=פרק 212=
המציל לקח שאיפה והנשים אותה בפיה תוך כדי שחסם את אפה במקביל.
שוב לקח שאיפה ועוד הנשמה של שניה, בין לבין עבר לעיסוי בלב לשיפור זרימת הדם בכריות כפות ידיו.
נטלי לא הגיבה, היא היתה עדיין מחוסרת הכרה, כל דקה היא קריטית.
רועי לא הרגיש נוח עם זה ואמר בסתרי ליבו 'כמה היא מטומטמת', הוא הצית סיגריה אך נאלץ לכבות אותה עקב הערותיהם של האנשים שהיו בסמוך אליו.
כולם התקבצו במן טבעת גדולה שכתרה את נטלי והמציל, הם חשו אמפטיה והתפללו בשבילה.
הוא הניח את אצבעותיו על השקע שמתחת לצווארה שנקרא שקע הקרוטיד או עורק התרדמה, העורק החשוב שמזרים דם לראש. הוא לא חש בדופק. הוא המשיך בקצב קדחתני, שלושים עיסויים בלב, שתי הנשמות, שוב שלושים עיסויים ושתי הנשמות נוספות והניח את אצבעותיו על עורק הקרוטיד אך אין דופק. המצב לא בישר לו טוב. חובשים רצו אחרי הרופא עם האלונקה בידיהם. האמבולנס נותר נטוש בצורה אלכסונית כמעט באמצע הכביש, לא זה מה שהיה בראש מעיינם, להציל חיים זו עדיפות ראשונה.
"כולם לפנות את המקום", צעק החובש והרופא התקרב אל המציל.
רופא: כמה זמן אתה עובד על זה?"
המציל: "בערך שתי דקות", המשיך בעיסוי כשגלי זיעה נטפו מפניו.
רופא: "דופק?"
מציל: "אין עדיין", ענה והתנשם כבדות.
הרופא: "אני אחליף אותך!"
פניהם של המכתרים היו מאובנות, הם כל כך ריחמו עליה והמטירו תגובות: "מישהו מכיר אותה כאן?", "מעניין בת כמה היא", "למה לא החליפו דגל כשהים השתנה?" וכו, וכו'.
הרופא רכן לעברה, בדק דופק, הוא לא רצה לקחת אותה לאמבולנס כי כל שנייה מעתה היא קריטית ביותר. הוא הניח את כף ידו אחת על השניה מעל מפתח הלב, יישר את מרפקיו והתייצב מעליהם בתשעים מעלות ככל שניתן היה. החובש הצטרף להנשים במקביל.
נטלי היתה אחת מאכזבותיו של אל הים. עננים כיסו את השמים, הם כיבו את השמש זמנית. נחשולים גבהו והתעצמו. הים געש ורעש מחמת הרוחות צפוניות מערביות שהתשתנו לסערה גדולה בים. חלק גדול מהמבלים נטשו את החוף והחלק שנשאר הצטרף לטבעת הכינוס כשהם לבושים בבגדיהם או עטופים במגבות, רועדים מקור, אך לא מוכנים לעזוב עד שתיתן אות חיים אותה הנערה שנשקפת סכנה לחייה. רועי ואחיו החליפו מבטים סמויים.
אין אות חיים.
הרופא שיפר את קיבוע ראשה, החובש המשיך בהנשמה וכשהוא התרומם החובש השני השלים אותה כשהרופא הריץ כמאה עיסויים לדקה. זה היה כמו סרט נע במפעל ייצור, החובש מנשים, מתרומם, השני מנשים מתרומם ושוב הראשון ובין לבין הרופא ממשיך עם העיסויים. הוא עצר לשניה ובדק את הדופק....
הגיעו סימני חיים!
נטלי התחילה לכחכח, כשפרץ של מים חמים זרמו כמו גיזר. נשמעו מחיאות כפיים וקולות תרועה, כשכולם מביטים על כולם מאושרים עד גג, כאילו לקחו חלק בהצלה. רק ברגעים כאלה, כולם אוהבים את כולם. החובש הפנה את ראשה בשיפוע לצד כדי שלא תבלע חזרה, ושוב עיסוי ושוב פרץ, היא פקחה את עיניה, המבט היה קר, וזר.
רופא: "מה שמך?"
