ווואיי עכשיו מגיעעע לנוו פרק ע-נ-ק-י
יש לך מללא תגובווותתתתת
תמשיכייייייייי [=
ג'יזס!!!! הסיפור הזה מפרק לפרק רק יותר ויותר שווה קריא!!!!
3>3>
תודה:] חחח
תודה לכולכם😊
אני כבר שמה המשך
=פרק 105=
הרגשתי איך מישהו פשוט בא ותולש את הלב שלי החוצה בלי רחמים.
לירז: "מה? איזה אוטובוס? איזה אוטובוס עמית תענה!" היא צעקה.
המורה יצאה מהכיתה ואמרה שאנחנו משוחררים, כולנו היינו בלחץ הסטרי.
אני, לירז ועוד כמה ילדים הלכנו אחרי המורה לחדר המורים וכולם שם היו בלחץ, צעקות, הם התקשרו לכל הנהגים ואף אחד מהם לא ענה. הלכתי לצד והדלקתי את הרדיו, דיברו על תאונת דרכים באחד הכבישים הראשיים, לא ממש הבנתי. אמרו שיש 16 נפגעים, טיול בית ספר.. ניסיתי להבין מה אמרו אבל לא ממש הצלחתי. הוצאתי את הפלאפון מהכיס וחייגתי לבן..
---
"באמת? אתה רציני איתי?!" קייט צעקה בהתלהבות
הרופא: "כן.. אני מאוד מקווה שתוך שבוע וכמה ימים.. היא בחוץ"
קייט: "אני יכולה להיכנס אלייה עוד מעט?"
הרופא: "לי אין בעיה עם זה אבל האמת אני מעדיף..אני חושב שעדיף שלא. היא צריכה להיות לבד.. תנסי להבין, היא מבינה, שומעת, מרגישה.. אבל היא עוד לא התעוררה לגמרי"
קייט: "הבנתי...אני יכולה רק לראות אותה דרך הדלת?"
הרופא: "בטח, בואי אני אבוא איתך, אם לא אכפת לך כמובן"
קייט: "מה פתאום" היא חייכה בהתרגשות. הם הלכו לחדרה של נועה והביטו שדרך הזכוכית השקופה, נועה שכבה שם עם עיניים עצומות ולקייט עברה צמרמורת בגוף. היא כל כך רצתה לגשת אלייה, לנשק אותה, להגיד לה שהכל יהיה בסדר.
---
"הוא לא עונה הוא לא עונה!" צעקתי תוך כדי שבכיתי, הרגשתי כמו משוגעת. עצם העבודה שאני לא יודעת מה קורה, איפה הוא, איפה כולם שיגעה אותי. אני חושבת שאם הייתי יודעת שהוא פצוע אבל לפחות הייתי יודעת איפה הוא לא הייתי משתגעת ככה.. אבל אי הוודאות הזאת מטריפה אותי.
"דיי יפה שלי דיי את תראי שהכל יהיה בסדר" לירז חיבקה אותי.
היינו משהו כמו 40 ילדים בחדר המורים, כולם מתפללים ומחזיקים אצבעות. חלק מהילדים קראו תהילים, פתאום כולנו נהיינו מגובשים.
---
"אני לא יודעת מה לעשות, בכל יום שעובר הוא ממשיך להתרחק מימני", אורית אמרה בכעס ולגמה עוד קצת מהקפה השחור שלה.
דנה: "תראי, אינ אמרתי לך כבר מה לעשות"
אורית: "תזכירי לי.."
דנה: "יש לך 2 דברים שאת יכולה לעשות. דרך אחת היא פשוט להניח לזמן לעשות את שלו, לא ללחוץ עליו ו.."
אורית: "אבל הוא עם הבחורינה הזאת, מאיה הזאת, ימח שמה"
דנה: "זה בטח סתם סטוץ, הרי את לא מאמינה שהוא יהיה בקשר רציני עם מישהי בת 28 נכון?"
