=פרק 121=
לוקחת חצי כדור להרגיע את עצמה,
וזורקת משפט של הימור: "אתה ,או אני, או אתה?"
ואני בתוכי סגור, מילותי כבר אינן יוצאות,
וחוץ מללחוש את שמה,
מנגב לה את הדמעות.
תבכי לי עכשיו,
תבכי אני אומר,
זה כואב, זה יכאב,
אבל בסוף זה ישתחרר,
תבכי במקומי,
אני כבר לא יכול לבכות,
אני, תפקידי-
לנגב לך את הדמעות.
"תראה" היא אומרת לי, "ערפל מכסה את הכביש,
הבעיות מתחילות בראש, החיים מפחידים מספיק".
ואני בתוכי סגור, לא יכול שום דבר לראות,
וחוץ מללחוש את שמה, מנגב לה את הדמעות.
תבכי לי עכשיו,
תבכי אני אומר,
זה כואב, זה יכאב,
אבל בסוף זה ישתחרר,
תבכי במקומי,
אני כבר לא יכול לבכות,
אני, תפקידי-
לנגב לך את הדמעות.
לירז ישבה בחדרה, שומעת את השיר שוב ושוב ושוב, בלי הפסקה. כשהוא נגמר, היא מחזירה שוב להתחלה, באמצע, היא מעבירה ישר לפזמון. נזכרת בכל הרגעים עם מיטל. זה היה השיר שלהן. תמיד הן היו שרות אותו בכל מיני חיקויים מצחיקים לשלמה ארצי, שתיהן ממש אהבו את השירים שלהן למרות שהאהבה שלהן לשירים ישראלים לא הייתה גדולה. היא נזכרה בהכל, באיך שהכירו, בריבים הקטנים שלהן, ברגעיםש השלימו, ברגעים שצחקו, שמחו, כעסו, בכו, צעקו, בהכל. הן פשוט חוו הכל ביחד, הכל.
"את באה לאכול?" אימה נכנסה לחדר
לירז: "את יכולה פעם הבאה לדפוק את יודעת..."
אמא: "כאילו מה כבר אני אראה"
לירז: "לכי תדעי..."
אמא: "מה זאת אומרת?"
לירז: "כלום"
אמא: "טוב, את יודעת שאם תמשיכי בגישה הזאת את לא תגיעי לשום מקום, נכון?"
לירז: "זה לא ממש מעניין אותי"
אמא: "כרגיל, אי אפשר לדבר איתך"
לירז: "מה את רוצה מה?! שאני אתנהג כאילו לא קרה כלום?! אני אפקינג איבדתי את החברה הכי טובה שלי! לכי תדעי מתי היא תחזור, ומה את רוצה? שאני אתנהג כרגיל?!"
אמא: "לא! אבל את מגזימה עם התגובות שלך!"
לירז: "תאמיני לי שעוד לא הגעתי לשלב הזה"
אמא: "עזבי, אני לא אריב איתך, חיים שלך, תעשי מה שאת רוצה, את סתם הורסת את עצמך, כל היום מסתגרת בחדר, שומעת את השירים האלה שאת יודעת שהם רק מזכירים לך אותה יותר, בוכה, בקושי אוכלת, מה נהיה מימך? חופש עכשיו, תצאי תבלי, ועם כל הכבוד לזה שהחברה הכי טובה שלך לא איתך כרגע את לא צריכה להרוס את עצמך"
לירז: "את פשוט מגעילה אותי... כולם יכולים למות ואת, כאילו...מיצידך את יכולה להמשיך לצאת, להנות, לצחוק, כאילו שום דבר לא קרה. אני לא כמוך, א-מ-א, אכפת לי מימנה, בחיים לא הייתה לי חברה כמוהה, אז אל תצפי שעכשיו אני אהיה לירז הרגילה טוב?! ובאמת, אם זה לא מוצא חן בעינייך אל תדברי איתי בזמן הקרוב, אני רק רוצה להיות לבד"
הייתה שתיקה של 2 דקות, לאמא שלה לא היה מה להגיד ולירז לא רצתה לשמוע כלום.
אמא: "את באה לאכול או לא?"
לירז: "אני לא רעבה"
אמא: "איך שאת רוצה..." היא נאנחה ויצאה מהחדר. לירז הגבירה שוב את המוזיקה, שכבה על המיטה והתבוננה בתקרה. 'איפה את מיטל, איפה?'
