תודה לכולכם😊 ממש מעודד אותי לקרוא את כל התגובות המקסימות שלכם.
לפני הפרק, אלו 2 השירים שמופיעים בו, תורידו אותם.
aqua - barbie girl
Red Hot Chili Peppers - Aeroplane
אגב, בגלל שכמה שאלו אותי אם יש דברים אמיתיים בסיפור הזה שלוקחים מהחיים שלי או של אנשים שאני מכירה,
אז ככה, הרוב לא אבל יש קטעים שכן, כמו למשל הקטע של ארז ונטלי בפרק הזה שהוא מועתק במלואו מהמציאות.
מקווה שתאהבו😊
=פרק 207=
"מה, מי זה?", היא שאלה וניסתה לפקוח את עינייה בכדי להביט על הצג
"ארז...", היא שמעה את קולו, קול עמוק ושקט כזה, קול רגוע.
"אה... מה... מה קורה?"
ארז: "הכל טוב. נטלי, אני, אני חושב עלייך הרבה"
נטלי: "גם לי יצא לחשוב עליך האמת", היא חייכה, "אבל תקשיב, אני... יש לי מישהו"
ארז: "איך ידעתי שיהיה משהו שיפריע"
נטלי: "אז זהו, שזה לא אמור להפריע כי... כי הוא לא מתנהג הכי ברצינות ככה ש... לא יודעת",
היא שתקה והתיישבה על המיטה
ארז: "אני רוצה לראות אותך"
נטלי: "מתי?"
ארז: "מצידי עכשיו"
נטלי: "מה פתאום, השתגעת?", היא צחקה, "בוא סוף שבוע או משהו"
ארז: "אין בעיה. מה בא לך לעשות?"
נטלי: "לא יודעת, לא משנה לי"
ארז: "בא לך אולי לצאת לאן שהו?"
נטלי: "סבבה, בכייף, למה לא? תקשיב ארז, מאמי, אני חוזרת לישון כי אני ממש נרדמת פה"
ארז: "אה! סליחה, אני באמת שכחתי שהערתי אותך מותק אז... נדבר?"
נטלי: "ברור"
ארז: "ביי לילה טוב"
נטלי: "לילה טוב". לאחר שניתקה את השיחה היא הניחה את הפלאפון על ידה, חזרה למצב שכיבה על הגב
ונשארה עם עיניים פקוחות. אם מה שהיא עושה זה בסדר?
למרות כל הבלבול היא שלחה הודעה לרועי, ()לילה טוב מאמי:] מתגעגעת אליך!(),
היא ידעה שהיא לא תקבל תשובה, היא אפילו לא ציפתה לזה.
---
"אמא, אל תדאגי אני מבטיח לך שזו רק מסיבה קטנה, לא משהו רציני, אוקיי?", לאון אמר תוך כדי
שעזר לאימו להכניס את המזוודה לבאגז'.
"אני חוזרת מחר בערב, אני לא רוצה לראות בית מבולגן", היא אמרה ונכנסה אל המכונית היוקרתית שלה.
"טוב, בוא תביא נשיקה"
לאון התכופף אלייה והיא נשקה לו על הלחי, "תשמור על עצמך"
לאחר שנסעה לאון נכנס שוב אל ביתו הגדול ולקח את התיק הצבעוני שלו שהיה על הכורסה בסלון,
הוא אהב כשאמא הייתה נוסעת לתצוגות באיזורים אחרים בארץ, היה לו קצת חופש.
---
"בוקר טוב", אנה נכנסה בחיוך אל חדרו של ליאור בבית החולים, הוא שכב שם באותה תנוחה ששכב
בימים האחרונים, על גבו, בוהה בתקרה.
"אנה...", הוא אמר בשקט והפנה את מבטו אלייה. היא התיישבה על ידו וליטפה את פניו.
"התגעגעתי אליך מאמי", היא אמרה, "אני מצטערת שלא באתי לכאן בימים האחרונים, היה לי לחץ מבית
הספר"
ליאור: "זה בסדר יפה שלי, העיקר שבאת" הוא חייך והיא נשקה על שפתיו.
אנה: "איך אתה מרגיש?"
ליאור: "ביום שני אני מתחיל את הטיפולים, זה מן חומר שמכניסים לדם ו... אני לא רוצה את זה בכלל"
אנה: "זה עדיף על הניתוח לא? ליאורי, אתה תראה שיהיה בסדר"
ליאור: "אבל עזבי, בואי לא נדבר עליי, זה סתם מכניס אותי לדיכאון"
אנה: "אז על מה אתה רוצה לדבר מאמי?", היא שאלה תוך כדי שהרימה מעט את השמיכה, "תעשה מקום",
אמרה בחיוך.
לאחר שנכנסה מתחת לשמיכה ליאור חיבק אותה בכוחות שבקושי יש לו.
"בואי נדבר עלייך"
אנה: "עליי?"
ליאור: "מה איתך? איך בבית הספר?"
אנה: "בסדר... רבתי עם המציקה הזאת והשנייה החדשה מכיתה י'א, סתם פוסטמות",
היא אמרה והוא צחק.
אנה: "ובן תמיד איתי בבית הספר, אתה צריך להגיד תודה שיש לך חבר כזה ליאור"
ליאור: "מה זאת אומרת?"
