•°•°•°•רק ידידים•°•°•°• - העונה השנייה התחילה!

חבל"ז על המזמז 😊

כ"כ יפה.

תמשיכי

???

יאו איזה יפפהה!!!
זה היה כ"כ צפוי שהוא יפגוש אותתהה!!
ההממשששךךך 😊

מתי את ממשיכה מאמי?

מה עם המשך? =\

QUOTE (mor78 @ 18/07/2007) מה עם המשך? =\
????????????????????????

אל תעלבו אבל לפעמים אתם קצת קרציות בקשר להמשכים ...
תנו לה זמן לכתוב

אז קודם כל אני מאוד מצטערת על האיחור של הפרק. הוא נכתב כבר לני 4 ימים, כל פעם נמחק לי מחדש מהמחשב [יש לי בעיות איתו...] גם בוורד זה לא שמר. היום עשיתי איזו קומבינה עם האימייל והצלחתי לשמור אותו.
אז הנה הפרק, אני מקווה מאוד שתאהבו...


=פרק 163=



"נועה!", קריאתה של קייט נשמעה מהקומה התחתונה, לנועה לא היה כח לענות.
היא הייתה עסוקה בלרענן כל כמה דקות את עמוד הדואר הנכנס שלה, לראות
אם קיבלה תשובה מהסוכנות.
"נועה! נועה!", היא המשיכה לקרוא
נועה: "מה אמא?!" היא החזירה בצעקה
קייט: "שובל פה!"
נועה: "נו שתעלה!"
כעבור כמה דקות הדלת נפתחה ושובל עמדה שם, היא נכנסה וסגרה אחריי את הדלת.
שובל: "קר פה..."
נועה: "כן המזגן דלוק כבר איזה 3 שעות..." היא חייכה ומייד סגרה את כל חלונות האינטרנט שהיו פתוחים.
שובל: "שומעת? באתי... לדבר איתך"
נועה: "קרה משהו?"
שובל: "לא...כן... לא יודעת"
נועה: "א... אוקיי" היא התיישבה מולה על השטיח
שובל: "אממ... אני לא כל כך יודעת מאיפה להתחיל"
נועה: "פשוט תתחילי"
שובל: "אני הייתי בשוק כשגיליתי כמה דברים את מסתירה מימני, הייתי בטוחה שאנחנו חברות טובות"
נועה: "בטח שכן, אנחנו החברות הכי טובות"
שובל: "אז למה הסתרת מימני כל כך הרבה דברים?"
נועה: "אני באמת...אני לא יודעת על מה את מדברת" היא ענתה בשקט ומלא סרטים עברו בראשה
שובל: "טוב, אני פשוט אגיד את זה, אבל תבטיחי לי שלא תכעסי עליי"
נועה: "אני לא יכולה להבטיח, פשוט תגידי לי מה זה"
שובל: "מצאתי את הבלוג וקראתי אותו ו..."
נועה: "מה?!" היא שאלה בקול רם
שובל: "כן, חכי תני לי לסיים" היא אמרה בלחץ כשנועה קמה מהשטיח, היא התיישבה בחזרה. "אני הגעתי אליו בטעות דרך בלוג של מישהי אחרת, את הגבת שם והכינוי מאוד סיקרן אותי. את שמת בבלוג שלך תמונות של הגוף שלך, רואים את החדר ברקע, מהסיפורים ומהכל הבנתי שזאת את. גם יש שם את האייסיקיו שלך..."
נועה: "טוב... שובל, אני מבקשת שלא תיכנסי לשם יותר ו..."
שובל: "הדפסתי אותו" היא אמרה בשקט והראתה לנועה את הניילונית עם הדפים שבידה
נועה: "את מה עשית?! תביאי לי את זה..." היא ניסתה לחטוף את הדפים מידה של שובל אך ללא הצלחה
נועה: "נו, מה יש לך?! בשביל מה הדפסת את זה?"
שובל: "למה לא סיפרת לי?"
נועה: "כי זה עניין שלי... רק שלי!"
שובל הוציאה את הדפים הלבנים מיתוך הניילונית והתחילה לקרוא
שובל: "היום אכלתי תפוח, יוגורט ופריכית, בחישוב מהיר זה יוצא 170 ככה – פרה", "ירדתי עוד קילו, אני כל כך מאושרת"
