פרק 122=
כל כך נבהלתי. הם פשוט עמדו ובהו בי. הרגשתי כל כך מוזר. התחלתי ללכת אחורה באיטיות, נתקלתי באבן ונפלתי אחורה
"אוהה..היי!" אחד הבחורים שהיו שם צעק לעברי. הוא השויט לי את ידו ועזר לי לקום. חייכתי חיוך מבוהל ובאתי ללכת אך הוא לא נתן לי.
"אהה..יו..וור אר יו קום פרום?" הוא שאל באנגלית עילגת מאוד.
אני: "אממ..איי ניד טו גו נאו" מלמלתי בפחד
...: "יו! האנגרי?"
הנהנתי בראשי לאות הסכמה. הוא הגיש לי חתיכת מקל ועלייה בשר. טרפתי את זה. תוך 10 שניות לא היה כלום. הרגשתי כמו בהמה.
...: "היר!" הוא הושיט לי עוד אחד "פור יור פרינד"
הבנתי שהוא יודע שיש איתי עוד מישהו, ז"א שהוא ראה אותי ואת בן כבר, למה הם לא אמרו כלום כל השבט המוזר הזה?
חייכתי, לקחתי את זה וברחתי מישם. בקושי מצאתי את הדרך חזרה אבלה סתדרתי, לאט לאט התחלתי להכיר את המקום הזה. הגעתי למחסה שלנו וראיתי את בן יושב שם, ראשו טמון בתוך כפות ידיו.
אני: "בן? מה קרה?"
בן: "איפה היית? את נורמלית?" הוא מלמל
אני: "מה?"
בן: "דאגתי לך..."
אני: "התעוררתי כי שמעתי רעשים ונחש מה?!" צעקתי בהתלהבות, פתאום היה לי כח.
בן: "מה?"
אני: "יש פה עוד אנשים"
בן: "מה עוד אנשים?" הוא הביט בי במבט מבולבל
אני: "כן נו! יש פה עוד אנשים, כן..אנשים על האי הזה. והם הביאו לי לאכול והביאו אחד גם..בשבילך"
הגשתי לו את המקל, 'שיפוד' שעליו היה את הבשר.
בן: "את אכלת?"
אני: "כן, נו תיקח את זה"
הוא לקח את המקל והתחיל לאכול, כמוני, כמו בהמה, טרף את זה.
בן: "איך הם נראים האנשים האלה?"
אני: "הם כושים. הם ממש מוזרים המאת ומדברים אנגלית כמו עילגים, אבל הם נראים אנשים נחמדים"
בן: "היית צריכה להיזהר! לא היית צריכה ללכת!"
אני: "אבל הם הביאו לנו אוכל..."
בן: "ואם הם היו קניבלים או אני לא יודע מה?! ואם הם היו עושים לך משהו?!" הוא צרח
אני: "מה אתה צועק?! אפילו תודה אתה לא יכול להגיד!" צעקתי בחזרה בכעס ונשכבתי על האדמה, התכסתי בשמיכת הפליז עם גבי אליו. תוך שנייה הוא התיישב וליטף אותי.
אני: "זוז מימני עכשיו"
בן: "נו דיי טולי, את יודעת שלא התכוונתי לצעוק ככה"
אני: "אבל זה מה שעשית" אמרתי בקול רועד "אפילו תודה לא אמרת"
בן: "תודה תודה מליון תודות אבל את צריכה להבין שדאגתי לך. אני לא יכול לדמיין מה אני אעשה אם יקרה לך משהו, את לא צריכה לכעוס"
אני: "אני שונאת שאתה צועק, אמרתי לך את זה מליון פעם!"
בן: "סליחה מאמי..." הוא אמר בקול הרך שלו וחיבק אותי אליו "את יודעתש אני לעולם לא אפגע בך נסיכה שלי...די נו..."
איך אני יכולה להמשיך לכעוס? חיבקתי אותו בחזרה וככה נרדמנו.
-
הפלאפון של נועה צלצל בלי הפסקה, היא ענתה בעצבים
נועה: "מה?!"
שובל: "נו, איפה את?"
נועה: "הנה אני יוצאת, ביי" היא ניתקה ודחפה את הפלאפון לאחד מכיסייה. היא יצאה מביתה, שובל ושלי היו בחוץ.
