|
|
|
תודהה יפותת שליייי:]]
חחח לינור הרגת אותי עם התגובה
של הפאקצההה...שרוטההה 😁
הפרק הבא כמעט גמור עוד כמה תגובות
ואני מממשיכהה
תגיבווו 😊
עדנו'שש
מאמי?
אני מרותקתתת לסיפוור..
המשךךך דחוףף =]]
בסביבות רבע לתשע פתחתי את הארון לראות מה אני לובשת היום בערב.
"לא לא לא...", אמרתי בעודי מעיפה את החצאית הכתומה על המיטה...מצטרפת לכל ערמת הבגדים האחרים.
ואז - צלצול הטלפון
ומי זה היה?! לא אחר מאשר ניר....................................
"הלוו", עניתי
"אז את בטוח באה פרינססה?!" ניר שאל מן הקו השני.
ידעתי שזה הוא אבל החלטתי לשחק את ה'תמימה' אחרי הכל, מה רע בלהשתעשע קצת?!😛
"מיזה?!" שאלתי
"מה כבר לא מזהה?!" - אוי'שששש כאילו שאני והוא מכירים כבר 6 שנים בשביל שאני
יזהה אותו...
"אמממ לא מאמי מיזה?!", 'אני רעה אנד איי לייק טאט'
"ניר..."
"אהה נירו'שש מה קורה מותק?!" 'האסימון נפל '
"הכל טוב...את באה כן?!"
"ברור" עניתי
"אז מתי לבוא לאסוף אותך?!", רגע אחד - אני והוא קבענו שנלך ביחד?! שהוא יבוא לאסוף אותי?!
ממש לא כדאי, חשבתי לעצמי, רק זה חסר לי שאמא שלי תיראה אותי יוצאת מהבית עם מישהו שאני
משערת שיש לו מכונית.
"בן דוד שלי יבוא עם המכונית", וכן הניחוש היה נכון.
"אממ ידידים שלי כבר באים לאסוף אותנו" ניסיתי להתחמק "ניפגש שם"
"מה שבלך..", הוא אמר וכל כך שמחתי שהוא לא התעקש.
"טוב אז ניפגש מאמי ביי", אמרתי, ניתקתי את הטלפון וחזרתי לארון.
לבסוף בחרתי חצאית ג'ינס, גרביון תחרה מתחת בצבע לבן וחולצה לבנה של 'זארה', אפשר להגיד
שנראתי פשוט יפה:]]]
התאפרתי כרגיל, שמתי נעליים וירדתי למטה, נואשת בחיפושים אחרי התיק של "לואי ויטון"
שדודה שלי הביאה לי מחו"ל.
'כל כך אופייני לי לאבד תיק כזה' חשבתי בעודי מחפשת מתחת לשולחן בסלון..ומתחת לספה...ומאחורי הארון...
ואז סוף סוף לאחר חיפושים ארוכים ומפרחים האבדה נמצאה - ובמקום הכי לא צפוי בעולם...בארון מעל המקרר!
לכו תבינווו😛
לקחתי את התיק ועליתי לחדר.
שמתי בו גלוס, פלא, מפתחות, כסף וכמובן את המראה הקטנה שאני לא יוצאת בלעדיה מהבית והייתי מוכנה.
השעה הייתה בדיוק רבע לעשר שלירון דפקה בדלת יחד עם הבנות.
הם ניכנסו, הבנתי שמורן שוב מאחרת.
ישבנו על הספה שותות קולה ומחכות לפרינססה שתועיל בטובה להגיע.
במזל, 5 דקות לאחר מכן היא התקשרה והודיעה שהיא בחוץ.
כיביתי את האורות ויצאנו החוצה, המונית כבר הייתה שם.
-----------
כשהגענו המקום היה מפוצץ באנשים.
לא עברו כמה שניות מאז שנכנסנו וכבר קיבלתי טלפון מאבי.
