=פרק 120=
על החוף היה לב גדול מאוד מנירות, באמצע היו 2 שמכיות פליז שהיו בתוך המזוודה שלי ושלו.
ממש על יד השמכיות, עדיין בתוך הלב הענקי הייתה חתיכת קרש ועלייה בקבוק יין, אותו בקבוק שצעקתי עליו לא לגנוב והוא אמר שזה יין יוקרתי שאבא שלו אוהב [משוגע], ו2 כוסות חד פעמיות שהוא הדביק להן ענף יציב ככה שהיו נראות כמו כוסות יין. חייכתי חיוך ענקי, הייתי פשוט בשוק. זה היה כזה מדהים. אז נכון, לא הייתה מתנה ענקית באמצע, ונכון זה לא היה כזה חומרני, אבל הכוונה, המחשבה...זה היה עדיף על כל דבר שקיים בעולם הזה.
"ווא..ו...אתה לא נורמלי, אתה מטורף" מלמלתי תוך כדי התרגשות, צמרמורות עברו בכל גופי.
בן: "עלייך"
אני: "לכבוד מה זה?"
בן: "לכבוד דבר מאוד מאוד חשוב"
אני: "פספסתי משהו?" שאלתי בדאגה, ניסיתי לחשב את התאריך של היום ללא הצלחה.
בן: "אולי...זה לכבוד זה שאני אוהב אותך כל כך!"
אני: "יאו...מאמי...גם אני אוהבת אותך המון!!" צעקתי וקפצתי עליו בחיבוק ענקי.
בן: "בואי, רק תיזהרי מהנרות" הוא עזר לי לדלג מעל הנרות, התיישבנו בתוך הלב, על השמיכות, הוא חיבק אותי, נשענתי עליו.
אני: "זה...זה פשוט מקסים, באמת. בחיים אף אחד...אף אחד בחיים שלי לא עשה לי כזה דבר"
בן: "אהבת את זה?"
אני: "מה ניראה לך? ברור שכן!"
בן: "אז אני שמח...ושתדעי לך שאם היה לי יותר הייתי עושה לך יותר"
אני: "אני לא צריכה שתעשה לי יותר, זה פשוט מושלם. אתה כניראה לא מבין שכל הדברים החומרניים האלו, מתנות וכל זה...זה נחמד, נכון, אבל הדבר הזה, שזה בא מהלב, שזה כל כך תמים, מקיסם ויפה, זה מיצידי שווה את כל המתנות שבעולם!"
בן: "כמה שאת מדהימה..." הוא לחש. הוא התקרב אל פניי באיטיות ונישק אותי נשיקה ארוכה וטעימה.
אני: "אתה יודע, לפעמים אני פשוט לא מאמינה שיש לי אותך"
בן: "אז תתחילי להאמין" הוא אמר בציניות וצחק
אני: "לא רציני" חייכתי חיוך ענקי "אני לא מבינה מה עשיתי שזכיתי בך, אתה פשוט מתנה משמיים, אתה הדבר הכי טוב שקרה לי בחייםש לי וא..ואני פשוט מפחדת לאבד אותך. זה לא ייתכן שהכל פשוט מושלם. הנה, אתה רואה? אפילו שאנחנו תקועים על אי, לא יודעים מה קורה בבית...למרות כל זה הכל ניראה לי מושלם...אתה יודע למה?"
בן: "למה?" הוא לחש בקול המתוק שלו למרות שידע את התשובה
אני: "בגללך. בגללך בן. אני כל כך אוהבת אותך"
בן: "נסיכה שלי..." הוא ליטף אותי "תאמיני לי שאני אוהב אותך פי מליון. כל רגע איתך הוא כמו...אני אפילו לא יודע לתאר את זה מרוב שזה כל כך טוב, כל כך כייף לי איתך. לראשונה בחיים שלי אני יכול לאמר בלב שלם שאני באמת מאושר, הכל בזכותך, נסיכה...יפה שלי"
-
"את בטוחה שאנחנו בסדר עכשיו?" נועה שאלה בחוסר ביטחון
שובל: "ברור שכן. אין לך מושג, בכל התקופה הזאת כשאת היית עם מיטל, אני הרגשתי...הרגשתי הכי נבגדת בעולם" היא אמרה בעצב, היא במאת התכוונה למה שהיא אמרה.
