•°•°•°•רק ידידים•°•°•°• - העונה השנייה התחילה!

כמו שהוא אמר, אפשר לבוא לאירוע אבל לא בכוונה של לשמוח לשתות ולעשות חיים.
----

מתי את ממשיכה????

מה עם המשך נחמד כזה? 😕

אוהבת->מירב

נתחיל מיזה שהרבה אמרו כאן ובשאר הפורומים שאני מפרסמת בהם את הסיפור שהפרק האחרון היה ממש טוב ביחס לפרקים הקודמים, שסוף סוף היה שינוי, קצת מתח, הוא היה יותר ארוך מהפרקים האחרונים והיו כאלה שאפילו קלעו בול ואמרו שראו שהיה לי חשק כשכתבתי את הפרק האחרון...אז בואו אני אגיד לכם את זה למה, למרות שכבר כתבתי את זה כמה פעמים.
בשביל לכתוב, בשבילי לפחות, אפילו אם זה סתם משהו קיטשי וסתמי, אני צריכה את השקט שלי, את הרוגע שלי. בחודש וחצי האחרונים לא היה לי מחשב בחדר, הייתי צריכה לכתוב מהמחשב שבמסדרון. כל שנייה מישהו עובר, כל שנייה רעש, כל שנייה "תביאי רגע לבדוק משהו"...זה פשוט לא נגמר. בדיוק בפרק האחרון המחשב חזר אליי [סוף סוף!!:], ישבתי כרגיל על הכיסא, על יד החלון, ביד שמאל סיגריה, על השולחן משהו טעים וכוס קולה קרה עם מלךא גזים [יאיי]...ותצחקו או לא, ככה אני כותבת הכי טוב, ככה יש לי את ההשראה שלי, את השקט שלי. לנעול את החדר, לשבת על יד החלון כשהוא פתוח לגמריי...בדממה, ופשוט לכתוב. בדרך כלל גם השעות הכי טובות שלי הן השעות האלו, מ12 בלילה והלאה או 4-5 לפנות בוקר...שזה בכלל הכי נוח, הכי שקט וככה הכי קל לי להתרכז. למרות שכרגע אני מאוד עייפה, פשוט נרדמת על עצמי, וגם טיפטיפנה אלכוהול זורם לי כרגע בדם...אני יושבת וכותבת לכם, אני באמת מקווה שתאהבו, ואפילו אם זה ייראה לכם קצר מידי, לא ענייני מידי, תזכרו שתמיד יש פרקים יפים ותמיד יש כאלה שפחות...העיקר שאני באמת משקיעה במיוחד בשבילכם, שתהנו, שתבקרו, שתציעו ותגידו את דעתכם...שנתחיל?