שלי: "כמה זמן לוקח לך להתארגן?"
נועה: "כמה שצריך"
שובל: "טוב יאללה, זזנו?"
נועה: "כן, חכו הזמנתן מונית?"
שובל: "יש פה אוטובוס לעזריאלי"
נועה: "תסעי את באוטובוס" היא מלמלה וחייגה לג'פרי.
"הלו? ג'פרי? תקשיב בסוף אני כן צריכה שתסיע אותנו לקניון. טוב, אתה יוצא? מהר! ביי"
היא ניתקה וחייכה אליהן.
שלי: "איזה כייף לך שיש לך נהג"
נועה: "נכון?" היא חייכה בהתלהבות
שלי: "כן..." היא אמרה בקנאה. ג'פרי יצא מהבית וארבעתם נכנסנו למכונית. הנסיעה עברה מהר, כשהגיעו הבנות יצאו מהמכונית בלי לאמר לג'פרי מילה וטרקו אחריהן את הדלת.
שלי: "נו, מאיפה נתחיל? מלא זמן לא הייתי בשופינג כמו שצריך"
שובל: "כן, גם אני"
נועה: "בואו לדיזל"
שתיהן הלכו אחריי נועה ונכנסנו לדיזל. ישר התחילו למדוד ג'ינסים, חולצות, חצאיות, נעליים.
נועה: "איך זה?"
היא נעמדה מולם לבושה בג'ינס בהיר צמוד מאוד עם קרע קטן בברך.
שלי: "מדהים!"
שובל: "זה מהמם, תקני אותו!"
שלי: "כמה הוא עולה?"
נועה: "לא יודעת, טוב אני הולכת לשלם"
נועה רצה אל הקופה.
שלי: "מה, היא רציני כזאת מליונרית?"
שובל: "כן, וחכי שיהיה לאחת מאיתנו יום הולדת...וואה וואה, היא קתנה לך כל מה שתרצי"
שלי: "וואלה?!"
שובל: "כן...אבל שלא תחשבי שרק בגלל זה אני חברה שלה, היא באמת אחלה"
שלי: "היא מתנשאת כזאת"
שובל: "כן, ככה היא, אבל...תלמדי להכיר אותה יותר טוב, מבטיחה לך".
שלי: "טוב בואי נלך לשלם על החולצות"
הן התקדמו לקופה וראו שנועה כבר שילמה
שלי: "כמה הוא עלה?"
נועה: "1100"
שובל: "תתחדשי מאמי"
נועה: "תודה" היא חייכה "טוב תקנו כבר, אני רוצה ללכת גם לקסטרו"
שובל ושלי שילמו מהר על 2 החולצות שלקחו ויצאו עם נועה.
שובל: "נועה, אפשר לשאול משהו?"
נועה: "תשאלי"
שובל: "מה עם בן?"
נועה: "מה איתו?"
שובל: "כאילו...כשהתעוררת, אז לא חשבת עליו?"
נועה: "חשבתי" היא אמרה ביובש. היא כל כך לא רצתה להיכנס לשיחה הזאת.
שובל: "אם הוא היה פה, היית מנסה לחזור אליו?"
נועה: "שובל, למה את דוחפת את האף שלך לכל מקום?"
שובל: "רק שאלתי..."
נועה: "אז אל תשאלי!"
שובל: "אבל...אבל את אמרתי לי שאפשר לשאול ו..."
נועה: "לא השתנית שובל, נשארת אותה טיפשה. לא בא לי לדבר על זה, נקודה, מה קשה פה להבין?"
שובל שתקה. היא ידעה שלעולם היא ונועה לא היו רבות, היא הייתה רגילה שנועה תמיד מדברת ככה אל כולם וכולם שותקים.
-
כרמית: "אז הוא בטוח שהוא רוצה להתגרש?"
אורית: "כן"
כרמית: "מה את מתכוונת לעשות?"
אורית: "אני לא ייתן לו גט, אני לא מתכוונת לחתום על שום מסמך. ועוד הוא מנסה לשכנע אותי, את מבינה? אהבל" היא אמרה בעצבים ולגמה עוד מהקפה השחור שלה.
כרמית: "אולי תחתמי וזהו? תחשבי על זה אורית, הנישואים האלו מפורקים ממילא, את לא מאושרת, המצב אצלך בבית נוראי, למה לא לגמור את זה ולחיות כמו באנדם?"
