=פרק 87=
ככה עברו להם כמה ימים. אני הרגשתי כמה בן מנסה להקדיש לי את כל הזמן שהוא יכול לתת לי, עם כל האימונים האלה בקושי היה לו זמן לעצמו.
---
"אוף, אני מתה שהישוער הזה יגמר כבר!" לחשתי ללירז שישב לידי
לירז: "כן, כמה כבר היא יכולה לחפור?" היא אמרה את זה קצת בקול... מה שגרם למורה מייד לשים לב.
המורה: "לירז, אני מבינה שהשיחה בינך לבין מיטל קצת יותר מעניינת ממלחמת העולם הראשונה, נכון?"
לירז: "נכון.." היא צחקה ואני עוד איך שהוא התאפקתי
המורה: "את לא חושבת שאת קצת חוצפנית? יש לכם בגרות השנה! תתעוררו!"
לירז: "טוב מה את רוצה, זה לא שאני לא לומדת.."
המורה: "לא מעניין אותי! בשיעורים שלי את תכבדי אותי ולא תדברי! אני לא אתן לך לעשות בגרות!"
אני: "אוי, כאילו שמותר לך בכלל! אל תאיימי סתם.."
המורה: "טוב, נמאס לי, שתיכן - החוצה"
אני: "ביי ביי" קמתי ויצאתי ולירז אחריי.
לירז: "היא ממש מופרעת"
אני: "כן, יש לה משהו.. חולת נפש" צחקנו וירדנו לקפיטריה.
הזמנו בורקס גבינה ועשינו חצי חצי, בכל זאת, מנסות לשמור על הגזרה:]
לא עברו 5 דקות ובן נכנס יחד עם ליאור.
אני: "גם אותכם העיפו?"
בן: "כן, אבל זה לא מזיז לי.. יודעת מה כן מזיז לי?!" הוא צעק בהתלהבות ואני ולירז הבטנו בו מבולבות
אני: "מ..מה?"
בן: "ש...עברתי את הטסט!!!!!!! עברתי את הפאקינג טסט!!" הוא צרח ואני יכולתי להישבע שכל בית הספר שמע אותו
אני: "יוווו... מאמי" קפצתי וחיבקתי אותו חיבוק ענקי
---
ג'פרי חיכה לנועה מיחוץ לבית הספר, כשהיא הגיעה היא נכנסה מייד והם התחילו לנסוע.
נועה: "ג'פרי, עוד מעט פורים!" היא אמרה בהתלהבות
ג'פרי: "אני עברתי את הגיל הזה..." הוא מלמל ופנה שמאלה בפנייה
נועה: "אין לחג הזה גיל! זה רק של שמחה! חג של כייף! את חייב להתחפש.."
ג'פרי לא אמר כלום ורק צחק.
נועה: "אז היום יש לי פגישה עם הפסיכולוג" היא אמרה פתאום
ג'פרי: "ואת מוכנה לזה?"
נועה: "אין מה להיות מוכנה. בטח הוא יציק לי וישאל אותי שאלות, ועל כל מה שאני אגיד הוא יאמר 'ומה את חושבת לגבי זה?'" היא פרצה בצחוק וכך גם ג'פרי.
ג'פרי: "זה לא ככה, את רואה יותר מידיי סרטים" הוא חייך "הוא יקשיב לך, ידבר איתך, הם באמת עוזרים"
נועה: "אתה חושב?"
ג'פרי: "אני בטוח! חוץ מיזה, את תמיד יכולה להפסיק את הטיפולים אצלו אם את רוצה.. זה לא חובה, פשוט ההורים שלך חושבים שזה ממש יכול לעזור לך"
נועה: "תודה ג'פרי.."
ג'פרי: "על מה?"
נועה: "על הכל" היא חייכה וג'פרי שתק. הוא עדיין לא היה רגיל שהוא ונועה ככה פתוחים זה עם זו. זה לעולם לא היה ככה. הוא גם, כמו הרבה אחרים, מפחדים ליום שנועה תיזכר בהכל.
---
אורית ישבה במשרדה, מקלידה במהירות על המקלדת ומידי פעם מסתכלת על המסך לראות שהיא אל טעתה בשום מילה. הטלפון שצלצל הפריע לה והיא החליטה להתעלם.. אך כאשר הוא לא הפסיק לצלצל שוב, ושוב ושוב היא החליטה לענות
אורית: "הלו?" היא אמרה בעצבים אל השפורפרת
...: "שלום, אני מדבר עם אורית וו..."