---
""תראה" היא אומרת לי, "ערפל מכסה את הכביש,
הבעיות מתחילות בראש, החיים מפחידים מספיק".
ואני בתוכי סגור, לא יכול שום דבר לראות,
וחוץ מללחוש את שמה, מנגב לה את הדמעות."
שרתי לעצמי בלחש. ישבתי על החוף, המיים כמעט נוגעים בי, אבל רק כמעט. אצבעות רגליי משחקות עם החול, ואני? אני חושבת. מאז שלשום אני מרגישה ממש שונה, מאז שבן ואני עשינו את מה שנקרא...אהבה.
אני מרגישה כל כך מאושרת, כל כך...לא יודעת איך להסביר, פשוט מרגישה טוב. אבל מצד שני אני מפחדת, אני מרגישה עכשיו שאני קושרה אליו יותר מתמיד. אני כל כך מפחדת שיקרה משהו, שפתאום לא נהיה ביחד.
"בובי, מה את עושה? אני מחפש אותך כמה רבע שעה, הבהלת אותי"
הוא אמר מאחוריי והתיישב על ידי, שתקתי.
"על מה את חושבת?" הוא שאל וחיבק אותי אליו
אני: "על הכל"
בן: "פרטי, נמקי והסבירי"
אני: "למה לריטה יש ציצי גדול, כי כשהיא..."
בן: "מתכופפת רואים לה הכל"
שנינו צחקנו.
אני: "ממש עצוב לדעת שראיתי את הסדרה הזאת פעם"
בן: "כאילו שיש משהו יותר מעניין בטלווזייה"
אני: "חחח אני אפילו מתגעגעת לריטה"
בן: "היא המורה לאנגלית שלך לא?"
אני: "כן...אני מתגעגעת לכולם, ללירז במיוחד, ולהורים גם"
בן: "ואת חושבת שאני לא מתגעגע? שתדעי לך שאת הדבר היחיד שמחזיק אותי פה, אם הייתי נתקע על האי הזה לבד הייתי מתאבד ממזמן"
אני: "אל תדבר ככה" דיבורים על התאבדות ממש הפחידו אותי, למרות הברת, השבועה שלי, של לירז ושל נועה.
בן: "לא נו, אבל את יודעת למה אני מתכוון"
אני: "כן...ואני מרגישה את אותו הדבר, מזל שיש לי פה אותך"
בן: "יפה שלי..." הוא חייך ונישק אותי "שתדעי שאני אוהב אותך המון!"
אני: "אני כבר יודעת" קרצתי
בן: "ו...?"
אני: "ומה?"
בן: "זה החלק שבו את אומרת שאת אוהבת אותי גם"
אני: "אה נכון" צחקתי
בן: "יו! איזו רעה!"
אני: "סתאאאם! מאמי שלי, אתה יודע שאני אוהבת אותך יותר מכל דבר אחר שקיים"
נישקתי אותו מלא נשיקות קטנות כאלו בפה.
פתאום התחלתי להרגיש רעב, לא אכלתי מהבוקר כי בן אמר שצריך לחסוך קצת.
אני: "מאמי בוא נאכל ביחד את אחד הסנדוויצ'ים"
בן: "לא...חכי ...נאכל מחר ארוחה גדולה, אני מבטיח לך"
אני: "מה? מה הבעיה שלך להביא את זה עכשיו?"
בן: "זה...זה נעלם"
אני: "מה נעלם?"
בן: "האוכל"
אני: "איך נעלם?! זה היה במחסה שלנו"
בן: "אני יודע, הוא פשוט נעלם. וגם 2 קופסאות השימורים"
אני: "מה? בן, זה לא יכול להיות"
בן: "אבל עובדה שזה כן"
אני: "לא, רציני מאמי, זה לא יכול להיות, מי כבר היה לוקח את זה? המשיח? אתה בטוח אכלת את זה ובטח שכחת, לא נורא"
בן: "לא! אני אומר לך מיטל, אני לא מפגר, אני לא אכלתי את זה ולא נגעתי בזה, זה נעלם"
אני: "אנחנו לבד על האי הזה, זה לא יכול להיעלם סתם ככה"
בן: "עובדה!"
אני: "לא יודעת מה להגיד לך..."