=פרק 142=



הייתי כל כך מבולבלת שאפילו לא ידעתי מה לאמר, עדי נעצה בי מבט שרק מחכה לתגובה ואני פשוט שתקתי.
עדי: "נו?"
אני: "מה נו?" אמרתי בקול רועד "אני לא מבינה את זה, זה לא יכול להיות. את בטוחה שזה...רגע, אין פה טעות? זה לא יכול להיות"
עדי: "תראי, אני גם לא יודעת. אניה באתי לך את זה כי זה פשוט היה ניראה לי מוזר. זוכרת את אותו היום בסופרלנד? שהתקשרתי אלייך? אמא שלי פשוט לא רצתה שאני אראה לך את התמונה ו..."
אני: "אם התמונה הזאת...אמיתית, זאת פשוט לא...לא אמא שלי"
עדי: "אבל זה גם לא יכול להיות, אני זוכרת אותנוכ שאנחנו קטנות יש לנו..."
אני: "המון תמונות ביחד, אני יודעת אבל...אבל אני...פשוט לא מבינה"
עדי: "אולי תשאלי את אבא שלך?"
אני: "אולי הוא גם לא יבין?"
עדי: "תנסי, אין לך מה להפסיד"
אני: "כן...את צודקת. תודה שבאת עד לפה אין לך מושג כמה אני מעריכה את זה"
עדי: "זה בסדר..." היא חייכה חיוך שגרם לי קצת להירגע, קצת לשכוח, "את יודעת, למרות המרחק והכל אני אוהבת אותך וכל דבר קטן שיש אני אשמח לעזור"
אני: "תודה מתוקה" חייכתי ,"אני יכולה את התמונה?"
עדי: "בטח, אלא מה?"
אני: "תודה" קמתי מהספה ולקחתי את התיק על גבי "מה את מתכוונת לעשות עכשיו?"
עדי: "לחזור הבייתה"
אני: "אולי תישארי? תבואי איתי לביצפר, יהיה כייף"
עדי: "אממ...סבבה"
אני: "יאללה בואי" היא באה אחריי ויצאנו מהבית. כל הדרך לבית הספר לא הפסקתי לחשוב על התמונה, עלו לי כל מיני רעיונות וחלקם היו מטורפים מידיי בשביל להיות אמיתיים.
-
שובל: "מה קרה, הקדמת היום..." היא אמרה בחיוך והתקרבה לנועה שעמדה בפתח הכיתה
נועה: "כן...ג'פרי המטומטם הזה, הייתה לו נסיעה אז הוא הקפיץ אותי לפני. לפעמים אני חושבת לעצמי...למה אמא שלי לא מפטרת אותו? הוא סתום"
שובל: "את יודעת, בתקופה הזאת שאת...איבדת את הזיכרון...את נורא אהבת אותו"
נועה: "כל התקופה הזאת הייתי משוגעת, זו לא הייתי אני"
שובל: "חבל..." היא ממלה בשקט. מצד אחד היא אהבה את נועה של עכשיו, נועה של תמיד. החזקה, הקובעת, הסנובית, חייכנית כשצריך, עוזרת שצריך, מתנשאת, משיגה הכל...אבל מצד שני היא התגעגעה לרוך של נועה בתקופה שאיבדה את הזיכרון, היא התגעגעה לנועה הנחמדה, העדינה, אחת שלא רבה, אחת שלא מחפשת לסכסך...
נועה: "מה אמרת?"
שובל: "לא, כלום..."
נועה: "אוי תראי מי באה, הזונה מס' 2..." היא חייכה והצביעה על שלי
שובל: "ומי זאת הזונה מס' 1?"
נועה: "מיטל..." היא אמרה בטון של ברור מאליו
שובל: "היא מתקרבת לפה"
נועה: "הלוואי שהיא תחליק ותשבור רגל..." היא סיננה "היי, מה קורה?" היא שאלה את שלי בחיוך צבוע
שלי: "הכל מצויין!" היא השיבה באותו הטון "את יודעת, חוץ מכמה זונות סכסכניות הכל מצויין..."
נועה: "וואלה? יש משהו שאת רוצה להגיד לי או שאת מעדיפה לדבר ברמזים?" היא תקפה אותה מייד
שובל: "דיי נועה נו"
נועה: "לא דיי, שתדבר איתי דוגרי נמאס לי מיזה"
שלי: "את אשכרה אוכלת סרטים"
נועה: "לא אוכלת סרטים ולא כלום, דברי כבר. את כל היום עם המבטי שנאה שלך האלה, עם העקיצות האלו, אם יש לך משהו להגיד אז פשוט תגידי...במילא את מעניינת לי את התחת, זה לא כזה ישנה לי"
