•°•°•°•רק ידידים•°•°•°• - העונה השנייה התחילה!

מעניין מי זאת 😊
וואי מהממם!! מתה להמששך כבבר :]
המממשך אאע

המשך=]

QUOTE (_ליווש_ @ 11/07/2007) מעניין מי זאת 😊
וואי מהממם!! מתה להמששך כבבר :]
המממשך אאע
😉

פרק אחחחד היפיייייייייייייייים !!![:

המששך [:

מהמם (:
תמשיכי

מוווושלם :]

תודה מדהימים...3>

=פרק 162=



"וואי מהה השעה?!?" לירז קמה בבהלה והעירה אותי.
אני: "נו, יש לך שעון מה את מפגרת..." מלמלתי בקול צרוד, אני שונאת שמעירים אותי.
השתיקה חזרה. חייכתי לעצמי ועצמתי שוב את עיניי. אחריי שנייה לירז התחילה לנענע אותי מצד לצד.
אני: "נו מהה!" פתחתי את עיניי וראיתי את הפרצוף שלה קרוב לשלי
לירז: "2. 2 בצהריים"
אני: "נו ו? תני לישון!"
בן: "תני לישון באמת קרצ..." הוא מלמל
לירז: "אה, סליחה באמת, זוג מאוהבים שלי שעשו את זה כמו שפנים כל הלילה... אבל אני מצטערת להודיע לכם שמחר אנחנו עוזבים וחוזרים למרכז! אז תקומו ותנצלו את הזמן שנשאר! פדלאות!" היא צעקה ואני רק פרצתי בצחוק. הבטתי בבן, הוא גם חייך.
בן: "שתיהי לי בריאה מאיפה את מביאה את החברות האלו..." הוא חייך
לירז: "שמעתי את זה!" היא צעקה מהשירותים וכולנו פרצנו בצחוק.
-
עליזה: "את רוצה את הפסטה עם או בלי בשר?", היא שאלה את נועה בחיוך.
בזמן האחרון היא ניסתה לחייך כמה שיותר לנועה, זאת הוראה מקייט.
מסתבר שנועה אמרה לקייט שכולם שונאים אותה ואף אחד לא דמבר אלייה יפה.
נועה: "לא... אני לא רעבה"
עליזה: "גם אתמול לא אכלת. מה יש לך?"
נועה: "כלום... באמת, פשוט לא רעבה"
עליזה: "זה לא בריא מה שאת עושה לעצמך"
נועה: "מה אני עושה לעצמי?" היא שאלה בגיחוך קליל ובגלגול עיניים.
היא פתחה את המקרר והוציאה בקבוק מיים קרים, היא פתחה אותו ושתתה מהפה.
עליזה: "את לא אוכלת כלום, זה לא בריא בכלל!"
בדיוק אריה עבר במטבח, הוא הביט לרגע על נועה ולא הבין כל כך מה הוא רואה.
נועה, שהייתה לבושה בבוקסר צמוד מאוד בצבע שחור וגופיית סבא גדולה בצבע לבן, עמדה מול
המקרר ושתתה מן הבקבוק. הוא הביט בעצמותייה הבולטות, ברגלייה הדקיקות ופנייה החיוורות.
אריה: "נועה, את בסדר?"
נועה: "כ-ן"
אריה: "את רזית, הרבה"
נועה: "זה סתם ניראה ככה, במשקל אני אותו הדבר"
אריה: "לא ניראה לי"
נועה: "שלא יראה לך..." היא מלמלה
אריה: "למה את מדברת ככה?"
נועה: "מדברת איך?!" היא השיבה בכעס והחזירה את הבקבוק למקרר
אריה: "בחוצפה"
נועה: "אתה מדמיין"
אריה: "אני רוצה לדעת מה עובר עלייך"
נועה: "אבא, אני לא יודעת מה יש לכולכם, לא עובר עליי כלום ואני בסדר גמור"
