חחח כבר רציתי לחפש את הספר...
חחח הוא נשמממע ממש מעניין 😊
הממששךך
דחוף...
ואיי סיפור ממש ממש יפה!!!!!!!
תמשיכייי =]]
😛
עוד פרקקקקקקקקקקקקק
חחחחחחחחחחחחח
עוד פרק זהה מותחחח😮
עוד פרקקק ואיי המתח הזה הורג אותי חחח
מואאאאאאאאה תמשיכי בקרוב, עוד היום אם אפשר 😛
טוב ביו'ששש
פרק מעולה!!, למרות שהוא קצת קצר.. 😊
ואי השלמתי מלאאאא פרקיםםם
איזה מושלםםם
יש לך דימיוןן ..
אבל זה מדהיםם
המשששךך ((:
=פרק 89=
"חחח אז מה שאת אומרת פה בעצם, שיש לי חברה קרימינלית נכון?" בן אמר וצחק
אני: "אויש תשתוק!"
בן: "לא לא... עכשיו אני מרגיש מוגן" הוא חייך חיוך דפוק כזה "אם יש לי חברה שגונבת מבחן..."
אני: "יוווו אתה צוחק עליי! חצוף!" התנפלתי עליו בדגדוגים, לא עברה דקה ואני הייתי זאת ששוכבת על המיטה שלו, הוא עליי ואני רק מתחננת שיפסיק לדגדג אותי.
אני: "תודה רבה לך באמת" אמרתי בציניות כשהוא סוף סוף החליט לקום לי
בן: "מה יש לך את עצבנית בובי, זה היה בצחוק.." הוא עשה פרצוף עצוב וחיבק אותי אליו
אני: "טוב אני סולחת לך" חייכתי
בן: "סולחת? לי? על מה?" הוא אמר וכנסתי לו מכה בכתף
אני: "אוף .. אתה לא נחמד אליי כבר"
בן: "מה? למה מאמי?"
אני: "ככה, אתה בטח אוהב אותי פחות!"
בן: "מאיפה הבאת את השטויות האלו? אני אוהב אותך הכי בעולם.. ואני ממש לא אוהב אותך פחות! בכל יום שעובר אני רק מתאהב בך יותר נסיכה שלי" הוא חייך ונשק על שפתיי.
---
"אוי, מה זה? לאן זה נעלם לי?!" מאיה הקלידה כל מיני דברים במקלדת, אך שום דבר לא החזיר לה את המסמך החשוב שכרגע מחקה בטעות. היא יצאה מהמשרד בחוסר אונים, אם הבוס ידעה שהיא מחקה כרגע את המסמך עם כל ההוצאות של החודש האחרון, הוא יעיף אותה לעזאזל מהמשרד הזה.
"את יכולה אולי לעזור לי במשהו?" מאיה שאלה את המזכירה שהייתה בפתח המשרד
המזכירה: "במה?"
מאיה: "מחקתי בטעות..מ..מסמך חשוב מאוד, את חייבת לעזור לי להחזיר אותו"
המזכירה: "בדקת בסל מחזור?"
מאיה: "כן, זה לא שם! הוא פשוט נעלם לי מול העיניים!"
המזכירה: "האמת שאני רק עונה לטלפונים, קובעת פגישות ומעבירה דוחות, אין לי מושג.. אולי תנסי לשאול את.."
"מה הבעיה, מה קרה?" דורון התפרץ למשרד בדיוק כשיצא להכין לעצמו קפה. הוא אף פעם לא אהב להתנהג כמו מלך ולהגיד למזכירה שתלך להכין עבורו קפה, זה היה ניראה לו מיותר.
מאיה: "נכון המסמך עם כל ההוצאות של החודש האחרון? הוא..הוא פשוט נמחק לי, אני כניראה עשיתי משהו, וזה נעלם אני לא מוצאת את זה"
דורון: "בואי תראי לי"
דורון הלך בעקבות מאיה למשרדה, משתדל שלא להביט על ישבנה העסיסי, על הגוף המדהים שלה.