בן: "גם אני לא"
אני: "אז...אין לנו מה לאכול" אמרתי בקול חנוק, הרגשתי שאני משתגעת. הבטן קירקרה לי רק יותר ויותר.
בן: "ל...לא"
שתקתי. לא יכולתי להוציא מילה מהפה.
בן: "אל תדאגי מיטל" הוא חיבק אותי אליו "אני מחק אשיג לנו אוכל, חייב להיות פה איזה משהו באיזור"
אני: "כן ממש"
בן: "אל תיהי פסימית. תחשבי טוב, הכל יהיה טוב, אני מבטיח לך"
אני: "יופי, עכשיו בכלל אני יודעת שאנחנו לא נחיה עוד הרבה" הדמעות זלגו מעיניי
בן: "אנחנו כן!"
אני: "כן? איך בדיוק? מה נאכל? את עצמינו!?"
בן: "חייב להיות פה אוכל!"
אני: "אתה לא יכול לדעת. חוץ מיזה זה פאקינג אי בודד, איפה בדיוק יש פה אוכל? מתחת לאדמה?!" צעקתי בבכי.
בן: "אני נשבע לך שאני אשיג לנו אוכל למחר, אני נשבע!"
אני: "דיי דיי דיי, אני לא רוצה להיות פה, עד מתי נהיה פה? אף אחד לא יודע שאנחנו פה, לא יבואו להציל אותנו, אין לנו איך לחזור, אני רק מנסה שתקלוט כי אני לאט לאט מתחילה להבין ולעקל את זה. אנחנו פה, עד שנמות"
בן שתק, הוא הביט בי בעצב, כבר לא היה לו יותר מה לאמר. ידעתי שאני צודקת, הוא גם ידע שאני צודקת.
---
"תתרמי את זה, תעשי עם זה מה שבא לך" נועה אמרה אל עליזה ביובש [עליזה עובדת אצליהם, למי שלא זוכר]. עליזה הסתכלה בצער על ששת השקיות הגדולות שהיו מולה. כולן מלאות בבגדים יוקרתיים, בגדים של מעצבים, תחשיטים, נעליים, בובות, וכל מיני שטויות. לא חבל לזרוק את זה? הילדה הזאת לא מעריכה כלום, ככה היא חשבה לעצמה.
נועה: "נו, למה את מחכה? זה סתם מבלגן לי את החדר"
עליזה: "אה, להוציא אותן?"
נועה: "מן הסתם" היא גילגלה את עינייה וחזרה להתיישב על המחשב.
עליזה: "נועה, למה את זורקת את כל זה? הדברים האלו עלו לך אלפי שקלים, עשרות אלפי שקלים אם לא יותר, לא חבל?"
נועה: "לא. אני לא חייה על משכורת כמו שלך, אני מקבלת מה שבא לי. הדברים האלו ישנים ולכן צריך להעיף אותם"
עליזה הנהנה בראשה להסכמה ויצאה מן החדר פגועה שבידייה 2 שקיות גדולות. ככה היא חזרה עוד פמיים עד שהחדר היה נקי מ"אשפה".
נועה המשיכה לגלוש בכל מיני אתרים עד שנשלחה אלייה הודעה
~*~*~
ליאור - נועה?
נועה - הייי
ליאור - מה...מה נשמע?
נועה - הכל טוב, מה איתך מאמי?
ליאור - סבבה. הבנתי שאת כבר כמה ימים בבית, נכון?
נועה - כן
ליאור - איך את? הכל בסדר?
נועה - כן, תודה על הדאגה חמוד:]
ליאור - אפשר לשאול משהו?
נועה - ברורר
ליאור - את זוכרת את כל מה שקרה כש'איבדת את הזיכרון'?
אני מתכוון, בתקופה שלאחר הנפילה הזאת, עם מיטל...
את זוכרת מה היה בזמן הזה?
נועה - כן... למה?
ליאור - סתם, עניין אותי
נועה - טוב... מה איתך חוץ מיזה?
ליאור - הכל מצויין😊
נועה - יש לך מישהי כרגע?
ליאור - כן, אנה, מהכיתה שלי
נועה - היא נכה נכון?
ליאור - כן...
נועה - אז מה אתה עושה איתה?!
ליאור - מה זאת אומרת?
נועה - למה אתה איתה? אתם לא יכולים ללכת לשום מקום
בטח כל היום אתם תקועים בבית
ליאור - זה לא משנה לי, אני אוהב אותה
נועה - מה שתגיד...