אורית: "את פשוט לא מבינה את המצב"
כרמית: "תאמיני לי שאני מנסה להבין"
אורית: "אבל את לא מצליחה" היא מלמלה "את מכירה את דורון רק מהסיפורים שאני מספרת לך כאן בעבודה, חבל לי להפסיד אותו"
כרמית: "אבל אין לך מה לעשות. אורית, אין לך מה להפסיד פה, זה לא שאין לך כסף, את יכולה לממן את הבית שלך ואת עצמך, את תראי שהכל ייסתדר"
אורית: "לא יודעת. שמעי מצד אחד אני יודעת שכבר עכשיו זה...זה באמת נגמר, שאנחנו לא נחזור יותר. אבל אין לי כח להיכנס לכל הגירושים האלו עכשיו, ומה עם הבית? מי ייקח אותו? וההשקעות? והמכוניות? והכל...אני לא רוצה להיכנס לדבר הזה"
כרמית: "אבל את חייבת! מה את רוצה, לחיות ככה כל החיים שלך?"
אורית: "לא יודעת עכשיו לא יודעת כלום"
-
"היא הגיעה!" אימה של אנה צעקה מהמטבח.
אנה התעצבנה בחדרה, בשביל מה היא צריכה עוד טיפול? הרי במילא הטיפולים האלו לא עוזרים בכלל.
המטפלת נכנסה וחייכה.
"אז מה שלומנו היום?" היא שאלה בחביבות והתיישבה על יד אנה
אנה: "חרא. כרגיל. מה יכול להיות?"
...: "אין לי אפילו טיפת רצון...אי אפשר להמשיך ככה"
אנה: "אז תלכי מיפה אם היא אפשר להמשיך ככה"
...: "אני לא רוצה ללכת אבל"
אנה: "אז אל תלכי, מה אני אגיד לך"
...: "את צריכה אתה טיפולים האלה אנה, תנסי להבין"
אנה: "אני לא צריכה שום דבר. בעצם את יודעת מה אני צריכה? שכולכם תעזבו אותי בשקט. בסדר, אני נכה, הבנתי, אבל תפסיקו להתערב לי בחיים, לא רוצה שום טיפולים שלא עוזרים, לא רוצה שיחות, לא רוצה כלום, רוצה להיות לבד"
...: "חבל שאת באה בגישה כזאת, המכון שלנו עזר להרבה אנשים להתקדם, להתאושש, ללכת. את לא נותנת לזה אפילו צ'אנס"
אנה: "כי אני לא רוצה"
...: "למה לא?"
אנה: "כי אין לי כח! כי אין לי רצון! כי לא בא לי כלום פשוט!"
...: "אולי בכל זאת ננסה, את לא יכולה להגיד שאת סובלת בטיפולים האלו"
אנה: "נכון. אבל כשאני רואה שזה לא עוזר אני סובלת פי 10"
...: "אנחנו רק בהתחלה, יש לנו עוד הרבה לעבור בשביל שאת תוכלי לפחות לנסות ללכת, להשתקם"
אנה: "אני לא יודעת מה להגיד לך"
...: "אני אגיד לך מה. אני אלך עכשיו, אני רוצה שתחשבי טוב טוב אם את רוצה להמשיך בטיפולים האלו או להפסיק אותם, אני לא רוצה להכריח אותך וגם לא יכולה להכריח אותך לעשות משהו שאת לא רוצה. ברגע שתחליטי, תרימי טלפון ותודיעי לנו"
היא חייכה ויצאה מישם. אנה ידעה מראש שהיא ממש לא מתכוונת להמשיך בטיפול הזה, היא יודעת שזה לא יעזור בכלום.
-
אורית נכנסה הבייתה והייתה מופתעת לראות את דורון יושב בסלון עם בחורה בגילה בעקך.
"שלום" היא אמרה "מי ...מי את?"
האישה קמה ולחצה לאורנית את ידה, "שלום, אני מירב, אני עורכת הדין של...של בעלך, דורון"
אורית: "הבנתי..." היא התרחקה מימנה ופנתה אל דורון "אין לך בושה? לפחות היית מודיע!" היא צעקה
דורון: "אמרתי לך שאני לא מתכוון לוותר פה"
אורית: "גם אני לא!"