נועה: "שובל תפסיקי!" היא הרימה את קולה אך שובל לא התייחסה והמשיכה להקריא
שובל: "היום אמא כמעט תפסה אותי מקיאה, מזל שבסוף לא. אני כל כך מפחדת שיגלו אותי", "ירדתי עוד חצי קילו וזה רק מראה שאני בדרך הנכונה", "כל היום אני גולשת באתרי פרו אנה, הן כאלה מושלמות, למה אני נולדתי כזאת בהמה?!"
נועה: "שובל דיי! תפסיקי!" היא צרחה
שובל: "נועה, תפסיקי עם זה"
נועה: "לא יכולה. עכשיו תביאי לי את הדפים, אני לא מבינה בשביל מה היית צריכה להדפיס אותם"
שובל: "טוב, או שאת מבטיחה לי שאת מפסיקה עם זה ברגע זה או שאני יורדת למטה ומראה לאמא שלך הכל"
-
"If you want to be my friend, put my dick in your hand. Move it l…" לירז שרה בקולי קולות את השיר שהתנגן במערת.
בן: "נו, שש..."
לירז: "מה, זה שיר יפה!" היא אמרה בקול תינוקי ואני חייכתי
אני: "אבל אני רוצה קצת לישון... כואב לי הראש"
לירז: "נו, טוב... תנמיך" היא אמרה ובן בתגובה כיבה לגמריי את המערכת. אני שמתי את ראשי על רגלייה של לירז, לא הבנתי מאיפה יש לה את כל המרץ הזה. כעבור חצי שעה עצרנו בתחנת דלת, אני ובן יצאנו מהאוטו ואני מייד הדלקתי סיגריה והתישיבתי בצד, על שולי המדרכה. לא יכולתי להפסיק לחשוב על הבחור שראיתי בקניון, בתור לפיצה. הוא בחן אותי בצורה מוזרה, בחן כל תנועה שלי, כל מילה שלי, כל מבט שלי. הוא הסתכל עליי כאילו הוא מכיר אותי מאיפה שהו.
"קחי מאמי", בן הגיע וקטע את מחשבותיי, הוא הביא לי פחית ספרייט והתיישב על ידי
אני: "תודה..." חייכתי ונשקתי על שפתיו
בן: "וואי, לא הייתי מאמין שהיא תירדם בחיים" הוא חייך והצביע על המכונית, שם לירז ישנה
אני: "כן, אה? חחח אני מתעוררת אני רואה אותה כזה עליי כולה ישנה, לחשוב שלפני פחות משעה היא צרחה בקולי קולות" אמרתי והוא צחק.
בן: "אוף, אני רוצה כבר להגיע הבייתה, להעיף את התיקים בצד, להתקלח וללכת לישון"
אני: "כן... גם אני. אני ממש עייפה" עיקמתי את פרצופי
בן: "טוב, בואי נחזור, נמשיך לנסוע?"
אני: "כן, בוא..." אמרתי בשקט וקמנו. נכנסנו למכונית, הפעם ישבתי על ידו. הוא התניע והמשכנו לנסוע, הוא מייד החזיק את ידי והדליק את המערכת.
בן: "תשמעי, זה שיר יפה... שנייה... הנה"
התנגן לו השיר של אריק קלפטון – tears in heaven
Would you know my name
if I saw you in heaven?
Would it be the same
if I saw you in heaven?
I must be strong and carry on
'Cause I know I don't belong here in heaven...

Would you hold my hand
if I saw you in heaven?
Would you help me stand
if I saw you in heaven?
I'll find my way through night and day
'Cause I know I just can't stay here in heaven...

Time can bring you down, time can bend your knees
Time can break your heart, have you begging please...begging please

Beyond the door there's peace I'm sure
And I know there'll be no more tears in heaven...