היא ענתה בקרירות. היא עלתה בחזרה לחדרה והתיישבה על יד המחשב.
פתאום דמותו של אורן עלתה במחשבותייה, נכון שהיא הכירה אותו רק אתמול אבל פתאום התחילה גם
לחשוב עליו. היא החליטה להתקשר אליו, כעבור כמה צלצולים הוא ענה.
אורן: "נועה"
נועה: "היי... מה המצב?"
אורן: "הכל מצויין, מה איתך?"
נועה: "סבבה"
אורן: "קמת מוקדם"
נועה: "מה מוקדם... 3 בצהריים"
אורן: "חברה שלך אמרה לי שאת בימי שבת ישנה עד הערב"
נועה: "נגיד... תקשיב רגע, בקשר להיום אז יוצאים בסוף?"
אורן: "את רוצה?"
נועה: "כן, בסוף החלטתי שכן. למה לא?"
אורן: "סבבה, אין בעיה... אצלך ב9?"
נועה: "אוקיי. יאללה, ביי בנתיים"
אורן: "ביי כפרה"
איך שניתקה את השיחה עלתה בראשה מחשבה מוזרה, 'הלוואי וזה היה בן ולא אורן'.
-
"נו תראו אותם, כמו חבורה של קופים" דורין צחקקה והצביעה על הבנים שקפצו אל תוך הבריכה.
אנחנו בנתיים שכבנו על מיטות השיזוף עם הרבה שמן עלינו.
אני: "אוף, היה כל כך מדהים אתמול"
דורין: "כן, אני ולירז חוזרות אנחנו רואים אותכם מחובקים כזה"
לירז: "הוא מחייך מיתוך שינה" היא צחקה
אני: "נו מה, זה חמוד..." חייכתי חיוך מאוהב
דורין: "הלוואי שכל הזוגות היו כמוכם"
לירז: "כן, אה..."
אני: "היי, לירז מה הפרצוף הזה?"
לירז: "סתם עמית. וזה שהכרתי אתמול סתם טמבל, לקחתי מימנו מספר אבל אני לא מתכוונת להתקשר"
אני: "מה?? למה לא?!"
דורין: "זאת ההזדמנות שלך להכיר בנים חדשים"
לירז: "לא... לא רוצה אותו. אני רוצה את עמית"
דורין: "מעניין עם עמית הכיר אתמול בנות"
לירז: "כן אה? מיטל, אולי תשאלי את בן?"
אני: "מה אני אשאל אותו?"
לירז: "אם עמית הכיר אתמול בנות"
אני: "אני אשאל... אבל משעה 3 בן כבר לא היה איתם..." קרצתי
-
אסף: "תראו את הכוסית הזאת..." הוא הצביע על אחת הבנות שבדיוק יצאה מהמיים. היא בלשה בגד ים בצבע וורוד וגופה נטף מיים.
בן: "כל היום אתה מסתכל על בחורות"
אסף: "מה, שאני אסתכל על בנים כמו ליאור?!" הוא אמר וכולם צחקו
ליאור: "מי התסכל על בנים?!"
אסף: "אתה! פעם אחת לא ראיתי אותך מסתכל על בחורה כל החופשה הזאת"
ליאור: "יש לי את אנה"
עמית: "'יש לי את אנה'", הוא חיכה אותה בקול מצחיק
ליאור: "תצחקו תצחקו, אנה מכניסה פה את האילתיות והתיירות פה ליס הקטן"
בן: "לא, באמת אנה ילדה מדהימה"
-
את היום העברנו בבריכה ואחריי זה הלכנו קצת להסתובב באילת, עיר לא ממש מעניינת אבל מרגיעה.
יש ריח של חופש, של שלווה כזאת, למרות כל האקשן והבילויים.
בערב חזרנו כולנו למלו והחלטנו קצת לנוח ויותר מאוחר לצאת לטיילת.
לירז, דורין ואני ראינו טלוויזיה ביחד על המיטה, זה כל כך מוזר איך שהתקרבנו ככה.