נועה: "אני יודעת ושובל, אין לך מושג כמה אני מצטערת על זה. כאילו, תנסי להבין, אני יצאתי מהבית חולים, באתי לבית הספר ואף אחד לא דיבר איתי ו..."
שובל: "כי אמרו לכולנו לא לדבר איתך! אמרו לנו לא להתערב"
נועה: "אני יודעת, אני לא מאשימה אף אחד...ופתאום לא היה לי איך לחזור, אני לא זוכרת כל כך מה קרה, ואז ראיתי את מיטל, לא הכרתי אותה, רק בכיתה, שאלתי אותה אם אני יכולה לבוא אלייה. היא הסתכלה עליי כאילו נפלתי מהירח, התחילה לגמגם לי כל מיני דברים ובסופו שלד בר באתי אלייה"
שובל: "ואז נהייתן חברות?"
נועה: "לא בדיוק. סתם הייתי אצלה, ואני זוכרת שהרגשתי מוזר, ממש...מן הרגשה כזאת את יודעת, אבל לא הצלחתי להבין מה זה"
שובל: "אז איך בדיוק התקרבתן?" היא שאלה בקנאה
נועה: "אלירן בדיוק נפרד מימני, אני גם לא זוכרת מתי זה היה בדיוק, זה היה באותו יום או יום למחורת, משהו כזה...הוא ניפרד מימני, אמר שיש לו חברה אחרת, אחת שעובדת איתו בעבודה, דרך אגב היא כונפה משהו חבל על הזמן" היא צחקה ושובל יחד איתה, נועה המשיכה, "והייתי עצובה. את יודעת...הרגשתי לבד בעולם, לא היה לי למי לפנות, לא היו לי ידידים, לא היו לי חברות, ז"א, לא ידעתי שהיו, לא היה לי לאן ללכת אז פשוט הלכתי אלייה. דפקתי לה בדלת, היה מאוחר אם אני לא טועה, כולי הייתי רטובה, כלה איפור מרוח, היא שוב פתחה והסתכלה עליי באותו מבט שהיא הסתכלה עליי בבית הספר כשביקשתי לבוא אלייה. עלינו לחדר שלה ופשוט התחלתי לבכות, והיא ניחמה אותי, היא הייתה שםב שבילי. אפילו התקלחתי ו...וככה בעצם התקרבנו. היא ממש עזרה לי לעבור את כל זה"
שובל: "ומה...מה איתנו? למה לא ניסית להתקרב אליי ולשאר הבנות? הרי אנחנו היינו החברות הכי טובות שלך"
נועה: "אני לא יודעת, לא יצא לי. אתן כל הזמן הסתכלתן עליי מוזר וחשבתי שאתן פשוט שונאות אותי"
שובל: "מה? מה פתאום! כל הפעמים שהיינו מסתכלות עלייך היינו חושבות ללכת ולספר לך הכל. כל כך קינאנו, במיוחד אני, בקשר שלך עם מיטל ולירז. אגב לירז, איך את והיא התקרבתן?"
נועה: ,האמת שבהתחלה אני ולירז לא הסתדרנו, היא תמיד עקצה אותי בכל הזדמנות אפשרי ולא יודעת, פשוט לא הרגשתי בנוח על ידה. אבל עם הזמן מיטל עזרה לנו להתקרב, פשוט נהיינו מן שלישייה כזאת".
שובל: "וואי...איזה סיבוך...ומה יהיה עכשיו?"