אורית: "כן כן נו, מי זה?"
...: "מדבר יורם שטרן, ממשטרת ישראל, אני.. אני רציתי להחליף לך כמה מילים אם לא אכפת לך.."
אורית: "בקשר למה? אני בעבודה עכשיו, את די מפריע לי למען האמת.."
יורם: "אני במקומך לא הייתי מדבר בצורה כזאת.. אני מבקש מימך להגיע לתחנת המשטרה בת"א, זו רק חקירה קטנה"
אורית: "בקשר למה אבל?"
יורם: "תבואי ותדעי הכל"
אורית: "אני לא באה ככה סתם! כל דקה בחיים שלי חשובה, תגיד לי בקשר למה ה..החקירה הזאת.."
יורם: "מה את אומרת, נחמד מאוד שאין לך זמן, אבל עם כל הצער שבליבי אני מבקש מימך להתייצב מחר בשעה 9 וחצי בבוקר בתחנה" הוא אמר בקול ציני שהתחלף לעצבני
אורית: "טוב, בסדר! למה אתה מתעצבן?"
יורם: "אנשים כמוך, גורמים לי.. לעצבים"
אורית: "אני שמחה ל-שמוע!" היא עצקה וניתקה לו בפרצוף, "חצוף הבנאדם!".
בתוך תוכה היא ידעה טוב מאוד על מה החקירה, עכשיו היא הייתה צריכה לעזוב את כל המסמך שהדפיסה במשך השעתיים האחרונות ולחשוב על תוכנית.
---
אני - את מאמינה שאני ובן עוד 4 ימים 4 חודשים ביחד?!
*כתבתי בהתלהבות לנועה*
נועה - באמת?! שיהיה לכם המון מזל טוב😊
אני - תודה! מה איתך ועם שגיא?
נועה - הכל מצויין, אני כל כך אוהבת אותו! אין לך מושג..
אני - איך אני שמחה בשבילך..😊
נועה - תגידי..יצא לך לשמוע מאלירן אולי?
אני - לא ולמה את שואלת?!
נועה - סתם.. עניין אותי מה איתו..
אני - אה.. אוקיי..
~*~*~
דיברנו עוד טיפה ואז כיביתי את המחשב, רציתי קצת שקט.
היא הזכירה לי את אלירן, משהוש בכלל לא עשה לי טוב. נזכרתי בכל הרגעים שלי ושלו ביחד, איך שהתחלנו להיות חברים, הנשיקה הראשונה שלנו ביחד.. מסיבת יופ ההולדת שלי.. אבל פאתום כל המחשבות והזכרונות הטובים התחלפו בזכרונות הרעים, שהוא הרים עליי יד, הצעקות, הריבים, הבגידות..
הוצאתי את הספר מהמדף שעל ידי ופתחתי אותו בעמוד הראשון, "חיים אחרים", הספר הזה יושב אצלי כבר חצי שנה סתם ככה ואפילו לא פתחתי אותו.. אחת הסיבות בטח בגלל שהוא בעל 600 עמודים..נזכרתי איך הספר הגיע אליי, בצורה ממש מוזרה. יום אחד, יום רגיל בבית הספר, בסוף שנה שעברה, אני חוזרת הבייתה, פותחת את התיק כדי להכין שיעורים ורואה שם חבילה עטופה בנייר עטיפה וורוד.. היה כתוב עליו 'למיטל באהבה'. פתחתי מייד אתה עטיפה וראיתי את הספר הזה, לא הבנתי איך הוא הגיע אליי, מי הניח אותו בתיק שלי.. אף פעם לא משמ היה לי זמן לקרוא אותו, תמיד דחיתי את זה עד ששכחתי מימנו לגמריי. סגרתי את הספר וקראתי את התקציר:
'סיפורה המדהים של תינוקת הננטשת על ידי אימה הענייה ומאומצת על ידי משפחה עשירה. הסיפור מכיל רומן אהבה יפייפייה, הומור, מתח ועוד הרבה דברים.' הפכרתי אתהספר כדי לראות מי הסופר, "ג'ון ווינסטון".. גם עליו היה כתוב בקצרה..