מאיה: "דורון! נו בוא" היא קראה לו כאשר נעצר בפתח המשרד
דורון: "אני רואה שעשית פה ממש שינוי.." הוא הביט סביבו. דורון היה רגיל למשרדים עם שטיח מקיר לקיר בצבע כחול כהה, קירות לבנים עם מזכרות ותעודות, שולחן עץ ענקי או בצבע שחור, כיסא מנהלים גדול מעור בצבע שחור ומחשב. החדר של מאיה היה שונה, איך שהיא עברה לשמרד היא ביקשה מהבוס לעשות כמה שינויים. את השטיח היא החליפה לשטיח בצבע ירוק בהיר בהיר, השולחן לצבע קרם, את הכסא בצבע ירוק מרגיע, את הקירות בצבע קרם עם פרחים צבעוניים..בצד החדר היא הציבה ספה ל2 אנשים בצבע וורוד זועק
מאיה: "כן, אני לא אוהבת שהמשרד רשמי מידי, קר כזה, הייתי חייבת להכניס בו קצת חיים" היא חייכה כאילו מתנצלת
דורון שהוקסם מהבחורה הזאת מייד העביר נושא, הוא לא רצה לגלוש איתה לנושאים מיותרים, הוא נשוי.
"אז, אז מה הבעיה, תראי לי" הוא אמר מבולבל. היא התיישבה על הכיסא ופתחה את התוכנה, הוא היה מאחורייה, נשען על השולחן, הם היו מאוד קרובים. הוא יכל להריח את הבושם הסקסי שנדף מימנה, את קרם הגוף שלה, את קרם השיער שלה..
מאיה: "אז הבנת?"
דורון: "מ..מה? תראי לי שוב"
מאיה: "אתה בסדר? משהו קרה?" היא הביטה בו בדאגה
דורון: "ל..לא...כן, הכל בסדר..פשוט..חשבתי על משהו" הוא חייך
מאיה: "אוקיי, אז תראה, הנה מסמך מספר 6, של חודש פברואר, החודש האחרון, ככה סתם נעלם לי, אני לחצתי פה.. רואה? וזה אמור להעביר אותו לתקייה שנבדקה, ופתאום זה נעלם.. זה לא בסל מחזור, ואני עשיתי חיפוש לקובץ הזה, ו..ופשוט הוא..הוא לא מופיע"
דורון: "בואי נראה.." הוא תקתק כמה דברים, לחץ על כמה תיקיות "הנה" הוא חייך חיוך מרוצתה כשמסמך מספר 6 הופיע על המסך
מאיה: "וואי, אתה גדול! איך עשית את זה?"
דורון: "כשאת לוחצת על ההעברה הוא מעביר אותו לתיקית "אישור", שם את שוב צריכה לאשר שהוא נבדק, ליתר ביטחון וזה... זה הכל"
מאיה: "וואי, ממש תודה דורון, הצלת אותי"
הפעם הם היו קרובים מתמיד, הוא לא יכל להתעלם מפנייה המתוקות, הוא הרגיש את נשמותייה על שפתיו, ושכבר לא יכל להתעלם הוא פשוט נישק אותה.
---
בן הסיע אותי הביתה, נפרדנו לשלום ואני עליתי לחדר שלי מייד. השעה הייתה כבר 8 בערב ומישום מה הייתי מאוד עייפה, אבל הייתי חייבת לקרוא עוד קצת מהספר. החלפתי במהירות למכנס ארנינג וחולצה ארוכה מחממת, העלתילי לחדר כוס קולה גדולה וביסלי, שכבתי על המיטה והמשכתי לקרוא..
'אף אחד לא ידע שהייתי מליארדר, לא סיםרתי לילדים, לשכנים, לעוזרים, ואפילו לתורמים שהתיחלו לתרום מחדש. לא הייתי צריך את התרומות האלה אבל מה כבר יכולתי להגיד להם? רציתי לשמור את כל העניין בסוד. תמיר, ילד קטן בן 6, אומץ סוף סוף. הוא היה בין הילדים שהכי נקשרתי אליהם. אהבתי את כולם אבל היה בו שמהו מיוחד, כמו שהיה בלורן. היו לו עיניים חומות חודרות, שיער שחרחר פרוע, והחיוך שלו? היה הכי כובש בעולם. הוא אומץ להורים אמריקאיים, אמידים, שמחתי כל כך שהוא נבחר על ידי משפחה טובה, אני בטוח שהחיים שלו יהיו עוד יותר טובים מעכשיו'..