אנה: "כאילו... הוא תמיד איתי, יושבים ביחד, מדבר איתי, מחזק אותי, הוא ממש אחלה, באמת"
ליאור: "זה משמח אותי לשמוע את זה"
---
"שלום שלום", נסטיה נכנסה אל הקיוסק
נטלי: "מה קורה?"
נסטיה: "הכל טוב, מה, איך זכרת אותי? עבר מלא זמן וגם במילא לא ממש הכרנו. איך השגת.
את הפלאפון שלי"
נטלי: "דרך אבלין, היא בשכבה שלי את יודעת"
נסטיה: "אההה, הבנתי"
נטלי: "רוצה לשתות משהו? קחי מה שבא לך"
נסטיה מייד ניגשה למקרר והוציאה פחית קולה.
נסטיה: "אז מה הכל טוב? הבאתי לך את מה שרצית", היא חייכה והוציאה בוף של חשיש
נטלי: "קחי", היא הושיטה לה שטר של 50 שקל
נסטיה: "עזבי, לא צריך"
נטלי: "מה את סתומה? זה לא משהו שנותנים בחינם"
נסטיה: "תראי, אני גם באה למסיבה של לאון היום"
נטלי: "וואלה? מה לך ולו?"
נסטיה: "הוא חדש בשכבה שלכם וכניראה הזמין גם את אבלין, אני באה איתה. אז אני אעשן איתך שם וזהו,
סבבה?"
נטלי: "בכייף", היא חייכה
נסטיה: "את היית חברה טובה של מיטל, נכון?", היא שאלה פתאום
נטלי: "כן... למה?"
נסטיה: "אני זוכרת שהיא קנתה מימני חגיגת, ממש כמה ימים לפני שהיא מתה"
נטלי: "אני... אני לא רוצה לשמוע", היא אמרה הושפילה את מבטה, "בואי לא נדבר על זה,
בבקשה נסטיה. אני לא רוצה הליזכר, ואני לא רוצה לדעת מה עבר עלייה ברגעים האחרונים... אני
פשוט לא רוצה"
נסטיה: "זה בסדר, זה בסדר...", היא לחשה וחיבקה את נטלי.
לא בתור חברה.
בתור שותפה לסמים.
---
למרות שבימי שישי יש חופש מבית הספר, נועה הייתה קמה ב8 בבוקר ומתחילה לעשות ספורט,
אף אחד לא היה אומר לה שהיא צריכה, אפילו לא בסוכנות שהרי ידוע שהם אוהבי דקיקות.
לאחר שסיימה עם 200 כפיפות הבטן, היא נעלה את נעלי הספורט הוורודות של נייקי ויצאה מהבית.
לאחר שהפעילה את האמ.פי, השיר הראשון שהתנגן היה אחד השירים האהובים עלייה,
aqua - barbie girl.
הריצה תמיד הייתה משחררת אותה, מכל הבחינות. היא הייתה מרגיעה אותה, עוזרת לה לצאת מהלחץ.
היו הרבה מחשבות שהטרידו אותה בזמן האחרון, המחשבה שהטרידה אותה יותר מהכל הייתה ההשמנה,
היא עלתה מספר קילוגרמים במחלקה הלפרעות אכילה בתל השומר, דבר שגרם לה להיכנס די לדיכאון.
בכל פעם שהיא מביטה על הצלחת עם האוכל בא לה לזרוק את זה לפח אך היא יודעת שאם היא תעשה את זה
היא תחזור שוב למעגל הזה שאי אפשר לצאת מימנו. האם היא יצא מזה? האם היא בריאה לגמריי? ברור שלא.
תמיד היא חושבת על זה, היא לא אוהבת את הגוף שלה, לפעמים היא אפילו נסלדת מהירכיים שיש לה,
ירכיים שכל נערה חולמת עליהם.
עוד מחשבה שהטרידה אותה הייתה בן. היא יודעת שהוא עדיין חושב על מיטל והוא בטח חושב שהיא מפגרת ולא שמה
לב שהוא תיקן את התמונה ששברה והחביא אותה עמוק בתוך המגירה בשידה שנמצאת על יד מיטתו.
אבל מה היא כבר יכולה לעשות? שוב לריב איתו? שוב לאיים עליו? היא פחדה שהוא פתאום יוותר עלייה,
לא יכנע יותר לאיומים שלה ופשוט לא יהיה איתה יותר. האם הוא באמת אוהב אותה? זו מחשבה שמטרידה אותה
במשך כל השעות שהיא ערה ולפעמים גם בחלומות.
ומה עם הלימודים? הציונים שלה יורדים עוד ועוד, היא כל פעם מופתעת מחדש. היא מעולם לא הייתה מצטיינת
בשום מקצוע, היא הייתה תלמידה ממוצעת שמעתיקה מאחרים את שיעורי הבית ולמבחנים לומדת לפני ומקבלת
ציון ממוצע בין 70 ל85. במבחן האחרון בהסטוריה היא קיבלה 54, אפילו לא עברה.
אף אחד כבר לא נותן לה להעתיק חוץ משובל, שגם היא לא תלמידה מי יודע מה.