-
"טוב... אני לא אחזור מאוחר!" היא ענתה לאביה ויצאה החוצה.
אורן כבר היה בחוץ, עומד לייד המכונית. נועה בחנה אותו מכף רגל ועד ראש. הוא לבש ג'ינס בהיר, חולצה מכופתרת קצרה לבנה עם פסים דקים שחורים ונעלי ספורט של נייקי.
"היי..." היא חייכה
אורן: "את ממש יפה"
נועה: "תודה מאמי"
הם נכנסנו לאוטו והתחילו לנסוע
אורן: "אני מכיר מסעדה ממש אחלה"
נועה: "סבבה"
הם הגיעו למסעדה שנמצאת בראשון, בפנים היו די הרבה אנשים. כעבור 10 דקות הם ישבו בשולחן וכבר הזמינו לאכול.
אורן: "מה זה הקטע הזה שיש לבנות להזמין תמיד בדייט סלט?" הוא שאל בחיוך תוך כדי שהוא מביט על קערת הסלט שנועה הזמינה.
נועה: "אנחנו בדייט?" היא ניסתה לשנות נושא
אורן: "לא יודע... אז מה, ספרי לי קצת על עצמך"
נועה: "אממ... מה אתה רוצה לדעת?"
אורן: "לא יודע... את עובדת?"
נועה: "לא... למה ניראה לך?" היא צחקה
אורן: "לא יודע... בנות בגיל שלך עובדות"
נועה: "אני לא צריכה לעבוד..."
אורן: "מה את אוהבת לעשות?"
נועה: "אמממ טלוויזיה, מחשב, לצאת לבלות, אתה יודע, הדברים הרגילים..."
אורן: "למה את מדברת ככה?"
נועה "סליחה? מה ז"א?"
אורן: "לא יודע, ילדותית כזאת"
נועה: "אני בת 16... אני מתנהגת כמו ילדה בת 16"
אורן: "ככה לא מתנהגות ילדות בנות 16"
נועה: "וואלה?" היא שאלה בכעס "אז איך הן מתנהגות?"
אורן: "זורמות יותר, את קרה כזאת אבל גם... לא יודע, ילדותית"
נועה: "זאת אני"
אורן: "טוב..."
אחריי שעה אורן הקפיץ את נועה הבייתה, במשך כל הנסיעה והערב הוא דאג להזכיר לה עד כמה היא ילדותית, לא זורמת, לא יוזמת.
נועה: "טוב... שיהיה לך לילה טוב"
אורן: "מה, זהו?"
נועה: "מה זאת אומרת...?" היא שאלה בחיוך
אורן: "את לא מזמינה אותי אלייך הבייתה או משהו?"
נועה: "זאת בסך הכל פגישה שנייה שלנו"
אורן: "אז מה. נעלה, נשב על כוס קפה"
נועה: "אממ... ההורים שלי בבית"
אורן: "את רואה שאת ילדה קטנה?"
נועה: "מה זה קשור?"
אורן: "זה קשור. את גם פנויה, נכון?"
נועה: "אממ כן... למה?"
אורן: "את לא... לא יודע, לא חרמנית? כאילו, את לבד, אין לך אף אחד"
נועה: "וואי... אני... אני חושבת שאה קצת מגזים, אתה לא חושב?"
אורן: "לא, למה?"
נועה: "כי אנחנו בקושי מכירים מה זה הדיבור הזה, חרמנית לא חרמנית..."
אורן: "אני מדבר ישר ולעניין. זה... התנהגות של בוגרים"
נועה: "וואלה. אז אני ילדותית"
אורן: "כן"
נועה: "ואני צריכה להתנהג כמו אדם בוגר"
אורן: "בדיוק!" הוא חייך
נועה: "ואני צריכה להזמין אותך אליי הבייתה, לשתות איתך קפה ואז לשכב איתך? כי אני לבד וחרמנית? זה מה שאתה בעצם אומר?"