"אתן פה?!" הוא שאל
"כןן איפה אתם!?"
"קרוב לשפת הים...אנחנו מחכים"
"סבבה מאמי ביי"
פילסנו דרכנו בין כל האנשים והגענו אל החוף.
איכשהו אבי כבר הספיק למצוא את ניר רותם וכולם ופתאום, כמו חברים טובים הם ישבו יחד וצחקו.
"שלום שלום" אמרתי עומדת מול ניר שישב.
"שלום יפיופה", הוא קם ונתן לי נשיקה.
אבי קם אחריו ואמר שלום לכולם.
ניר הכיר לנו את החברים שלו ומשום מה, הבן דוד לא הגיע.
"איפה בן דוד שלך?!" שאלתי
"לא יכל לבוא...הוא הלך למסיבה"
"אההה", אמרתי
"בואי לרקוד", הוא משך את ידי ואני, נסחפת אחריו.
הוא הביט בעיני, ואני בעיניו מחכה לרגע שיוציא מילה מפיו.
משהו בעיניים שלו היה נראה לי כל כך אמיתי...כל כך מושך..
מכירים את המבט הזה, את העיניים האלה שאתה יכול להביט בהם שעות בלי לזוז לרגע..
להיות מהופנט..
אלו היו העיניים שלו, בדיוק כאלה.
התחלנו לרקוד, הוא אוחז בי ואני בוא.
לא מזיזים את המבט אחד מהשני לרגע.
הרגשתי שהייתה בינינו משיכה...אבל לא יותר מזה.
לא הרגשתי שנדלקתי או משהו, רק שהוא חמוד...ומושך זה הכל.
בדיוק שהגיע ריקוד ה'סלואו' הפלאפון שלי צלצל.
התרחקתי מעט מהמוזיקה ועניתי.
"כן.."
"ליאן..זה תום", כל כך התרגשתי. הוא בטח פה, מחפש אותי שניפגש סוף סוף.
"תקשיבי לא יכולתי להגיע...אני ממש מצטער" וכל ההתלהבות ירדה בדיוק כפי שהגיע.
כל כך התאכזבתי שהוא לא פה.
"זה בסדר.." אמרתי
"אני לא מרגיש כל כך טוב...אבל אנחנו ניפגש...אני מבטיח אני חייב לראות אותך..."
"זה בסדר מאמיי...אל תדאג תרגיש טוב.."
"תודה יפה שלי..."
"ביי" אמרתי וניתקתי.
קצת מאוכזבת חזרתי לכולם, לירון שמה לב להבעת פניי ולקחה אותי הצידה.
"מה קרה מאמי?!" היא שאלה
"כנראה שאני ותום לא ניפגש היום.."
"למה!?"
"הוא לא בא...הוא לא מרגיש טוב.."
"אוי'שש מאמוש לא נורא...תפגשו פעם אחרת"
"כן..לא נורא", אמרתי כשעשינו דרכינו חזרה.
כולם ישבו בכיסאות על החוף.
התיישבנו גם אנחנו ואבי הציע לנו לאכול.
אמרתי שאני רעבה וכולם הסכימו שגם הם.
המלצרית הגיעה, וכרגיל כל הידידים הערסים שלנו התחילו איתה וכמובן - במשפטים הכי מיושנים,
שהבנות הכי לא אוהבות, ושהכיי אבל הכיי לא עושים את זה.
"תגידי אבא שלך גנן!? - אז איך זה שיש לו פרח כמוך?!" או משהו כמו
"תגידי אבא שלך מחבל?! - אז איך זה שיש לו פצצה כמוך?!" וכו'.....
אני והבנות יושבות וצופות מהצד ורק צוחקות, והם?! עדיין ממשיכים בשלהם ומפלרטטים עם המלצרית,
שדרך אגב ממש לא התנגדה.