והמחשבות האלה, כל כך הרבה מחשבות מטרידות אותה, אולי בשביל אחרים אלו 'צרות של עשירים', אך
מבחינתה זה כמעט כמו סוף העולם. וגם היחסים עם המשפחה שלה, ההורים כמעט לא בבית, כל הזמן
בנסיעות, בעבודה, וגם כשהם בבית הם לא אוכלים ארוחות משפחתיות כמו פעם, אפילו הם פיטרו את עליזה
העוזרת כי לא היה צריך יותר את העזרה שלה. וג'פרי, הנהג? התפטר לבדו, החליט שלא בא לו להיות שכיר
של אף אחד למרות שהוא היה מקבל כסף מעולה אצל משפחת זוסמן.
החיים אף פעם לא ישובו להיות כמו שהיו פעם, ועוברים עלייה דברים, אולי דברים שעוברים על הרבה
בני נוער, נערים ונערות בגילה, אך היא פשוט מרגישה שקשה לה להתמודד עם הכל, למרות שהיא יודעת שהיא
חייבת להתמודד ולעבור את כל המכשולים האלה. צריך פשוט להמשיך הלאה, למרות כל הדברים שעוברים,
הרי בעצם כל הדברים שעוברים עלינו בגיל הזה, בונים אותנו, את האישיות שלנו, את מי שאנחנו, מחשלים
ומחזקים אותנו. לקראת מה? לקראת העתיד, שבטח יהיה יותר קשה.
---
"שבע מאות שישים וחמש ו20 אגורות", אמרה הקופאית במבטא מעצבן ביותר. בן הביט בה, מחכה שתצחק
או משהו.
"נו, אין לי את כל היום, יש אנשים אחריך", היא אמרה ובן הבין שהיא לא צוחקת.
אמא שלו תמיד אומרת לו ללכת לקנות בסופר מחוץ לעיר כי שם יותר זול, אבל הוא עצלן, כי בדרך
לשם ביום שישי יש הרבה פקקים, הוא תמיד קונה בסופר הקרוב וכל פעם מתעצבן מחדש על המחירים שהם דופקים.
הוא שילם לה במזומן ולאחר מכן העמיס את הכל לתוך שקיות.
בדרך הבייתה לא היה לו כח להחליף דיסקים אז הוא פשוט האזין לרדיו, לשירים של יום שישי בצהריים.
במקום לעשות קיצור דרך היישר לביתו, הוא כרגיל האריך את דרכו ועבר דרך ביתה של מיטל,
החלון בחדרה היה סגור אבל זה בגלל שהתינוקת החשה של דרון ומאיה שם.
"הלו?", הוא ענה לפלאפון לאחר שענד את האוזנייה
"בן! נו איפה אתה? שלחתי לך הודעה ולא ענית", הוא מייד זיהה את קולה הצפצפני של נועה,
הוא תמיד תהה איך יש לה כח לצעוק כל הזמן, איך היא אף פעם לא נהיית צרודה.
"הייתי בקניות", הוא ענה ברוגע ועשה פרסה, עכשיו, לאחר שעבר על יד ביתה של מיטל, הוא יכול
לנסוע לביתו בשקט.
"אהה, הבנתי", היא אמרה ושתקה
בן: "מה רצית?"
נועה: "אתה בא היום למסיבה אצל לאון נכון?"
בן: "את הולכת?"
נועה: "ברור שאני הולכת. אמא שלו היא הסוכנת שלי ומן הסתם הוא בטח יעשה מסיבה פיצוץ"
בן: "תהני"
נועה: "מה זה תהני?", היא שוב הרימה את קולה והוא שקל כבר להעיף את האוזנייה מהחלון, "אתה לא בא
איתי?"
בן: "האמת שרציתי ללכת לבקר את ליאור בערב, להיות איתו קצת"
נועה: "אוי נו באמת... תלך אליו מחר"
בן: "מה יש לי לעשות שם?"
נועה: "תבוא איתי. יהיה כייף, נו"
בן: "באיזה, באיזה שעה?"
נועה: "צריך להיות שם ב11, אז תאסוף אותי ברבע ל11?"
בן: "בסדר"
נועה: "ידעתי שבסוף תרצה לבוא", היא אמרה והוא יכל לשמוע על קולה שהיא מחייכת חיוך גדול.
בטח זה אותו חיוך שהיא מחייכת כאשר היא משיגה את מה שהיא רוצה.
חיוך ענקי שחושף שירים לבנות מסודרות ומבט שטני בעיניים שאומר 'רואה? איתי לא מתווכחים', אבל הוא
סתם אוכל סרטים על נועה עכשיו.
בן: "אני לא רוצה לבוא, אני בא בשבילך", הוא אמר וקיווה שזה יסתום לה את הפה
נועה: "טוב, נו, אותו דבר"
---
בסביבות 9 בערב נטלי נכנסה להתקלח. בזמן המקלחת היא כרגיל חשבה על כל היחסים שלה עם רועי, היא נזכרה
בריב שהיה לה איתו לפני כמה שעות שהוא הבין שהיא לא באה אליו והולכת למסיבה עם חברים.
היא לא הבינה למה פתאום הוא מתעצבן, למה פתאום כל כך חשוב לו שהיא תבוא אליו.
כשהיא יצאה היא שמה לב שהשעה כבר 10 וחצי, יותר משעה היא הייתה במקלחת, דבר שהיא לא נוהגת לעשות.
