויותיה על דף פוליו
בעזרת עט בצבע וורוד זועק.
'הייתה שם גם ילדה אחת שאני לא מבינה מה הכניסו אותה לשם בכלל, כולה נראית כמו הר. טוב, אולי
יש לה הפרעת אכילה של... האלה שרק אוכלים ומשמינים', היא חייכה תוך כדי הכתיבה.
כשסרקה את התלמידים היא מייד זיהתה את בנה של מנהלת הסוכנות שלה, היא אף פעם לא אהבה אותו.
הוא תמיד היה מגיע לסוכנות ומבקש מאמא שלו עוד ועוד כסף לבגדים, או שסתם היה נדחף לכל מיני צילומים.
'מה הוא מחייך אליי ההומו הזה?!', היא חשב ה לעצמה וחזרה לכתוב לשובל על שאר האנשים
שבילו איתה את החודשים האחרונים במחלקה.
--------------------------------------------------------------------------------
התלמידים יצאו מהכיתות כמה דקות לפני שנשמע הצלצול של תחילת ההפסקה, כמו שיירה של נמלים הם מיהרו אל
הקפיטריה.
"נו את באה? אני רוצה לסדר את עצמי", נועה רטנה לעבר שובל
"את נראית בסדר גמור!", היא השיבה
נועה: "בואי, בואי כבר"
שתיהן נכנסו אל חדר השירותים והחלו לסדר את עצמן מול המראה
"נכון החדשה הזאת, הדר?" שובל החלה במנת הריכול היומית
נועה: "נו?"
שובל: "היא כמעט תפסה את המקום שלך אבל אמרתי לה שאת צריכה להגיע"
נועה: "אה..."
שובל: "את יכולה להגיד תודה, נועה"
שובל תמיד הרגישה כאילו היא עושה דברים בשביל נועה, מכפה עלייה, עוזרת לה אך אף פעם
לא מקבלת אות הקרה על כך, אפילו לא מילה טובה.
נועה: "אם הייתי מגיעה והיא הייתה יושבת במקום שלי הייתי דואגת להעיף אותה בעצמי,
היא צריכה להגיד תודה שאת נפלת עלייה ולא אני" היא אמרה בקרירות
שובל: "שומעת, מתחיל המשחק של הבית ספר שלנו מול קציר, את באה לראות?"
נועה: "כן, עוד מעט"
שובל: "אבל הוא מתחיל עכשיו"
נועה: "נו, ו?"
שובל: "החבר שלך משחק שם..."
נועה: "ו...? שובל, תעשי טובה, אם את רוצה ללכת לראות חבורת קופים רצים אחריי כדור -
תלכי, יש לי כמה עניינים לסדר"
שובל: "טוב אני... אני אשמור לך מקום" היא השיבה לאחר כמה שניות
"עלוקה", נ ועה פלטה מייד לאחר ששובל יצאה.
היא הביטה בבואתה, אל תוך העיניים הבהירות שלא זזו, רק בהו. אם היו אומרים לה לפני שנתיים שהיא הולכת
להיות החברה הרשמית של בן, היא לא הייתה מאמינה. אם היו אומרים לה שהיא תאבד את הזיכרון, תהיה החברה
הכי טובה של היריבה שלה, שהזיכרון ישוב אלייה, שהן יריבו, שמיטל ולירז ימותו בהפרש של ימים -
היא לא הייתה מאמינה. היא בטח הייתה צוחקת בפרצוף למי שהיה אומר לה את זה.
תמיד כשהן היו רבות היא הייתה מייחלת למותה של מיטל. מה היא לא איחלה לה? היא איחלה לה לקבל סרטן,
להישרף, להידרס, להתפוצץ, הכל. אז עכשיו מיטל לא כאן.
האם היא הייתה רוצה שמיטל תחזור לחיות?
המחשבה הזאת מעבירה בה צמרמורות.