Would you know my name
if I saw you in heaven?
Would it be the same
if I saw you in heaven?
I must be strong and carry on
'Cause I know I don't belong here in heaven...

-

"אני מבטיחה שאני אעזור לך לצאת מיזה..." שובל לחשה תוך כדי שחיבקה את נועה הבוכייה.
נועה: "הלוואי והייתי יכולה לצאת מזה"
שובל: "את יכולה!"
נועה: "אני לא יכולה"
שובל: "אין דבר כזה לא יכולה, יש לא רוצה"
נועה התנתקה משובל, ניגבה את דמעותייה והסיטה את שיערה הבלונדיני אחורנית
נועה: "מה, את חושבת שאני לא רוצה לצאת מזה?!" היא הרימה את קולה, "את חושבת שלא נמאס לי להישקל 10 פעם ביום? להרעיב את עצמי? להקיא? את יודעת שבכל הקאה דופק הלב שלי נהיה רק חזק וחזק יותר? מהיר ומהיר יותר? אני מפחדת לקבל איזה דום לב יום אחד ולמות. יודעת מימה אני הכי מפחדת?"
שובל: "מימה?" היא שאלה בלחש
נועה: "מהרגע שבו אני הולכת לישון, איזה ילדותי וטיפשי זה נשמע, נכון? כי ברגע שאני מכבה את האור, הטלוויזיה והמחשב ונכנסת מתחת לשמיכה אין לי לאן לברוח. כל המחשבות עולות ואני לא יכולה יותר להסתתר או להתעלם מהן, אני חייבת להתמודד איתן. את יודעת כמה זה מפחיד? ואז אני נזכרת כמה אכלתי היום ומתחננת לשמיים שלא עליתי במשקל..."
שובל: "נועה... הנה, את מבינה שזה לא בסדר. את רואה כמה רע זה עושה לך. פעם היה לך גוף מדהים נועה, את הרסת אותו, ואם תמשיכי את תהרסי את עצמך עד המוות. אני אהיה איתך, אנחנו מסוגלות לצאת מזה"
נועה: "אני מפחדת... שובל אני כל כך מפחדת כי אני יודעת שאני לא אצליח... אני... אלוהים..." היא תפסה את ראשה בשתי ידייה ולחצה עליו
שובל: "אבל אני איתך! אני נשבעת לך שאני לא אעזוב אותך לרגע נועה. כמה את שוקלת עכשיו?"
נועה: "40 ו..."
שובל: "40 ו...?"
נועה: "45"
שובל: "ומה הגובה שלך?"
נועה: "1.67"
שובל: "את בתת משקל של 12 קילו, את צריכה לשקול 57"
נועה: "ניראה לך?! אני אראה כמו בטטה!"
שובל: "אז אולי 53?"
נועה: "זה כמעט 10 קילו יותר... אני... אני לא יודעת, לא יודעת"
שובל: "את מבטיחה לי שאת יוצאת מזה? זהו, אני איתך ואני אעזור לך"
נועה: "אני מבטיחה..."
שובל: "אז קומי, תשטפי פנים ונרד למטה לאכול טוב?"
נועה: "אוקיי..."
-
אנה ישבה בכיסא בבית הקולנוע מנסה להבין למה היא בכלל הסכימה להצעתה של דנה.
הכל התחיל בבוקר כשדנה הופיעה בפתח חדרה ואמרה שמקרינים בבית הקולנוע שוב את הסרט פלאשדאנס הישן. היא ידעה עד כמה אנה אוהבת ריקוד ובכלל, סרטים, ומייד הזמינה אותה. אנה צדקה כשאמרה שזה יהיה קשה, היא ראתה את מבטם של 2 הבחורים שעזרו להעביר אותה מכיסא הגלגלים אל כיסא הקולנוע, היה להם קשה.
דנה: "הנה זה כבר מתחיל" היא חייכה
אנה לא הפסיקה לחשוב על הכל, היא כבר רצתה לראות את ליאור, הכל התערבב לה בראש, כל המחשבות.
הסרט התחיל. במשך כל הסרט אנה לא הזיזה את עינייה מהמסך, היא ראתה איך כוכבת הסרט המתולתלת לא מפסיקה לרקוד, עובדת בעבודות שיש בהן ריקוד ולצידה יש את הבחור שמאוהב בה ותומך בה.
"פאק..." היא פלטה בשקט. היא רצתה לקום, להוציא את השחקנית מהמסך ולהרביץ לה. 'לא את אמורה להיות שם! אני אמורה להיות שם!' היא רצתה לצרוח.
כעבור שעה וחצי הסרט נגמר ופנייה של אנה היו מלאים דמעות..
אותם 2 בחורים עזרו להעביר את אנה לכיסא הגלגלים ודנה עזרה
לה לצאת מאולם הקולנוע. ברקע התנגן השיר של הסרט ועלו הכתוביות
שיר שעוד יותר גרם לאנה לפרוץ בבכי
what a feeling