ליאור - חזרת להיות כמו פעם אה?
נועה - מה? מה ז"א?!
ליאור - את כל הבנות שנאת, לחברות שלך התנהגת כאילו
הן משרתות שלך, אבל רק לנו, לבנים של י"א וי"ב היית מתחנפת
נועה - אל תחוש מותק, אני לא מתחנפת אליך ולא כלום
ליאור - נועה תעשי טובה! אני מדבר איתך דוגרי עכשיו.
תמיד היית מתחנפת אליי, אל בן, אל אורן, לכל החבר'ה שלנו
בשכבה, פתאום התחלת להיכנס למסיבות שלנו, לצאת איתנו...
את ממש צבועה, רק שתדעי
נועה - אתה יודע מה? תחשוב מה שבא לך
ליאור - סבבה, אני רק אומר לך את האמת, וזה לטובתך
כדאי שתשני את זה. תחזרי להיות כמו שהיית בחודשים האחרונים
נועה - וואלה? פראיירית, תינוקת, טובת לב כמו בחודשים האחרונים?
ליאור - מה הקשר פראיירית?!
נועה - תמיד הייתי נחמדה לכולם, עוזרת לכולם כמו איזה דפוקה
ליאור - ומה רע בזה? מה רע בלהיות נחמד לאנשים ולעזור להם?
נועה - כי אז הם דורכים עליך
ליאור - ממש לא
נועה - טוב, ליאורר ממש אין לי כח לשיחה הזאת,
כל העולם חושב שהוא יכול להטיף לי על האישיות שלי
וכולכם טועים, זה לא עניינכם וזהו, יאללה להתראותתת
ליאור - חזרת להיות מגעילה כמו פעם, ממש יופי. ביי
נועה - ביי!
~*~*~
היא קמה מן המחשב כולה בעצבים, מי הוא חושב שהוא לעזאזל?
---
וככה עבר לו עוד יום. כמובן שלמחורת אותו היום בן לא השיג שום דבר לאכול, אני ידעתי את זה.
שכבנו זה לצד זו, בתוך המחסה הקטן שלנו, משתעממים.
אני: "אמרתי לך שלא תצליח" לחשת בעייפות. אני לא רגילה לא אלכול ימים. הרגשתי חלשה, הרגשתי איך בא לי רק לישון, הראש כאב לי כל כך, הרגשתי איך הבטן מצטמקת לה לאט לאט.
בן: "לפחת ניסיתי! את יודעת, את יכולה להעריך את זה קצת" הוא אמר והיה נראה פגוע
אני: "מאמי, בטח שאני מעריכה את זה..." לחשתי וליטפתי את פניו החיוורות "אני יודעת שאתה עושה הכל פשוט...כל המצב הזה משגע אותי, תבין אותי"
בן: "אני מבין אותך מיטל כי זה בדיוק מה שאני מרגיש" הוא אמר בייאוש
אני: "כל כך קשה לי"
בן: "ששש...דיי לדבר על זה, זה סתם מדכא אותנו יותר" הוא לחש וחיבק אותי אליו. הוא חיבק אותי חזק, חיבוק אוהב. ראיתי שבקושי יש לו כח לחבק אותי, ראיתי כמה הוא חלש, כמה הוא מיואש.
אני: "אבל...אנחנו...אנחנו תמיד ביחד נכון?"
בן: "נכון יפה שלי" הוא נשק על מצחי, כמו אח דואג, כמו אבא דואג, כמו אהוב דואג.
הרגשתי שוב איך הדמעות מאיימות לפרוץ, עצרתי אותן. אם הוא רק היה יודע כמה בכיתי ביומיים האחרונים. כל שעתיים בערך בכיתי, לא יכולתי להפסיק.
ככה עברו להם עוד 4 ימים. 4 ימים בלי אוכל. רק הרבה מיים. בקושי יכולתי לזוז, בקושי קמתי, כל היום שכבתי. נהייתי חולה. ראיתי כמה כואב לו לראות אותי ככה. היה לי קצת חום, לא הפסקתי להתשעל, הרגשתי איך הבטן עוד שנייה נדבקת לי לגב, הרגשתי מגעיל. היה לי קשה להזיז את הרגליים, את הידיים.