'ג'ון ווילסון, יליד 1962, גדל בדרויט עד גיל 15. בגיל 16 הוא עזב את בית הספר ועבר לניו יורק, שם עבר במשך 4 שנים בעבודות מזדמנות. בגיל 20 עלה לארץ ישראל לסבו וסבתו בעיר תל אביב, הוא השלים בגרויות, למד 3 שנים באוניברסיטה הפתוחה ולאחר מכן החל להתנדב בבית היתומים "פינת האהבה" בשכונת מצוקה בתל אביב. כעבור שנתיים הוא נבחר לנהל את בית היתומים והתחיל לעבוד על ספרו הראשון, "חיים אחרים" שיצא במהדורה של 50 ספרים בלבד, אותם חילק ל47 היתומים. עוד ספר הוא שמר לעצמו, אך מה עם עוד שני הספרים הנותרים?'.
האיש הזה באמת עניין אותי.. היה בו משהו מושך. הוא אומנם היה די מבוגר בן 40 ומשהו? אני מניחה, אינ לא טובה בחשבון, אהה.. סליחה, מתמטיקה, אבל הוא היה שונה. שערו היה בלונדיני שטני, פרוע, רואים שהוא לא אוהב להסתפר או להסתרק.. עיניו היו ירוקות וגדולות.. היה משהו במבט שלו.. אני לא יכולה להסביר את זה. בדיוק איך שבאתי לקרוא את השורה הראשונה בפרק הראשון הפלאפון שלי צלצל
"הלו?"
בן: "מאמי!"
אני: "יפה שלי.. מה נשמע?" שאלתי תוך כדי שהחזרתי את הספר בחזרה למקומו, אני כבר אקרא אותו בהזדמנות אחרת
בן: "סבבה.. יו אני עדיין לא מאמין שעברתי.. עכשיו רק חודשיים מלווה.. וזהו.." הוא צחק
אני: "איך אני שמחה בשבילך!.."
בן: "בא לך לבוא אליי היום?"
אני: "אממ סבבה, מתי?"
בן: "בואי עכשיו" הוא צחק
אני: "אממ טוב, עוד חצי שעה אני אצלך"
בן: "אז יאללה, ביי בנתיים אהובתי"
אני: "ביי מתוקי.."
---
בן ישב בחדרו על המיטה, משחק מסירות בכדורגל עם הקיר שמולו. בכל פעם שהכדור נפל על הרצפה הוא קם בעצבים, הרים אותו וחזר לתנוחה שלו על המיטה. 'מתי כבר היא תגיע, מתי גבר היא תגיע' הוא חשב לעצמו. 'אבל ראית אותה היום בביצפר, לפני 3 שעות!', קול אחר אמר לו בתוכו. 'אוי שקט! אני אוהב אותה, מיצידי לבלות איתה כל שנייה בחיים האלה' הקול השני החזיר.. דפיקות חלשות על דלת חדרו קטעו את מחשבותיו, הוא קם ומיטל נכנסה וקפצה עליו בחיבוק ענקי.
מיטל: "מה קורה יפה שלי?"
בן: "בסדר בובה.. את רוצה לשתות?"
מיטל: "קולה" היא חייכה, אותו חיוך שהמיס אותו בכל פעם מחדש.
בן: "טוב אני כבר בא" הוא החזיר חיוך וירד למטה, כעבור 2 דקות הוא חזר עם שתי כוסות קולה ושקית תפוצ'יפס. הם ישבו על המיטה, בלי נעליים, אכלו ושתו.
מיטל: "רגע, אז כמה זמן זה המלווה?"
בן: "חודשיים, ואז אני יכול לנהוג לבד"
מיטל: "שלא תעשה שטויות הא?"
בן: "מה זאת אומרת?"
מיטל: "אני אומרת.. ש..שיש הרבה נערים שעוד לפני שנגמר להם המלוה נוסעים לבד... וגם אחרי שהוא יגמר ותוכל לנסוע לבד, תיסע בזהירות.. טוב?"
בן: "מבטיח מתוקה שלי.."
מיטל: "א..אם יקרה לך משהו, אני לא יודעת מה אני אעשה"
היא חיבקה אותו חזק.
---
אורית נכנסה לביתה, ומייד הלכה לחדרה. היא התשפטה במהירות ונכנסה לדוש, תחת המים החמים.