נטלי הביטה בו וסובבה את ראשה לצדדים ועיניה נעצמו, נפתחו כמנסה לענות אך היתה מותשת מידי.
רועי:"קוראים לה נטלי".
רופא: "אתה מכיר אותה?"
רועי: "כן היא ידידה שלי."
רופא: "טוב, אנחנו חייבים לקחת אותה". הוא חייך אל נטלי וקרא בשמה, "את שומעת אותי?", היא חייכה. "איך את מרגישה?", היא הנהנה באיטיות ושוב חייכה. "יופי, אני שמח מאוד, אנחנו לוקחים אותך לבית החולים להמשך טיפול כי את טבעת ואיבדת הכר[[[[[[[[[[[[[[[[[[[[[[שד". נטלי הביטה ברופא ובאנשים סביב ודמעות שקופות זגגו את עיניה. הרופא ליטף אותה והרגיע אותה. המציל החליף את הדגל לשחור למרות שהים היה בודד עם עצמו. לא היה מי שיתפנק על גליו כי מצב רוחו היה ירוד, אולי זה בגלל הירח המלא או השלכותיו של האוזון.
הם הניחו אותה על האלונקה והרימו אותה, לא היה צורך להעמיד אותה על גלגליו כמובן על מסלול החול, טבעת האנשים התרחבה ונפרצה לתת למלאכית הקטנה לעבור אל הצד הזה של החיים.
רועי:"לאיזה בית חולים אתם לוקחים אותה?"
חובש:"איכילוב "
באירוע כזה, שארבע הדקות הראשונות הן הקריטיות, וחלף זמן רב מאז הטביעה, מאותת שרק
אצבע אלוהים היה כאן.
---
"נועה, שובל כאן", קייט צעקה לכיוון חדרה של נועה.
"טוב, שתעלה!", נועה השיבה בצעקה. היא שטפה מעליה את הסבון וסגרה תמים. כמו תמיד, היא לקחה לעצמה דקה להתבונן במראה, וכמו תמיד, טקס זה נגמר בחיוך.
"היי", שובל אמרה וקמה מכיסא המחשב של נועה, "התעכבת"
נועה: "את יודעת, מקלחת... או שלא?"
שובל: "יודעת, יודעת", היא מלמלה, "מה קורה? לא דיברת איתי כבר מאתמול"
נועה: "כן, מצטערת....", היא אמרה מבלי להביט בה והוציאה מהארון מכנס קצר לבן וגופיה וורודה.
שובל: "בסוף הלכת עם... עם הדר לקניון?"
נועה: "כן, גם בן בא"
שובל: "למה לא רצית שאני אבוא?"
נועה: "לא יודעת, רצית בכלל?"
שובל: "את יודעת שכן"
"סורי, אבל בזמן האחרון את מתנהגת כאילו לא אכפת לך", היא צעקה מחדר האמבטיה, שם החליפה לבגדי הבית.
שובל: "את אפילו לא שומרת על קשר, את כל הזמן עם ה... הדר הזאת"
נועה: "לא כל הזמן", היא יצאה מחדר האמבטיה והתישבה על המיטה, "פשוט אני מרגישה ש... יש לי יותר חיבור איתה".
שובל: "שיהיה... טוב אני רואה שלא כל כך בא לך לדבר עכשיו אז..."
נועה: "כן, דברי איתי", היא קטעה את דבריה. שובל נופפה לשלום ויצאה מחדרה של נועה מאוכזבת.
נועה החליטה לא לספר לשובל על המסיבה שחברת 'דיזל' עורכת, היא תקנא עוד יותר וזה סתם יהיה לא נעים לכל הצדדים.
---
דורון ירד לקומה הראשונה, הוא ראה את מאיה עומדת עם גבה אליו, היא בדיוק מילאה את הקומקום.
הוא התקרב אליה בשקט וחיבק אותה מאחור, תגובתה התוקפנית הפתיעה אותו.
"מה קרה?", הוא שאל והלך לאחור "שום דבר"
דורון: "את בטוחה?", הוא שאל תוך כדי שהיא מזגה את המים החמים לשני ספלים לבנים.
מאיה: "כן"
דורון: "תודה על הקפה", הוא חייך והושיט את ידו לעבר הספל הימני, מאיה מיד הרימה את שני הספלים.