בדרך כלל היא לא מתקלחת למעלה מרבע שעה.
היא ייבשה את שערה במהירות בעזרת הפן ואז פתחה את הארון. מאז שהתחילה לעבוד בדיוקסק של חיים ולקבל
משכורות נחמדות לילדה בכיתה י"א היא החלה לקנות לעצמה בגדים, דבר שאף פעם לא היה לה.
אחרי כמה התלבטויות היא החליטה ללבוש לבסוף ג'ינס כמעט שחור בעל גזרה ישרה, נעלי עקב שחורות
וגופייה שחורה טיפה חשופה עם הדפס קטן.
היא התאפקה בקלילות ויצאה מהבית.
בדרך הרימה טלפון לרועי, הוא לא ענה אך חזר אלייה לאחר כמה דקות
"התקשרת?", הוא שאל בטון עצבני
נטלי: "כן... למה אתה נשמע ככה, מה קרה?"
רועי: "כלום, איפה את?"
נטלי: "בדרך למסיבה"
רועי: "העיקר כשאני יוצא את מתבכיינת לי למה אני לא לוקח אותך"
נטלי: "מה, אתה רציני איתי?", היא שאלה וגיחכה
רועי: "כן, נטלי"
נטלי: "מה יש לך לחפש במסיבה של בני 16-18?"
רועי: "עזבי זה לא משנה, טוב מה רצית?"
נטלי: "סתם לשאול מה קורה"
רועי: "הכל מצויין"
נטלי: "איפה אתה?", היא שאלה לאחר ששמעה רעשים וקולות של עוד אנשים
רועי: "אני פה עם חזי, נוסעים סתם למסיבה"
נטלי: "אההה.... אוקיי"
רועי: "טוב יאללה אני בנהיגה, ביי" הוא אמר במהירות וניתק.
היא שנאה כשהיה עושה את זה.
---
לאון דאג להזמין די.ג'יי טוב במיוחד.
כל החצר הייתה מפוצצת באנשים, חלקם רקדו, חלקם שתו וחלקם סתם ישבו עם רגליים בתוך הבריכה.
2 שולחנות ארוכים קישטו את החצר, על כל אחד מהם בקבושי שתייה קלה וגם חריפה וחטיפים.
נועה כרגיל התלבשה יותר מידיי בשביל מסיבה בחצר, למרות שהתחיל האביב-קיץ, בלילות עדיין היה קר.
בן היה עסוק בלדבר עם אנה בצד ונועה ישבה עם שובל והדר
"למה היא מתקרבת אלינו?", נועה שאלה כאשר נטלי צעדה לכיוונם
שובל: "אה... זה", היא החלה לאמר
נועה: "אה זה מה?", היא שאלה בעצבים
שובל: "סתם, דיבנרו ו... היא תהיה איתנו הערב"
נועה: "היא מה?!"
הדר: "תהיה איתנו הערב"
נועה: "לא שאלתי אותך" היא פנתה ברוגז להדר
שובל: "כי אין לה עם מי להיות, נו..."
נועה: "ממתי נהיית שובלי הקדושה שעוזרת לאנשים עם בעיות חברתיות?", היא שאלה אך עוד לפני ששובל
הספיקה לענות לה, נטלי עמדה מולם.
הדר: "מה קורה?", היא שאלה ושברה את השתיקה המציקה
נועה הביטה לצדדים, לכל עבר, העיקר לא להביט בנטלי. היא לא סבלה אותה, היא לא סבלה שום
דבר שהיה קשור למיטל, חוץ מאת בן כמובן.
נטלי: "היי... בסדר, מה איתכן?"
שובל: "הכל מצויין, בואי לשתות", היא אמרה במהירות ומשכה את נטלי אחרייה לכיוון השולחן עם השתייה.
נועה: "אני לא מבינה את הפוסטמה הזאת לפעמים, בחיים", היא אמרה מייד לאחר ששובל ונטלי התרחקו
מספיק.
נועה: "כאילו מה, אני מנסה להבין מה עבר לה בראש שהיא החליטה לחבר את נטלי אלינו"
הדר: "לא... לא יודעת", היא ענתה בשקט. היא לא הבינה מה לא בסדר בנטלי אך העדיפה לשתוק.
נועה: "היא סתומה"
הדר: "דיי, אל תתעצבני עלייה"
נועה: "אני כן אתעצבן עלייה! היא יודעת שאני לא אוהבת את הנרקומנית הזאת, אז למה היא חייבת
לדחוף אותה אלינו?"
הדר: "אנ...", היא החלה לאמר
נועה: "בשביל מה?! אני לא מבינה..."
הדר: "אני ראיתי את... את נטלי בבית הספר, היא תמיד לבד וזה"
נועה: "ואני אשמה ששתי החברות הכי טובות שלה מתו והשלישית נסעה לה לאילת? לא."
הדר: "אבל בכל זאת, את יודעת, היא לבד, רואים שלא ממש נחמד לה"
נועה: "שלא יהיה לה נחמד", היא אמרה וצחקקה, "נחמד עלק, לא אמור להיות לה נחמד. חוץ מזה,
היא לא כזאת לבד בבית הספר, תאמיני לי. היא תמיד מתעלקת על בנו'ש שלי בהפסקות, נדחפת ללאון,
כזאת דוחפית, גאד!"