'מה עלזאזל החוקר הזה ישאל, איך יכול להיות שעדיין אין לי תוכנית?' היא שאלה את עצמה 'אני פשוט אגיד שאני לא מכירה את החיים הזה וזהו.. לא.. אבל אם הוא ישאל את דורון? השוטרים האלו מסוגלים לכל דבר!' היא שמעה את דלת הבית נפתחת והבינה שזה דורון, לפי הרעש של צרור המפתחות הגדול שלו. היא מהירה לסיים וכאשר סיימה היא התנגבה, לבשה חוטיני לבן סקסי ומעל חלוק לבן, זה חייב לעבוד עליו הפעם. היא יצאה בעדינות מחדר המקלחת, מייבשת את שערה, נכנסה בעדינות אל הסלון, דורון ישב ובהה בטלוויזיה. היא מייד התיישבה על ידו..
אורית: "דורוני.. איך היה בעבודה?" היא ליטפה אותו והוא זז לצד השני של הספה
אורית: "תפסיק להיות כזה, נו.."
דורון לא אמר כלום, הוא קם והלך לחדר.
---
הייתי אצל בן עד שעה 10 בלילה, היה כל כך כייף. הוא ליווה אותי הבייתה, נכנסתי וההורים כבר היו בחדר. עליתי במהירות לחדרי, החלפתי למכנס טרנינג ירוק וחולצה ארוכה לבנה, ירדתי למטה, הכנתי לי שוקו חם ועליתי איתו למעלה. לא ממש היה לי מה לעשות, החלטתי לקרוא את הספר. התיישבתי על מיטתי, השוקו על השידה לידי.. התכסתי בשמיכה ופתחתי את הספר בעבוד הראשון.
'הכל התחיל כשהייתי בן 8, מהנקודה הזאת בחיי אני זוכר כמעט הכל. הייתי גר עם אבי, וולף בדירה ישנה בדטרויט. דטרויט הייתה עיר ענייה, אבל אהבתי אותה. האוויר היה נעים, מזג האוויר תמיד היה מושלם. למרות כל הקשיים בלהשתלב במקום מצאתי לי את החברים שלי. ג'ק, היה כושי, הוא היה גדול מימני בשנתיים. הוא בעצם לימד אותי איך לשרוד. אבא היה עובד במפעל להכנת רהיטים, מן נגריה כזאת, אבל זה היה בעצם מפעל, משהו ענקי. השכר שהוא קיבל לא היה משהו, בכלל לא הספיק לנו לכלום. ג'ק עזר לי בכל דבר שהייתי רציך, הוא לימד אותי כיצד לגנוב מדטלף, בעל המכולת השכונתית. הוא היה כזה קמצן! כל פעם שהייתי מבקש מימנו שאריות של בשר, או גבינה, אפילו מקולקלת הוא היה מעיף אותי באיומים. עד שהבנתי איך גונבים, למדתי את זה די מהר וג'ק אמר אפילו שאני כישרון מלידה בקטע הזה. בבית הספר אף פעם לא הייתי תלמיד מצטיין, למרות שהייתי חכם, כל המורות אמרו לי שיש לי פוטנציאל וחבל שאני לא ממש אותו, רק יותר מאוחר הבנתי שזה קלישאה שהן מוכרות לכל תלמיד. הרבתי להבריז, לאחר, להפריע. בגיל 13 העיפו אותי מבית הספר. הייתי חודש שלם בבית. כמו כל ילד, נער, בלי עיסוקים התחלתי להסתובב הרבה ברחובות. אבא היה עובד מ9 בבוקר עד 11 בלילה, ככה שבקושי היה יוצא לי לראות אותו. זו בערך התקופה בה התחלתי להשתמש בסמים, רק חשיש, פה ושם.'
הסיפור מאוד עניין אותי, אך לא הבנתי מה הקשר בין התקציר שקראתי לתוכן. המשכתי לקרוא ובלי לשים לב כבר הייתי בעמוד 74.
'לאחר שהוא מת, לא נשאר לי אף אחדש בעולם. אמא נטשה אותנו כשהייתי בן שנה, אני אפילו לא זוכר אותה, רק מתמונות. אבא תמיד היה אומר שהיא הייתה אישה מאוד מפוקפקת. עכשיו, כשגם אבא מת, אין לי מה לחפש בעולם הזה, או במיוחד, במקום הזה, דטרויט. מייד רצו להעביר אותי לבית יתומים, אני ניצלתי את זה וברחתי עוד לפני שרשמו אותי שם.....'
המשכתי לקרוא, והמשכתי לקרוא, לא יכולתי להפסיק! השעה הייתה כבר 1 וחצי בלילה..