מאיה: "זה לא בשבילך דורון, זה בשביל אלון, החבר שלך שמשום מה החלטת לתת לו לישון על הספה!", היא אמרה בטון עוקצני והלכה לעבר הסלון, "הנה קח", היא חייכה אל אלון והתישבה על הכורסה.
דורון: "אלון, הפריע לך לישון כאן על הספה?", הוא נכנס לתוך שיחתם והתישב לצידם.
אלון: "ל... לא, זאת אומרת ה... הספה שלכם מ... ממש נוחה", הוא אמר והרגיש לא נעים.
מאיה: "דורון, מה, מה עכשיו?", היא שאלה בכעס, "אתה לא מצפה שהוא יגיד לך שנתפס לו הצוואר ושהוא בקושי הצליח להרדם, נכון?"
דורון: "אז לא היה נוח?"
אלון: "אני באמת, לא רוצה להפריע ו..."
מאיה: "שום דבר, אתה אורח, ואתה תישן כמו בן אדם, ולא על ספה לא נוחה", הפנתה את מבטה המאשים אל דורון.
דורון: "לקחת את זה קשה מדי",אמר בשקט
---
"אוי, תודה לאל", פלטה אמה של נטלי ברגע שנכנסה אל חדרה בבית החולים, "איך את? איך זה קרה? אני פשוט לא מאמינה שהמטומטם הזה לא שם לב, את לא הולכת איתו יותר, את שומעת אותי?"
נטלי: "אמא, רק נכנסת...", היא אמרה בשקט
אמא: "אני מצטערת, אני מצטערת, אבל את יודעת שאני דואגת לך, נכון?", היא דיברה במהירות
נטלי: "כן אמא", ענתה בחיוך.
אמא: "איך, איך זה קרה?"
נטלי: "בהתחלה רועי נכנס עם אח שלו וחבר שלו למים, אפילו לא קרא לי, התחלתי להשתעמם עם הזמן אז נכנסתי גם"
אמא: "נו", האיצה בה
נטלי: "הוא בכלל לא שם לב אלי, הוא היה עסוק איתם, בלי לשים לב הייתי פתאום רחוקה , ואני... לא יודעת, הגלים היו ממש חזקים, בחיים לא חשבתי שיגיע מצב שאני לא אצליח להשתלט עליהם, זה היה כל כך מפחיד", היא השפילה את מבטה, "זה עשה לי רע, אני... אני מרגישה רע, מבינה? לא יודעת..."
אמא: "אני מבינה אותך מתוקה שלי", הוא ליטפה את פניה ברכות. "אני דיברתי עם הרופא שאחראי עלייך פה ואת משתחררת היום בערב, הם רק צריכים לבדוק עוד כמה דברים וזהו, העיקר שאת בסדר".
נטלי: "שיגיע כבר הערב..."
אמא: "אני דיברתי עם רועי"
נטלי: "באמת?"
אמא: "כן. התקשרתי אליו. את יודעת איפה הוא?"
נטלי: "איפה?"
אמא: "בבית שלו. אפילו הוא לא בא לכאן, אני ידעתי שהוא לא יבוא, הסיבה היחידה שהתקשרתי אליו הייתה בשביל להוכיח לעצמי שאני צודקת ולהראות לך את זה , שתביני, שתביני שהא לא בשבילך, בן אדם שאוהב אותך לא היה משאיר אותך ככה ונוסע הביתה".
נטלי: "הוא לא אוהב אותי"
אמא: "אז אם את יודעת את זה למה את איתו?"
נטלי: "כי אמא, אהבה לא באה בכזאת מהירות, גם אני לא אוהבת אותו, אנחנו מרגישים דברים אחד לשני, הוא אמר לי, ו..."
אמא: "את סתם משלה את עצמך, אני לא יודעת למה פתאום התחלת להעריך את עצמך פחות, אני באמת לא יודעת"
נטלי: "מה הקשר?"
אמא: "כי צריך שיהיה לך דימוי עצמי נמוך מאוד בשביל להישאר עם אחד כזה".
נטלי שתקה, היא לא ידעה מה להגיב. מצד אחד היא ידעה שאמא שלה צודקת, שאם היא הייתה מעריכה את עצמה מספיק היא לא הייתה נשארת עם רועי, אבל מצד שני, אם היא תעזוב אותו היא שוב תהיה לבד, היא כל כך רצתה חבר, מישהו להיות איתו, אז מה אם רועי לא ממלא את כל הדרישות? הם נקראים 'ביחד', וזה אומר שהיא לא לבד, זה מה שחשוב.