אורית: "אני לא מוצאת שום סיבה שלא"
דנה: "לא יודעת מה להגיד לך, חבל שאת חושבת ככה"
אורית: "ומה היא הדרך השנייה?"
דנה: "זה לעשות הכל כדי להחזיר אותו אלייך"
אורית: "זה כבר נשמע לי יותר טוב" היא חייכה
דנה: "את יודעת, ארוחה רומנטית, תיהי סקסית מתמיד, תראי לו שהוא כל החיים שלך, תיהי עצובה, תמציאי משהו"
אורית: "מה אני כבר אמציא?"
דנה: "שאת בהריון"
אורית: "אני עקרה, שכחת?" היא אמרה בנימה של כעס אבל מבפנים היא נהייתה עצובה
דנה: "לא שמעת על ניסים?"
---
"הם הגיעווו!!!!!!!!!" ילד בכיתה ח' נכנס לחדר המורים וצרח, כולנו רצנו אחריו לכיוון היציאה כמו משוגעים, ראינו ילדים יורדים מהאוטובוסים בוכים, עצובים, מתחבקים. נדחפתי בין האנשים בלחץ, מנגבת אתה דמעות, מחפשת את בן.. אך לא ראיתי אותו. ראיתי את ליאור יושב על שפת המדרכה, ראשו טמון בין ידיו.
"ליאור, ליאוררר!" צעקתי אליו, הוא בקושי הגיב. הוא הביט בי והעיניים שלו היו נפוחות, אדומות, רטובות.
"איפה בן?" שאלתי, לא הייתי בטוחה שאני רוצה לדעת את התשובה, פחדתי.
"ליאור תענה.." ניערתי אותו, רעדתי.
ליאור: "בבית חולים"
אני: "מה קרה לו?" ניסיתי לשמור על יציבות, עוד שנייה הייתי קופצת לכביש, לא רציתי לחיות בלעדיו. לא רוצה לחיות אם לחיות זה בלעדיו.
ליאור: "אל תדאגי מיטל"
אני: "מה אל תדאגי, מה קרה לו?"
ליאור: "הוא נחתך ברגל וחטף כמה מכות, לפי מה ששמעתי יש חשש לשבר פנימי, אבל זה לא כזה רציני, הוא בסדר, נושם, מדבר.. הוא אפילו צחק על עצמו, תוך כדי שהוא בכה. הוא ביקש להתקשר אלייך כי הפלאפון שלו עף בתאונה...אבל היה תפוס כל הזמן"
אני: "איזה בית חולים?"
ליאור: "תל השומר"
אני: "ואיפה אנה?"
הוא לא ענה. ידעתי שקרה משהו.
אני: "ליאור, איפה אנה?"
ליאור: "גם בבית חולים"
אני: "מה קרה לה? היא בסדר?!" צעקתי.
ליאור: "לא יודע.. לא יודע לא יודעע" הוא אמר בבלבול
אני: "מה קרה לה ליאור?"
ליאור: "היא עמדה בזמן התאונה, בדיוק הלכה להביא בטריה לאמ.פי מאחד הילדים.. ואז זה קרה. היא פשוט עפה עד למקום הנהג, נפלה, איבדה את ההכרה.. היה מלא דם.. אבל..היא חיה, אני לא יודע, אני לא רוצהה" הוא קם והלך.
הבנתי אותו.
---
"מאיה, אני הולך, את צריכה טרמפ מתוקה?" דורון שאל תוך כדי שסגר את המזוודה שלו.
מאיה: "לא זה בסדר, אני נוסעת עם חברה"
דורון: "אוקיי"
מאיה: "אני יכולה לשאול משהו?"
דורון: "מה?"
מאיה: "אבל תענה לי בכנות.."
דורון: "אוקיי"
מאיה: "מה..מה אנחנו נקראים?"
דורון: "מה זאת אומרת?" הוא שאל מבולבל
מאיה: "אני מרגישה כמו ילדה בכיתה ח'. אבל רציני, מה אנחנו נקראים? אנחנו הרי לא זוג.. אז..מה?"
