•°•°•°•רק ידידים•°•°•°• - העונה השנייה התחילה!

הווווווווווווווווו האאאאאאאאאא

נסטייה

קלטתי

פאאאאאאאאאאק

שלא תיקקקקקקקקקח
היא סתומה אם היא ללללללוקחת!!!
מטומטטטטטטטמת!!!
המשךךך...

שלא תעשןןןןן
המשךךךךך

פרק מהמםםם !!
שלא תיקחח !!
איזה סתומה אם היא לוקחתת יוווווווואוו !!
אני לא מרשה להה !! (:
המשךך מאמיי ..

אני חדשה פה אבל תדעי שאני קוראת כבר חודשש את הסיפור שלך מההתחלה!!
והוא מ===ד===ה===י===ם!!!!
הסיפור הכי יפה שקראתי!
באמת השקעת בו ולקחת אותו רחוק!! יש לך דימיון מפותח לאללה!
נועה ומיטל חייבות לגלות כבר שהן אחיות וואייי..
ומעניין מתי מיטל תכתוב את המכתב מתחילת הסיפור.. וואי אני מסוקרנתתת!! חחח
מקווה שהיא ובן לא ייפרדו.. לכולם!
תמשיכי להיות כותבת מדהימה.. 😉

לאב יו... 😁

תודה לכולכם😊
את המכתב מיטל תכתוב לקראת הפרקים האחרונים של הסיפור..

אגב יש אבל פשלה ממש קטנה
"....מכתב למעטפה לבנה, ניגבתי את הדמעות מפניי ונעלתי את האולסטאר השחורות שהיו זרוקות בפינת החדר. השעה כבר 12 וחצי בלילה, יצאתי בשקט בלי שאף אחד מההורים ישים לב, נועלת אחריי ומתחילה ללכת לכיוון הבית שלו"

אבל נווו:]

מחכה להמשך מאודמאוד!!:]]]

^ חח וואי תודה. המממ זה היה הרבה לפני שבכלל חשבתי שאורית הולכת למות..