נועה: "מה יהיה עכשיו? אין לי מושג. התעוררתי לעולם חדש, זה כל כך מסובך בשבילי. כאילו היו לי עוד 2 גלגולים, הגלגול שלפני איבוד הזיכרון והגלגול שאחריו, ועכשיו...אני...אני כולי מבולבלת. אני יודעת אבל שיותר מהכל אני שונאת את מיטל כרגע על כל מה שהיא עשתה, אני פשוט לא מבינה איך היא הרשתה לעצמה לבוא, להתחבר איתי...אנחנו פאקינג היינו כמו אחיות, כל היום ביחד...את יודעת מה? לא ציפיתי שהיא תבוא ותגיד לי 'נועה, שמעי, אני ואת היינו היריבות הכי גדולות בעולם, שמרי מרחק', באמת שלא, אבל לפחות שלא תתקרב אליי, שלא תהפוך להיות חברה שלי. בשביל מה היא עשתה את כל זה?"
שובל: "הלוואי והייתי יכולה לענות לך, היא סתם כלבה, אל תחשבי עלייה בכלל"
נועה: "ואני לא יודעת איך להמשיך מיפה. התרחקתי מכולם, מבינה? הכל כל כך חרא"
שובל: "אני תמיד פה בשבילך, את יודעת את זה" היא אמרה וחיבקה אותה חיבוק ענקי.
-
קייט: "אני לא יודעת מה לעשות איתה אריה" קייט אמרה בחוסר אונים והתיישבה על ידו, על הספה.
אריה: "תני לה את הזמן שלה"
קייט: "מה זה תני לה את הזמן שלה, אין יותר זמן. זהו, היא חזרה לעצמה, אני כל כך לא אוהבת את זה"
אריה: "גם אני לא קייט אבל באמת שאין מה לעשות כרגע"
קייט: "תבין, אני התרגלתי כבר לנועה הנוחה, האוהבת, המתחשבת...זה כאילו נפלה עליי פצצה פתאום"
אריה: "את צריכה לקבל אותה כמו שהיא"
קייט: "וזה מה שאני עושה אריה! אבל...פשוט...קשה לי, קשה לי אריה"
אריה: "אני יודע שקשה לך, מה את חושבת, שלי לא קשה? בל אני מבין שאין מה לעשות. זאת נועה ואם אנחנו לא נקבל אותה כמו שהיא יווצר בנינו פער ענקי, בינינו ובין נועה. אנחנו צריכים להבןי אותה, ככה היא הייתה תמיד. ואי אפשר אפילו לספור את הפעמים שניסינו לדבר איתה, שניסינו להסביר לה שככה היא לא תגיע לשום מקום אבל זה לעולם לא עזר, למה שזה יתחיל לעזור עכשיו?"
קייט: "זה...זה פשוט עושה לי רע. זה עושה לי רע לדעת שעכשיו היא שוב ככה, וכן אינ מנסה לקבל אותה ואני קמבלת אותה, קשה לי להתמודד עם זה. בכל התקופה האחרונה אני והיא ממש התקרבנו. היא הייתה דמברתא יתה, משוחחת איתי, מספרת לי מה עובר עלייה, ועכשיו? עכשיו אני מפחדת שזה יחזור להיות בידיוק כמו פעם, ואני יודעת שזה יחזור, אני יודעתש זה חזר. יהיה קשה לי עכשיו לראותא ותה ככה...עם כלה קרירות שלה, כל ההתרחקות שלה."
אריה: "הלוואי והייתי יודע לעשות, הלוואי...אבל קייט באמת שיאן מה לעשות, צריך להמשיך הלאה וזהו. אל תשווי אותה לנועה בלי הזיכרון כי זה באמת לא יעזור לך, היא לא תחזור"
קייט: "אז...אז מה אני אמורה לעשות עכשיו? להתחיל לבנות הכל מההתחלה?" היא שאלה בקול חנוק.
