נעלתי את נעלי הפומה הוורודת שלי ולקחתי מעיל. יצאתי מהבית ובאמת היה כל כך קפוא בחוץ. הרגגשתי איך השפתיים שיל קופאות, איך הגרון שלי מתחיל לכאוב מרוב הקור ואת האוזניים שלי בקושי הרגשתי. אחריי הליכה של כמה דקות הגעתי לבית שלו, צלצלתי בפעמון וכעבור כמה שניות הוא פתח. ישר חיבקתי אותו והוא הדביק לי נשיקה ענקית. עלינו לחדר שלו והוא הביא למעלה שתייה ואוכל. אני בנתיים חלצתי את הנעליים שלי וישבתי על המיטה שלו מזפזפת בערוצים..
בן: "אין לך מושג איך התגעגעתי אלייך!" הוא אמר והתיישב על ידיץ הוא התחיל ללטף אותי והתנשקנו נשיקה ארוכה וטעימה.
אני: "מה עם הקבוצה? הכל מסתדר?"
בן: "כן.. יש לי משחק עוד שבוע, נגד מכיב פתח תקווה"
אני: "יו בהצחה מאמי שלי" חייכתי "ואיך עם אורן? הכל הסתדר?"
בן: "כן..זה עדיין מעצבן אבל אני מנסה לשכוח את זה, את יודעת.."
אני: "כן.."
---
אורית ודורון ישבו על הספה בביתם, דורון ראה חדשות בטלוויזיה ואורית עיינה בעיתון "לאישה".
אורית: "דורון, תראה..אני נוסעת בסוף השבוע הזה"
דורון: "מה לאן?" הוא מייד סובב את מבטו אלייה.
אורית: "יש לחגית בעיות.. אתה יודע היא בדיכאון. אנחנו חברות מאוד טובות כבר הרבה שנים ככה שלא יכולתי להתעלם מיזה. אני נוסעת אלייה ביום חמישי אחריי העבודה לבאר שבע, אני אחזור בשבת בערב"
דורון: "עכשיו את נזכרת להגיד לי? יומיים לפני?"
אורית: "אני יודעת.. פשוט עם כל הלחץ בעבודה והמעבר זה ברך לי מהראש לגמריי"
דורון: "טוב" הוא אמר בקרירות וחזר להביט בטלוויזיה. הפעם הוא לא באמתה קשיב, הוא רק הריץ כל מיני סרטונים בראשו. אולי היא בוגדת בו? אולי היא משקרת?
אורית: "דורון, מה קרה?"
דורון: "מה קרה? לא קרה כלום"
אורית: "נו, אני רואה עליך שקרה משהו"
דורון: "זה פשוט מוזר זה הכל!"
אורית: "מה מוזר בזה שאני נוסעת לחברה טובה שלי, לתמוך בה?"
דורון: "לא אמרתי שזה מוזר. מוזר שפתאום את נוסעת, שלא אמרת שום דבר. אני כל הזמן מרגיש שאת משקרת לי"
אורית: "בעיה שלך שאתה לא יודע לסמוך על אשתך"
דורון: "נחמד מאוד מצידך להפיל את זה עליי"
אורית: "אני לא מפילה עליך שום דבר, אני פשוט אומרת את האמת"
דורון: "תאמיני לי שאני סומך עלייך מאוד. אבל בזמן האחרון את השתנת, נעשית יותר קרירה ומסתורית."
אורית: "נו דיי דורי.." היא חיבקה אותה והתפללה שיגיע הרגע בו יעלו למעלה לישון.
דורון: "מה דיי אורי? אני פשוט לא מבין את זה!"
אורית: "זה כולה סוף שבוע דורון!" היא התרחקה מימנו וקמה מהספה.
דורון: "טוב.. תלכי ותהני.. מה אני יגיד לך"
אורית: "מה אתה כועס? אתה כועס על כלום!"
דורון: "בסדר" הוא אמר בקשיחות.
אורית: "ט...טוב אני הולכת לישון כואב לי הראש"
דורון: "לילה טוב"
אורית: "לילה..טובב" היא ענתה בחזרה ונכנסה לחדרה. היא לקחה את הפלאפון שהיה על השידה וכתבה הודעה ()זה בסדר, נצא ביום חמישי בשעה 4, תחכה לי בבית קפה מתחת לעבודה() את ההודעה כמובן, היא שלחה לחיים.