'וככה חייתי לי 4 שנים, לבד, עובד בעבודות זמדמנות. פעם מוכר בקיוסק, פעם בניקיון.. אבל לפחות הצלחתי להחזיק דירת חדר קטנה באיזור נידח ועני. שמרתי על כל פרוטה, לכל סנט היה משמעות עבורי. ידעתי גם אנגלית וגם עברית, אודות לשורשים שלי. באותה תקופה חזרתי להיותב קשר עם סבי וסבתי, שגרו בישראל. הם תמיד ניסו לשכנע אותי לבוא לישראל, שזה מקום מדהים, שאני אגור איתם והכל יהיה בסדר. אבל פחדתי. פחדתי להיקשר לעוד אנשים, ובסוף אולי אני אאבד גם אותם. לא רציתי עוד אכזבות בחיים.'.............
פאק, אני בעמוד 157.. זה כל כך מעניין
'איך שנחתתי בישראל, ידעתי בדיוק על מה סבא וסבתא דיברוץ האווירה הייתה שונה, האנשים היו שונים.
גרתי אצלהם במשך 3 שנים, בזמן הזה הספקתי ללמוד 3 שנים באוניבסיטה, הם הכריחו אותי, אמרו לי שזה יתרום לי בעתיד. הם לא היו עשירים, אבל המצב הכלכלי שלהם היה בסדר. כשסיימתי ללמוד מצאתי לי עבודה בתור פקיד בנק, הרווחתי 5 וחצי אלף לחודש, החיים היו נהדרים. חצי שנה לאחר מכן סבתי נפתרה ממחלת לב קשה.. כעבור חודשיים סבי נפטר גם. הוא לא היה יכול להמשיך בלעדייה, הוא הרגיש שאין לו עוד בשביל מה לחיות, אפילו לא בשבילי. הוא לקח כמות גדולה של כדורי שינה. אני עד היום לא מסוגל לדבר על זה כמעט. החיים כבר לא היו אותו הדבר, התחלתי להחסיר ימים בעבודה, הייתי כל כך עצוב שבקושי הייתי מקלח... הפיטורים ל איחרו להגיע, וככה מצאתי את עצמי שוב, ברחובות, לאחר שעיכלו את הבית, בלי אוכל, בלי כסף, בלי כלום. כל מקום עבודה שניסתי להתקבל אליו, דחו אותי. אמרו לי ש3 שנים לימודים זה לא מספיק, וגם כי "אני ניראה אדם מפוקפק". כעבור כמה שבועות ברחובות מצאתי את האור בחיים שלי. התהלכתי בשכונת עוני בתל אביב עד שבניין אפור קלט את מבטי. "בית היתומים, מנראו". נכנסתי פנימה, המקום היה נוראיץ הכל היה מסריח, ישן, מלוכלך. שאלתי עם מי אפשר לדבר שם בקשר לעבודה והפנו אותי אל המנהלת, רוז. אוי, היא הייתה רעה, אבל הצילה אותי. היא מייד קיבלה אותי לעבודה, בישלתי וניקיתי עבור הילדים. 300 שקל בחודש. זה מה שקיבלתי. אבל לפחות היה לי איפה לגור, איפה לישון, איפה לאכול. לפעמים המצב היה מתדרדר, התורמים הפסיקו לתרום, נאלצנו לצמצם בארוחות, היו ימים שאפילו חשמל לא היה. 38 ילדים מסכנים, שננטשו, חלקם יתומים.. חלקם גדלו ברחובות והגיעו לשם. ככה עברו הימים. בבוקר אחד אני מקבל טלפון, מישהו שהציג את עצמו כמיכאל זריף. הוא אמר שהוא חייב להיפגש איתי ואני כמובן הסכמתי. לקחתי מונית אל הכתובת שנתן לי, הגעתי לבניין משרדים ענקי, עליתי לקומה ה8, לחדר מספר 85 - 'מיכאל זריף, עורך דין'. נכנסתי והוא מייד הבין שאני ג'ון.
"אתה כל כך דומה לסבא שלך".. הוא חייך. ישבנו בערך שעתיים, הוא הסביר לי שסבי וסבתי לא היו אנשים רגילים. כשסבי היה צעיר יותר הוא זכה בתחרות לוטו כזאת, בארה"ב, הוא זכה ב100 מליון דולר. הוא השתמש רק ב10 מליון דולר והפך להיות אחד מסוחרי הנשק המוכרים בעולם. הוא היה פאקינג מלייארדר.