הדר: "טוב דיי, היא עוד תשמע אותך"
נועה: "שתשמע!"
---
"ניראה לי הן מדברות עליי", נטלי אמרה והשפילה את מבטה. אם המצב היה אחרת היא לא הייתה משתינה
לכיוון של שלושתן, אבל היא באמת הרגישה יותר מידיי לבד. דורין, מיטל ולירז לא הולכות לחזור בקרוב,
היא חייבת למצוא לה חברות חדשות.
שובל: "כן...", שובל מלמלה והביטה לכיוונן של נועה והדר, הן דיברו בלהט והיא לא הבינה על מה
הן מדבות, ברור שעל נטלי, אבל למה הן פתאום נראות קרובות כאלה?, "טוב את מכירה את נועה..."
נטלי: "כן, כן. במילא עוד מעט ידידה שלי צריכה להגיע אז..."
שובל: "אה, באמת? חשבתי תיהי איתנו"
נטלי: "את רואה שזה לא מסתדר", היא אמרה בשקט ולגמה עוד מכוס הוודקה-רדבול שהכינה לעצמה
שובל: "טוב, אה... את באה לשם? נשב קצת?"
נטלי: "לא, לכי, זה בסדר"
שובל: "את בטוחה?"
נטלי: "כן, כן"
"אני רואה שתפסת קצת שכל", נועה אמרה ברגע ששובל התיישבה על ידן שוב
שובל: "כן... א... אמרתי לה שזה באמת לא מתאים שהיא תהיה איתנו", שיקרה
נועה: "כל הכבוד, כבר חשבתי קרה לך משהו"
הדר: "תראו את הפנים שלה", היא אמרה והביטה על נטלי שנשארה לעמוד על יד שולחן השתייה, "נראית
כל כך מסכנה"
נועה: "אל תגזימו, היא לא מסכנה ולא נעליים. טוב, הלכתי להפריד את בן מהנכה לשעבר"
---
"סוף סוף הגעת", נטלי חיבקה את נסטיה
נסטיה: "כן, התעכבתי קצת, אבלין בסוף לא באה, אבל הגעתי כי ידעתי שתבואי"
נטלי: "רוצה לשתות?"
נסטיה: "אחריי זה. הכנת ג'ויינט?"
נטלי: "בטח, איפה נעשן?"
נסטיה: "בואי נלך לשירותים או משהו"
---
"בן", נועה תפסה את ידו ומשכה אותו לצד למרות פרצופיה הלא מובנים של אנה
"מה יש לך?", הוא שאל
נועה: "אנחנו פה במסיבה,אתה לא מפסיק לדבר איתה. שמת לב?"
בן: "מה, את בסדר? זאת אנה"
נועה: "דהה, ו...? אני החברה שלך"
בן: "אבל את יודעת שהיא לא במצב טוב, את פה עם החברות שלך, היא לא"
נועה: "אז זה אומר שאתם צריכים להיות דבוקים אחד לשני?"
בן: "לא, מה הקשר? נועה, דיי, בבקשה... מספיק עם השטויות האלה"
נועה: "איזה שטויות, בן? אני חברה שלך ובס הכל רוצה שנהיה ביחד, אסור?"
בן: "מותר, ברור שמותר... אבל אנחנו כל הזמן ביחד, אז כמה דקות אני מדברת עם החברה של החבר
הכי טוב שלי שבמקרה היא גם ידידה מאוד טובה שלי, תביני את זה"
נועה: "אם זאת הייתה מיטל היית מתנהג אחרת"
בן: "אולי דיי?!", הוא הרים את קולו, מה שגרר הרבה מבטים מהסובבים אותם, "כל הזמן מיטל, מיטל,
תפסיקי לערב אותה!"
נועה: "ב... בן...", היא אמרה בשקט,מנסה להרגיעו, מביטה סביבה וכולם נועצים בהם מבטים
בן: "לא, לא בן עכשיו, עזבי אותי כבר, שיגעת לי את השכל נועה! חלאס!", הוא צרח והיא הביטה
בו במבט פגוע.
נועה: "ל... לך תזדיין, טוב?", היא אמרה בקול רועד והלכה משם.
---
"זה היה פאקינג טוב", נטלי חייכה כשהיא ונסטיה יצאו מחדר השירותים המפואר בביתו של לאון
נסטיה: "כן, אה? אמרתי לך, זה שאני קונה מימנו, הוא מביא ת'וחמר הכי טוב"
נטלי: "אני מרגישה שיש לי כנפיים", היא אמרה ופרצה בצחוק
נסטיה: "בואי בואי י'א משוגעת, עוד ישימו לב שאת מסטולה", היא משכה אותה אחרייה אל החצר,
שתיהן ישבו על אחד הספסלים שבגינתו של לאון וצחקו, אחריי כמה דקות נועה התיישבה לא רחוק מהן.
"מקודם היא... העיפה אותי", נטלי חייכה, "עכשיו היא באה ומתיישבת שני מטר מימני, מה עובר
עלייה זאתי גם כן, אה?"