--------------------------------------------------------------------------------
"מה קורה?", נטלי שאלה את רועי לאחר שסוף סוף ענה לשיחותייה
רועי: "מה, בסדר מה איתך?"
נטלי: "הכל טוב. איפה אתה?"
רועי: "בצבא, איפה אני עוד יכול להיות?"
נטלי: "אהה... נפגשים היום בערב?"
רועי: "מאיפה אני יודע, עכשיו עוד לא צהריים ואת שואלת אותי על הערב, דברי איתי בערב אני
אגיד לך"
נטלי: "טוב, מה את עצבני..."
רועי: "כי כל הזמן את מתקשרת, הרי אין לך משהו מעניין להגיד, ורק מדברת על אם נפגשים
ודברים כאלה ו..."
נטלי: "טוב בסדר, הבנתי. אני אדבר איתך בערב, יאללה ביי בנתיים"
רועי: "ביי נשמה"
היא שנאה את היחס שלו כלפייה אבל מצד שני כל פעם שהתייחס אלייה בצורה כזו היא הרגישה שהיא נמשכת אליו
יותר. מידי פעם, כשייתה נפגשת עם בת דודתה, דקל, היא הייתה מספרת לה על היחסים שלה עם רועי.
דקל מעולם לא פגשה את רועי אבל כבר לא חיבבה אותו במיוחד. היא כל הזמן הייתה אומרת לנטלי שהוא משחק
בה, שהוא מנצל אותה. במשך כל השבוע הוא לא היה נפגש איתה, אולי רק פעם אחת בשעות המאוחרות של
הלילה ואז פתאום בסוף השבוע היה נזכר להזמין אותה לביתו.
חמישי, שישי ושבת. 3 ימים איתו. בשבילה זה היה כמו חלום, היא אומנם לא אהבה אותו כמו שאמורים
לאהוב בערכת יחסים אבל כל זה רק בגלל שאחריי שעברה כמה בנים ומערכות יחסים הבינה שאהבה זו מילה גדולה
מידיי. כרגע היא ללא ספק מרגישה אליו כל מיניי דברים.
--------------------------------------------------------------------------------
"היי מאמי", בן חיבק את נועה
"יאו, אתה מזיע!" היא זזה אחרונית ודחפה אותו מימנה
בן: "אז מה", הוא חייך, "למה לא באת לראות אותי משחק? ניצחנו!"
הוא רצה להזכיר לה שמיטל תמיד הייתה באה לכל המשחקים שלו אבל מייד הבין שזה דבר מיותר להגיד.
במשך החודשים האחרונים בן היה נוהג להזכיר את שמה של מיטל לעיתים קרובות, הוא לא הסכים להוריד את התמונה
שלה שנחה על השידה בחדרו, הוא לא הסכים להיפטר מהמתנות שלה, הוא אפילו היה אומר לה 'לילה טוב' לפני
שהלך לישון.
נועה: "כי היו לי כל מיני דברים לעשות"
בן: "מיטל הייתה באה לכל המשחקים שלי". אופס. הנה, הוא אמר את זה. הרי הוא היה חייב.
נועה: "לא, אני פשוט לא מאמינה. אתה לא מרפה, אה? דיי כבר, אני לא יכולה לשמוע את השם שלה
יותר! אני..."
בן: "נועה, אני מצטער, סליחה, נפלט לי" הוא מייד החל במגילת הסליחות הקבועה
נועה: "זה לא מעניין אותי שנפלט לך, אתה לא אמור לחשוב עלייה בכלל! מתי תבין שאני זו לא מיטל?
ואם אתה כל כך מתגעגע למיטל אז תתקע לך איזה סכין בוורידים ותתאחד איתה שם למעלה!" היא צעקה
בעצבים ועלתה במדרגות לעבר כיתתה.
היא הייתה כלכך נסערת, היא נכנסה לכיתה וטרקה את הדלת אחרייה, התיישבה במקומה והביטה בקרירות
לעבר הלוח הריק.
