למה את לא מתייחסת לתגובות שלנו?! :|
מדהיייייייייים
ו...
מזל טוב על ה=200
מזל טוב על ה-200 :]]]
הממששךך P:
יאי מזל טוב על ה201 עמודים ^-^
תמשיכי כמה שיותר מהר 3>
מאמוש תמשיכי 😊 זה פשוט מהמם.
יאווווווווווו איזה מתוקים!!!
תודהר בה על כל התגובות מהקסימות הלאה...
יהה.... 200 עמודים!!! אני לא מאמינה:] איזה כייף חח
הכל בזכותי ובזכותכם בעיקר😊) מוואה!!
אני באמת מצטערת שאני בקושי פה, באמת שבקושי יש לי זמן
3>
=פרק 123=
"היי!" אורית נופפה לשלום לרונן, העורך דין שלה, שישב בסוף בית הקפה. היא התקדמה אל השולחן והתיישבה מולו לא לפני שתלתה את תיק העור השחור שלה על הכיסא.
רונן: "מה נשמע? שנים שלא ראיתי אותך!"
אורית: "כן אני יודעת...אתה יודע איך זה, עבודה, בית, משפחה, הכל..."
רונן: "כן, אני מבין. תראי אוריתי, את יודעת שהייתי שמח לשבת ולקשקש איתך, אבל בואי ניגש לעניין כי יש לי פגישה בעוד..." הוא הביט בשעונו "45 דקות"
אורית: "אין בעיה. את כל התהליך אתה לא צריך להסביר לי, אני יודעת. אולי רק תחזור על הפרטים החשובים"
רונן: "מחובתי להסביר לך כל שלב ושלב וכל דבר שנעשה בתהליך הזה"
אורית: "אם אתה חייב, אז ולי נדחה את זה לפעם אחרת?"
רונן: "אין בעיה"
אורית: "אני רק רוצה שתידע שאני רוצה שהוא יסבול, שהוא יישאר לבד! הוא גרם לי לכל כך הרבה סבל, כעס, עלבון, אי אפשר בכלל להסביר את זה"
רונן: "לפעמים גברים באמת יכולים להיות חלאות" הוא חייך במבוכה
אורית: "אני רוצה את הכל, אני רוצה שלא יישאר לו כלום"
רונן: "תראי, אם את חושבת שהעניין יסתיים בזה שהוא יישאר מחוסר בית, כסף, אוכל ורכוש אז תרגדי מהעניין, זה לא יקרה"
אורית: "למה לא?!" היא שאלה בכעס ועירבבה שוב את הקפה
רונן: "כי ככה. אין פה מנצחים בקטע הזה. כל אחד מקבל משהו, זה נקרא להתחלק אורית, בחיי שלא השתנית"
אורית: "למה אתה מתכוון?"
רונן: "ש...שנשארת אותו הדבר, תמיד רצית להיות המנצחת, המנצחת היחידה, שלשאר לא יהיו כלום, שהם לא ירוויחו כלום, חשבתי באמת שקיבלת קצת שכל"
אורית: "אתה מדבר שטויות רונן! תעשה לי טובה!"
רונן: "לדעתך אלו שטויות"
אורית: "אין לך מושג בכלל מה האיש הזה עשה לי!"
רונן: "אני גם לא יודע אם להאמין לך, אבל מכיוון שאני העורך דין שלך אני אעשה הכל כדי שתצאי מהקטע הזה בשלום"
אורית: "מה זאת אומרת שתעשה הכל כדי שנאי אצא המקטע הזה בשלום? למה אתה מתכוון?"
רונן: "אני מתכוון לזה ש...שאת פשוט צריכה...את פשוט צריכה לקחת בחשבון שאולי הבית יישאר אצלו, אולי חלק מהרכוש שכניראה חשוב לך יהיה שלו. את לא הולכת לקבל את הכל, לא נשמע כזה דבר."
אורית: "מה אתה אומר...אני רוצה שהבנאדם...ש...שהחלאה הזה יישאר בלי כלום, וזה מה שיקרה!"
היא בלעדה את רוקה בעצבנות והביטה ברונן, מחכה לאישורו
רונן: "הלוואי והכל היה הולך ככה, כשנקבל את מה שנרצה. אבל אורית, ככה החיים לא מתנהלים. ואגב, מה עם הילדה?"