---
הפלאפון של הדר צלצל בדיוק כשסיימה לנקות את חדרה, היא ניתקה אותו במהירות מהמטען וענתה לשיחה.
"היי, מה קורה?", נשמע קולה של נועה מעבר לקו.
הדר: "היי... מה קורה? אצלי הכל טוב"
נועה: "מצוין", אמרה והדר יכלה לשמוע על קולה שהיא מחייכת, "תקשיבי, נכון המסיבה של 'דיזל'?"
הדר: "נו..."
נועה: "בקיצור, בגלל שאת ממש נחמדה והכל, את יודעת, החלטתי לקחת אותך איתי ו..."
הדר: "באמת?", היא הרימה את קולה, "את רצינית?!"
נועה: "מה גורם לך לחשוב שאני לא?"
הדר: "לא, לא יודעת, כי..."
נועה: "עזבי, אל תחשבי. אני רק מבקשת ממך דבר אחד, אל תספרי על זה לאף אחד"
הדר: "למה?"
נועה: "כי אני לא רוצה שזה יגיע לשובל, היא מאוד תיפגע אם היא תגלה שאני לוקחת אותך איתי ולא אותה"
הדר: "אבל היא צריכה להבין שיש לך עוד חברות חוץ ממנה"
נועה: "לא, את לא מבינה. שובל ואני חברות הרבה מאוד זמן, אותך אני מכירה בסך הכל חודש."
הדר: "אהה... אוקיי, אל תדאגי, אני, אני לא אגיד שום דבר"
נועה: "סבבה, תהי מוכנה מחר בערב בתשע, נסע ביחד"
הדר: "טוב, אין בעיה. תודה רבה רבה נועה"
נועה: "בבקשה. אה, רגע!", היא הרימה את קולה, אל תנתקי"
הדר: "מה קרה?"
נועה: "תעשי לי טובה, תלבשי משהו יפה"
הדר: "כן, כן, אל תדאגי"
נועה: "אם ככה אז... מצוין, נדבר מחר?"
הדר: "כן... שוב תודה, ביי נועה"
נועה: "ביי".
---
כשהשיר הקצבי הפסיק להתנגן לו אנה התישבה על רצפת הפרקט, נשענת על המראה הגדולה ולגמה מבקבוק המים הגדול. בכל פעם כשהייתה רוקדת היא הייתה מרגישה את האדרנלין מתפרץ בגופה, היא הייתה מרגישה איך גופה וראשה מתנקה מכל ההרגשות הרעות ומכל המחשבות הלא נחמדות.
היא אף פעם לא רקדה על במה אמיתית, זהו היה חלומה הגדול ביותר.
היא תמיד דמיינה איך זה יראה, איך היא תעמוד עם עוד קבוצה של רקדנים, תרקוד לפי צלילי המוזיקה, ובסוף כולם יריעו להם, ימחאו כפיים, היא תרד מהבמה מאושרת ישר אל זרועותיו של ליאור.
עכשיו, כשיש לה את ההזדמנות להגשים את חלומה הגדול ביותר, היא מוותרת, ובגלל מה? בגלל סכסוך לא מובן עם ג'וש ודנה.
היא הרגישה שאם 'תוותר' להם ותסכים להשתתף איתם בתחרות הגדולה היא כאילו תוריד מהכבוד שלה, היא הרגישה שזה יראה כאילו היא סולחת מהר, הרי הם צריכים להבין את מה שהם עשו.
היא באמת נפגעה מהם.
---
נטלי נכנסה אחרי אמה אל הבית החשוך והדליקה את האור בסלון. "אני עייפה", היא אמרה והניחה את הקיטבג על הספה.
"זה מלא בחול", אמרה אמה במהירות והניחה את הקיטבג על הרצפה, "תלכי לישון נטלי?"
נטלי: "כ... כן. יאו, חלק מהדברים שלי עוד אצל רועי"
אמא: "תבקשי ממנו שיביא לך"
נטלי: "מחר אולי"
אמא: "אוקיי..."
נטלי: "אמא, אני יכולה לישון איתך?"
אמא: "מה, איזו שאלה? ברור שכן, תעשי מקלחת ותבואי. את מרגישה יותר טוב עכשיו?"