---
בן: "טוב אני נשבע לך שיש לכן שבועות ממש מוזרות"
אני: "חחחחח אז מה!" אמרתי וצחקתי.
הוא חיבק אותי אליו ושוב התחלנו להתנשק.. יש לו כאלה שפתיים מדהימות.. הוא מנשק כל כך טוב. תמיד כשאנחנו מתנקים אני מרגישה בעולם אחר.. פשוט אי אפשר להפסיק לנשק אותו.
אני: "תגיד מאמי יש לך תמונת פספורט? או תמונה קטנה שאני יוכל לשים בארנק?"
בן: "חחחח איזה מתוקה! אממ שנייה צריך להיות לי במגירה"
הוא קם ופתח את המגירה שבשידה על יד המיטה, חיפש איזה דקה ואז הוציא תמונה. הוא הגיש לי אותה.. פאק, הוא כל כך יפה שם.
אני: "אייזהה חתיךךך!"
בן: "ממש"
אני: "חחחח מנסה לסחוט מימני מחמאות אה?" אמרתי והוא צחק.
ככה ישנבו לנו עד 11 וחצי בלילה, אבל שלי התקשר וביקש שאני אבוא הבייתה, אני ובן ירנדו למטה והוא הקפית אותי במהירות עם האופנוע. עליתי לחדר שלי וישנתי על המזרון שבאמצע החדר. מחר צוביעם לי את החדר, בסוף החלטתי לצבוע אוות בצבע תכלת אפרפר כזה, הוא ייצא ממש יפה.
הלכתי לישון ולמוחרת קמתי ב7 ורבע. התלבשתי מהר התארגנתי ויצאתי לבית הספר. היום עבר מאוד מהר וכבר ב2 וחצי הייתי בבית..
עשיתי מקלחת מהירה והחלפתי לבגדי בית מחממים.. הלכתי לחדר העבודה והדלקתי את המזגן על חימום. התחברתי לאייסיקיו והייתי על אונליין.
~*~*~
אני - אבלין את פה?
אבלין - כן היי מה נשמע?
אני - הכל טוב מה איתך?
אבלין- קצת מקוררת אבל יעבור
אני - תרגישי טוב!
אבלין - תודה😊 תגידי חזר לך המחשב לחדר?
אני - לא עוד לא.. אני בחדר עבודה. תבואי אליי מתי שהו תראי את הבית החדש:]
אבלין - בכייף! מה חוץ מיזה
אני - חוץ מיזה? חרא חח
אבלין - למה?
אני - זוכרת את אלירן, האקס שלי?
אבלין - וכן גגם האקס של נועה חחח מה איתו?
אני - הוא כזה בן זונה... אני לא יודעת אפילו מאיפה להתחיל
אבלין - מה קרה?
אני - הוא ניסה לאנוס את נועה במסיבה שהיינו בה בסילבסטר, הוא
לא מפסיק לאיים עליי באייסיקיו וכאלה.. פשוט נמאס לי מימנו.
הוא אף פעם לא לומד את הלקח שלו!
אבלין - וואי איזה מניאק!
אני - כן.. את לא יודעת איך בא לי שיקרה לו משהו! אני כל
כך שונאת אותו.. הוא פגע בי, פגע בנועה.. הוא פוגע ומשחק בכולם!
כזה מניאק... ועוד על מה שהוא עשה לי עם הכלב שלי בובי, זוכרת?
על זה אני לא אסלח לו בעולם!
אבלין - תלמדי אותו לקח, תעשי לו משהו!
אני - כן אבל מה?!
אבלין - לא יודעת לא חסרים דרכים לעשות את זה
אני - מה את היית עושה?
אבלין - אני? אממ חח מכשפת אותו😊
אני - נו רציני, הדברים האלה סתם בולשיט
אבלין - זה ממש לא בולשיט... כל מה שעשיתי
עד היום עבד אולי חוץ מ3-4 פעמים
אני - מה עשית למשל?