First, when there's nothing but a slow glowing dream
That your fear seems to hide deep inside your mind
All alone I have cried silent tears full of pride
In a world made of steel, made of stone

Well I hear the music, close my eyes, feel the rhythm
Wrap around, take a hold of my heart

[Chorus:]
What a feeling, bein's believin'
I can't have it all, now I'm dancin' for my life
Take your passion, and make it happen
Pictures come alive, you can dance right through your life

[Solo]

Now I hear the music, close my eyes, I am rhythm
In a flash it takes hold of my heart

[chorus (with ... "now I'm dancing through my life")]

What a feeling

What a feeling (I am music now), bein's believin' (I am rhythm now)
Pictures come alive, you can dance right through your life
What a feeling (I can really have it all)
What a feeling (Pictures come alive when I call)
I can have it all (I can really have it all)
Have it all (Pictures come alive when I call)
(call, call, call, call, what a feeling) I can have it all
(Bein's believin') bein's believin'
(Take your passion, make it happen) make it happen
(What a feeling) what a feeling... [to fade]


דנה: "מה קרה מאמי?" שאלה כשהיו בחוץ וכבר חיכו למונית, "מה, לא אהבת את הסרט?"
אנה: "את צוחקת? ברור שאהבתי... אבל... היא רוקדת כל כך יפה ומזיזה את הרגליים ב... בכזו מיומנות.. אני לא יכולה יותר דנה אני לא יכולה" היא ניגבה את דמעותייה "הם אמרו שמצבי משתפר אבל אני לא רואה שום שינוי. אני אשאר נכה לנצח!" היא צעקה.
דנה לא ידעה איך להגיב, היא פשוט שתקה.