אורן: "תראי..." הוא חייך חיוך נבוך "לא חייבים תווקא לשכב, יש עוד דברים את יודעת..." הוא קרץ לה
נועה: "וואלה. אז תנצא לך מישהי בוגרת! כוסאמק..." היא סיננה והלכה.
-
השמש זרחה, יום ראשון, שבוע חדש התחיל. אמיר הסתובב במסדרונות בית היתומים בחיפוש אחר ג'ון ווינסטון.
"מזל טוב", חלק מן העוברים זרקו לו. אתמול היה יום הולדתו ה20 של אמיר. 19 שנה הוא נמצא בבית היתומים מאז שהוריו נטשו אותו. מאז הוא יצר איתם קשר אבל החליט לא לחיות איתם.
"ראית את ג'ון? אני צריך אותו דחוף" הוא שאל את המזכירה הראשית בבית היתומים
...: "ניראה לי הוא במשרד..." היא חייכה ואמיר חשב בראשו 'איזו מן מזכירה היא שלא יודעת היכן הבוס שלה נמצא?'. הוא נכנס למשרדו של ג'ון, ג'ון לא היה שם. הוא החליט לחכות לו שם. הוא התקרב והתיישב על הכיסא על יד השולחן הגדול.
עברו 10 דקות, עברו 20 דקות וג'ון עדיין לא הגיע.
בנתיים הוא שם לב שעל השולחן היו כמה תמונות, מרוב סקרנות הוא לקח אותן והחל להסתכל בהן.
התמונות היו נראות כמו תמונות פפראצי, תמונות ריגול. בתמונות כיכבה נערה צעירה בעלת שיער חום ארוך מאוד עם גוונים. הוא סובב את התמונות והתחיל לקרוא מה שמאחורי כל תמונה.
מאחורי התמונה שבה הילדה הולכת ברחוב עם עוד ילדה כתוב 'מיטל, 16.5', מאחוריי תמונה אחרת שבה נראית הנערה יושבת בבית קפה כתוב 'מיטל, 17 ליוני, חולון'. ככה בכל התמונות, הוא היה חייב לדעת מי זאת המיטל הזאת. על יד התמונות הייתה מונחת מעטפה חומה ובתוכה היו עוד תמונות, הוא הבין שגם זאת מיטל. היו שם תמונות של תינוקת, של ילדה קטנה.
"אני זוכר אותה..." הוא מלמל לעצמו.
לא לקח לו הרבה זמן להבין שמיטל הייתה תינוקת בבית היתומים, כניראה אימצו אותה או משהו. היא הייתה כל כך נחמדה.
"חיפשת אותי?", הוא שמע קול והסתובב.
"היי ג'ון...כן... אני...רציתי להיפרד מימך"
ג'ון: "מה חשבת אמיר, שאחרי 19 שנה אני אתן לך לעזוב ככה?"
הם דיברו בניהם וניפרדו. אמיר לקח את המזוודות מחדרו, נפרד מכל ילדי בית היתומים ונכנס למכוניתו, הוא ידע שהדרך כל כך ארוכה, 3 שעות נסיעה לאילת זה לא צחוק.
הוא החליט שאחרי 19 שנה בבית היתומים הוא צריך לצאת לחיים האמיתיים, לבד. הוא כבר שכר דירה באילת במחיר ממש זול.
-
"אני לא נכנסת!", נטלי צעקה במסדרון בית הספר
אמא: "אין לך לאן לחזור, בואי כבר" היא משכה את ביתה אחרייה והן נכנסו לחדרה של המנהלת.
"נטלי נכון?", המנהלת הביטה ישר בעינייה הכחולות של נטלי
נטלי: "כן... היי"
המנהלת: "שבו" היא אמרה וכך נטלי ואימה עשו.
המנהלת: "אז את רוצה להירשם לכאן לכיתה י'א נכון?"