אריה: "כן, כן קייט, כן! תנסי להתקרב אלייה יותר, לשוחח איתה. הרי היא לא שכחה את כל השיחות שלכן, התקופה האחרונה לא נמחקה לה מהזיכרון... תיהי איתה, תיהי שם בשבילה, אני בטוח שגם היא לא עוברת תקופה קלה במיוחד"
-
"רוצה קצת יין, יקירתי?" בן אמר בקול פלצני ואני פרצתי בצחוק.
אני: "כן...רק חבלש היין הזה קצת אממ...גנוב" עקצתי אותו
בן: "אוי נו, אמרתי לך שזה יין ממש יקר וטעים, את תראי בעצמך! חוץ מיזה זה לא נקרא גניבה, כולם שתו שם בחינם"
אני: "אבל לא לקחו בקבוקים למזוודות"
בן: "תחשבי שאם לא הייתי לוקח, או גונב אותו כמו שאת אומרת, לא היה לנו מה לשתות עכשיו" הוא אמר וחייך.
אני: "צודק צודק" נכנעתי "יאללה, תמזוג"
הוא מזג שלנינו ייין, באתי לשתות אך הוא עצר אותי
אני: "מה קרה?"
בן: "לחיי מה?"
אני: "לחיי מה?"
בן: "לחיינו. לחיי האהבה המקסימה והנדירה הזאת שאנחנו חולקים כל יום, כל שעה וכל שנייה"
אני: "אני אוהבת אותך"
בן: "גם אני אותך נסיכה, לחייך" הוא חייך
אני: "לחיים!!" חייכתי גם אני
לגמנו קצת מהיין, הוא באמת היה טעים, הוא היה מיוחד, בדויק כמו האווירה שהייתה שם.
בן: "את מבטיחה לי שתמיד נהיה ביחד?"
אני: "כאילו שאני מסוגלת לחיות דקה בלעדיך" אמרתי ונישקתי איתו, נשכבנו, צמודים אחד לשני, על הגב, מביטים לכוכבים המדהימים, אוי, כמה שהם מדהימים. לריח השלם, המלא, כאילו מישהו שם אותו שם רק בשבילינו, היינו לבד, כל האי הזה שלנו, הבית שלנו, המקום שאנחנו עוד לא התרגלנו אליו אבל צריכים להתרגל. והכי חשוב? זה לצד זו, ביחד, לעולמים.
ידיו של בן החלו ללטף בעדינות את גופי, כאילו קרא את מחשבותיי, ידע בדיוק איפה לגעת, איפה ללטף.
אני: "אתה תמיד מנסה לגעת, לא מפספס שום הזמדנות אה?" אמרתי וחייכתי
בן: "אני לא רואה שזה גורם לך לסבל או משהו..." הוא אמר ושם לב למבטי המרחף.
אני: "אל תפסיק" אמרתי מייד כשהוא הוציא את ידו מהתחתונים שלי
הוא חייך והתחיל לנשק אותי בצווארי, דבר שגרם לי לצמרמורת ארוכה לאורך כל גופי.
התחלתי ללטף אותו גם, בגב, במותניים, בבטן, החולצה שלו לאט לאט ירדה.
החולצה שלי ירדה כמה דקות לאחר מיכן, הייתי בלי חזייה. הוא התחיל לנשק את החזה שלי, את הפיטמות, עושה סיבובים סביבן עם לשונו החלקלקה, החמה. יורד עם הנשיקות כלפי מטה, דבר שגורם לי לזוז טיפה
אני: "זה מדגדג.." צחקתי
בן: "את מוזמנת לדגדג אותי גם" הוא אמר בקול מתגרה וחייכתי
הוא הוריד באיטיות את מכנסיי, ולאחר מיכן את התחתונים...מלטף כל נקודה, לוחץ, נוגע, מנשק. התחלתי להתנשם, זו הרגשה כזאת מדהימה, אי אפשר להתעלם מיזה.