"אה... נועה, א...", שובל התחילה לאמר משהו אבל נועה מייד קטעה אותה, "אני נשבעת
לך שובל שאם הייתי יכולה הייתי מחזירה את מיטל לחיים רק בשביל להרוג אותה עוד פעם!"
שובל: "הוא שוב הזכיר אותה?" היא שאלה. היא תמיד ידעה עד כמה קשה לנועה לחיות עם העובדה שבן
עדיין שומר למיטל פינה בליבו.
נועה: "כן" היא ענתה לאחר כמה שניות, "אני לא מבינה אותו, בחיי. כאילו מה, מה יעזור לו שהוא
ישווה ביני לבינה כל הזמן, מה? הרי היא לא פה כבר נכון? היא לא פה", היא אמרה בקול רועד
תוך כדי שהדגישה את שלוש המילים האחרונות.
שובל: "אני הולכת להקבצה שלי במתמטיקה... נדבר?"
נועה: "כן... מה שתגידי" היא מלמלה בעצבים
"את בסדר?", הדר התיישבה בכיסא הריק שעל יד נועה מייד לאחר ששובל יצאה מהכיתה
נועה: "כן, אני בסדר הדר, הכל מושלם. תודה על הדאגה" היא חייכה חיוך מאולץ וחזרה למבטה הרציני.
הדר: "אם את צריכה משהו אני... אני כאן"
נועה: "הדר, עם כל הכבוד, אני מכירה אותך או משהו? לא, כיפשוט נדמה לי שאת משחקת אותה איזה
חברה שלי או משהו. זה היום הראשון שלך פה, תורידי פרופיל, זו העצה הכי טובה שאני יכולה לתת לך" היא אמרה
בכעס.
הדר: "את לא צריכה להתעצבן, אנשים באים לטובתך ואת יורקת להם בפרצוף"
הדר לא האמינה שזה המשפט שהיא אומרת לנועה זוסמן. הרי בחודשים האחרונים העיתונים היו מוצפים בתמונות שלה,
בכל הכתבות נכתב שהיא הדוגמנית הגדולה ההבאה, ההבטחה של השנה, בפרסומת לחברת הבגדים היא נראית
כל כך זוהרת ורגועה. היא תמיד דמיינה שכשהיא תראה אותה היא מייד תתחבר אלייה ושתיהן יהפכו לחברות טובות,
ככה היא תוכל לספר לכל חברותייה מבית הספר הקודם שהיא ונועה חברות, וככה כולם יקנאו בה.
בעצם, ככה ישימו לב אלייה בכלל, מה שלא קרה אף פעם.
נועה: "קיצור, מה... מה את רוצה?" היא שאלה בחוסר סבלנות תוך כדי שתופפה עם אצבעותייה על השולחן.
הדר: "אני... אני חדשה פה, בסך הכל רציתי להכיר קצת אנשים, חברות, את יודעת"
נועה: "לא, אני לא יודעת", היא ענתה בצורה צינית. "אני מצטערת", אמרה לאחר כמה שניות,
"זה פשוט... לא היום שלי כניראה".
הדר: "זה בסדר" היא חייכה חיוך קטן
--------------------------------------------------------------------------------
גולן התיישב על החומה שמחוץ לשעבר בית הספר, לא היה לו כח להישאר במקום הצבוע הזה, הוא רק רצה
הבייתה.
הפלאפון שלו צלצל, הוא ראה ששמה של חברתו לשעבר מופיע על הצג, מעיין.
"הלו?", הוא ענה לאחר כמה לבטים
מעיין: "גולני... מה העניינים?"
גולן: "חרא. המקום הזה מסריח, נשבע לך. מה איתך?"
מעיין: "אני בסדר, אנחנו הולכים היום כניראה כל החבר'ה לים... מה, עד כדי כך רע שם?"
גולן: "כן... פיי, אל תשאלי. כולם פה נולדו עם כפית של זהב בפה, כל אחד פה מתלהב יותר מהשני"
מעיין: "הבנתי... איפה אתה עכשיו?"