-
"את יוצאת לעבודה?" נטלי שאלה
אמא: "כן... מקווה שיהיה לך שם טוב"
נטלי: "אז בשביל מה הערת אותי כל כך מוקדם?"
אמא: "כי את כל היום ישנה כמו פדלאה... יאללה אני מאחרת, ביי מותק"
נטלי: "ביי..." היא אמרה בשקט ונעלה אחרי אימה את הדלת. היא נכנסה לחדרה שהיה חדר רגיל לחלוטין, אפילו פחות מהרגיל. הקירות היו צבועים בלבן והיו מעט מלולכים, הרצפה הייתה קטנה וישנה, המרצפות הי ישנות ומגעילות. בצד החדר הייתה מיטת עץ נמוכה ועלייה מצעים בצבע כחול כהה. על יד המיטה שידה קטנה מעץ ומול המידה שידה קצת יותר גדולה. על יד היה את הארון, ארון ישן מעץ שוד שנייה מתפרק בעל 2 דלתות. לא היו בו בכלל הרבה בגדים. בגדי הקיץ שלה הכילו בדיוק 2 ג'ינסים ישנים, 4 גופיות צבעוניות, 2 טי שירטס כהות, מכנס שחור ארוך, חזייה אחת, 6 תחתונים וכמה זוגי גרביים. אף פעם לא היו לה הרבה בגדים, אפילו שהייתה גרה בבית המפואר במושב הקודם לא היה אף פעם כסף לבגדים ול"מותרות". הדבר היחיד היקר שהיה לה בחדר זה היה המחשב שקיבלה במתנה מדודה ליום הולדתה ה16, לפני כמעט שנה. היא התיישבה על המחשב וכתבה אוואי
-
הכל חרא.
פה...
-
מיד נשלחו אלייה הודעות ממעיין, החברה הכי טובה ומעומרי הידיד הכי טוב.
~*~*~
מעיין – פה מאמי? מה המצב?!
נטלי – אההה חרא... מה איתך?
מעיין – למה חרא כפרה?
נטלי – ככה, בית מסריח
מעיין – כמה קומות?
נטלי – מה את שבורה? אני אומרת לך
בית מסריח... בבלוק מעפן, שכונה מגעילה,
קומה שנייה... החדר שלי עוד יותר מגעיל.
מעיין – וואי מסכנה... =/
נטלי – כן. ועוד בית ספר מעפן. עלק כולם
עושים מת"א עיר סבבה, מקום מסריח נשבעת לך מעיין
מעיין – פייי לא נורא מאמי את תבואי אליי סופי שבוע נכון?
נטלי – כן!
*היא הדליקה סיגרייה ופתחה את החלון, מייד קרן
שמש חדרה אל תוך החדר החשוך*
מעיין – אוף נשמה אין לך מושג איך כולם פה מתגעגעים עלייך
נטלי – אלייך, כותבים אלייך לא עלייך
מעיין – חחחחח שיהיה
נטלי – גם אני מתגעגעת אל כולכם=[
~*~*~
עומרי – נטליייי?
נטלי – היי מאמי, יוו מה קורה?
עומרי – הכל סבבה... איך אצלך?
נטלי – חרא.. =[ אין לי כח לפרט
הרגע כתבתי למעיין
עומרי – אה אנחנו עוד מעט נפגשים והולכים לבריכה
נטלי – איזה בריכה? במושב המעפןן?
עומרי – כן.. אין בריכה אחרת=/
~*~*~
-

פקחתי את עיניי, השעה הייתה כבר 12 בצהריים, ישנתי כל כך הרבה, טוב אחריי הנסיעה המייגעת הזאת אפשר להבין...
הדלקתי את הפלאפון וראיתי שיש לי הודעה מבן
()טולי בוקר טוב נהנתי איתך הכי בעולם! אוהב המון!()
מייד חיוך עלה על פני, החזרתי לו הודעה
()גם אני נהנתי=] אוהבת אותך! מואההה()
בובי עלה על המיטה שלי וחיבקתי אותו אליי, חייכתי, חיוך אמיתי. הכל מתחיל להסתדר.
הכאב מהמוות של אמא אומנם לעולם לא עובר אבל אני מנסה לשכוח, להדחיק. עם אבא היחסים מצויינים, עם בן הכל טוב, לירז ואני מסתדרות כמו תמיד, החופש הזה ממש כייפי, אפילו יותר מימה שחשבתי שיהיה!
-