המשכתי לקרוא וכבר הגעתי לעמוד 400 ומשהו, זה היה ממש מעניין. הוא סיפר על החיים בבית היתומים, על העסקים שהיה עושה, על הילדים.. כולם היו ממש קמסימים ותוך כדי הקריאה התאהבתי בכולם. הייתה שם את הילדה הקופצנית, את הילד המופנם, את הילדה הביישנית ואת הילד החכם. כולם היו שם בני 5-17 בערך.. רק לורן הייתה הכי קטנה.
'באחד הימים העוזרת נכנסה לאחד החדרים שהיה בעצם מהשרד שלי, היא הניחה על שולחני ערימת מכתבים. כל שבועיים בערך הייתי מקבל מכתבים מילדיםש עזבו את בית היתומים, מתורמים, מאנשים שהתעניינו בביתה יתומים, מאנשים שמחפשים את ילדיהם ויש בהם אולי קתווה קטנה שהם נמצאים בבית היותמים הזה. הכי אהבתי לקרוא את המכתבים של הילדיםש עזבו. כל אחד סיפר איך החיים שלו נראים עכשיו, איך המשפחה החדשה, או למשל אלה שהיוא כבר בני 18 פלוס ועזבו מרצונם סיפרו איפה הם גרים.. הם סיפרו על הלימודים שלהם, על העבודה שלהם, הייתי כל כך גאה בהם. סיימתי לקרוא את 24 המכתבים ואז ראיתי שיש מכתב נוסף. לא היה עליו שם, כתובת שום דבר, רק מעטפה לבנה. פתחתי אותה בסקרנות ובפנים היה דף פוליו רגיל. פתחתי אותו והתחלתי לקרוא -
"ג'ון היקר, אני לא יודעת אפילו מאיפה להתחיל. האמת שאני בכלל לא יודעת אם אתה זוכר אותי, זה היה לפני כמה חודשים טובים. אני הנחתי בפתח ביתך תינוקת קטנטנה, אני אמא שלה. אתה בטח חושב שאני האישה הכי אכזרית ביקום אבל אני באמת שלא כזאת. אני בחורה צעירה, אני רק בת 18 וחצי. לפני שנה+ אני נכנסתי להריון מהחבר שלי, אנחנו ביחד כבר שנתיים.. אני לא ידעתי את זה וגיליתי את זה רק אחריי חודשיים, הורי כעסו כי לא היה לנו כסף להפלה והעיפו אותי מהבית.. הוריו של החבר שלי בסכסוךף איתו ולא היה לנו למי לפנות. שכרנו דירת חדר קטנטנה, חצי שעה הליכה מימך, ושם ילדתי 2 בנות מקסימות אבל לא יכולתי לגדל אותן. בקושי היה לנו כסף לאוכל, בגלל זה הייתי כבר על גבול האנורקסיה אחרי הלידה, לא יכולתי אפילו להניק אותן. אחת התינוקות הייתה מאוד חולה והייתי חייבת לטפל בה, השנייה.. אני..אני לא יכולתי לתאר את החיים שלה איתנו, הייתי חייבת לדאוג לה למקום טוב. שמעתי עליך המון תגובות טובות וידעתי שזהו המקום המושלם בשבילה. אך לפני 3 שבועות קרה משהו בלתי צפוי, אנחנו זכינו בלוטו. אני יודעת, זה נשמע דבר לא הגיוני. אומנם זה לא סכום ענקי שאני יכולה להחשיב את עצמי ואת בעלי לעתיד כמליונרים, 1 וחצי מליון. אנחנו מתכוונים לשלם בזה חובות, לקנות בית נורמלי. גם את התינוקת השנייה התכוונתי למסוןר, אלך נקשרתי אלייה בזמן שטיפלתי בה. אני רוצה לבקש מימך את התינוקת השנייה בחזרה, עכשיו אני כן יכולה לדאוג לה, עכשיו אני יכולה להיות אמא טובה. אני אגיע בעוד שבוע מהיום, אני מקווה שהיא בסדר ושהכל טוב איתה.