אבלין - יש כל מיני כשפים.. עשיתי כישופי אהבה, שנאה,
וודו, סיאנסים
אני - חחח איזה מושיגם אני לא מבינה כלום!
אבלין - תקשיבי, בא לך לקפוץ אליי היום בערב?
אני - אוקיי....
אבלין - אז סבבה תבואי אלי ב7 ככה ונעשה משהו
אני - אני לא יודעת אם אני במאת רוצה
אבלין - אז תבואי, תראי ותחליטי. את לא חייבת כלום
אני - סבבה..
~*~*~
אני ואבלין דיבנרו עוד טיפה ואז כיביתי את האייסיקיו.
---
אנה נכנסה לחדרה והחליפה בגדים לטרנינג מחמם. החדר שלה היה חדר רגיל לחלוטין, בלי יותר מידיי קישקושים. חוץ מיזה, לאמא שלה שמגדלת אותה לבד כבר 10 שנים לא היה את האמצעים להעניק לה מותרות ודברים אחרים. הקירות של חדרה היו צבועים בלבן, הקירות היו די מלוכלכים. בתד החדר הייתה מיטת עץ רגילה ונמוכה, בצד השני על יד החלון היה שולחן כתיבה מעץ ריגל, עליו היו 2 בשמים, קרם לשיער, מברשת וקצת איפור. מעל היו תלויים 3 מדפים שבהם היו ספרי הלימוד והמחברות שלה. על הרצפה היה תמיד זרוק התיק שלה. בקיר אחר היה ארון עץ ישן, 4 דלתות ובו היו הבגדים שלה. אף פעם היא לא הייתה קונה מותגים. גם מהיסבה שזה נראה לה בזבוז של ממש לקנות ג'ינס ב50 שקל וגם בגלל שאף פעם לא היה לה הכסף לזה. מידיי פעם היא הייתה חוסכת או שאימה הייתה מביאה לה כסף והיא הייתה נוסעת לשווקים בארץ או לתחנה מרכזית וקונה לה בגדים. לא היו לה הרבה. היו לה אולי 4 ג'ינסים, כמה חולצות קצרות, כמה ארוכות, מעיל אחד, 2 טרניננגים, זוג נעלי יציאה שקיבלה מתנה מדודה שלה, נעלי ספורט רגילות שאימה קנתה לה לפני שנתיים ונעליי סקייט שהן אולי המותג היחיד בארון שלה. היא חסכה כל כך הרבה בשבילהן, הן עלו 560 ש"ח. הן היו לבנות וגדולות עם לשנים עבה. עליהן היו פסים שחורים יפים בצד. היא הייתה חייבת אותן, אלו הנעליים היחידותש היא במאת מרגישה נוח איתם ובאמת יכולה רלקוד איתם. הריקוד היה אהתב חייה. היא אל רקדה בלט או ג'אד מודרני, היא רקדה ריקודי רחוב. ברייק דאנס, היפ הופ וריקודים מהסוג הזה. היא הכינה את המערכת למחר והכניסה 250 שקל לארנק שלה שבתוך התיק. את הכסף הזה היא חסכה במשך חודש כשעשתה בייבי סיטר לשכנה. היא לא אמרה לאמא שלה כלום על זה, היא ידעה שעם אימה תידע שיש לה 250 שקל בארנק היא מייד תיקח את זה מימנה ותשלם חשבונות. אימה שלה הייתה פקידה במשרד במרכז ת"א. היא הייתה מקבלת שמכורת ממצועת שהייתה מספיכה לשכר הדירה, לאוכל, לכבלים ולעוד כמה דבירם. לאנה היא כמעט ולא דאגה.
---
נעלתי את נעלי האדידס שלי וירדתי למטה.
אני: "אמא.. אמא?" לא ראיתי אותה בשום מקום. נכנסתי חדר שלה ושל אבא וראיתי שהיא מכינה מזוודה.
אני: "מה זה לאן את נוסעת?"
אמא: "מה אכפת לך?"
אני: "אסור לשאול?"
אמא: "לסוף שבוע בבאר שבע. אצל חגית"
אני: "מה קרה?"
אמא: "היא עצובה, היא בדיכאון"
אני: "טוב... מתי את חוזרת?"