אורית: "אה...עזוב את זה עכשיו"
רונן: "זה דווקא הנושא הכי חשוב, אצל מי תהיה הילדה"
אורית: "זה מסובך, היא לא איתנו עכשיו, אל תערב את זה בבקשה"
רונן: "אוקיי, אני באמת מקווה שהכל ייסתדר בעניין הזה, מקווה בשבילך"
אורית: "הנשים תמיד מנצחות"
רונן: "לא תמיד אורית, לא תמיד. אני טיפלתי במקרים שהילדה נשארה אצל האבא ו..."
אורית: "לא מעניין אותי מהילדה עכשיו!"
רונן: "אוקיי, אז טיפלתי במקרים שהאישה לא קיבלה את הבית, שום גרוש, כלום. רק את האוטו."
אורית: "אני רוצה את הבית, אני רוצה את המכוניות, את ההשקעות, את החשבון בנק בשוויץ, את כל הרכוש! אני רוצה שהוא ייצא מכאן ביידיים ריקות!"
רונן: "את יודעת שאני אנסה לעשות כל מה שאני יכול"
אורית: "ואני מקווה מאוד שתצליח. אל תשכח שהסכום שאני משלמת לך הוא סכום שמליון עורכי דין כמוך היו חולמים לקבל!"
-
כעבור שבועיים
-
"את מאמינה שמחר חוזרים ללימודים? אני לא מאמינה שאני אומרת את זה אבל...אני מתרגשת!" נועה חייכה ובחנה את עצמה שוב במראה
שובל: "כן, לא היית מלא זמן, אני מתכוונת...נועה האמיתית לא הייתה הרבה זמן. זה בטח יהיה לך ממש מוזר"
נועה: "אף פעם לא מוזר לחזור להיות המלכה" היא קרצה ושובל צחקה
שובל: "מה בסוף בחרת ללבוש מחר?"
נועה: "ניראה לי את זה"
שובל: "הג'ינס הזה ממש יפה, אבל תחליפי את החולצה, כבר לבשת אותה מלא פעמים"
נועה: "וואלה? טוב נו, אני אמצא משהו אחר כך, נמאס לי להחליף עשרות סטים" היא אמרה בעייפות ושוב התפשטה. שובל הביטה בגופה של נועה, למרות שהשמינה בתקופה האחרונה עדיין הייתה נראית מושלמת. ממש דוגמנית, כאילו שלפו אותה מאחד המגזינים היוקרתיים האלו.
נועה: "מה, מה את מסתכלת?" היא שאלה במבוכה ונכנסה במהירות לתוך מכנסי הטרנינג הביתיות שלה
שובל: "שמנת" היא אמרה. היא כל כך לא רצתה להישמע כך, היא רצתה לאמר משהו כמו: 'וואי נועה, תמיד אני נדהמת מחדש כמה הגוף שלך מדהים, למרות ששמנת טיפה בתקופה האחרונה', אבל יצא לה משהו שונה לגמריי, פתאום הקינאה השתלטה עלייה.
נועה: "מה? אה כן..." היא חייכה, מנסה לשחק אותה כאילו היא לא נעלבה, כאילו זה לא הזיז לה "אני יודעת"
שובל: "את...את עושה דיאטה?"
נועה: "משהו כזה" היא חייכה
שובל: "אהה, סבבה"
נועה: "פייי... תראי איזה בלאגן עשיתי" היא הצביעה על ערימת הבגדים שהייתה זרוקה על הריצפה. זה לא כזה עניין אותה, ה'בלאגן' שבחדרה, היא כל כך מיהרה לשנות נושא, היא שנאה לדבר על הגוף שלה, שנאה שבוחנים אותה יותר מידיי. אולי מיבחוץ היא נראית מושלמת, מלאת ביטחון עצמי אבל מבפנים היא כל כך חסרת ביטחון, כל כך פחדנית, כל כך...קטנה.
נועה: "שובל, יש משהו שלא סיפרתי לך ממש עדיין"
שובל: "מה קרה?" היא שאלה בדאגה והתיישבה על ידה
-
"הנה, אפילו הם כבר לא סובלים אותנו" אמרתי בייאוש כששמתי לב שבני השבט כבר לא קראו לנו יותר.
בן: "אה, לא אמרתי לך!"