נטלי: "כן, בהרבה... אוף, זה היה יום נוראי"
אמא: "ובגלל זה את זקוקה למנוחה, אני מחכה לך, תתקלחי מהר".
לאחר שנטלי סיימה להתקלח, היא עטפה את עצמה במגבת צהובה ונכנסה לחדרה, היא התלבשה במהירות ואספה את שערה הארוך לקוקו גבוה.
"אמא, נרדמת?", היא שאלה כאשר נכנסה לחדרה של אמה, היא שכבה שם בחושך.
"לא, חיכיתי לך... בואי"
---
ליאור המשיך במסע הרגלי. הוא לא האמין מאיפה הוא שואב את הכוחות. הוא הגיע להר הזיתים. הוא היה מרבה לבלות שם עם משפחתו בחופשות. באחד השבילים במעלה ההר הוא פנה לכיוון מזרח לטרסות שמעל המטע. הוא הגיע לגן אורסון, הוא ידע שגן זה לא מוכר כמעט למטיילים וזה המקום שהוא הולך להתחשבן עם אלוהים, כאילו אלוהים יושב כאן, והיום הוא יום של קבלת קהל. לכל מי שיש קובלנה מוזמן. הוא נכנס לתוך הגן וסקר את המקום, התיישב על הרצפה, לקח אתנחתא קלה, והביט אל השמיים מעלה. "אלוהי שבשמים, רציתי להודות לך על המתנה המיוחדת שנתת לי, לא פחות ולא יותר, גידול בראש, תגיד לי בבקשה, הראש שלי נראה לך יער נטיעות, למה עשית לי את זה, מה עשיתי לך, אתה כל כך שונא אותי, עד כדי כך?", קולו שינה גוון. "ככה סתם עם השלט ביד אתה משחק בבני אדם, זה משעשע אותך? מה, אתה כל כך נהנה להתעלל בי, תענה לי, תענה לי, מה עשיתי לך? מה? תגיד לי, מה עשיתי לך שככה הענשת אותי? בוא נפתור את זה ביני לבינך, מה זאת המחלה המחורבנת הזאת, למה אתה מכאיב לי? אתה לא מתאר איזה כאבים אלו, כי אתה לא חווית אותם, סליחה. אני עומד למות, אולי בקרוב מאוד...בעצם מה אני מספר לך, אתה שלחת אלי את השטן היום. אלוהים, אלוהי, אני לא רוצה ל..מות", היה לו קשה לבטא את המילה האחרונה. "אתה שומע אותי? אני לא רוצה למות! אני לא רוצה לממממות!", זעק בקול משווע. אני מתחנן אליך, תעזור לי, תבריא אותי, טוב? בבקשה". קולו נשמע צרוד בהדרגה והמילים האחרונות נשמעו מתכתיות. הוא כרע על ברכיו ופרץ בבכי קורע. הוא הרגיש חולשה נוראה. הוא בזבז בכל האנרגיות שנותרו לו. לפתע הוא רואה יד מושטת לעברו עם בקבוק מים מינראליים, "תשתה", אמר לו האיש. ליאור הביט בו בתמיהה, לא הבין מאיפה הוא צץ, או שזה מלאך בלבוש אנוש. "תשתה, אתה זקוק לזה" ליאור לקח את הבקבוק מידו ושתה ללא הפסקה. הוא ניגב את פיו בגב ידו והשיב לו את הבקבוק, "תודה" אמר בקול חלוש וצרוד. האיש היה מבוגר מאוד, בעל שיער שיבה, וזקן לבן בוהק, הוא היה לבוש בשמלה ארוכה לבנה. מראה פניו היו טובות וחמות. הוא לא הסיר מבטו בליאור שגרם לו למבוכה קלה. "נעים מאוד שמי אדם" אמר בחיוך והושיט לו יד.
---
השעה כבר 2 לפנות בוקר, יום שישי, כולם יצאו לבלות רק בן החליט להישאר בבית.
בטוח אסף לא קנה את השקרים שלו על כך שהוא עייף.
הוא נשכב על גבו, מביט לתקרה, האור היחיד היה אור הירח שחדר פנימה,
הוא מרגיש לא אנושי, הוא לא מרגיש שהוא חי, אם מיטל הייתה לידו בטח המצב היה שונה.