גולן: "בחוץ. וואלה מעיין, אני אומר לך אני לא נכנס לשם יותר"
מעיין: "מה אתה גנוב? תיכנס, תיכנס מהר חזרה לבית הספר. מה זה משנה, יאללה נו גולן,
הבטחת ששם לפחות תלמד"
גולן: "אני יודע, אני יודע, אבל מה לעשות? קשה פה. אין, אני לא מתחבר לאנשים פה"
מעיין: "אני חושבת שאתה סתם מגזים"
גולן: "אני לא מגזים, אני אומר לך. אני מתגעגע לבאר שבע"
מעיין: "אז אולי תבוא?"
גולן: "מה, איך אני אבוא? אני נראה לך כמו כל הצפונבונים פה שכבר בכיתה י"ב מחזיקים ב.מ.וו?"
מעיין: "לההה... אתה רציני?"
גולן: "כן, היום בבוקר ראיתי איזה צפוני מפגר עם מדים של הפועל עלק"
מעיין: "יאללה, תראה מזה" אמרה תוך כדי שצחקה בין המילים
גולן: "כן..."
מעיין: "אבל אתה יכול לבוא, יש מונית שירות מת"א עד לכאן, לבאר שבע"
גולן: "וואלה יודעת מה? אני בא"
מעיין: "יש!", היא הרימה את קולה. הוא יכל לשמוע על קולה כמה היא מאושרת שהוא בא. הסיבה
היחידה שהם נפרדו היא המרחק. מעיין מכירה את גולן, לכל מקום שהוא הולך בסופו של דבר הבנות
מקיפות אותו, לא היה לה כח להתמודד עם הכל כשהוא נמצא בתל אביב והיא בבאר שבע.
גולן: "רגע, אבל את לא הולכת לים?"
מעיין: "נו מה אתה רציני? אם אתה בא אני לא אלך, אתה יותר חשוב"
גולן: "לא, עזבי. אני לא רוצה סתם להרוס לך את היום"
מעיין: "נו...גולגול, יאללה תבוא. מקסימום נצטרף אל החבר'ה יותר מאוחר".
--------------------------------------------------------------------------------
"מאמי?", אנה ניגשה אל ליאור שישב לבדו בסוף הכיתה. "מה יש לך, אתה כל היום עם פרצוף עצוב"
ליאור: "סרטן", הוא ענה בנימה צינית שלא הצחקיה את שניהם. "אני סתם... אין לי כח"
אנה: "אבל אמרו לך שאם אתה תמשיך בטיפולים אתה תהיה בסדר, נכון?"
ליאור: "את יודעת מה זה בכלל לעבור את הטיפולים האלו שאת מדברת? זה כאבים, זה סבל, זה בושה...
זה... אני מרגיש חלש. חסר אונים. כמו חיה במעבדה"
אנה: "אבל אתה תעבור את זה, שנינו יודיעם. ליאור, אתה זוכר כמה אני לא רציתי לחיות בכלל?
אתה זוכר כמה לי היה קשה? הייתי יושבת שבועות בבית עם עצמי, בוהה מהחלון ובוכה, בוכה, בוכה
ובוכה. זה עזר לי במשהו? לא. אם לא היית נותן לי את כל המוטיבציה הזאת, מעודד אותי, מראה לי
שבעולם הזה כל מה שצריך זה כח רצון... תאמין לי שאני לא הייתי עומדת פה מולך עכשיו.
ליאורי, מאמי... אתה חייב להאמין בעצמך. אני כאן, כולם, כולם תומכים בך ויודעים שאתה
תבריא מהכל. אז דיי, תפסיק לשקוע בכל הדכאונות האלה, בכל הרחמים העצמיים, אתה חושב שאני לא יודעת
מה עובר לך בראש? אתה כל היום חושב כמה אתה מסכן, כמה רע לך, כמה חבל, כמה ככה וככה וככה.