שלי: "הוו...אני רואה שנפתחת פה" היא הרימה את קולה וכמה ילדים הפנו את מבטם אליהן, סבניהם הייתה דורין, שאהבה מאוד לראות ריבים.
נועה: "ויש לך בעיה עם זה? לפחות אני נפתחת מילולית..."
שלי: "מה זה?"
שובל: "אני חושבת שהיא התכוונה שלפחות היא נפתחת במילים ולא כמוך...בתחת" היא אמרה והשתתקה
שלי: "את בכלל את...מה את מתערבת? מישהו דיבר אלייך?"
נועה: "תסתמי!"
שלי: "את לא תגידי לי לסתום!"
נועה: "מה את אומרת!" היא גיחכה
שלי: "בואינה נועה אני שמה לב שאת בכח רוצה לריב"
נועה: "אני רוצה שתגידי לי מה הבעיות שלך"
שלי: "שאני אגיד לך מה הבעיות שלי?!"
נועה: "כן!"
שלי: "כן?"
נועה: "כן דברי כבר!"
שלי: "יש לי איתך כמה בעיות" היא הרימה את קולה "1, את פשוט צבועה. 2. את חושבת שבאמת בן שם עלייך, את לא מעניינת אותו בכלל ו-3 את..."
נועה: "לא, אפשר לחשוב כמה את מעניינת אותו חתיכת מחומצנת"
שלי: "תירגעי!" היא דחפה אותה אחורנית
נועה: "את לא תגידי לי להירגע! את בכלל לא מכירה אותו י'א זונה אחת, כולה היית חברה שלו והוא זרק אותך...מפגרת, אל תחושי לי עכשיו טוב? תעשי טובה"
שלי: "נו, תראו אותה! למה מי את בכלל? כל היום עושה לי תכנונים איך לסכסך בין בן למיטל!" היא צרחה
נועה: "ואת עושה את אותו הדבר אם להזכיר לך...ההבדל הוא שעם המוח שלך את לא תצליחי לעשות כלום" היא אמרה ושובל צחקה. דורין המשיכה להסתכל, השאר כבר פרשו ממזמן.
שלי: "אני מזהירה אותך נועה, תשמרי על הפה שלך"
נועה: "ואם לא? מה תעשי לי? תסכסכי ביני לבין אנשים? מסכנה אחת"
שלי: "מה אני אעשה לך?"
נועה: "כן, מה??"
שובל: "דיי נו, תפסיקו, אנחנו אמרוות להיות ביחד בזה ולא...לא לריב"
שלי: "מה את קשורה עכשיו תסתמי כבר...חסרת עמוד שידרה זה מה שאת"
נועה: "פחדנית" היא אמרה בביטחון, הסתירה לא איחרה להגיע. נועה עמדה המומה כמה שניות מביטה בשלי בחוששת, היא מייד תפסה בשערותייה ומשכה אותן בחוזקה, הן התחילו לריב, למשוך אחת לשנייה בשיער, לדחוף, לבעוט...
שלי: "כאילו הוא ישים עלייך בכלל! גם אם תצליחי והוא ומיטל יפרדו לא יהיה לך איתו כלום!!" היא צרחה תוך כדי שהיא דוחפת אותה אל הקיר
נועה: "לא, ולך ממש יהיה איתו משהו, כאילו מישהו בכלל מסוגל לגעת בך אחרי שכל ת"א עברה עלייך...נהיית עמינח לגמריי"
שלי: "שתקי שתקי, זנזונת קטנה...לפחות אותי לא צילמו מזדיינת והראו את זה לכל בית הספר!" היא צרחה, נועה השתתקה, שלי הצליחה לפגוע לה באחת מנקודות התורפה שלה, אבל עדיין, נועה ניסתה להתעלם ולהמשיך.
נועה: "בשביל מה בכל חזרת לארץ?? אה?!" היא דחפה אותה בחזרה "בשביל מה?! אני לא אתפלא אם זה רק בשביל בן י'א שפוטה אחת...פשוט מושפלת זה מה שאת! מושפלת!"
שלי: "ואת עוד מדברת עליי? אני המושפלת?! לכי תמשיכי להתקרצץ על בן, אולי זה באמת יעזור לך במשהו!"
נועה: "את יודעת מה? את מעניינת לי את התחת, ואני יותר לא ארד לרמה שלך, את לא מגיעה לי לרקסוליים חתיכת ערסית מטומטמת, ואני אומרת לך רק שבפעם הבאה שאת תתקרבי אליי אני אדאג שאת לא תיהי בבית הספר הזה יותר, זונה..." היא סיננה בעצבים והלכה מישם, שובל כמובן הלכה אחרייה. שלי נשארה לעמוד שם וכמה ילדים מביטים בה