הזזתי אותו מעליי, רציתי גם לגעת בו, גם לגרום לו להנות. הורדתי בעידנותא ת מכנסי והתחלתי לגעת באיברו הנוקשה. הורדתי באיטיות את הבוקסר והתחלתיללטף אותו, הוא היה כל כך חם, כאילו חיכה לי ורק לי. הוא פיסק מעט את רגליו, התיישבתי מכופפת באמצע כזה, התחלתי לנשק באיטיות את בטנו התחתונה, ראיתי לפי הצורה שהוא זז, שהוא נהנה... התחלתי לנשק את אברו, מלטפת, לא מפספסת שום נקודה. מלקקת, נושכת קצת, הוא צוחק, מחייך, משפיע אנחות כאלו שגורמות לי רק לרצות אותו יותר.
קמתי, נשכבתי על ידו, על הצד, עם פניי אליו, מלטפת את פניו המדהימות, הוא מלטף את פניי, התנשקננו, נשיקה כזאת מדהימה. אני חושבת שלא הרבה זוגות חווים את הנשיקות האלו, עם כל התשוקה, עם כל האבה, פשוט נשיקה כזאת...שאי...אי אפשר להסביר אותה, אי אפשר לתאר אותה, נשיקה מושלמת. למרות שאין כזה דבר מושלם, היא מושלמת.
-
אנה שכבה על מיטתה, זה מה שהיא בעצם עושה בכל הימים האחרונים. היא סירבה לשבת עלה כיסא, היא לא רצתה שהוא יהיה בחדרה בכלל, הוא כל כך הגעיל אותה. היא ידעה שליאור אמור להגיע בכל רגע, לא סתם היא התקשרה אליו ואמרה לו לבוא, היא ידעה שהיא אוהבת אותו, שהיא רוצה אותו.
כעבור מס' דקות היא שמעה את הנקידות העדינות על דלת חדרה
"כן?" היא אמרה והוא נכנס, כל כך יפה. לבוש במכנס ג'ינס פשוט שיושב נפלא על הגוף וחולצה ארוכה לבנה, שכל כך מתאימה לו.
ליאור: "הייתי בטוח שאת רוצה חופש...להיות קצת לבד"
אנה: "תשב ליידי..." היא סימנה לו
הוא התיישב על ידה, על המיטה.
אנה: "אתה יכול...לעזור לי לקום?"
ליאור: "ברור...כן... בואי, הוא עזר לה להתיישב גם, הוא חיבק אותה אליו.
ליאור: "אני מתגעגע אלייך, אנה...אני אוהב אותך"
אנה: "גם אני אוהבת אותך"
ליאור: "אז למה את מתעקשת לא להאמין לי? אם היית נטל עליי או כל אחד מהדברים האחרים שאורן המניאק הזה הכניס לך לראש לא הייתי נלחם עלייך. לא הייתי מתעקש לחזור אלייך, תביני! אינ אוהב אותך, את כל החיים שלי...אנה..."
אנה: "אני יודעת ו...ואני חשבתי על זה"
ליאור: "ו...?"
אנה: "אני מאמינה לך, אני לא רוצה לאבד אותך לעולם, יפה שלי..." היא לחשה וחייכה
ליאור: "באמת??" הוא כמעט צעק, הוא חייך חיוך ענקי כמו ילד שכרגע קיבל צעצוע חדשני וענק.
אנה: "באמת באמת..תתקרב לפה..." היא סימנה לו
ליאור: "את בטוחה ש...?"
אנה: "תשתוק כבר!" היא ציוותה עליו בחיוך מתוק, הוא ציית לה והתקרב אלייה, הם היו כל כך קרובים.
לאט לאט הם החלו להתנשק, נשיקה ענקית, ארוכה, תשוקתית.
אנה כל כך שמחה שהם השלימו, היא ידעה שהיא הייתה צריכה להאמין לו מההתחלה.
ליאור כל כך שמח שהם השלימו, הוא ידע שהוא לא היה צריך להפסיק להילחם עלייה לעולם.