נסטיה: "בואנה, את מדברתכמו מסטולה, תרגעי נשמה, כולה 2 ג'ויינטים ואת כבר עפה לי פה"
נטלי: "מה אני אעשה נו...", היא חייכה ונסטיה צחקה ביחד איתה. "אהה! היא בוכה", היא הצביעה
לעבר נועה
נסטיה: "מעניין מה קרה לה... סתם, בעצם לא מעניין"
נטלי: "מסכנה", היא אמרה והדליקה סיגרייה, לוקחת כל פעם שאיפה חזקה, מרימה את ראשה ופולטת
את העשן לעבר השמיים.
---
מצד כולם המסיבה של לאון הייתה אחת המסיבות הטובות, אך כמה אחרים לא נהנו בכלל.
בן יצא מהמקלחת עטוף במגבת לבנה שמכסה את פלג גופו התחתון, השעה הייתה כבר 4 וחצי אחר הצהריים.
הוא הרגיש קצת רע בגלל שצעק על נועה לפני כולם אבל מצד שני היה עצבני עלייה, מאוד.
הוא שנא לקום מאוחר בימי שבת, הוא רצה ללכת לים.
הוא רצה גם ללכת לבקר את ליאור אבל כרגע אין לו כח לשום דבר.
אין לו כח לרדת לאכול, אין לו כח ללכת לשחק קצת עם ה'חברים' בקבוצה, אין לו כח לשתות,
להתכתב במחשב, לקרוא לנועה שתבוא אליו.
לבסוף, לאחר הליכות בחדר החליט לחזור לנוח. שוב נכנס לו מתחת לשמיכה ועוצם את עיניו.
על מי הוא עובד? הוא לא הולך להירדם עכשיו לאחר שישן 10 שעות.
אבל עדיין, אין לו משהו טוב יותר לעשות.
---
"טוב, אני עולה למעלה", נועה אמרה לאחר שסיימה לאכול את ארוחת הצהריים. מאז שיצאה מהמחלקה,
כולם מקפידים שהיא אוכלת כמו שצריך.
היא התיישבה קצת על המחשב, אבל לא היה שום דבר מעניין.
היא חשבה אולי להתקשר לבן, אבל אחרי אתמול לא מגיע לו שהיא תתקשר אליו בכלל, במקום זה,
הפלאפון שלה צלצל.
"היי הדר, מה קורה?", היא ענתה והתיישבה על מיטתה המפוארת
"היי... אני בסדר, מה איתך?"
נועה: "סבבה"
הדר: "וואי, ההורים שלי העירו אותי מה זה מוקדם היום"
נועה: "וואלה? אני קמתי ב12 בצהריים"
הדר: "אני ב8 וחצי, באו אלינו אורחים וזה... טוב, תקשיבי, לא בשביל זה התקשרתי. רציתי להגיד
לך תודה על אתמול"
נועה: "מה היה אתמול?"
הדר: "את יודעת, שהזמנת אותי למסיבה, אני חדשה והכל ו... סתם, זה היה ממש נחמד מצידך שהזמנת
אותי לבוא איתך ועם שובל"
נועה: "אהה זה. בכייף מותק"
הדר: "למרות שהחברה שלך, שובל, לא הפסיקה לעשות פרצופים, ניראה לי שהיא לא סובלת אותי, יש מצב?"
נועה: "אל תייחסי, שובל רכושנית אליי, או משהו... היא מקנאה, באמת, אל תתני לה לבאס אותך"
הדר: "אהה, אוקיי, תודה בכל אופן"
נועה: "טוב... א... אני הולכת לנוח קצת, לראות סרט או משהו, נדבר"
הדר: "כן, נדבר. ביי נועה"
נועה: "ביי".
למרות שאהבה התחנפויות זה היה מביך אותה.
---
היא הביטה בעצמה פעם אחרונה במראה, היא אהבה את מה שראתה.
היא הייתה לבושה בסקיני ג'ינס כהה משופשף, חולצה קצרה שחורה עם מחשוף קטן וחצוף ונעלי בובה
חומות כהות שטוחות. הפעם היא התאפרה קצת יותר.
"נטלי, מתי את יוצאת?", אימה נכנסה לחדרה, "אוי, איזה יפה את!"
נטלי: "תודה", היא חייכה. "את יכולה לסגור לי את זה?", היא התקרבה אל אימה והחזיקה בידה
שרשרת כסף עדינה עם תליון קטן של לב.
"את יוצאת עם ה...ארז הזה, שהכרת?", היא שאלה בזמן שסגרה לנטלי את השרשרת על צווארה
נטלי: "כן, לא יודעת עדיין לאן"
אמא: "טוב... אבל תעדכני אותי, כן?"
נטלי: "ברור. טוב כבר 11 וחצי, אני יוצאת"
אמא: "איך את נוסעת?"
נטלי: "אני אקח מונית, הוא לא גר רחוק"
אמא: "למה שלא יבוא לקחת אותך? את לא צריכה עוד אחד מזלזל כמו רועי!"
נטלי: "אמא, יש לו ווספה, את יודעתשאני שונאת לנסוע על כל דבר אם זה לא אוטו"
אמא: "אה, אוקיי, אוקיי. טוב, תהני מתוקה שלי", היא נשקה לה על הלחי ונטלי יצאה מהבית.
לא לקח לה הרבה זמן לתפוס מונית, ככה זה ברחובות תל אביב, והנסיעה אליו לא עלתה על 10 דקות.