דורון: "אני רוצה להתגרש! לא רוצה לחיות איתך!"
אורית: "אתה מוזמן לקחת אתה דברים שלך וללכת מיפה!"
דורון: "זה מה שהיית רוצה! חרא שהבית יישאר לך! בחלום בלילה!" הוא עצק בעצבים
אורית: "את הבית אתה לא תקבל, כלום אתה לא תקבל"
דורון: "זה הבית גם שלי"
אורית: "יופי לך"
מירב: "אולי תירגעו? אתם אנשים בוגרים, בואו נשב ונדבר על זה ו..."
אורית: "תעופי מהבית שלי"
מירב: "ס...סליחה?"
אורית: "מה ששמעת. קומי, קחי את הדברים שלך ולכי מכאן. עכשיו!"
מירב קמה באיטיות, לקחה את הדברים שלה, לחשה 2 דברים לדורון ויצאה מישם.
דורון: "זה עוד לא נגמר"
אורית: "יודע מה? רוצה להתגרש? אני גם אביא את העורך דין שלי! אנחנו עוד נראה!"
דורון: "יש אלוהים!!!" הוא צרח
אורית: "אתה תצא מיפה בלי כלום! בלי שקל!"
דורון: "את זה עוד ניראה! מכשפה!"
הוא צעק אחרייה, היא טרקה את דלת חדר השינה בעצבים והתחילה לבכות.
כן, אני יודעת פרק לא משהו...לא נורא.
בכל מקרה,
מאירועי הפרק הבא! חח:] :
אורית: "אני רוצה הבית, אני רוצה את המכוניות], ת ההשקעות, את החשבון בנק בשוויץ, את כל הרכוש! אני רוצה שהוא ייצא מכאן ביידיים ריקות!"
רונן: "את יודעת שאני אנסה לעשות כל מה שאני יכול"
אורית: "ואני מקווה מאוד שתצליח. אל תשכח שהסכום שאני משלמת לך הוא סכום שמליון עורכי דין כמוך היו חולמים לקבל!"
-
שובל: "מה? אתן עשיתן שבועה כזאת שאם למישהי קורה משהו השתיים האחרות מתאבדות?"
נועה: "כן, את קולטת?" היא אספה את שיערה בקוקו גבוה "ועכשיו מה? עכשיו מיטל לא פה ואני לא עושה כלום"
שובל: "בטח שלא תעשי כלום, היא רק שיקרה לך כל הזמן הזה, הרסה אותך"
נועה: "כן, אה?" היא אמרה בצער "ואני עוד הפכתי להיות החברה הכי טובה שלה"
-
אני: "אבל אנייי לא רוצה להיות פה! אני לא רוצה לחיות פה! אני רוצה ללכת...ללכת...עכשיו" בכיתי.
הוא חיבק אותי אליו, כלום לא עזר, רציתי למות באותו רגע.
אני: "ואתה קולט ש...שכולם שם בטוחים שאנחנו מתים ו...ו...ואני לא יודעת מה לעשות עכשיו הכל פשוט חרא אחד גדול!"
בן: "דיי מתוקה שלי דיי, בבקשה תפסיקי לבכות, אני לא אוהב לראות שרע לך"
אני: "אז מה אתה רוצה, שאני אסתיר את זה שרע לי?"
-
"לא, כי לי פשוט נמאס מימך!" אימה של אנה צעקה עלייה
אנה: "הלוואי שאני אמות, את כל כך תצטערי שדיברת אליי ככה!"
אמא: "לא מזיז לי, תעשי מה שאת רוצה, כבר נמאס לי איתך, קשה איתך, רק לשרת אותך כל היום! חבל שלא מתת בתאונה הזאת וזהו!"
אנה: "חבל באמת שלא..."
מדהיםםם :]
אהבתי שעשית מאירועי הפרקים הבאים חחחח
יאלה המשך יפה שלי =]
אני במתחחחחחחח
לאב יו..
יאאו איזה יפה (:
תמשיככי מאמי
איזה ז**ה אמא של אנננה יאואואו...
הממשךך
דחוווווווווף
איזה אמאא זזבל P:
פררק יפפה..
תמשיככי [;
מ==ה==מ==ם 😊
אהבתי "מאירועי הפרק הבא" [[:
אתר האהבה הישראלי