---
אני ולירז עמדנו באמצע הכביש, מנסות לעצור מוניות, אף מונית לא עוצרת. בסופו של דבר אחת עצרה לנו.
אני: "לתל השומר" אמרתי במהירות כשהתייבשתי במושב האחורי
כל הדרך לירז ואני ביקשנו מהנהג לנסוע יותר מהר, אבל הוא נסע כמו סבתא בת 100.
כשהגענו שילמנו לנהג מהר ורצנו אל תוך בית החולים, מצאנו את בן די במהירות, לקחתי נשימה עמוקה לפני שנכנסתי לחדר..
"מאמי..." פלטתי אנחת בכי ורצתי אליו, התיישבתי על המיטה שלו וחיבקתי אותו. הייתה לו תחבושת גדולה על היד ותחבושת קטנה על המצח.
בן: "יפהה שלי.." הוא נישק את שפתיי בעדינות
לירז: "אני הולכת לקנות לשתות, רוצים משהו?"
בן: "אני רעב.."
אני: "שמן שלי.." חייכתי
בן: "תביאי סנדוויץ' או משהו תודה מאמי"
לירז: "איזה סנדוויץ'?"
בן: "סומך עלייך" הוא קרץ וחייך. לירז יצאה מהחדר ואני ובן נשארנו לבד.
אני: "אין לך מושג כמה דאגתי לך"
בן: "אני יודע נשמה אני יודע, בקושי הביאו לי להתקשר פה, רק לאמא שלי"
אני: "אתה בסדר נכון? לא קרה כלום?"
בן: "היה חשש לשבר פנימי אבל לפני כמה דקות הגיעו התוצאות של הצילומים ואין.. יש לי מן נקע, לא יודע איך הוא קרא לזה ביד"
אני: "ומתי זה יעבור"
בן: "הרופא אמר שכמה ימים"
אני: "אה..מזל.. אוף, אם היה קורה לך משהו הייתי מתאבדת"
בן: "אני אוהב אותך.." הוא אמר בקול המתוק שלו וליטף את היד שלי
אני: "גם אני אוהבת אותך נסיך שלי.." חייכתי "מתי אתה משתחרר?"
בן: "עוד כמה שעות"
אני: "אתה רוצה שאני אהיה איתך?"
בן: "לא מאמי תלכי הבייתה, חבל שסתם תשבי פה.. אני אבוא אלייך איך שאני אשתחרר"
אני: "מה פתאום, איך תוכל לבוא אליי? אני אבוא אליך אם כבר.." ליטפתי את פניו
בן: "טוב מתוקה שלי.." הוא חייך
אני: "מה.. זה נכון שאנה נפגעה? יחסית קשה?"
בן: "אני לא ממש יודע מה איתה האמת.. את רוצה ללכת לראות אותה?"
אני: "כ..כן"
בן: "תבקשי מזאתי בחוץ, עם שיער ארוך שחור כזה, היא תעזור לך"
אני: "אוקיי.."
---
"אני כל כך שמחה שניהלנו את השיחה הזאת" מאיה חייכה
דורון: "וכל מה שאמרתי זה אמת. את באמת הבחורה שהכי חשובה לי כרגע, אני כבר מת לגמור את כל הסיפור עם אשתי.. אני.. אני רוצה לחיות איתך"
מאיה: "כל כך מהר?" היא צחקה "מאיפה לך לדעת שאני לא איזה מכשפה מרשעת כזאת שתמרר לך את החיים?"
דורון: "אל תדאגי, אני בטוח שלא" הוא חייך ונישק אותה
---
"שלום, אפשר..אמ..את יודעת אולי איפה החדר של אנה? הילדה מהתאונה? בלונדינית כזאת?" שאלתי את אחת הנשים שעמדו בחוץ עם חלוק לבן ושיער שחור ארוך מאוד.