"תודה רבה", היא חייכה והביאה לנהג את הכסף, לאחר שקיבלה את העודף היא יצאה מהמונית וחייגה אליו.
"את כבר כאן?", הוא שאל
נטלי: "כן, איפה שאמרת לי, בכיכר הזה"
ארז: "טוב סבבה, את רואה תחנת אוטובוס ליידך?"
נטלי: "כן", השיבה לאחר שהביטה סביבה"
ארז: "אז תחכי לי שם, אני שתי דקות מגיע"
בנתיים, היא הדליקה לה סיגרייה והתיישבה על אחת המושבים הצהובים בתחנת האוטובוס הישנה,
לאחר כמה דקות היא ראתה אותו מתקרב. הוא לבש ג'ינס בהיר שהיה מונח ברישול על פלג גופו התחתון, חולצה
קצרה שחורה. בידו הימנית הוא החזיק מעיל עור שחור.
"מה קורה?", הוא שאל בחיוך וחיבק אותה
"הכל טוב", היא חייכה, "השעה כבר 12 וכמה דקות, לאן בא לך שנצא?"
ארז: "מה בא לך? דאנס בר? משהו כזה?"
נטלי: "לא יודעת..."
לאחר כמה לבטים הם החליטו ללכת לדירה שלו, מסתבר שהוא גר עם עוד שותפה.
בדרך לביתו הם הדליקו עוד סיגרייה והוא סיפר לה על עצמו. מסתבר שאבא שלו מת בתאונת דרכים כשהיה בן
תשע ולפני שנה וחצי אימו נפטרה מסרטן. כרגע הוא גר עם שותפה ברזילאית בת 25 בדירה קטנה באחד
מהבניינים בתל אביב, שניהם עובדים ומפרנסים את עצמם. כמובן שהוא מקבל עזרה מהמשפחה וגם מהמדינה.
"לא ידעתי... אני, ממש... מצטערת", היא אמרה לאחר שסיים לספר לה את הכל
ארז: "זה בסדר. אני לא מבין את זה שאנשים תמיד מצטערים על דברים כאלה, כאילו, את לא אשמה
או משהו" הוא אמר והיא חייכה, הוקל לה.
כשהם הגיעו לדירתו, היא הבינה שכשהוא אמר צנועה וקטנה הוא באמת התכוון לכך. היה מבטח קטן מאוד,
סלון לא היה. הייתה אמבטיה ע שירותים קטנים ועוד 2 חדרים, חדר אחד של השותפה שלו וחדר אחד שלו,
שהייתה בו גם מרפסת קטנה. החדר שלו היה די מגניב.
על הקירות היו תלויים פוסטרים של רד הוט צ'ילי פפרז, מסתבר שהוא מעריץ שרוף של הלהקה ויש לו את כל הדיסקים
שלהם, הוא כמובן מייד הכניס דיסק אחד למערכת הסטראו והשירים המוכרים החלו להתנגן.
השיר הראשון היה Red Hot Chili Peppers - Aeroplane.
בצד החדר הייתה מיטה זוגית פשוטה, ליידה ארון עם 3 דלתות.
מול המיטה הייתה ספה, שולחן קטן וכיסא.
בצד עוד שידה שעלייה הייתה מונחת מערכת הסטראו ולייד מעמד לדיסקים.
"מזל שקנינו שתיה בדרך", הוא חייך והוציא מהשקית את בקבוק הסמירנוף, הוודקה שנטלי הכי אוהבת.
"טוב, בואי נעשה שוט"
נטלי: "בכייף. לחיי מה?"
ארז: "החיים"
זה היה די חריף, תמיד שוט נקי של וודקה מביא תוך כמה שניות בראש. לאחר מכן הם פשוט שתו בכוס רגילה,
וודקה עם אקסאל.
ארז: "את מתכוונת לעשות צבא?"
נטלי: "יש לי עוד זמן אבל... לא יודעת. אני לא חושבת שיש לי מה לעשות שם, כאילו, לא יודעת,
זה ניראה לי סתם בזבוז זמן, אתה יודע? זה פאקינג שנתיים מהחיים שלי ובזמן הזה אני יכולה ללמוד או משהו"
ארז: "את עושה טעות לפי דעתי"
נטלי: "למה?"
ארז: "תראי, אם את לא רוצה לעשות צבא, אל תעשי, תצהירי שאת דתייה או משהו, היום לא קשה להשתחרר
מהם. אבל רק שתדעי שבעתיד זה ידפוק אותך"
נטלי: "למה שזה ידפוק אותי?"
ארז: "כי ככה, בכל עבודה שתרצי לעבוד ישאלו מה עשית בצבא, וכשתגידי להם שלא עשית צבא את בכלל
לא תיהי אופציה בשבילם. היום כולם חייבים לעשות צבא, זה מבגר אותך, מלמד אותך, כולם יוצאים משם
אנשים אחרים. אני נדקרתי לפני כמה שנתיים וירד לי על זה פרופיל חבל על הזמן, אז אני עושה סתם
תפקיד בצבא, ג'ובניק, לא עושה כלום כמעט, אבל עדיין, יהיה רשום לי שעשיתי צבא, ששירתתי,
שתרמתי, מבינה? את לא חייבת להיות חיילת קרבית או משהו"
נטלי: "לא יודעת, אני לא אסתדר שם"
ארז: "דווקא יתאים לך להיות קצינה"
נטלי: "כן, רק אני", היא אמרה בציניות ופרצה בצחוק
ארז: "לא, באמת..."