באהבה."
זעמתי. קרעתי את המכתב לחתיכות והשלחתי אותו אל האשפה. לא האמנתי שזה מה שהיא רוצה. אז, היא יכלה טוב מאוד למסור את אחת התינוקות שלה, אבל פתאום כשיש לה כסף היא רוצה אותה בחזרה? פתאום היא מבטיחה להיות אמא טובה? אני לא אתן לזה לקרות! כל כך כעסתי, הייתי חייב למצוא ללורן בית אחר בפחות מ7 ימים. דאגתי לטלפן לכל בנאדם שידעתי שרצה תינוקת, לכל האנשים, המוסדות, התורמים. עם כל הקושי להיפרד מלורן.. אני לא יכול לתת לה לחזור לאמא כזאת רעה. היא יכלה לבקש עזרה בזמנו, היו דואגים לה, אני הייתי עוזר לה, אבל ככה סתם לזרוק את הילדה שלך? אני לא האמנתי שזה מה שהיא רוצה עכשיו, לקחת מימני את לורן.'
סגרתי את הספר והתכסתי בשמיכה, חיכיתי כבר שיגיע הבוקר כדי שאוכל להמשיך לקרוא.
---
אנה התעוררה מהצעקות שמהן הייתה מתעוררת כל בוקר. כרגיל, יוליה לא רצתה ללכת לגן, אמא צרחה עלייה בטענה שהיא מאחרת עלבודה ושאם יוליה לא רוצה ללכת שלא תלך אבל היא תקבל עונש. היא קמה מהמיטה באיטיות ופתחה את הארון.. אורן עם 4 דלתות, הרבה מדפים וארון לתלייה. אבל רק במדף אחד היא השתמשה, הרי בקושי היו לה בגדים. היא הוציאה דגמ"ח שחור רגיל וזרוק, חולצה שחורה ארוכה ומעל סווצ'ר שחור זרוק, את נעלי הסקייט שלה היא נעלה במהירות. היא לקחה את התיק ויצאה מהבית. כל הדרך באוטובוס היא הביטה דרך החלון, חושבת איך החיים שלה היו נראים אם היא הייתה נולדת למשפחה אחרת. משפחה עם קצת יותר כסף, קצת יותר אהבה, יותר תמיכה, יותר אהבה. כשהגיעה לבית הספר ליאור קפת עלייה בחיבוק ענקי וטען שהם צריכים לדבר.
אנה: "אפשר יותר מאוחר?" היא פיהקה
ליאור: "אבל יש עוד 10 דקות עד לצלצול"
אנה: "אני אנצל את זה לשינה" היא מלמלה ונכנסה לתוך מבנה בית הספר. לא היה לה כח לכלום, אפילו לא לליאור שיצא לה לחשוב עליו יותר מידיי בימים האחרונים. היא הייתה יותר מידי מדוכאת, אפילו חשבה לחזור הבייתה וללכת לישון אבל ידעה שאז היא תחטוף עלה ראש מאימה. למרות שלאימה לא אכפת מימנה. הרי לא אכפת לה אם היא תבריז, תאחר, תקבל נכשלים. העובדה שהמורה של אנה מתקשרת אלייה ושואלת אם הכל בסדר עם אנה, למה היא מאחרת, מבריזה, מה יש לה מציקה לה. היא שונאת שמתערבים בחיים שלה ושל שתי בנותייה. היא תמיד מצאה באנה כאשמה לכל הבעיות.
היא התיישבה במקום שלה בכיתה הריקה והניחה את ראשה על השולחן.