...: "כן, הנה החדר שם, לייד האגרטל הגדול" היא חייכה
אני: "תודה" חייכתי בחזרה והלכתי לחדרה של אנה, כשנכנסתי היא שכבה שם בלי גבס, בלי כלום..
"היי אנה.." אמרתי בשקט והתקרבתי אל המיטה שלה
אנה: "היי.." היא חיכיה בעצב
אני: "את בסדר? אני רואה שאין עלייך תחבושות וכאלה.."
אנה: "לא יודעת מה איתי, עשיתי צילומים אני..אני לא יכולה ללכת על הרגליים"
אני: "בטח זה יעבור.."
אנה: "אני מקווה, כי אני בקושי מרגישה אותם"
אני: "אל תדאגי מאמי, אני בטוחה שיהיה בסדר!" ליטפתי את ידה "מה עם..סמי? הוא לא בא לבקר אותך?"
אנה: "לא.."
אני: "למה לא?"
אנה: "הוא לא יודע שאני פה, חוץ מיזה אנחנו במן הפסקה כזאת.."
אני: "קחי, תתקשרי אליו" הבאתי לה את הפלאפון שלי והיא חייגה בהיסוס את המספר שלו
---
אנה חייגה בהיסוס את מספרו של סמי, לאחר כמה שניות הוא ענה
סמי: "הההלו"
אנה: "ס...סמי?"
סמי: "מה את רוצה את!? לא סיכמנו שאת לא מציקה לי יותר?!" הוא צעק באכזריות
אנה: "אני..אני בבית חולים"
סמי: "מה קרה, החליטו להוציא לך את כל החיידקים הרוסיים שיש בך?!"
אנה: "די... תפסיק לדבר ככה" היא אמרה בנימה מתחננת והרגישה כמו סמרטוט. היא שנאה להרגיש ככה "עברתי תאונה, עם האוטובוס של הביצפר, אני בתל השומר אם בא לך לבוא"
סמי: "למה ניראה לך? יש לי דברים יותר חשובים ולא אכפת לי מימך בכלל, תפסיקי להתקשר אליי"
הוא ניתק.
אנה פרצה בבכי ומיטל חיבקה..
---
לא יכולתי לראות אותה ככה שבורה, שמעתי חלק מהשיחה בגללש אצלי בפלאפון שומעים הכל, הוא כזה בן זונה. חיבקתי אותה והיא המשיכה לבכות.
אני: "שילך להזדיין, סתם מטומטם! לא מעריך את מה שיש לו בידיים!"
אנה: "אני רוצה להפסיק להרגיש אליו דברים, אני רוצה לשכוח.. אני רוצה שהוא יעלם לי מהחיים" היא ניגבה את דמעותייה.
אני: "גאד, אני אשמה"
אנה: "מה? במה?"
אני: "שהבאתי לך להתקשר, לא הייתי צריכה, לא ידעתי שהוא כזה מגעיל"
אנה: "מה פתאום.. אולי אני כבר צריכה להבין שדיי, הוא לא בשבילי"
אני: "את צודקת! את צריכה להכיר מישהו אחר ולהמשיך הלאה!"
אנה: "אני..אני חושבת שהכרתי" היא אמרה וחייכה חיוך מבוייש
אני: "באמת? מי?" שאלתי בהתלהבות, כל כך רציתי שיהיה לה טוב. תמיד דרך העיניים שלה אני רואה את הסבל שבה, מגיע לה להיות מאושרת.
אנה: "ל..ליאור"
אני: "יה, שם יפה, מאיפה הוא?" שאלתי והיא חייכה "ליאור .. ליאור ליאור?!" חייכתי
אנה: "כן...."
אני: "יוו אתם כאלה מתאימים! מתי זה התחיל?"
אנה: "עוד ממזמן.. הוא רצה אותי ולא ממש רציתי.. ואתמול בגדנ"ע.. אבל שום מילה כן? שכבנו"
אני: "באמת!? יו... את..את רמגישה אליו משהו?"