פרק חדש:
=פרק 144=



"אני....אני לא מעשנת" מלמלתי בחשש
נסטיה: "את בטח שמעת יותר מידיי הרצאות בבית הספר שלך לא?"
אני: מה זה קשור? זה...זה סמים אני לא נוגעת בסמים. מספיק לי הסיגריות"
אבלין: "טוב, איך שבא לך. אל תכריחו אותה אם לא בא לה. הפסד שלך מיטל"
אני: "מה הפסד? אפשר לחשוב מה זה כבר עושה"
סטס: "אוהו, זה עושה תאמיני לי"
אני: "לא ניראה לי..." מלמלתי
נסטיה: "לכל בנאדם יש את הבעיות שלו שהוא רוצה לברוח מהם, אין לך מושג, כשאת לוקחת שאחטה מהדבר הזה את...את מרגישה בעננים, את שוכחת מהכל, פתאום הכל נפלא, את מרגישה שחרור כזה מבפנים, באמת שאת מפסידה"
אני: "אני אחנק מיזה..." אמרתי מנסה לשכנע את עצמי לא לגעת בזה. כל כך רציתי, זה כל כך משך אותי, במיוחד אחריי הנאום של נסטיה.
אבלין: "לא יקרה לך כלום. אל תקחי את זה בשאיפה אחת, תקחי בכמה קטנות" היא אמרה ונתה לי את הבאנד ביד. בחנתי אותו מכל צד אפשרי, מצד אחד זה משך אותי ומצד שני זה הגעיל אותי. היה לזה ריח מוזר.
נסטיה: "את מקרבת את זה לפה שלך...כן ככה, אני אדליק את המצית ואת פשוט תשאפי פנימה. בהתחלה חלש ואז יותר חזק... אם את מרגישה שזה שורף מידיי בגרון, לא יודעת, זאת פעם ראשונה שלך אז תפסיקי אבל אז תקחי עוד שאיפה"
סטס: "חחח נסטיה משחקת אותה מומחית"
הפיה הייתה צמודה לשפתיי ונסטיה הדליקה את המצית בדיוק על המבחנה. התחלתי לשאוף פנימה, כמו שהיא אמרה לי לעשות, זה היה כל כך מוזר, אי אפשר אפילו להסביר את זה. זה היה דיי חזק, הרגשתי שאני מתאמצת יותר מידיי, הפסקתי ואז נסטיה הורתה לי להמשיך לפני שהראש יישרף או משהו כזה, המשכתי, הפעם יותר חזק, נתתי את כל הכח...הרגשתי פתאום איך זה נהיה ממש ממש חזק ואז זה הפסיק. הוצאתי באיטיות את העשן הרב מפי... הראש שלי הסתחרר במקצת, זה היה כל כך מוזר.
"אני...אני חייבת לשתות משהו" אמרתי ומייד אבלין הגישה לי כוס חד פעמית עם קולה. שתיתי את הכל בלגימה אחת, מחכה שהטעם הזועתי יעבור כבר.
-
"וואי, מה שעה? אני חייב ללכת הבייתה", אורן אמר בלחץ, כמו שאומרים 'כשנהנים הזמן עובר מהר מידיי'...
שלי: "מה אתה כזה לחוץ? בוא נשב עוד קצת...רוצה לעלות אליי אולי?"
אורן: "אני מבטיח לך פעם הבאה"
שלי: "טוב...איך שאתה רוצה" היא אמרה בפנים עצובות, מנסה לגרום לו להישאר עוד.
אורן: "אני גם צריך ל...לספר לבן על זה, את יודעת, לא נעים"
שלי: "מה לא נעים בזה בדיוק?!" היא שאלה בתוקפנות
אורן: "בכל זאת שלי, הוא חבר טוב שלי ואתם הייתם ביחד, זה לא יפה מה שאנחנו עושים"
שלי: "אם להזכיר לך, אני והוא נפרדנו ממזמן. יש לו חברה ואני לא הכי מעניינת אותו כרגע. אני בטוחה שלא יפריע לו"
אורן: "אז למה לא לספר לו?"
שלי: "למה כן לספר לו?"
אורן: "כי זה שקר"
שלי: "זה לא שקר. לא כל העולם חייב לדעת שיש בנינו משהו. אנחנו כולה התחלנו משהו, בוא ניראה לאן זה מתפתח ואז נספר לו... ולמי שבא לך"
אורן: "אוקיי...אולי את באמת צודקת" הוא אמר והיא חייכה
שלי: "אתה בטוח שאתה לא יכול להישאר עוד?"
אורן: "לא מאמי...את יודעת אבל שהייתי רוצה להישאר איתך עוד" הוא אמר בקול עדין וליטף את שיערותייה
שלי: "טוב מאמי...אז נדבר מחר. היה לי מאוד כייף" היא חייכה ונשקה על שפתיו.
-