אולי מספיק? אלו החיים. ואם אתה תשב בצד כל הזמן ותיתן לדברים לקרות מעצמם, תאמין לי שהחיים
לא יתחשבו בך. תילחם! תראה את הצד שלך, אתה מבחינתך לא מוותר יותר. ברור?... מאמי, ברור?"
ליאור: "אני אוהב אותך" הוא ענה בקול רועד לאחר כמה שניות. "כל כך. בואי אליי..." הוא חייך
חיוך קטן, עיניו נצצו. היא התיישבה על ברכיו ונשקה בעדינות על מצחו.
"יהיה בסדר" היא חייכה.
--------------------------------------------------------------------------------
"סוף סוף היום הזה נגמר", לאון אמר והתקדם לעבר היציאה
"תגיד, לאון", נועה קרה לעברו, "אמא שלך אולי אמרה לך במקרה מה... מתי הצילומים לבוק החדש?"
לאון: "מה לי ולזה?"
נועה: "היא אמרה שלך, היא יודעת שאתה בכיתה שלי... לא שאלת אותה?"
לאון: "נועה, את לא מעניינת. מממ...ביי" הוא אמר בטון ציני ביותר, חייך ויצא מהכיתה.
הדר: "הבנים של היום אלו לא הבנים של פעם..." היא מלמלה ונועה צחקה.
נועה: "כה, אה? הוא ניראה כמו בת עם איך שהוא נראה, מתלבש ומתנהג. אני במקום אמא שלו נועלת
אותו איפהשהו בבית"
הדר: "מה, את מצטלמת לעוד בוק?"
נועה: "כן, איזה כייף אה? ובקרוב צילומים לג'ייד. אני כל כך מתרגשת"
הדר: "וואי! כייף לך", היא חייכה, "תגידי, את לוקחת איתך אנשים לצילומים וכאלה?"
נועה: "אמא תמיד באה איתי, לפעמים שובל מצטרפת אבל..." היא בדקה שאין אף אחד בכיתה, "את יודעת
למה היא כל הזמן מתעצבנת והולכת באמצע?"
הדר: "למה?" היא שאלה בסקרנות
נועה: "כי שם באמת אף אחד לא מתייחס אלייה. היא מנסה להתחיל עם כל הדוגמנים השווים שיש על הסט
אבל הקטע כאן הוא שאף אחד מהם לא שם עלייה, היא תמיד נפגעת, עושה פוזות והולכת. היא באמת חושבת
שיש לי זמן לנחם אותה באמצע שאני מצטלמת." היא הכניסה את מחברת מתמטיקה לתיק, "אולי את
תצטרפי אליי פעם?" היא שאלה לאחר כמה שניות.
הדר לא הייתה ממש יפה בעיני נועה, היא הייתה נראית בסדר לדעתה. נועה אהבה אנשים שמקרקרים סביבה,
אבל שגם יש להם אופי משלהם. לא היה לה נעים להודות שנמאס לה קצת משובל, כל כך הרבה זמן הם צמודות
אחת לשנייה.
הדר: "את רצינית?"
נועה: "למה לא?", היא חייכה
הדר: "בכייף!"
נועה: "טוב... נלך הבייתה?"
הדר: "כן, ניראה לי שסיימנו" היא חייכה. היא הרגישה הקלה ענקית כשנועה התחילה באמת לדבר איתה
ולתת לה תשומת לב.
נועה: "את צריכה טרמפ?"
הדר: "אמממ, זה בסדר?"
נועה: "כן, ברור. ג'פרי תכף יבוא"
הדר: "ג'פרי?"
נועה: "הנהג שלנו"
הדר: "א... אהה". היא הייתה קצת בהלם. היא אומנם ידעה לפי העיתונים שלמשפחתה של נועה לא חסר
כסף אך היא לא תיארה לעצמה שהם עשירים עד כדי כך שיש להם נהג.