רגע, כבר אמרתי שהבנים של תל אביב ממש פלרטטנים?! אני משערת שכן...
משום מה, ניר ממש לא היה בקטע למרות שראיתי את העיניים שהמלצרית עושה לו.
אחרי הכל, היא לא נראת כזה רע אז לא כל כך הבנתי למה הוא דוחה אותה...!?
הרי בנים אחרים ישר היו קופצים על המציאה.
לפתע הוא בא מאחורי ולחש לי "את באה לסיבוב?!"
עשיתי סימן של כן עם הראש והתחלנו ללכת.
"איך זה שאין לך חבר?!", הוא לפתע שאל
"לא יודעת...כנראה שעדיין לא מצאתי את המתאים", כל כך התפלאתי שניר לא ערס כמו כל
החברים שלו. כשהוא לא איתם הוא יותר מוציא את הרגישות והנחמדות שבו...
אחרי הכל, מול "החב'רה" לא צריך להתנהג ככה אתם יודעים, זה ייפגע ב'אגו' שלהם
או משהו כזה.
"לי דווקא נראה שמצאתי את המתאימה" הוא אמר והתקרב אליי.
"למרות שאנחנו לא כל כך מכירים אני...." הוא אמר והתקרב יותר ויותר.
אז נכון שלא הייתי דלוקה עליו, אבל הוא היה כל כך מושך שלא יכולתי לעצור את עצמי.
הרגשתי איך אני נמשכת אליו..הרגשתי את המבטים שלו...
ואז - גם את השפתיים....:]]]
הוא נתן לי נשיקה ולרגע עצר, הביט בי וחייך - חייכתי גם אני.
התיישבנו על החול.
"סליחה עם זה לא היה במקום או משהו כזה פשוט הייתי חייב ו........", שמתי את ידי
על פיו, עוצרת אותו באמצע המשפט.
"אין לך על מה להצטער..גם אני רציתי", אמרתי ושמתי ראשי עליו.
פתאום החלתי להרגיש משהו שלא הרגשתי קודם לכן.
פתאום הרגשתי שאני מתחילה לחבב אותו, לחבב מאוד.
היה חשוך...לא ראיתי כלום חוץ מאת עיניו הכחולות הנוצצות.
"אז מה את עושה בחיים?!" הוא שאל
"שרה..."
"וואלה?! האמת גם אני...קצת", זזתי, התקרבתי אליו ועשיתי לו פרצוף של 'בבקשה תשיר משהו'
"לא נו...", הוא אמר ושוב, חייך.
"בבקשה"
"איך אני יכול להגיד לא לשפתיים האלה?!" הוא אמר
"אתה לא", נתתי לו נשיקה קטנה.
ואז, הוא החל לשיר.
שיערתי שיש לו קול יפה, אבל לא האמנתי שכל כך.
"היא לא דומה
לאף אחת אחרת
לאף אחת שעוברת ברחוב
היא משונה
וכשהיא מדברת
קולה עושה לי משהו קרוב.
((פתאום הוא הרים אותי מן החול והחל לרקוד...ואני שוב, נסחפת אחריוו..))
היא לא רואה
אני כאן כל הלילה
עומד בצד ומסתכל
איש מאוהב,
עומד בצד ומסתכל.
והלילה העיניים עייפות
עד אור הבוקר
השפתיים לוחשות ללא מנוח
לא דומה לאף אחת..."
אף פעם לא האמנתי שדברים כאלה יכולים לקרות במציאות.
הרי כל הסיפור סינדרלה הזה של נסיכים ונסיכות קיים רק באגדות.
המשכנו לדבר אל תוך הלילה, ממש שכחנו מהכל.
הרגשתי כאילו רק אני והוא קימיים...אין אף אחד שיפריע לנו,
פשוט רק אני, הוא ואור הירח.
הנחתי עליו את ראשי, לרגע היה שקט.