שלי: "היא סתם...זאת והאיומים שלה גם כן..." היא מלמלה בחשש והסתלקה מישם.
-
נכנסתי אל הכיתה, לירז כבר הייתה שם והיא ועמית דיברו בניהם.
אני: "שלום!" אמרתי בחיוך "זאת עדי, תכירו, בת דודה שלי"
לירז: "לירז.." היא חייכה "וזה עמית"
עמית: "מה קורה?"
התחלתי להכיר לה עוד כמה ילדים, המורה נכנסה לכיתה ועדי אמרה שהיא בנתיים עושה סיבוב בבית הספר.
באמצע השיעור הראתי ללירז את התמונה, היא, כמוני, לא ידעה ממש מה לאמר. היא כמובן אמרה לי לשאול את אבא שלי, שהוא בטוח יאמר לי את האמת.
-
בן: "מצטער על האיחור" הוא אמר בקול עייף כשנכנס לכיתה והתיישב במקומו
המורה: "שזאת תהיה פעם אחרונה בן, בזמן האחרון אתה מזניח את הלימודים יותר מידיי"
בן: "אין לי כח" הוא מלמל
ליאור: "כאילו מה נשאר כבר" הוא הרים את קולו "שנה"
בן: "חחח שתוק כבר אתה" הוא אמר בחיוך.
המורה המשיכה לדבר על הפרלמנט, על הכנסת, בן בנתיים שקע בעולם משלו. הוא דמיין את מיטל, אותו ואת מיטל ליתר דיוק, על האי, התחיל הלזיכר בכל מה שעברו. מרוב שהוא היה שקוע בה הוא יכל להריח את הריח שלה, את הריח הטבעי שלה, את ריח גופה, את השפתיים האדומות שלה, את החיוך המושלם שלה, את הדמעות הכואבות שלה...
"המורה אני יוצא רגע להשתין"
המורה: "להתפנות בן, להתפנות!"
בן: "להתפנות..כן"
הוא יצא מהכיתה והלך במהירות לכיתתה של מיטל...הוא פתח את הדלת אמר שזה משהו דחוף. היא מייד יצאה והביטה בו בעיניים לא במינות
מיטל: "מה קרה?" היא שאלה בדאגה
בן: "מה קרה? קרה...שאני אוהב אותך יותר מידיי"
החיוך מייד עלה על פנייה
מיטל: "גם אני אוהבת אותך מתוק שלי..." היא חיבקה אותו חזק והוא נשק לצווארה
-
מאיה: "אמרתי לך שיום חופש יעשה לך רק טוב", היא חייכה והביטה בדורון. הם היו בביתו, אחר שיצאו שעה אחרי שבאו מהעבודה, דורון אהב תמיד את הסקס של הבוקר, למרות שמאיה היא יותר טיפוס של לילה. לפעמים הוא אהב סתם ככה לשכב במיטה, יחד איתה, להתחבק מתחת לסדינים הרכים כשקרני השמש של הבוקר חודרות דרך התריסים המוגפים. הוא הביט בה, כזאת מדהימה, למה הוא באמת לא יכול לאהוב אותה, להיות שייך רק לה, למה תמיד הוא רואה את דמותה של אורית בכל פעם שהוא עוצם את עיניו.
מאיה: "על מה אתה חושב?" היא שאלה בקולה הרגוע
דורון: "סתם...על החיים. על זה שאני פה איתך ו...לא יודע"
מאיה: "דורון, אתה מאושר איתי?"
דורון: "בטח שכן, מה זאת השאלה הזאת..."
מאיה: "אל תענה לי מה שאני רוצה לשמוע...תענה לי מה שאתה מרגיש"
דורון: "זה מה שאני מרגיש"
מאיה: "זה לא נראה ככה" היא אמרה בעצב
דורון: "למה?"
מאיה: "כי ככה...כי...כי כל פעם כשאנחנו ביחד אתה כאילו נכנס לעולם משלך, כאילו אתה לא באמת איתי פה"
דורון: "מאיה, את צריכה להבין שיש הרבה דברים שמטרידים אותי כרגע ו...והכל ביחד זה פשוט...מעמיס עליי"
מאיה: "אני מעמיסה עליך?"
דורון: "לא אמרתי את זה..."
מאיה: "תענה..."
דורון: "לא, את לא מעמיסה עליי. זה פשוט הכל ביחד"
מאיה שתקה, היא רק חייכה ושתקה. החלום שלה היה להיכנס למוחו, לנשמתו, להבין מה באמת הוא רוצה, מה באמת הוא מרגיש...אבל עד אז היא תסתפק בלהביט בו, להאמין למה שהוא אומר.
-