הוא טיפל בי כמו שבחיים לא טיפלו בי. וראיתי עד כמה הוא חלש, עד כמה קשה לו גם לזוז, לעשות דברים ובכל זאת הוא עשה הכל בשבילי, הלוואי והייתי יכולה להחזיר לו על כל זה.
היה כבר מאוחר בלילה, בישראל השעה עכשיו 1 וחצי בלילה. איך אני יודעת? השעון במחשב הנייד, ששרד, כניראה שלשלם עוד 750 ש"ח על מזוודה אטומה למחשב היה שווה.
בן: "לילה טוב מתוקה שלי, את תראי שמחר יהיה יותר טוב"
אני: "אני מקווה" לחשתי והשתעלתי.
בן: "מאמי..." הוא נישק אותי כמה נשיקות קטנות וחיבק אותי "אני מבטיח לך שיהיה בסדר, אני אוהב אותך נסיכה שלי, רק תחזיקי מעמד... תבטיחי לי שתחזיקי מעמד"
אני: "אני...לא...י..יכולה לה.." השתעלתי "להבטיח לך כלום", כי באמת לא יכולתי, הרגשתי כאילו בכל רגע הלב הולך להפסיד לפעום, כאילו בכל רגע העיניים הולכות להיסגר ולא להיפתח יותר לעולם.
הוא לא הפסיק ללטף אותי, ואז נרדמתי. אני לא זוכרת מתי זה היה בדיוק, אני רק זוכרת שפתחתי את עינייב איטיות, שמעתי רעש, שמעתי דפיקות, כאילו מישה דופק על עץ, או דרבוקה, או על כל משהו אחר. ידעתי שאני בטח מדמיינת, חולמת ו הוזה. עצמתי שוב את עיניי אבל הקולות לא הפסיקו. באתי לקום, רק אחריי 5 דקות הצלחתי לקום לגמריי, הייתי כל כך חלשה. נזכרתי איך ביום שלפני הבטתי במראה הקטנה ונבהלתי. נהיו לי שקעים שחורים ענקיים מתחת לעיניים, הלחיים שלי כאילו נכנסו פנימה, וכל זה בשבוע.
התהלכתי באיטיות, מנסה לאתר מאיפה הקולות, הייתי חייבת לדעת מה זה, פחדתי, אבל עדיין הייתי בטוחה שאני מדמיינת. היה ממש חשוך, בקושי הצלחתי ללכת, בקושי הצלחתי לראות משהו.
"אחחח! כוסאמק!" פלטתי צעקה קטנה וצרודה. הרגשתי כאב חד ברגל שלי.
התיישבתי על החול, בין העצים, מלטפת את כף רגלי, הרגשתי שהיא רטובה, ידעתי שזה דם, זה כל כך כאב. פתאום הרגשתי ריח חזק כזה, של משהו מוכר, בקושי הצלחתי להבין מה זה. התחלתי למשש את הקרקע עם ידיי עד שנתקלתי במשהו עגול, מתכת כזאת. ניסיתי להבין מה זה, ואז קלטתי שזו קופסת שימורים. נשענתי על העץ, היה קשה לי לקום. אימצתי את עיניי לראות מה היה כתוב על הפחית, ואז ראיתי את זה. שעועית. זאת הקופסת שימורים שלי ושל בן. שהייתה באחת המזוודות. מה היא עושה פה? זה קצת רחוק מהמחסה שלנו, איך זה הגיע לכאן? ולמה היא ריקה? הרעשםי של הדפיקות לא הפסיקו, הלכתי בעקבותם, זה היה קשה, כל שנייה הייתי חייבת לעצור ולנשום. שמעתי צעקות, הייתי בטוחה שזה איזה סיוט, זה לא ייתכן. המשכתי ללכת, המשכת והמשכתי, הלכתי והלכתי עד שראיתי עשן מוזר, אור. עמדתי מאחורי העץ והייתי בהלם. הייתה מדורה ענקית, מסביבה רקדו לפחות 12 אנשים, כההי עור, בלי חולצה, בלי כלום, רק עם חתיכה מוזרה כזאת של בד שמכסה להם את האיברים הצנועים יותר שלהם. התקרבתי, עמדתי מולם. הם לא ראו אותי, לא שמו לב. לפתע כל התיפופים פסקו. הם הביטו בי כאילו נפלתי מהריח.
אתר האהבה הישראלי