קמתי ב8 ורבע בבוקר עם כאב ראש מטורף. אתמול זה לא הסתיים בראש אחד, המשכנו לעשן עוד ועוד, ואז גם בסיגרייה, ועוד שתינו... קמתי לשירותים ושטפתי את פניי, העיניים שלי היו אדומות, מוזר, נסטיה אמרה שזה עובר תוך שעה.
לבשתי במהירות ג'ינס 3/4 כהה, טי שירט לבנה וכפכפים שחורות רגילות. לא היה לי כח להתאפר מידיי, יצאתי מייד לתחנת האוטובוס. כשהגעתי לכיתה השעה הייתה כבר 9 ועשרה. כל המבטים הופנו אליי
המורה: "כן מיטל? מה הפעם?"
אני: "לא התעוררתי.." עניתי. הרגשתי עדיין את הטעם של הסם בתוך פי, תחושה שאי אפשר להסביר את זה. הנשימה שלי השתנתה, משהו מוזר בגרון.
המורה: "חבל, את נשארת עוד שעה בסוף היום"
אני: "מה למה?!"
המורה: "כי איחרתב שעה, אז את נשארת שעה, זה החוק החדש"
אני: "וואלה...טוב שמידעים אותי בכלל..." מלמלתי וישבתי במקומי על יד לירז
לירז: "מה עובר עלייך?" היא שאלה פתאום
אני: "כלום...למה? צריך לעבור עליי משהו?"
לירז: "לא...את פשוט מתנהגת מוזר"
אני: "מה שתגידי."
לירז: "נו, מה יש לך?!"
אני: "כלום לירז בחייאת עזבי אותי מתפוצץ לי כל הראש"
לירז: "טו...ב" היא גילגלה את עינייה וחזרה לכתוב במחברת.
השיעור נגמר די מהר ואז הגיעה ההפסקה. הראש כל כך כאב לי, לא רציתי לראות אף אחד.
פתאום ראיתי את בן בא מולי במסדרון
"היי בובי", הוא אמר וחייך אלי. הוא נשק על שפתיי וכאשר קלט שאני לא משתפת פעולה התרחק.
בן: "מה יש לך?"
אני: "אין לי כלום...אני לא מרגישה טוב"
בן: "את רוצה שאני אביא לך משהו? לשתות לאכול?"
אני: "לא...תודה מאמי"
בן: "אוקיי..."
הוא הפנה את גבו וחזר לחברים שלו. היה לי כל כך משעמם פתאום. נזכרתי בנועה, בדיוק שנייה אחריי היא עברה במסדרון ביחד עם שובל, שמתי לב שהיא שוב הבהירה את שיערה הלונדיני, הפחד הכי גודל שלה אני חושבת שהיו יתכהה עם הזמן, כמו לרוב הבלונדיניות=|
הלכתי למחששה, התיישבתי על החומה והוצאתי סיגריה, הדלקתי אותה ומייד לירז התיישבה על ידי.
לירז: "דברי" היא ציוותה עליי
אני: "מה עכשיו?"
לירז: "את מוזרה היום"
אני: "זה בגלל שאני מאוד עייפה ולא מרגישה טוב"
לירז: "סבבה ומה עוד? מה עשית אתמול?", פאק, כמה שהילדה הזאת מכירה אותי...
אני: "הייתי עם אבלין וה...חברים שלה"
לירז: "קרה משהו?"
אני: "לא משהו מיוחד..."
-
שלי: "ששש...שתקי רגע!" היא ציוותה על חברתה מהכיתה שישבה על ידה
...: "מה קרה?"
שלי: "שקט דקה" היא פתחה את הפלאפון שלה ומייד לחצה על הקלטה.
-
לירז: "נו, מיטל, זה לא פייר. אני רואה שאת מסתירה מימני משהו"
אני: "כי זה לא ביג דיל"
לירז: "אז מה! אני רוצה שתספרי לי"
אני: "אתמול אז....אתמול ניסיתי סמים...קלים אבל! זה לא...זה לא סמים זה..."
לירז: "מ....מה?" היא הביטה בי בהלם
אני: "נו, באמת שזה לא רציני"
לירז: "ככה כל נרקומן מתחיל! מי נתן לך את זה? אבלין? אנ אהרוג אותה! ידעתי מההתחלה שהיא תביא צרות!"
אני: "נו זה לא קשור אלייה בכלל! אם לא הייתי רוצה לא הייתי לוקחת!"
לירז: "מיטל את יודעת טוב מאוד שאת לא הילדה הכי חזקה שיש בדברים האלה. את הכי משתכנעת בקלות"
אני: "את רומזת שאין לי אופי?" שאלתי בטון טיפה פגוע
לירז: "לא אמרתי את זה...התכוונתי ש...שאנשים יכולים לשכנע אותך לעשות דברים ואת לא... את לא תמיד תעמדי על שלך"
אני: "טוב... תודה רבה באמת" אמרתי בעצבים
לירז: "אני רק אומרת לך את האמת. מיטל תבטיחי לי שאת יותר לא תגעי בזה, מה זה היה בכלל?"
אני: "חום"
לירז: "אה, שמעתי על זה. בכל מקרה, תבטיחי לי שלא תעשי את זה שוב"
אני: "רק רציתי לנסות, אל תדאגי"
לירז: "טוב... אז...איך זה היה?"
אני: "מוזר. מגעיל... אבל נחמד"
לירז: "את מעצבנת אותי!" היא פלטה פתאום "אני כל כך מפחדת שאת תמשיכי עם זה ו... אני לא יודעת מה!"
אני: "אל תדאגי... אני לא אמשיך עם זה"
לירז: "בן יודע?"
אני: "לא!" פלטתי פתאום "הוא שונא את הדברים האלו, הוא יריב איתי! אל תגידי לו כלום לירז!" שמתי לב שאני צועקת אז הנמכתי את קולי.
-
שלי לחצה על "שמור" והייתה כל כך מאושרת.
...: "בשביל מה היית צריכה להקליט אותה?"
שלי: "עזבי, את לא תביני. ותעשי טובה, תעיפי את הסיגרייה מהפרצוף שלי, זה מסריח"
-
נועה: "נו, אז מצאת עבודה בסוף?"
שובל: "כן! היית מאמינה? בקסטרו מן. הייתי בטוחה שלא יקבלו אותי בכלל, אני רק בת 16, אבל עובדה" היא חייכה "קיבלו!"
נועה: "באמת? מזל טוב" היא חייכה, היא באמת הייתה שמחה בשבילה "אבל אני לא מבינה בשביל מה את צריכה עבודה, ההורים שלך נותנים לך כל מה שאת רוצה"
שובל: "להיות עצמאית וזה..."
נועה: "כמה את מקבלת לשעה?"
שובל: "17"
נועה: "נחמד..."
שובל: "כן... היום אני עובדת, מן התנסות כזאת, אבל אני מקווה שיהיה טוב"
נועה: "בהצלחה" היא אמרה בחיוך וחיבקה אותה.
-
לירז: "מיטל, את בטוח לא רוצה שאני אחכה לך? את כולה צריכה להישאר שעה, לא רציני"
אני: "לא זה בסר מאמי, לכי אני כבר אדבר איתך"
לירז: "ב-ט-ו-ח?"
אני: "כן" חייכתי
לירז: "טוב... ביי מאמי... ואל תשכחי על מה דיברנו היום!" היא אמרה בטון אימהי ונישקה אותי
אני: "זוכרת זוכרת...ביי מותק"
לירז יצאה מהכיתה, אני הכנסתי את הדברים לתיק שלי ויצאתי לכיוון חדר המורים, מקווה שלא יתנו לי לעשות עבודה או משהו כזה, שיתנו לי רק לחכות עוד שעה.
בדרך נתקלתי באבלין
"איך את?", היא מייד שאלה
אני: "בסדר"
אבלין: "אהה...סבבה"
אני: "כן... זה היה כל כך מוזר אבל מצד שני כל כך כייף"
אבלין: "חחח ספרי לי על זה. את באה?" היא משכה אותי בידי
אני: "לאן?"
אבלין: "אליי! יש לי בית ריק אז כולם באים אליי"
אני: "איזה... איחרתי בבוקר, אני צריכה להישאר עוד שעה"
אבלין: "עזבי אותך, בואי, מה תעשי כאן?"
אני: "אין לי כח להבריז, זה סתם יגרום בעיות אבלין. באמת שהייתי רוצה לבוא, אבל... פעם הבאה!" ניסיתי לשכנע אותה למרות שמאוד רציתי ללכת אלייה. כל החבורה הזאת הייתה ממש סבבה.
אבלין: "אוף איזה רעה. בבקשה בבקשה תבואי?" היא חייכה, לא יכולתי להגיד לא.
אני: "אוח... בואי" צחקתי ורצנו לכיוון היציאה.
-
"בן, חכה רגע", נועה קראה לבן, ממש שניות ספורות לפני שנכנס למכוניתו היקרה.
בן: "מה נועה?, הוא שאל והביט בעינייה היפות. הוא נזכר במה שהיה בניהם, אבל כרגע לא היה לו כח לשום דבר. הוא היה יותר מידיי מבואס מההתנהגות של מיטל.
נועה: "למה... למה זה ככה?"
בן: "למה זה ככה מה?" הוא פתח את דלת מכוניתו, מנסה להעביר לה שהוא לא מעוניין להמשיך בשיחה. היא לא קלטה את הרמז
נועה: "אנחנו. למה אנחנו לא יכולים להיות לפחות ידידים?"
בן: "שאני אסביר לך למה?"
נועה: "כן"
בן: "ככה"
נועה: "ככה זה לא תשובה"
בן: "אז זו התשובה שיש לי בשבילך, תתמודדי"
נועה: "למה אתה כזה מניאק?"
בן: "את נטפלת לחברה שלי ואז מצפה שאני אשתוק?"
נועה: "מי נטפל אלייה בכלל?? טוב שהיא סתם לא מנסה למכור לך סיפורים"
בן: "טוב, אין לי כח אלייך" הוא אמר בהחלטיות ונכנס למכוניתו. נועה הרגישה השפלה נוראית והסתלקה מישם.
-
"קחי", נסטיה העבירה אליי את הג'וינט, לקחתי 3 שאחטות והעברת את זה לסטס. זה היה יותר חלש בהרבה מהבאנג.
אני: "אני זזה הבייתה"
אבלין: "מה למה? אנחנו כולה חצי שעה פה"
אני: "כן... אני עייפה"
אבלין: "את יכולה לנוח פה"
אני: "לא עזבי... יש לי גם מבחן מחר" שיקרתי "אני חייבת להתכונן", פשוט לא רציתי להיות שם יותר. זאת לא אני.
אבלין: "טוב...דברי איתי יותר מאוחר"
אני: "סבבה.." חייכתי וקמתי, הלכתי לכיוון היציאה
נסטיה: "חכי!" היא קמה ובאה אחריי "מה הפלא שלך?"
אני: "תביאי", הקלדתי במהירות את מספר הפלאפון שלי בפלאפון שלה ויצאתי. כל הדרך הבייתה חשבתי על כמה שאני לא בסדר, החלטתי לספר לבן היום בערב, אני אגיד לו שיבוא אליי ואני אספר לו הכל, אני גם אבטיח לו ולעצמי שאני יותר לא אגע בזה. זה לא בשבילי. אני לא אחת שמעשנת סמים.
-
שירן: "מה? מיטל? לא הייתי מאמינה עלייה בחיים!" היא אמרה בהלם לאחר ששמעה את ההקלטה.
שלי: "ראית מה זה? כל התמימות מתגלות כהכי גרועות" היא צחקה "וחוץ מיזה, אני בטוחה שיש עוד המון דברים שאנחנו לא יודעים עלייה..."
שירן: "נגלה לאט לאט" היא חייכה "איך היה אותו יום עם אורן?"
שלי: "סבבה. אני מתה שבן יגלה, הם יריבו... בן בטוח יקנא"
שירן: "מה, את עושה את זה רק בשביל שבן יקנא?"
שלי: "גם. בכל זאת, היינו חבירם די הרבה זמן, זה חייב להפריע לו איכשהו. ו...אורן ניראה טוב, את יודעת..." היא קרצה
שירן: "נו, את שולחת לו?"
שלי: "כן, איך שולחים מחסוי?"
שירן: "תביאי"
שלי: "נו..." היא שאלה כעבור חצי דקה
שירן: "הנה שולח... הוא לא יידע שזה מימך"
שלי: "יופי... אני מתארת את הפרצוף שלו כשהוא ישמע את זה"
-
בן יצא מהמקלחת, תמיד הוא אהב להתקלח בבית אחריי האימון ולא שם.
הוא לבש בוקסר צמוד בצבע שחור וחולצה קצרה גדולה בצבע שחור גם היא.
הוא ראה שהוא קיבל הקלטה חדשה, הוא לחץ על "קבל" ולא האמין למה ששמע...