נטלי: "כן..."
אמא: "אנחנו בדיוק עברנו לכאן ואמרו לי שזה בית ספר על רמה"
המנהלת: "בוודאי... איפה שמעת?"
אמא: "מהבוסית שלי" היא חייכה
המנהלת: "אוקיי, הבנתי. אפשר לראות את התעודה שלך?"
נטלי הגישה בחוסר רצון את התעודה למנהלת.
המנהלת הביטה בתעודה במבט מזועזע.
אנגלית - 40
מתמטיקה - 35
הסטוריה - 35
תנ"ך - 38
מדעי החברה - 55
חינוך גופני - 35
לשון - 40
התנהגות - ג'
חיסורים - 49
איחורים - 58
המנהלת: "זה... זה..." היא גמגמה, היא לא ידעה מה להגידץ
אמא: "היא מבטיחה הלשתפר. תראי, אנחנו עברנו מצב לא קל בבית... אני אחרי גירושים, זה השפיע על נטלי... המקום שם... היא לא הסתדרה שם ו..."
נטלי: "אני מאוד הסתדרתי שם..." היא מלמלה
המנהלת: "מה אמרת?"
נטלי: "כלום... שאני מאוד רוצה ללמוד פה ושאני מבטיחה לשפר את כל הציונים. אני יודעת שאני חכמה ואני כן מסוגלת"
המנהלת: "תראי, יש לנו כיתות מב"ר ממש מעולות"
נטלי: "לא, אני לא רוצה כיתת מב"ר"
המנהלת: "את יודעת מה זה בכלל?"
נטלי: "כן. זה ראשי תיוות של מפגרים בעלי ריטלין"
המנהלת: "אה... נטלי"
נטלי: "סליחה, זה היה בצחוק"
המנהלת: "איך את רוצה שאני אכניס אותך לכיתה רגילה עם ציונים כאלו?"
נטלי: "אני נשבעת, אני מבטיחה, תני לי חודש ניסיון אם לא תעבירי אותי למב"ר"
-
ישבנו כולנו בקניון של אילת ואכלנו פיצה, השעה הייתה כבר 7 בערב.
בן: "כל כך לא בא לי לחזור הבייתה עכשיו"
אני: "כן... גם לי אוף"
דורין: "אני גם לא מתגעגעת הבייתה" היא צחקה "למרות שחם פה כל כך!" היא נפנפה בידה
-
לאחר שסידר הכל בדירה החדשה החליט לצאת לקנות משהו, מרוב שהיה כל כך עייף החליט אמיר לבסוף לאכול פיצה בקניון. החום היה נוראי ואפילו הגופייה הלבנה הדקה שלבש לא עזרה לו. שהוא נכנס לקניון הוא מייד נשם לרווחה והודה למי שהמציא את המזגן.
-
לירז: "לכי תביאי עוד רוטב"
אני: "נו אין לי כח, איזה רוטב?"
לירז: "נו הזה, של הפיצה"
בן: "כן, הוא טעים"
אסף: "כן לכי תביאי עוד"
אני: "יוו... קרציות" חייכתי. קמתי חזרה לדלפק של הפיצה וחיכיתי בתור.
-
'למה התור כאן כל כך ארוך' הוא חשב לעצמו 'בסך הכל פיצה!'
"סליחה, אפשר עוד מהרוטב הזה...?" הוא שמע קול על ידו, קול עדין כזה. הוא הסתובב וראה אותה, את אותה הנערה מהתמונות.
בחלום הכי פרוע שלו הוא לא דמיין שאותה נערה תקום לצידו באחד הבקרים.

מושלםם

😮
מדהיםם..

המשךךךךךךך

ווווווווווואאאאאאוו זה מהמםםםם.!!
המשך דחוף.!

איייזה כיף זה לקום ולראות שיש 2 פרקים חדשים =]
המממממממשך דחוף O:

המשךךךךךךךך

מההההההההההההמם 😊 תמשיכיייי

פשוטט מדהים 😛

המשך,
אוהבתת 😊