שנינו יושבים ומביטים בגלים שמתנפצים אל החוף...שותקים
"את יודעת שעכשיו תורך...", הוא לפתע שבר את השתיקה
"תורי!?", שאלתי
"לשיר...אני שרתי עכשיו תורך.."
"לא עדיף ש.....", הוא שם את ידו על הפה שלי..
"בבקשה", הוא התקרב ועשה לי פרצוף.
ואז לפתע נזכרתי ש....מחר ההקלטות!!!!!!!!!
"וואי ניר אני חייבת ללכת יש לי מחר הקלטות...", קמתי מהר מן החול.
הבטתי אל השעון, השעה הייתה 2 וחצי.
"בואי אני ילווה אותך", הוא הציע - עד כמה חמוד הוא יכול להיות?!?!
כשהגענו לכולם, נפרדתי מהבנות שאמרו שהן רוצות להישאר עוד קצת ומהידידים החדשים:]]
ואז, אני וניר עשינו את דרכנו הביתה........................................
תגיבוווו 😊
דיי זה פשוט כל כך מושלםםםםםםםםםם
אני רוצה עוד המשךךךךךךך 😊
פשוט...
מ=ה=מ=ם 😊
ווואיי
מאמי
יצא
לך
יפה
רצח =]]
המשךך
דחוף =]]
תום זה בנדוד שלו חעחע אין אין החוכמה נשפכת ממניי.. 😂
אוהבבבתתת אתכןןן
חחח קאריניי הרגתת אותי...
איך הגעתת לזהה?!?!?! 😁
עוד כמה תגובות ואננייי ממשיכהה
תגיבוווווו 😉
את[??!]
פשוט קופפה מכועערררת
לכי תזדייניי 100 בצרפתיתתת!!
חרשנית מסריחהחהה
"בואי אני ילווה אותך", הוא הציע - עד כמה חמוד הוא יכול להיות?!?!
כשהגענו לכולם, נפרדתי מהבנות שאמרו שהן רוצות להישאר עוד קצת ומהידידים החדשים:]]
ואז, אני וניר עשינו את דרכנו הביתה........................................
משום מה שנינו שתקנו, מביטים זה בזו ללא מילים.
כל כך חיכיתי שהוא ייפתח בשיחה...שיגיד משהו.
"אז מה מתרגשת?!", הוא לפתע שאל, חייכתי.
"בערך...פעם ראשונה שאני מקליטה", עניתי.
"אל דאגי הכל יהיה בסדר..", הוא אמר והחזיק את ידי...
ליבי החל לפעום...לפעום במהירות...
אולי אני מרגישה אליו קצת יותר ממשיכה?! קצת יותר מאיזו הידלקות!?
היה חושך...האור היחיד שהיה ברחובות היו הפנסים - שגם לא כל כך עזרו.
אנחנו הולכים..
עדיין שקט...
לא האמנתי שאחת כמוני, שבדרך כלל היא פטפטנית לא קטנה ככה סתם תשתוק.
לפתע הרגשתי משהו נוגע ברגלי...
"אימאאאאאאא...", קפצתי היישר אל זרועותיו.
וכרגיל - פחדנית שכמותי, זו הייתה סה"כ חתולה שעברה בדרך והחליטה "ללטף" אותי.
אבל האמת, בכלל לא היה לי אכפת ממה נבהלתי או מה זה היה...
המגע של ניר השכיח ממני הכל.
הוא התקרב אליי ושילב את ידיו סביב מותניי.
"את בסדר?!", הוא שאל בעוד אני חושבת לעצמי - איך אני יכולה להיות ל=א בסדר כשאתה מחבק אותי ככה?!
"כן.." לחשתי
הוא החל להתקרב אלי יותר ויותר...
שפתינו כמעט ונגעו אחת בשנייה...
פנינו כמעט ונפגשו להם אבל אז............