אני: "מה...?"
בן: "הם עושים מסיבה היום בערב, האמת שלא הבנתי בדיוק לכבוד מה. אבל יהיה אוכל, ויהיה...יהיה שמח!"
אני: "הם באמת רוצים שנבוא? כאילו, הם אמרו לך?" חייכתי חיוך קטן.
בן: "כן! אל דתאגי נו, יהיה בסדר"
אני: "ממש. טוב לפחות נעשה משהו"
בן: "נו, אנחנו נצא מיפה בובה..."
אני: "כן...רצית ללכת להשתין לא?" 'הזכרתי' לו, פשוט רציתי להיות לבד.
בן: "אה נכון" הוא חייך "דקה חוזר" הוא ליטף אותי והלך.
רציתי הבייתה. הבטתי על המקום הזה, מצד אחד כמו הבית שלי, מצד שני מקום כל כך גרוע.
אפילו לבכות כבר לא יכולתי, גם לא לשמוח. לא היו לי רגשות. לא רציתי לחשוב על זה.
-
שובל: "מה? אתן עשיתן שבועה כזאת שאם למישהי קורה משהו השתיים האחרות מתאבדות?"
נועה: "כן, את קולטת?" היא אספה את שיערה בקוקו גבוה "ועכשיו מה? עכשיו מיטל לא פה ואני לא עושה כלום"
שובל: "בטח שלא תעשי כלום, היא רק שיקרה לך כל הזמן הזה, הרסה אותך"
נועה: "כן, אה?" היא אמרה בצער "ואני עוד הפכתי להיות החברה הכי טובה שלה"
שובל: "חחח לפעמים אני חושבת שהתאונה האחרונה קרתה לטובה"
נועה: "כן, אה? מה שהכי מכעיס אותי הוא שההורים שלי...כאילו, אף אחד לא התכוון לספר לי כלום, אשכרה חייתי בשקר כמה חודשים"
שובל: "אבל הנה גילית, ועכשיו הכל ייסתדר, את רתאי.
-
אנה הייתה במקומה הקבוע, על מיטתה, היא שכבה, מתלבטת אם להתקשר לדנה ולשאול אותה על האודישן. היא ודנה התרחקו בשבועיים האחרונים, דנה הפסיקה לבוא, הפסיקה להתקשר, בכל פעם שאנה התקשרה היא אמרה שהיא נורא עסוקה ותחזור אלייה יותר מאוחר, היא לא חזרה. אנה החליטה להתקשר, היא חייגה במהירות את מספרה של דנה וחיכתה לתשובה.
"הלו?" נשמע קול חייכן מהצד השני
אנה: "דנה?"
דנה: "אנו'ש? מה קורה?!"
אנה: "בסדר...תגידי, איפה נעלמת? לא ראיתי אותך כמעט חודש כבר, לא מצליחה להשיג אותך..."
דנה: "אוי כן, מצטערת מאמי, פשוט הייתי ממש עסוקה, לא הפסקתי להתכונן לאודישן הגדול ו....ונחשי מה?!"
אנה: "מה?"
דנה: "ה...התקבלתי!!" היא צרחה "את קולטת?? אני, דנה, התקבלתי לבית הספר לאומנויות!"
אנה: "וואי, מזל טוב!" היא ניסתה להישמע שמחה, היא כל כך שנאה את דנה באותו הרגע. אולי לא שנאה, אבל בהחלט קינאה.
דנה: "מה יש לך? חשבתי שתשמחי יותר" היא אמרה מאוכזבת
אנה: "לא, שלא תביני לא נכון. אני כן שמחה, מאוד שמחה, את יודעת שזה תמיד היה החלום של שתינו אבל...אני...אני שמחה שלפחות אחת מאיתנו הצליחה להגשים את החלום הזה. פשוט טיפה מאכזב אותי לדעתש האודין יותר חשוב מימני"
דנה: "את יודעת שזה לא נכון נו אנה! אני אוהבת אוךת ואת חשובה לי והכל אבל לא היה לי זמן"
אנה: "את באה להגיד לי שהתאמנת 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע?"
דנה: "לא אבל..."
אנה: "ומה עשית יום שישי האחרון? גם התאמנת?"
דנה: "לא...אנה השיחה הזאת מתחילה להיות לא טובה, אולי נדבר על זה בפעם אחרת?"