אמא: "מחר בערב"
יצאתי מהחדר והייתה לי הרגשה שהיא משקרת במשהו. נזכרתי בהודעה שקראתי אצלה בפלאפון אותו יום, מעניין מה היא מסתירה. או שיכול להיות שאני סתם מדמיינת? יכול להיות. יצאתי מהבית ולקחתי אוטובוס לביתה של אבלין, היא הסבירה לי בדיוק איך מגיעים וכעבור כמה דקות הליכה מהתחנה הגעתי לבית שלה. צלצלתי בפעמון והיא פתחה. היא הייתה לבושה בג'ינס וחולצה ארוכה לבנה.
אני: "היי מה קורה?" הבאתי לה נשיקה בלחי ונכנסתי
אבלין: "בסדר.. בואי לחדר"
נכנסנו לחדר שלה.. החדר שלה היה די מבולגן. הקירות היו לבנים וקיר אחד היה צבוע בכחול כהה. על המיטה באמצע החדר היו מונחים כל מיני בגדים ומחברות.
אני: "סוף סוף את לא לובשת שחור" אמרתי והיא צחקה. דיבנרו ופטפטנו ואז היא הסבירה לי שלמה שאנחנו הולכות לעשות קוריאם וודו.
אבלין: "אפילו הכנתי את הבובה מראש"
היא הראתה לי בובה לבנה תפורה וקטנה.. על הראש היו מצויירים בלורד שחור עיינים אף ופה.
אני: "מתי הכנת את זה?"
אבלין: "מיקודם. בדיוק 20 דקות להכיןכ זה דבר, בפנים מלאתי בצמר גפן"
אני: "אבל לא צריך תמנוה שלו או משהו?"
אבלין: "לא.. זה רק שרוצים שיקרה משהו ממש נוראי לבנאדם"
אני: "הבנתי.."
כעבור 20 דקות של הסברים התחלנו בתהליך. זה לא היה ממש מסובך, היה חושך בחדר והיא הדליקה נרות במרכז החדר בצורה של פנטגרם, סמל כישוף או משהו, ככה היא הסבירה. במרכז הייתה הבובה. היא אמרה כל מיני דבירם באנגלית לא מובנים..
אבלין: "איפה את רוצה שהוא ייפגע?"
אני: "מה זאת אומרת איפה?"
אבלין: "באיזה חלק בגוף?"
אני: "לא אכפת לי. אני רוצה שיכאב לו, שהוא יסבול"
אבלין: "אוקיי"
היא לקחה את המחט השחורה שהייתה על ידה ביד שמאל ואת הבובה בצד ימין.
אני: "למה מחט שחורה?"
אבלין: "מחר לבנה זה למאגיה טובה ז"א כישוף טוב.. להבראה וכאלה. מחט שחורה זה למשהו רע"
היא אמרה ולחשה עוד כמה מילים באנגלית.. שמעתי כמה פעמים את השם שלו, אלירן מזרחי ועברה צמרמורת בגופי. לבסוף היא תקעה באכזירות את המחט בבטנו.
---
השעון המוערר בפלפון שלי צלצל והתעוררתי, הסתכלתי על השעון בצג וראיתי שהשעה 7 וחצי. מייד קמתי, הוצאתי מהארון ג'ינס רגיל כהה וסריג בצבע תכלת, התאפרתי קצת וירדתי למטה.. הכנתי לי סנדוויץ' וראיתי את אמא יוצאת מהחדר עם המזוודה. היא החליפה כמה מילים עם אבי ושניהם יצאו. אני נסעתי באוטובוס, כל הנסיעה חשבתי על אתמול ומה שקרה אצל אבלין. האם זה באמת יעבוד? מה יקרה לו? מידי פעם חלפה מחשבה בראשי שזה סתם בולשיט אחד גדול, הרי מעולם לא האמנתי בשטויות האלו.
כשהגעתי לבית הספר נועה ולירז חיכו לי בשער, החלפנו כמה מילים ועלינו לשיעור שכבר התחיל.