---
נכנסתי הבייתה וזרקתי את התיק על הספה, זה היה יום מעצבן יותר מידיי. 3 שעות מתמטיקה, שעתיים הסטוריה ושעתיים לשון. הייתי ממש עייפה.. אבל הייתי חייבת להמשיך לקרוא, אפילו שקראתי קצת בין השיעורים. התיישבתי על הספה והמשכתי לקרוא.
'כעבור 4 ימים הגיעו אליי זוג נשוי. הם נכנסנו לשמרדי וסיפרו על הבעיה שלהם בלהביא ילדים. ריחמתי על האישה, כזאת צעירה וכבר עקרה. הם היו משפחה עם כסף, בית, הכל. הם היו מושלמים בשביל לורן. בדרך כלל אני לא ממהר לתת את הילדים, אני עורך בירורים שלפחות לוקחים חודש, אבל הפעם מיהרתי לדאוג ללורן לבית יותר מידי. םה חתמו על המסמכים וככה נפרדתי לשלום מלורן. מה שהם לא ידעו שבכל 14 השנים ההבאות אני דאגתי שאחרי לורן יעקבו 2 מהעובדים שלי. נדב ויגאל. הם עקבו אחרי הדירות שהמשפחה עברה, אחרי עבודתם, אחרי היחסים בבית. כל בוקר הם ליוו את לורן מבלי שתרגיש אל בית הספר, ומישם בחזרה הבייתה. הם ידעו הכל. לפעמים הייתי מבקש מהם גם לצלם אותה..בכלפעם שהיו מביאים אליי את התמונות הייתי מתרגש. איך היא גדלה, איך היא נהיית יפה עם השנים. שערה החום ארך עם השנים והגיע כבר עד מותנייה, כבר היה לה חבר, שגדול מימנה בקצת, כל כך שמחתי בשבילה שהכל מסתדר לה.'.
---
וככה עברו להם יומיים. הגיע יום רביעי, ה1.3, אני ובן 4 חודשים ביחד:] את הספר כבר לא קראתי במשך יומיים, מאותו יום שקראתי אותו בסלון לא מצאתי אותו.. לא היה לי זמן לפחש אני בטוחה שהוא נמצא בחדר, או איפה שהו בבית. השעה הייתה 6 וחצי בערב ואני התארגנתי לכבוד הפגישה שלי עם בן. קבענו ללכת לסרט ואחריי זה לאכול משהו בטיילת, אולי אני גם אשן אצלו, ניראה. לבשתי מכנס שחור צמוד ויפה, חולצה לבנה צמודה ארוכה עם קצת מחשוף ומגף שחור רגיל. התאפרתי וירדתי לסלון לחכות לבן שיגיע.. אמא בנתיים ישבה וצפתה בטלוויזיה. חישפתי את הספר מתחת לספה, בין הכריות, בסיפריה על יד פינת האוכל..
אמא: "מה קרה מיטל?"
אני: "תגידי.. אולי ראית פה ספר?... עבה כזה?"
אמא: "כן, שלשום"
אני: "וואי יופי! הוא נעלם לי, איפה שמת אותו?"
אמא: "זרקתי אותו"
מדהייים המשךךךך החולה זאת נועה נכון???
מדהים מדהים ועוד פפעעם מדההים!#@
אהבתי כ"כ..וכבר מבינים לאן הכיוון של השילוב עם הספר הולך..
אהבבתתי ההמוונני המווננים!!@$#
שיהיה חג ששמח אברילה מותתק שלי!😊
נעלמת בזמן האחרון..קרה משהו?
QUOTE (smallgirl @ 17/12/2006) מדהייים המשךךךך החולה זאת נועה נכון???
תודה😊
ואני לא יכולה לגלות.. 😉
QUOTE (oshri_Ok @ 17/12/2006) מדהים מדהים ועוד פפעעם מדההים!#@
אהבתי כ"כ..וכבר מבינים לאן הכיוון של השילוב עם הספר הולך..
אהבבתתי ההמוונני המווננים!!@$#
שיהיה חג ששמח אברילה מותתק שלי!😊
נעלמת בזמן האחרון..קרה משהו?
תודה ענקית בובי שלי😊
וקרו המון דברים..
אתר האהבה הישראלי