אנה: "מה הקטע שלך? רק תעני מה עשית בשישי"
דנה: "נו את יודעת, כרגיל"
אנה: "בגיים?"
דנה: "כן..."
גיים היה מועדון ההיפ הופ השכונתי, כל שישי החבורה הייתה יוצאת לשם, רוקדת, נהנת, שותה, צוחקת, מבלה. אנה כל כך נעלבה לגלות שדנה יצאה ואפילו לא דיברה איתה.
דנה: "אנה? את שם?"
אנה: "כן..." היא אמרה בקול מאוכזב
דנה: "מה יש לך?"
אנה: "כלום"
דנה: "נו?"
אנה: ,לצאת למועדון, לקבוע והכל את יכולה נכון?! ולבוא לבקר אותי, אפילו 10 דקות את לא יכולה?! עזבי לבוא, להתקשר, פאקינג להתקשר אליי, לשאול מה שלומי, מה איתי, גם זה קשה לך? גם לזה לא היה לך זמן??" היא צעקה טיפה
דנה: "תפסיקי ישר להסיק מסקנות! לא רציתי להתקשר אלייך כי ידעתי שאם אני אגיד לך שאנחנו יוצאים לגיים זה...זה סתם יעשה אותך עצובה"
אנה: "למה שזה עישה אותי עצובה? הרי אתם הולכים ונהנים לכם, ועזבי, אני יודעת שאני לא יכולה לבוא איתכם, הלוואי ויכולתי, אבל אתם כאילו...שכחתם מימני"
דנה: "אנה, את יודע טוב מאוד שאף אחד לא שכח מימך"
אנה: "ממש"
דנה: "את בכח רוצה לריב?"
אנה: "לא, זה פשוט מעצבן אותי, תפסיקו לרחם עליי! אני במילא לא מפסיקה לרחם על עצמי אז לפחות אתם..תפסיקו" היא צעקה בקול חנוק, חיכתה מספר שניות וכאשר הרגישה שהיא לא מסוגלת יותר לדבר עם אנה, ניתקה.
-
"אני נראית מצחיק" אמרתי לבן והוא חייך
בן: "מה פתאום מצחיק! איך את יכולה ללבוש ג'ינס דיזל, גופייה מדהימה ולהיראות מצחיק?"
אני: "כי אני שונה מהם. כולם שם עם כל מיני פיסות עור ואני...חחח.. מוזר פשוט"
בן: "אל תדאגי, העיקר יש לנו בגדים"
אני: "לא הייתי מתנגדת לראות אותה עם פיסת עור שחושפת את התחת שלך" חייכתי ונישקתי אותו
בן: "או...מישהי פה רומזת למשהו?"
אני: "אה אה, שכח מיזה!" חייכתי
הערב הגיע מהר מאוד, אני כבר הייתי לבושה מהצהריים. בן אמר שהוא רוצה לחפש עוד אנשםי על האי הזה, למרות שאמרתי לו שזה מסוכן הוא לא הקשיב לי והלך לחפש. הייתי ממש עצבנית, וגם עצובה. שוב ישבתי עם עצמי, מנסה להתגבר על כל מה שקורה. הרגשתי כמו בסרט הרפתקאות לא מוצלח שיורד מהמסכים אחריי שבוע.
כשהוא חזר הוא אמר שהוא לא מצא אף אחד.
"אמרתי לך שלא תמצא!" אמרתי בעצבים
בן: "דיי להתעצבן על כל דבר, מיטל באמת, סך הכל חיפשתי!"
אני: "יופי לך. והלכת למרות שאמרתי לך שאני לא רוצה שתלך, שזה מסוכן, שזה מפחיד!"
בן: "את עושה מכל דבר עניין! תפסיקי"
אני: "טוב!" צעקתי והמדעות לא איחרו לבוא.
בן: "נו דיי, אל תבכי, אני לא יכול לראות אותך ככה" הוא התקרב אליי
אני: "אה כן?! ולראות אותי מתה מדאגה ומתחננת שלא תלך, את זה אתה כן יכול לראות?!"