זה היה שיעור עם המחנכת, היא שוב הסבירה לנו כמה אנחנו כיתה של מופרעים, "לא נתקלתי בכזו כיתה מופרעת בחיים שלי", "מעניין מה ייצא מכם עוד כמה שנים", "חבל שלא נתנו לי כיתה אחרת", "אני לא אלמד יותר!", "תיזהרו! אני אוריד לכם את כל הציונים", "מיש לא רוצה להיות פה שלא יהיה! יש הרבה בתי ספר בעיר!", "אני אוציא אותך מהכיתה עם תדבר שוב הבנת?!".. כעבור 20 דקות של חפירה וצעקות נכנסה לכיתה ילדה שמעולם לא ראיתי בבית הספר הזה, לא שאני מכירה פה את כולם, זה בכל זאת בית ספר גדול מאוד עם מלא תלמידים. היא הביאה פתק למורה והחליפה איתה כמה מילים בצד, אותה ילדה הלכה והתיישבה בשולחן לייד ילד אחד בסוף הכיתבה.
Vמורה: "אוקיי.. זאת דורין, היא תלמידה חדשה, היא באה לכאן מנס ציונה, היא תלמד פה מעכשיו. תתנהגו יפה ותכירו לה את בית הספר. דורין, אניא דאג להעביר לך את מערכת השעות, תבואי אליי בהפסקה. הסתכלתי עלייה ובחנתי את כולה. היה לה שיער חום כהה גלי כזה עד הכתפיים, עיניים חומות צבע עורה היה שזוף-כהה.. היא לבשה ג'ינס מאוד נמוך של לי קופר כהה עם שפשופים, חולצה צמודה לבנה עם וי עמוק.. איך לא קר לה? היא הייתה בסדר כזאת, פנים נחמדות.. היא המבנותה אלה שקונות תמיד מידה מתחת למידה שלהן ולכן יצאו לה שומנים המצדדים, לא שהיא הייתה שמנה או מלאה, אבל מה הבעיה לקנות במידה שלך? למה להידחס בכח למידה 0? בהפסקה כולם נגשו אלייה ודיברו איתה, היא הייתה די פרחה. לא מעניינת כזאת.
---
"איפה אתה?" אורית שאלה
חיים: "אני בבית קפה מחכה לך כבר שעה. מתי את באה?"
אורית: "זהו סיימתי, אני רק מכבה את המחשב ויוצאת"
חיים: "אוקיי..אני אחכה. תדעי שמאוד התגעגעתי אלייך"
אורית: "גם אני חיים.. מאוד" היא אמרה בקול רך.
חיים: "אני כבר מת להרגיש אותך.. ללטף אותך"
אורית: "בסדר חיים, אני מנתקת נדבר עוד מעט"
היא ניתקה את השיחה והכניסה את הפלאפון לכיס, היא סגרה את המחשב, קמה ופתחה את דלת נמשרדה. היא הופתעה לראות את דורון עומד בכניסה למשרדה.
אורית: "דורון? מה אתה עושה פה?"
---
השעה הייתה 4 ומשהו אחר הצהריים, התיישבתי בסלון כדי לראות את הסדרה האהובה עליי בערוץ 22 אבל לפתע היה מבזק חדשות.. לא ממש עניין אותי אז חיכיתי שייגמר ותתחיל הסדרה. בנתיים קמתי למקרר והוצאתי שקית שוקו.. אבל המילים מהטלוויזיה חדרו לאוזניי..
"כרגע קיבלנו דיווח על פיגוע בקניון עזריאלי שבתל אביב, לא ידוע על מס' פצועים בנתיים, אבל המס' הוא גדל מימה שציפינו שיהיה. הפיגוע היה בשעה 15:59, ממש לפני מס' דקות, זה היה מחבל מתנועת החמאס, בנתיים ידוע רק על 3 הרוגים, בנתיים זוהו רק 2 מהם, טליה רוזנבאום בת ה37 מראשון לציון וברוך כהן בן 48 מת"א.. בנתיים אותרו 8 פצועים..."... הקריין אמר את שמותיהם של הפצועים.. שמעתי רק "פצועים קל.. יש 4 פצועים בינוני עד קשה מאוד.. תלם רון בן 12 מרעננה שנפגע יחד עם אימו רונית רון בת 37, שיר לוי בת 19 מת"א ו..." עמדתי המומה מול הטלוויזיה כשהקריין הקריא את הפצוע הרביעי.