-
"אני אוהבת אותך" לחשתי
בן: "גם אני אוהב אותך..." הוא לחש בחזרה, הרגשתי איך כל גופי מתחמם, רציתי אותו.
אני: "אני...רוצה להרגיש אותך בן"
בן: "את מרגישה אותי" הוא לחש וחיבק אותי אליו, היינו צמודים כל כך, הרגשתי איך אברו הנוקשה צמוד אל איברי, זה כל כך חירמן אותי, כל כךא הבתי את זה, זו קירבה כל כך קמסימה שאי אפשר להסביר בכלל, במיוחד אם זה עם בנאדם שאוהבים, שאוהבים יותר מהכל.
אני: "לא ככה..."
בן: "אז איך?"
אני: "ככה..." לחשתי ולחתי את איברי על שלו, הרגשתי את הכאב...כאילו הוא כבר נכנס טיפה.
בן: "חכי...מיטל"
אני: "מה?"
בן: "את...את בטוחה?"
אני: "כן, בטוחה הכי בעולם"
בן: "יפה שלי..." הוא חייך, ידעתי כמה הוא חיכה לזה, ידעתי כמה הוא היה סבלני.
הוא עלה עליי באיטיות, מנשק, מלטף...
"אני כל כך אוהב אותך נסיכה שלי" הוא לחש באוזני השמאלית. הרגשתי איך הוא נכנס לאט לאט, הייתי כל כך רטובה, וזה כאב. כאב מאוד. אבל האהבה הייתה כמו תרופה, כמו משכך כאבים.
הוא עצר, רצה שאני אתרגל, הוא ראה שכאב לי.
בן: "את בטוחה שאת לא רוצה להפסיק?"הוא שאל
אני: "לא...אני לא רוצה להפסיק לעולם"
בן: "זה כואב לך?"
אני: "טיפה..." לחשתי
הוא התחיל לזוז בתוכי, אני פשוט לא יכולה לתאר את ההרגשה הזאת. הרגשה כל כך טובה, הרגשה כל כך מושלמת. הוא התחיל לצאת, להיכנס, באיטיות, בצורה ששיגעה אותי... התחלתי לזוז ביחד איתו, שנינו באותו הקצב...הרגשתיש אני נכנסת למן חלום כזה.
תמיד תיארתי את הפעם הראשונה שלי בחדר, עם מלא נרות, בלונים ומיזקה קיטשית ורומנטית ברקע. שבחדר יש ריח קטורת כמו שאני אוהבת ושנינו מרוחים בשמן אירטוי מיוחד למסאז'...אבל עכשיו? עכשיו אולי היו נרות, אך לא היו בלונים, לא הייתה מוזיקה, לא היה שמן אירוטי, ולא היה שום ריח של קטורת אהובה. הריח היה של הים, הריח היה הריח שלי ושלו, שהתערבב לו. הריח היה ריח של אהבה, ריח של תשוקה. לא הייתה מוזיקה. המוזיקה הייתה קולם של הגלים שהתנפצו להם באיטיות, קולם של הגלים שנסחפו בחזרה לים, הגדול. המוזיקה הייתה האנחות שלי ושלו שהתערבבו יחדיו. המוזיקה הייתה של הרוח הקלילה שנשבה מסביבינו. לא היה שום שמן אירוטי, הדבר היחיד שהיה רטוב אצלינו היה הרטיבות שיצאה מתוכינו, הזיעה שנטפה ממצחו, הזיעה שנטפה מכל גופינו. לא זיעה מגעילה, לא זיעה עם ריח רע, אפילו הזיעה הייתה מושלמת. מן טיפות של מאמץ, טיפות של אהבה.
"אה....א...אל תפסיק...זה...זה ... טוב" לחשתי, בקושי יכולתי לדבר, הרגשתי כל כך נפלא, כל כך כייף.