בן: "תפסיקי לנסות למצוא אותי אשם בכל דבר, מיטל חלאס! זה נמאס כבר! אנחנו כאן וז מה שיש, תצטרכי ללמוד לקבל את זה במוקדם או במאוחר! לפחות עד שנחזור! עד אז, אנחנו כ-א-ן!" הוא צעק, הוא עצק כמו שבחיים הוא לא צעק.
אני: "אבל אנייי לא רוצה להיות פה! אני לא רוצה לחיות פה! אני רוצה ללכת...ללכת...עכשיו" בכיתי.
הוא חיבק אותי אליו, כלום לא עזר, רציתי למות באותו רגע.
אני: "ואתה קולט ש...שכולם שם בטוחים שאנחנו מתים ו...ו...ואני לא יודעת מה לעשות עכשיו הכל פשוט חרא אחד גדול!"
בן: "דיי מתוקה שלי דיי, בבקשה תפסיקי לבכות, אני לא אוהב לראות שרע לך"
אני: "אז מה אתה רוצה, שאני אסתיר את זה שרע לי?"
בן: "לא, אבל תנסי להבין מיטל"
אני: "אתה בעצמך לא מבין!" זזתי מימנו
בן: "את רואה? את פשוט בלתי נסבלת! גם כשאני מנסה לחבק אותך, לעזור לך את ככה"
אני: "לעזור לי, לא צריכה את העזרה שלך, אתה זה שגורם לכל הריבים שלנו!"
בן: "מה זה משנה מי גורם לריבים האלו ומי לא?!"
אני: "אה כן? אז מה כן משנה??" שאלתי בכעס
בן: "שזה נמאס עליי" הוא אמר בהחלטיות. ידעתי שהוא צודק. בשבועיים האחרונים אין יום שלא רבנו.
אני: "אז...מה אתה מנסה להגיד בעצם?"
-
"אנה, הנה האוכל", אימה של אנה הגישה לה מגש עם אוכל למיטה
אנה: "אני כל כך רוצה לאכול איתכם" היא אמרה בעצב. היא נזכרה שהשבוע ליאור היה אצלה ועזר לה לצאת מהחדר, עם הכיסא, הוא קודם הוציא את הכיסא מקופל ואז את אנה, הם ישבו ביחד בסלון וצפו בטלוויזיה.
אמא: "את יודעת שהכיסא לא עובר בדלת, הוא גדול מידיי"
אנה: "אז? אני לא אצא מיפה בחיים שלי?"
אמא: "תאכלי, בתאבון" היא חייכה חיוך צבוע ובאה לצאת
אנה: "אני לא רעבה כבר... תודה"
אמא: "תפסיקי לעושת משחקים, תאכלי וזהו, את הרי יודעת שאת רעבה"
אנה: "לא אני לא!"
אמא: "מה את מנסה לעשות פה, שאני אבין? שאני ארחם עלייך? שאני אגיד לך 'לא אנה בבקשה תאכלי!'? היא צעקה ועשתה קול ילדותי.
אנה: "לכי תזדייני טוב? מגעילה!" היא צעקה גם "את בכלל לא עוזרת, איזה מין אמא את בכלל?!"
אמא: "תסתמי את הפה שלך! ילדה רעה, באמת ילדה רעה, במלוא המובן של המילה, זה מה שאת. ושאני מדברת רוסית תעני לי ברוסית! לא בעברית!" היא צעקה בשפת האם שלה
אנה: "ילדה רעה. לא, את ממש אישה נחמדה. אני ממש אוהבת אותך!" היא אמרה בציניות
"לא, כי לי פשוט נמאס מימך!" אימה של אנה צעקה עלייה
אנה: "הלוואי שאני אמות, את כל כך תצטערי שדיברת אליי ככה!"
אמא: "לא מזיז לי, תעשי מה שאת רוצה, כבר נמאס לי איתך, קשה איתך, רק לשרת אותך כל היום! חבל שלא מתת בתאונה הזאת וזהו!"
אנה: "חבל באמת שלא..."
איזה אמא כלבהההההההה!!!!!!
אבל מה עם שלי בינתיים?!
וואוווו איזוו אמא רשעה יש לההההההההה
שתהרוג אותה וזהו!!
ורק שבן ומיטל לא יפרדווו..
המשךךךךךך :]
חחחח מפה לטלנובלה בטלווזיה
איזה פרק יפהה
יאיאיאא
המשך דחופ:]
אתר האהבה הישראלי