נטלי: "נגיד... טוב בוא נשנה נושא, צבא זה סתם מעצבן"
ארז: "איך שבא לך"
נטלי: "מתי פעם אחרונה הייתה לך חברה?"
ארז: "לפני אמ... ארבעה חודשים, משהו כזה"
נטלי: "למה נפרדתם?"
ארז: "היינו ביחד שנה ומשהו, תראי, איך אני אגיד את זה, היא הייתה שמנה"
נטלי: "בגלל זה נפרדת מימנה?" היא שאלה ופערה את פיה
ארז: "לא, מה פתאום, אבל תקשיבי. היא הייתה ממש שמנה, שקלה 80 ומשהו קילו, ולי זה לא הפריע
אבל היא כל הזמן הייתה אומרת על עצמה שהיא שמנה ומצפה שאני אגיד לה 'לאא מה פתאום, את לא', ואני לא
שקרן, תמיד המלצתי לה לעשות איתי ספורט וכאלה. תמיד היו לה תסכולים על כל דבר, היא הייתה מציקה גם.
נגיד הייתי הולך לאנשהו היא הייתה מתקשרת אליי איזה חמש פעמים."
נטלי: "וואי, זה באמת מציק"
לאחר שהם דיברו עוד ארז הבין שגם נטלי לא שלמה בקשר לגוף שלה.
"את מושלמת לדעתי"
נטלי: "כן, ממש. אל תגזים, יש מה להוריד...", היא אמרה בחיוך ותפסה בבטנה
ארז: "איזה שטויות את מדברת. האמת, לפי דעתי אני זה שצריך להרזות פה" הוא אמר והרים את חולצתו.
אומנם לא היו לו ריבועים ולא שרירים, אבל הייתה לו בטן כמו שלכל גבר צריכה להיות.
נטלי: "אתה זה שמדבר שטויות עכשיו"
ארז: "אני לא... אני גם שעיר"
נטלי: "כולה כמה שערות, וגם הן בצבע שטני-בלונדיני, לא רציני. חוץ מיזה, בנים חלקים מידיי זה מגעיל"
היא אמרה ונזכרה ברועי שהיה מגלח לעצמו את כל הגוף, מכף רגל ועד ראש, זה באמת היה דוחה.
היא הרגישה שארז כל הזמן אומר דברים רעים על עצמו וכאילו מחכה שהיא תגיד לו שזה לא נכון.
ארז: "אז איך אני נראה לדעתך?"
נטלי: "אה... מה זה השאלה הזאת?", היא הרגישה מובכת
ארז: "פשוט תעני"
נטלי: "ניראה טוב, מאוד. כאילו שאתה לא יודע את זה"
ארז: "באמת?"
נטלי: "כן..."
ארז: "לא שמן לדעתך?"
נטלי: "לא", היא אמרה וצחקה, "אתה מדבר כמו איזה בחורה בולמית. בקיצור, יש לך גוף כמו שצריך
להיות, באמת"
ארז: "יאו.. .איך אני מת עלייך, את מה זה מעלה לי את הביטחון"
נטלי: "וואלה...", היא מלמלה ושוב הרגישה מבוכה. היא לא אהבה אנשים שממש מזלזלים בעצמם,
עד כדי כך, שצריכים אחרים שיעלו להם את הביטחון. במיוחד גברים, שלא אמורים להראות חולשות כאלה,
ועוד בצורה כזו ברורה.
ארז: "נטלי... בואי נשבור את הקרח", הוא אמר לאחר כמה שניות של שתיקה ועבר לשבת על ידה
נטלי: "מה...?", היא הביטה בו במבט לא מבין.
ארז: "את יודע, פשוט בואי נשבור את הקרח בנינו", הוא אמר ועוד לפני שהספיקה להגיב הוא נישק אותה.
---
כבר יותר משבוע שאנה לא רקדה, דבר שהייתה עושה על בסיס יומי. בכל פעם שהמוזיקה הייתה מתחילה להתנגן והיא
הייתה מתחילה לזוז, היא הייתה נזכרת בליאור, הקרח, ששוכב לו על המיטה הקרה בבית החולים, קשה לה.
הוא היה שם לצידה כשהיא הייתה נכה, הוא תמך בה ועודד אותה כי הוא תמיד היה ויהיה בן אדם חזק, אבל היא
לא כזאת. היא לא כל כך יודעת איך לעודד ולחזק בן אדם, איך לגרום לו לצחוק. היא יודעת שמספיק לאמר
לו כמה היא אוהבת אותו והוא מחייך, אבל עדיין כואב לו.
הדפיקות בדלת ביתה קטעו את מחשבותייה והיא קמה אל הדלת, פתחה אותה והביטה במבט לא מבין בדמות
שניצבה מולה.
"מה... מה אתה עושה פה?", היא שאלה וקימטה את מצחה, בולעת את הרוק שנאגר בפיה.
"התגעגעתי אלייך", הוא אמר והביט בה.
אתר האהבה הישראלי