"אני יכולה לדבר איתך רגע?" דורין ניגשה אליי בטון חברותי במיוחד בדיוק כשנשמע הצלצול להפסקה.
אני: "מה קרה?" עניתיבקרירות, אני כבר מכירה את הילדה הזאת
דורין: "בואי רגע לצד..." היא אמרה בשקט ומשכה אותי אחרייה
אני: "מה קרה?..."
דורין: "תראי היום בבוקר, לפני שהגעת אז...אז נועה ושלי רבו מכות"
אני: "וואלה? למה? בעצם, זה לא מעניין אותי בכלל"
דורין: "אני חושבת שהסיבה מאוד תעניין אותך דווקא"
אני: "למה הן רבו?"
דורין: "משהו על בן...ועלייך. לפי מה שהבנתי שתיהן רוצות לסכסך בינך לבין בן, שלי רוצה אותו לעצמה ונועה רוצה אותו לעצמה...והן התחילו לריב ולא יודעת..."
אני: "טוב...את רצינית?"
דורין: "כן...רק רציתי להזהיר אותך את יודעת"
אני: "ת...תודה אבל...לא תודה"
דורין: "מה זאת אומרת?"

אני: "איך אני יכולה לדעת שלא את זאת שמנסה לסכסך פה?"
דורין: "תתביישי לך, אני באה ומספרת לך כדי להזהיר אותך ואת עוד לא מאמינה..."
אני: "איזה סיבה יש לך פתאום לדאוג לי? לדאוג ליחסים שלי ושל בן?"
דורין: "תגידי לי מה את בסדר? טוב עזבי, לא משנה. הקיצר תזכרי מה שאני אמרתי לך" היא אמרה בעצבים והלכה..
לירז: "מה היא רצתה?" היא שאלה בסקרנות

אני: "סתם מפגרת..."

התחלתילספר לה את כל הסיפור
לירז: "אל תאמיני לה. את מכירה את דורין...בטוח יש לה את האינטרסים שלה"
אני: "כן אה..." מלמלתי
לירז: "היא סתם זונה, שונאת אותה!"
אני: "כן, זה ברור..." חייכתי.
-
השעה הייתה 8 וחצי בערב, נועה יצאה מהמקלחת עטופה בחלוק הוורוד הארוך שלה, היא נשכבה על המיטה, הרגישה איך עינייה נעצמות לאט לאט, היא פשוט רצתה לישון, לישן ולהירגע, לנוח. היא רצתה ששלי תעלם, שמיטל תעלם, שכולם יעלמו. מייד הזכרונות שלה מבן עלו בראשה, היא כל כך התגעגעה אליו, לחיבוק שלו, לדיבור שלו, לדאגה שלו... צלצול הפלאפון שלה קטע את מחשבותייה
נועה: "הלו?" היא ענתה בקול עייף
....: "נועה??"

הכי יפה בעוווווווולם.
המשךךךךך דחוף

מדהים [:
ועוד כמה פרקים נשארו עד לפרק האחרון ?

^^
מהמם :]
תמשיכי

תודה רבה...😊

המשךך פרק מושלם 😊

ייייאיי מהמם כמו תמיד!
תמשיכי

מדהייים המשךךךךך

המשךךךךך
זה בטוח שגיא..!!

מהמםםםםםםםםםםם!!!
מאמיייי את כותבת פצצצצצצצצצה!

תודהה 😛

אבריל , פרק יפה (:
בטח הברמן ההוא ..

אבוווש
יצצצא לךך מדהייםם בטירוףףף..:]
מווכשרתת אתתת הכי שיש 😛

המשך
דחווווווווווווווווווווווווווווף..