אנה: "אני מרגישה אליו הרבה דברים" היא צחקה
אני: "תהיו ביחד"
אנה: "אנחנו עוד צריכים לדבר על זה וכאלה... אני..הוא..הוא כל כך שונה מהאחרים"
אני: "באמת שמתי לב שהוא השתנה קצת בימים האחרונים, בחודש האחרון"
אנה צחקה ואני המשכתי, "גרמת לילד להתאהב, סחטיין עלייך" חייכתי והיא חייכה גם, כל כך עשה לי טוב לראות אותה מחייכת.
---
"ומה עם שלי? היא גם הייתה בתאונה?" לירז שאלה את בן תוך כדי שהוציאה את הנייר הנצמד מהסנדוויץ' שקנתה לו.
בן: "לא.. היא הלכה יום לפני כולנו, היה לה קשה מידי להיות שם לפרינססה"
לירז: "סתם זונה.." היא הגישה לו את הסנדוויץ'
בן: "כן.. לא מבין בשביל מה היא עברה לפה בכלל.. תודה" הוא חייך
לירז: "אני מקווה שאתה אוהב טונה"
בן: "אני מת על טונה"
לירז: "מתי אתה משתחרר?"
בן: "עוד כמה שעות"
לירז: "אה.. ואנה?"
בן: "אין לי מושג, מיטל בדיוק עכשיו אצלה בחדר אני חושב"
לירז: "ברדיו אמרו שיש 16 נפגעים, איפה כולם?"
בן: "בחדרים אחרים.."
לירז: "מישהו שאני מכירה?"
בן: "אמממ בערך.. אבל לא רציני. נגיד שבירת יד, חתכים קטנים.. חלק כמוני עם חשש לשבר פנימי.. אבל..אני מאמין שהכל יהיה בסדר"
לירז: "בנאדם אופטימי אתה" היא חייכה ובדיוק הדלת נפתחה.
בן: "מה אתה עושה פה?"
...: "מה זה מה אני עושה פה?!" הוא בנאדם שאל בצעקה ומייד פרץ בצחוק "אתה הפאקינג קפטן שלי!"
הוא נכנס ועמד על יד המיטה.
לירז: "מי.. מי זה?"
בן: "תכירי, זה המאמן הסטלן שלי" הוא צחק
המאמן: "דיברתי עם הרופא בחוץ, אתה תצטרך קצת לנוח בבית"
בן: "באמת? למה? לכמה זמן?" הוא שאל בלחץ
המאמן: "אל תדאג, מקסימום שבוע, יש לנו 3 אימונים השבוע הזה, אנחנו נסתדר בלי קפטן"
בן: "אבל בלי קפטן זה קשה"
המאמן: "אין מישהו שהוא טוב כמוך"
בן: "יש... אורן"
המאמן: "אבל אחריי זה הסרט חוזר אליך, קאפיש? בלי שטויות" הוא חייך
בן: "אל תדאג, סמוך עליי"
---
"נו יאללה את באה?" משכתי את לירז אחריי שכיצאנו מבית החולים. תפסנו מונית וכל אחת ירדה בבית שלה. נכנסתי הבייתה, השעה הייתה 7 בערב, פתחתי את המקרר וחיממתי לי אורז עם תירז. הפלאפון שלי צלצל..
אני: "הלו?"
בן: "מאמי.."
אני: "בובי.. עכשיו נכנסתי"
בן: "אני משתחרר בסוף מחר בבוקר, רוצים להשאיר אותי לביקורת"
אני: "אה.. לא נורא, העיקר שתהיה בסדר"
בן: "חחח את לועסת לי באוזן"
אני: "סליחה" אמרתי בקול תינוקי עצוב
בן: "תמשיכי" הוא צחק
אני: "חח..אתה שם עם הסנדוויצ'ים המגעילים.. ואני עם האוכל של הבית"
בן: "רעה!"
אני: "סתם מאמי.. אתה בטח לא תבוא לבית הספר נכון?"
בן: "ברור שלא.."
אני: "רוצה שאני אבוא אליך מחר? אחרי בית הספר?"