הוא הרגיש את אצבעותיה, איך הן עוברות ברפרוף על גופו, רק עצם המחשבה שאולי הרוח שלה כאן, איתו בחדר, הפחידה אותו. הוא קפץ ממקומו והדליק את האור במכה אחת.
החדר ריק. רק הוא שם.
לפעמים הוא מרגיש שהוא מאבד את שפיותו, הרי כמה אפשר לדמיין, לחלום, על אדם שמת?
אין דקה אחת שהיא לא נמצאת במחשבותיו.
'איך אני אצליח לשכוח אותה?', הוא חשב לעצמו, "אני מפחד להשתגע...", לחש.
הוא הגיע למסקנה שהוא חייב להשלים את מותה.
"מיטל לא תחזור", אמר בשקט וכיבה את האור, "מיטל לא תחזור", חזר על דבריו בשנית ונשכב על המיטה, "היא לא, היא לא תחזור!, ואני, ברגע זה, משלים עם מותה וממשיך עם חיי הלאה", הוא השמיע לעצמו בקול. הוא משך את השמיכה מעל לראשו, כאילו מסתתר ממשהו.
---
חודש אחרי
---
"לאאאאאאאאאאאאאאאא", טרקה את הדלת בחוזקה, "זה לא יכול להיות!!!", בעטה בכיסא, "עולם מטורף!! כוסאמק! למה? למה, למה, למה?", הביטה כלפי מעלה, "למה דווקא היא?!", צרחה והשליכה בכעס את החפצים משולחן הכתיבה, "מכל – הבנות – בעולם – דווקא – הזונה – הזאת?!", צעקה והדגישה כל מילה, "ל-מ-ה?!".
"תרגעי!", דלתה נפתחה,
"אני לא ארגע!", השיבה ובעטה בדובי הגדול שנשען על רגלי מיטתה, "העולם התחרפן! לא יכולת לספר לי את זה קודם? מטומטמת אחת!!!", השליכה לעברה את בקבוק הבושם האדום, פספסה את המטרה, והבקבוק התנפץ על הדלת.
"אני כזאת מפגרת! הייתי צריכה לדעת! כולם משוגעים! זה לא, זה לא יכול להיות! פשוט לא....", היא הנמיכה את קולה ועמדה קפואה. "זה לא מעניין אותי", היא אמרה בנחישות, "אני לא מכירה בה ולא אכיר בה לעולם".
...: "נרגע...?"
"והיא לא תדרוך את כף רגלה פה!", היא קטעה את דבריה בצעקה.
---
השיער האדמוני התנופף לו ברוח הנעימה של הערב, נעלי העקב השחורות נקשו על המדרכה בקצב אחיד, הנה, עוברת דרך עוד סמטה. המחשבות לא פסקו, מה יקרה? אם יראו? אם יגלו? מרגישה כל כך פגועה, כל כך נבגדת, כל כך בודדה. מגבירה את קצב הצעדים, דפיקות העקבים נשמעות חזקות יותר ויותר, הפחדים מתגברים, הצמרמורות מתפשטות בכל הגוף. דמות מוכרת מגיעה מרחוק, מה עושים עכשיו? נעצרת, נצמדת אל החומה שמקיפה את הבית... את היעד. ממתינה. הדמות חולפת, נושמת לרווחה. ככה זה, החשש להיתפס, זה לא הזמן... עדיין לא הגיע הזמן הנכון, אם בכלל. מוטרדת מאימות החששות. חולפת על פני הספסל המוכר. מדליקה סיגריה, נעצרת. פנסי הרחוב חשפו את תווי הפנים העדינות. פעימות הלב הגבירו את קצבן. מביטה כלפי מעלה, החדר... כל כך הרבה זכרונות.
הוילון הסתיר את החדר, גם הוא מתנופף לו ברוח בקלילות. האור דולק.
לוקחת עוד שאיפה, רועדת. ממשיכה להביט.
הנה הם.
הצלליות שלהם.
מרגישה את המחנק בגרון.
"אני כל כך אוהב... איך יכולת?", לוחשת. כועסת.
מנגבת את הדמעות שזלגו במורד הלחיים,
משליכה את הסיגריה בעודה שלמה ודלוקה, נוטשת את המקום.
---
חודש לפני......
---
אתר האהבה הישראלי