לירז: "נו, מיטל, זה לא פייר. אני רואה שאת מסתירה מימני משהו"
מיטל: "כי זה לא ביג דיל"
לירז: "אז מה! אני רוצה שתספרי לי"
מיטל: "אתמול אז....אתמול ניסיתי סמים...קלים אבל! זה לא...זה לא סמים זה..."
לירז: "מ....מה?"
מיטל: "נו, באמת שזה לא רציני"
לירז: "ככה כל נרקומן מתחיל! מי נתן לך את זה? אבלין? אנ אהרוג אותה! ידעתי מההתחלה שהיא תביא צרות!"
מיטל: "נו זה לא קשור אלייה בכלל! אם לא הייתי רוצה לא הייתי לוקחת!"
לירז: "מיטל את יודעת טוב מאוד שאת לא הילדה הכי חזקה שיש בדברים האלה. את הכי משתכנעת בקלות"
מיטל: "את רומזת שאין לי אופי?"
לירז: "לא אמרתי את זה...התכוונתי ש...שאנשים יכולים לשכנע אותך לעשות דברים ואת לא... את לא תמיד תעמדי על שלך"
מיטל: "טוב... תודה רבה באמת"
לירז: "אני רק אומרת לך את האמת. מיטל תבטיחי לי שאת יותר לא תגעי בזה, מה זה היה בכלל?"
מיטל: "חום"
לירז: "אה, שמעתי על זה. בכל מקרה, תבטיחי לי שלא תעשי את זה שוב"
מיטל: "רק רציתי לנסות, אל תדאגי"
לירז: "טוב... אז...איך זה היה?"
מיטל: "מוזר. מגעיל... אבל נחמד"
לירז: "את מעצבנת אותי! אני כל כך מפחדת שאת תמשיכי עם זה ו... אני לא יודעת מה!"
מיטל: "אל תדאגי... אני לא אמשיך עם זה"
לירז: "בן יודע?"
מיטל: "לא!" פלטתי פתאום "הוא שונא את הדברים האלו, הוא יריב איתי! אל תגידי לו כלום לירז!" .