בן: "אממ יש לי רעיון אחר"
אני: "מה?"
בן: "הרי מחר יום שישי, בואי נעשה משהו"
אני: "לא, אתה לא יכול לצאת מהבית ולהתאמץ, אסור לך!"
בן: "לא.. בואי אליי בערב, ב10 ככה.. נזמין סרט עם פופקורן.. תשני אצלי אם בא לך, רוצה?"
אני: "אממ..תן לי לחשוב על זה....."
בן: "ככה??"
אני: "סתם מאמי, בטח שאני אבוא"
דיברנו עוד טיפה ואז סיימנו את השיחה, אני המשכתי לאכול ואז ראיתי קצת טלוויזיה. כשהשעה הייתה 12 וחצי בלילה הרגשתי שאני ממש עייפה, עליתי לחדר שלי וישר נכנסתי לישון.
---
'נו.. כמה זמן..' אנה חשבה לעצמה והביטה בשעון, 08:56 בבוקר. הרופא נכנס והתיישב מולה על המיטה.
אנה: "נו, מתי אני משתחררת?"
הרופא: "מחר אני חושב, את צריכה עוד קצת להיות כאן"
אנה: "אבל..אבל כולם כבר השתחררו"
הרופא: "אני יודע"
אנה: "אז למה אני לא?"
הרופא: "אנה תקשיבי.."
אנה: "ומה עם הרגליים שלי? הן..אני..לא מרגישה אותן עדיין" היא אמרה בלחץ
הרופא: "אנה, תתני לי רגע לדבר"
אנה: "מה?"
הרופא: "אני לא רוצה להבהיל אותך.. אבל. אני כבר דיברתי עם אמא שלך והסברתי לה הכל, אני העדפתי לבוא ולדבר איתך על זה ביחידות"
אנה: "מה קרה?" היא שאלה בדאגה ושיחקה עם אצבעותייה בלחץ עם הקצה של הסדין
הרופא: "הפגיעה שלך הייתה נורא חמורה, את נפגעת בעצם הזנב, בחוליה שהתפקיד שלה..הוא..היא אחראית על ..על הרגליים, אני..אני מנסה לדבר איתך בשפה הכי פשוטה שיש כדי שתביני, אני לא אתחיל להסביר לך את כל המונחים ו.."
אנה: "ומה זה אומר?"
הרופא: "שאת..שאת כניראה לא תוכלי ללכת"
וווווווווווווווואה וואוההההה
מסכנה אננננה =[[[
המשךך דחופפפפפפפ
יאבאאאאאאאאאא איזה פרק ארוך !!
אבל אני עדיין לא מבינה את הקטע ההוא " שמיטל לא תשמע יותר .. "
מה כבר יקרה ? ומתי ?
תמשיכי לכתוב נשמה א ת כותבת מדהים !
מעללף [:
כל הזמן את משאירה אותננו במתתח P:
תמשיכי
ואי מהמהמהם......מסכנה.. :/
תמשיכיכיכי
מה?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!!?!?!
😕 😮 😕 😮 😕 😮 😕 😮 😕 😮 😕 😮
ואיי מסכנה אנה 😢 😢 😢
איזה חיים קשיםםם
איזה מסכנים הם..
ואיי איזה מזל שלבן לא קרה משהו רציני.. ממש נבהלתייי
חחח
ואיי תמשיכיייי
מתה על הסיפור שלך!!!!!!!!!!!!1
מואאאאאאאאאאאה
רחלוש =]]
יאאא תמשיכ.. איזה פרק ארוך.. א ה ב ת י ! ( :
בערב אני רוצה עוד אחחדד
פליזזז
יואאאאא.. \\: מסכנה אנהההה.. 😢
אבבבל לפחות בן בסדררר 😊
תמשיכככככי כמה שיותר מהררר 😉
יאאא כל פרק יותר יפאה מהשנייי נ.ש.ב.ע.ת!!
מחכה לעוווודדד אחחחדד 😛
אתר האהבה הישראלי