הוא חסך את הכל ולא הסכים לבזבז על שום דבר, הכל היה אמור לעבור אל וולף, אבי. אך מכיוון שוולף נפטר, הכל עובר אליי. כל כךה רבה כסף שיכולתי לא לעבוד במשך כל חיי, כל יום לקנות בגדים באלפי שקלים, לאכול בכל המסעדות היוקרטיות ולגור במלון הכי יקר בלאס ווגאס. הוא החתים אותי מייד על הרבה מסמכים, נתן לי את חשבון הבנק. הייתי המום. לא סיפרתי על כך לאף אחד, רציתי לחכות עם זה, לקחתי לעצמי חודש לחשוב על הכל, מה אניא עשה בכסף הזה, מה אני אעשה בחיי. בנתיים המשכתי לעבוד בבית היתומים, לא סיפרתי דבר. בחודש הזה רוז החליטה שנמאס לה, היא פשוט לקחה את רגלייה ועברה לצפון. השאירה אותי עם 45 ילדים. לא ידעתי אם אני מוכן לאחריות הזאת, מה אני צריך להיתקע עכשיו עם כל החרא הזה?! ידעתי שאני יכול לעזוב, לא הייתי אחראי עליהם, לא חתמתי על שום דבר. אבל משהו בתוכי לא נתן לי ללכת. כעבור 3 חודשים בהניין האפור והמתפרק הפך לארמון של ממש. מבחוץ הוא היה צבוע בצבע סגלגל יפייפייה, מבפנים הוא היה ממש מטופח. שיפצנו את כל החדרים, 5 ילדים בכל חדר ענקי, מיטות חדשות, ארונות חדשות, הכל היה חדש. הילדים היו אסירי תודה, השתנו.. קיבלו בגדים חדשים, הכל חדש, הכל.. מושלם. קיבלתי לעבודה טבח, עוזרת, עוד 3 מפעילים לילדים, מזכירה, גנן, הכל. הרגשתי שהחיים פשוט לא יכולים להיות טובים יותר! העבודה הזאת הייתה מושלמת בשבילי. שינינו את השם ל"פינת האהבה, מנראו" וככה עברו להם הימים, הילדים אהבו אותי כל כך. יום שישי, 1 וחצי בלילה, כל העובדים בחופשה, שאני מימנתי להם.. אני מנסה להירדם אך הגשם החזק והרעמים לא נתנו לי. שמעתי פאתום דפיקות חזקות על דלת הבית..ירדתי מייד למטה, לא הבנתי מי זה כיול להיות בשעה כזאת! כאשר פתחתי את הדלת לא ראיתי אף אחד, שמעתי בכי של תינוק, הבטתי למטה וראיתי תינוקת קטנטנה, יפייפייה בתוך סלסלה גדולה מעץ.. "היי! מה זה? של מי זה?" צעקתי.. אף אחד לא ענה. לפתע שמתי לב בבחורה צעירה שרצה בהמשך הרחוב, התחלתי לרוץ אחרייה, איך היא נוטשת ככה את הילדה שלה, איך? שכמעט השגתי אותה כבר לא יכולתי לרוץ יותר, כניראה בגלל הסיגריות. היא הסתובבה. בחורה צעירה, אני מניח בגיל 17.. מקסימום 19... שיערה היה בלונדיני, חלק ארוך.. למרות החושך יכולתי לראות את עינייה הבהירות.. ואת הדמעות על פנייה.. "בבקשה, בבקשה תיקח אותה" היא אמרה והמשיכה לרוץ. חזרתי מייד לבית היתומים, התינוקת עדיין הייתה שם. הכנסתי אותה מייד לתוך הבית והשכבתי אותה על יד התנור. הכנתי במהירות חלק בקבוק מיים מינרלים קטן וניסיתי להשקות אותה, זה היה קשה, היא הייתה כל כך פצפונת. עינייה היו עצובות, קטנות.. 'אין לה אף אחד בעולם הזה ג'ון, לא ירשו לך להחזיק אותה עם אין לה אפוטרופוס, או מישהו.. אתה חייב לעשות משהו' אמרתי לעצמיץ למחורת חתמתי על מסמכים המאשרים שאני, ג'ון ווינסטון האפוטרופוס שלה.
וואי, זה היה מעייף. אני מקווה שאהבתם את הרעיון.. ואת הפרק... אוהבתתת!! בבקשה תגיבו3>