בן זרק בעצבים את הפלאפון על המיטה ומייד התיישב עלייה. הוא טמן את ראשו בשתי ידיו.
-
'בן... אין לי מושג מאיפה להתחיל אפילו. אני יודעת שלא מגיע לי שתחזור לאהוב אותי, להרגיש אליי משהו, רלצות אותי, לצפות לי... אבל לא מגיע לי שתתנהג אליי כמו שאתה מתנהג, במיוחד בזמן האחרון. מה, אתה שוכח כל מה שהיה בנינו? ככה אתה מוחק את זה? אני לא נטפלתי למיטל ואין לי שום מושג על מה אתה מדבר. אני אוהב אותך... כן, אני סוף סוף מודה בזה בלב שלם, אני אוהבת אותך כל כך, אין לך אפילו מושג עד כמה. כל פעם כשאני רואה אותך הלב שלי מתחיל לפעום כמו מטורף, אני רק מחכה לראות אותך, בהפסקה, בכל מקום. לפחות בוא נהיה ידידים, גם לזה אתה לא מוכן? אין לי עוד מה לרשום, אני מרגישה איך אני נשרפת מאהבה אליך, אני אוהבת אותך בן, אוהבת אותך, המון. בבקשה תחשוב על זה ותחזיר לי תשובה, אני אעניק לך את כל האהבה שאפשר להעניק למישהו בעולם הזה, אני מבטיחה לך.
נועה...'
היא קיפלה את המכתב והכניסה אותו לתוך מעטפה קטנה לבנה.
-
יצאתי מהמקלחת, עטופה בחלוק לבן, החלטתי להתקשר לבן ולאמר לו לבוא אליי, ואז אני אספר לו הכל, אני לא רוצה להסתיר מימנו שום דבר. אבל קודם החלטתי להתלבש. הוצאתי מכנס טרנינג בצבע כחול כהה וגופייה זרוקה כזאת של בית בצבע לבן, פתאום הפלאפון שלי צלצל, על הצג היה כתוב "אהובי"...