הקצב התחיל להתגבר, להפוך לקצת יותר מהיר, מידי פעם הוא עצר את הכל ופשוט נישק אותי, לחש לי כמה הוא אוהב אותי, אני החזרתי לו שאני אוהבת אותו יותר. חייכנו, התרגשנו, והוא ממשיך להוציא ולהכניס, ואני ממשיכה, מתאימה את עצמי לקצב, נאנחת, מזיעה, מתרגשת, הוא גם מזיע, נאנח, גונח, גם אני גונחת, הכל כל כך מושלם, זה פשוט מקסים. עדיין כואב, עדיין טיפה שורף, אבל כמו שאמרתי האהבה מכפרת על הכל, הרגשתי את האהבה, הרגשתי אותה, לא כולם זוכים במאת להרגיש את האהבה. הרגשתי אותה עוברת בכל גופי, ידעתי שמה שאנחנו עושים זה נכון, זה המ שצריך לקרות, זה פשוט כל כך טוב, כל כך מושלם. הקצב נהיה ממש מהיר, התנועות נהיות חדשות יותר, נוקשות יותר, הבטתי פקחתי את עיניי לרגע, הבטתי על פניו המדהימות, עינו היו עצומות, הו נשך את שפתו התחתונה, ראיתי כמה הוא מתאמץ, כמה הוא נהנה...הנה זה מגיע...אני כבר לא יכולה לשלוט בעצמי יותר, גם הוא לא יכול לשלוט בעצמו יותר. הרגשתי איך הוא מתרפץ בתוכי, אני משמיכה לעטוף אותו, עטוף אותו בביטחון, לעטוף אותו באהבה. אני משחררת טיפה את אחיזת הציפורניים שלי בגבו, הרגשתי את השריטות שהשארתי לו שם...ההרגשתי איך הוא מתפרק, נשימותיו מתחילו להסתדר לאט לאט. הוא פוקח את עיניו... מביט בי...
הוא לא אומר כלום, גם אני לא אומרת כלום, אני פשוט לא מסוגלת. דמעות מציפות את עיני, דמעות של אושר. אני מביטה בו, עיניו נוצצות גם, דמעה זולגת מעינו הבהירה,והנה עוד אחת, והנה עוד, ועוד ועוד.
הוא יוצא מימני לאחר 3 דקות, נשכב על ידי, על הגב, תופס את ידי, מצמיד אותה אליו, וחז בה, בחוזקה, באהבה.
בן: "אני אוהב אותך...זה...היה פשוט מדהים"
אני: "גם אני אוהבת אותך..זה היה מדהים גם מבחינתי" אני לוחשת, עדיין קשה לי לדבר, קשה לי להתרגל.
בן: "נהנתי מאוד...ואת?"
אני: "כן...מאוד...מאוד" אמרתי ונישקתי איתו, נשכבנו, צמודים אחד לשני, על הגב, מביטים לכוכבים המדהימים, אוי, כמה שהם מדהימים. לריח השלם, המלא, כאילו מישהו שם אותו שם רק בשבילינו, היינו לבד, כל האי הזה שלנו, הבית שלנו, המקום שאנחנו עוד לא התרגלנו אליו אבל צריכים להתרגל. והכי חשוב? זה לצד זו, ביחד, לעולמים.
אוקיי, מאוד השקעתי בפרק הזה, אני באמת מקווה שתאהבו אותו. אני חושבת שהסיפור יצא קצת להפסקה, קשה לי לכתוב אותו ואין לי הרבה זמן. יכול להיות בכלל שאני אשב לכתוב ביום שבת בערב, אבל לא ניראה לי, יש מצב שאניא קח קצת הפסקה לכמה ימים, לא הרבה,כי גם אני מכורה אל הסיפור הזה וקשה לי בלעדיו. חשוב לי מאוד שתביעו את דעתכם על הפרק הזה, כי זו מן סגירת מעגל קטנה, מן סוף של פרק בחיים של הדמויות בסיפור.
אתר האהבה הישראלי