נועה: "תגידי, אמ... קצת לא נעים לי לשאול את זה, אבל, את במקרה קראת עליי איפהשהו?"
הדר: "בעיתון אחד לפני מלא זמן, למה?" שיקרה. הדר אהבה לקרוא על נועה, לראות את תמונותייה.
נועה: "סתם, עניין אותי" היא חייכה.
--------------------------------------------------------------------------------
"אני חושבת שהיא עייפה", מאיה אמרה כאשר שמה לב שעינייה של התינוקת נעצמות כל כמה שניות.
דורון: "בואי נשכיב אותה לישון?"
מייד עלו במוחו פלאשבקים מהיום בו הוא ואורית אימצו את מיטל.
~
"דורוני... תראה איזה בובה, איך היא מסתכלת עלינו", אורית אמרה בחיוך
דורון: "יש לה מבט כזה שאומר 'נו, מה אתם מסתכלים עליי? אני רוצה לישון כבר'"
אורית פרצה בצחוק, "בוא נשכיב אותה לישון?"
~
מאיה: "דורון!"
דורון: "מה מתוקה?"
מאיה: "אתה לא כאן בכלל, מה יש?"
דורון: "סתם, כלום. באמת שכלום. בואי נעלה לחדר".
כשהם נכנסו לחדר של התינוקת החדשה דורון הביט סביבו. היה לו קשה לראות את החדר בצורה שונה.
זה היה החדר של מיטל, החדר הוורוד עם כל הבגדים שזרוקים בכל מקום.
עכשיו החדר כמעט ריק, רק עריסה של תינוק, שידה וארון.
הוא הרגיש רע ביום שהם העבירו למחסן את הרהיטים של מיטל, הוא הרגיש כאילו הוא מחליף את מיטל
במישהי אחרת. כמובן שזה לא היה נכון במחינתו, למיטל אל תחליף, והוא אוהב את שתיהן באותה מידה,
אבל עדיין, היה לו קשה לקבל את זה.
אורית עמדה על יד העריסה של התינוקת בזמן שדורון יצא לכמה שניות מהחדר.
אורית הניחה בעדינות את התינוקת בעריסה וליטפה את פנייה.
"נומי נומי ילדתי...." היא החלה לשיר בקול שקט ונשקה על מצחה
"היא נרדמה?" הוא נכנס לחדר ושאל
אורית: "כן" היא חייכה והביטה בה שוב
דורון: "היא מדהימה, נכון?"
אורית: "כן... טהורה כזאת... מקסימה"
--------------------------------------------------------------------------------
"הנה, זהו כאן", הדר אמרה והורידה מעלייה את חגורת הבטיחות
נועה: "נדבר" היא חייכה
הדר: "תודה על ההסעה!", היא יצאה מהאוטו וחכיתה כמה שניות עד שהמכונית נעלמה במורד הכביש.
היא התקדמה לעבר ביתה, פתחה את הדלת ונכנסה.
"הגעתי!", היא הודיעה ונכנסה לחדרה.
חדרה היה בגודל של חדר רגיל, הקירות היו צבועים בצבע לבן, בצד החדר הייתה מיטת נוער בצבע ירוק בהיר,
בצד השני היה שולחן המחשב כל כל מיני עיתונים ומחברות.
היא הביטה סביבה, בחדר שלה, כל הקירות היו מכוסים בפוסטרים של נועה, בתמונות של נועה שדאגה לגזור
מהעיתונים, מהקטלוגים, להדפיס בעצמה. פנייה של נועה כיכבו על המצעים שעל מיטתה.
היא נשכבה על מיטה והביטה אל התקרה, גם שם הייתה מודבקת תמונה ענקית של נועה בבגד ים,
דווקא את התמונה הזאת היא הדפיסה מהאינטרנט, תמונת פפראצי.
היא חייכה אל התמונה, "סוף סוף נפגשנו"...
אתר האהבה הישראלי