"דורון, אנחנו צריכים לדבר", מאיה אמרה מייד כשנכנסה למשרדו
דורון: "מאיה, לי ולך אין על מה לדבר, עדיין לא הבנת את זה?"
מאיה: "אני רק רוצה שתקשיב לי, זה הכל, אני נשבעת לך. אחריי זה אני אלך ולא נדבר יותר בחיים"
דורון: "לא יודע מה להגיד לך. אחריי זה הולכת? עוזבת אותי לנפשי?"
מאיה: "כן" היא אמרה בשקט וסגרה אחרייה את הדלת
דורון: "טוב, דברי. בואי נשמע מה יש לגברת הבוגדת לאמר" הוא אמר בטון ציני וכיבה את מסך המחשב.
מאיה: "אני אתחיל מיזה שהכל היה בשבילך"
דורון: "גם אני אזיין אחרות, אבל בשבילך" הוא ענה בחיוך ציני
מאיה: "אני מנסה לדבר פה! להסביר!"
דורון: "נו..." הוא אמר בחוסר סבלנות
מאיה: "יש איזה מישהו בשם יעקוב, אני הייתי חייבת לו כסף. בגלל שלא היה לי את הכסף להביא לו הוא הכפיל, הוא קרא לזה ריבית. הוא יודע עליך, על הבת שלך, עליי, הוא יודע הכל. הוא איים לפגוע בך, הוא ידע שאתה הדבר הכי חשוב שיש לי בזמן האחרון. אני... יום אחד נשארתי במשרד עד מאוחר והחלטתי לגנוב את הכסף שהייתי חייבת לו מהכספת... אתה יודע, יש לי גישה לשם..."
דורון: "גם בוגדת, גם גנבת, מה עוד? רצחת מישהו?"
מאיה: "דורון, תפסיק עם הציניות הזאת, בבקשה מימך!"
דורון: "נו תמשיכי"
מאיה: "הסגן תפס אותי"
דורון: "יאיר?"
מאיה: "כן. הוא... הוא שכב איתי בניגוד לרצוני ואמר שאם אתנגד לו הוא יסגיר אותי... לא היה לי מה לעשות"
דורון: "אז פשוט... שכבת איתו"
מאיה: "לא היה לי מה לעשות דורון! לא היה לי איך להגן על עצמי! אם הייתי מסרבת הוא היה מסגיר אותי, יעקוב לא היה מקבל את הכסף שלו ואתה היית נפגע"
דורון: "אוקיי, מה עוד?"
מאיה: "זהו... אני רק רציתי שתידע את הסיבה. דורון, אני אוהבת אות יותר מכל דבר אחר... אני בחיים לא הייתי הולכת ככה סתם עם מישהו אחר, בוגדת בך, אתה יודע את זה!"
דורון: "סיימת להסביר?"
מאיה: "כן"
דורון: "יופי. עכשיו תצאי מיפה"
מאיה: "אבל דורון..." היא לחשה בחוסר אונים
דורון: "זה מה שסיכמנו לא? תצאי"
היא הביטה בעיניו, לא האמינה... היא השפילה ראשה ויצאה מהמשרד.
-
נועה: "זה ממש טעים אמא" היא חייכה ושמה את הצלחת בכיור
אמא: "באמת? הרבה זמן לא ראיתי אותך אוכלת ככה, ספגטי, רוטב, שניצל בשר..."
נועה: "כן.. את אפילו מבשלת יותר טעים מעליזה"
אמא: "נו מה ניראה לך? אין על האוכל של אמא. תגידי נועה, קרה משהו אתמול עם שובל?"
נועה: "לא למה?"
אמא: "כי שמעתי אתכן רבות, מתווכחות"
נועה: "לא, לא קרה כלום"
אמא: "אוקיי"
נועה עלתה לחדר שלה והדליקה את המחשב, היא נכנסה מייד לאי מייל שלה.
שובל צודקת, היא באמת יפה, יש לה גוף יפה ואפילו עם עו כמה קילוגרמים היא תיראה יותר טוב.
היא ראתה שיש לה דואר חדש, מהסוכנות. היא מייד פתחה אותו בהתלהבות...
"שלום נועה, אנחנו מצטערים להודיע שלא התקבלת, בהצלחה בהמשך".
היא הביטה במסך המומה. זהו? רק שורה אחת? לא התקבלתי.
למה לא התקבלתי?
איך זה יכול להיות?
דמעות זלגו מעינייה.
שובל אמרה שיש לי גוף יפה.
היא שיקרה.
אבל זה לא יכול להיות. באמת יש לי גוף יפה. מידה 34/0 במכנסיים יושב עליי מעולה, אפילו קצת רופף, יש לי שיער ארוך בלונדיני ועיניים כחולות, אני לא מכוערת. למה הם לא קיבלו אותי? איך זה יכול להיות?
הקולות הפנימיים שוב הופיעו
כי את שמנה.

וווואי .. עצוב \:

מדהייייים המשךךךך

פרק יפה אבל עצוב :\

וואוו מהמםםםםםםםםםם...!!!!!!!!!!!

פרק יפה ..
המשך

מדהים[[:

יווא אייזה עצוב):

ופפרקק מושלם !!!