שלא יריבווווווווו
המשךךךךךךךךךךךךך

אמלאאא איזה מתח!!!!!!!!!!!!!!!
יא שלא יריבו 😢
וואווו איזה פרק מושלםםם!!!! כל כך יפה=]
את כזאת מוכשרת ! =]
דיי אני במתח!
תמשיכי דחוף דחוף דחוף!!!!!

מדהייים המשךךךךךך

וואי בטוח הם יריבו \:
הממממשך

נוו מה עכשיו היא הייתה חייבת?! למה היא בכלל לקחה את זה?
אבלין הזאתי, חשבתי היא טובה.. בסוף מתגלה שהיא נרקומנית...
יא אלללהה!11
שלא יריבו לי עכשיוו רק לא זה!

לאאא שלא יריבו!!!!
מיטל מטומטמת אבל... מה היא לוקחת סמים?! מה היא לא יכולה לעמוד בלחץ?! איזו חלשה...
ואבלין הזאתי גם כן... מה היא גוררת אותה?! וגם הנסטיה הזאת... וואייי כשמיטל תגלה שעמית בגד בלירז איתה היא תהרוג אותה!!
תמשיכייייייי זה מדהיםםםם!!

יאו בטח הם יריבו והוא עכשיו ילך לנווועה בגלל המכתבבבב
אווווווווך
המממששך..