--צלצול הפלאפון--
((שדרך אגב תמיד אבל תמיד מפריע לי ברגעים כאלה))
שלחתי את ידי אל הכיס בכדי להוציא את הפלאפון, ניר לא נתן לי.
"אל תעני", הוא אמר
"ועם זה משהו חשוב?!"
"יותר חשוב מזה?!", הוא שאל והתקרב אליי יותר ויותר.
הפלאפון לא הספיק לצלצל - הייתי חייבת לענות.
לירון - "ליאן?!", לירון אמרה, לאחר שאני וניר כבר התנתקנו אחד מהשני.
אני - "איזה טיימינג יש לך", לחשתי לה כדי שהוא לא יישמע.
לירון - "אוייי סורי הפרעתי באמצע משהו חשוב?!" היא שאלה
אני - "עם לא היית מפריעה זה היה יכול להיות חשוב מאוד" עניתי
לירון - "סורייי..."
אני - "חפיףף נו מה רצית?!"
לירון - "לשאול אותך איפה את כי יצאנו עכשיו וחשבנו אולי את קרובה"
אני - "אממ כן בערך, 3 רחובות משם...נחכה לכם פה"
לירון - "אוהבת אותך מאמי ביוש"
אני - "ביי ביי", אמרתי וניתקתי.
לא תיארתי לעצמי שהם יגיעו מהר כל כך.
"אז באמת זה היה חשוב?!" ניר בא מאחורי
"זאת הייתה לירון, היא ביקשה שנחכה להם הם יוצאים עכשיו"
"סבבה בואי נשב", הוא אמר ותוך כמה שניות גרר אותי לשבת על הספסל ממול.
לרוע המזל, הדבר הבא שקטע את שיחתנו היה צלצול הפלאפון שלו.
"חבריי היקר..", הוא לפתע אמר.
החלתי לצחוק ועשיתי לו סימן של 'מי זה?!'
הוא ענה לי 'בן דוד שלי'.
בדיוק ברגע שהתכוונתי לבקש ממנו לדבר איתו הוא ניתק.
ושוב, אני ו'הבן דוד' לא נפגשנו.
"אז איפה היינו?!", הוא ישב והחל להתקרב שוב.
"אממ פה....", התחלנו להתקרב אחד אל השני...
שפתינו כמעט ונגעו אחת בשנייה...
פנינו כמעט ונפגשו להם אבל אז...........
"ליאןןןןןןןןן...", תגידו שזו לא טלנובלה?!!?
מה זה צריך להיות?! כל פעם, ברגעים הכי מותחים,
הכי יפים, הכי מרגשים - מישהו חייב להפריע.
נראה לי שאני פושטת רגל...התייאשתי!
'ומי זה עכשיו?!' חשבתי בעודי מסתובבת.
"אבייי", חייכתי חיוך מאולץ.
פעם אחת, מה אני מבקשת?! פעם אחת של שקט, שאף אחד לא יפריע.
כנראה שזה יותר מדי לבקש.
"טוב אתם באים!?" מורן שאלה
ניר עשה לה סימן עם הראש של 'כן' והתחלנו ללכת הביתה.
--------------------------------------------------------------------------------
"ליאן את יורדת מאוחר כבר...", שמעתי את אמא צועקת מלמטה.
ממש לא היה לי חשק לקום, ככה שרק החלפתי צד וחזרתי לחלומות המתוקים
של אתמול עם ניר.
"ליאןןן קומי..", אמא המשיכה לצעוק.
תיארתי לעצמי שהצעקות האלה לא יפסקו עד לרגע שאני יקום,
אז בלת בררה פקחתי את העיניים וקמתי מהמיטה.
הבטתי במראה, נבהלת כרגיל מהמראה שלי על הבוקר ויצאתי אל
חדר האמבטיה.
אחרי שטיפה יסודית של הפנים וצחצוח השיניים הגיע הזמן
לרדת למטה.
"אווו בוקר טוב לנסיכה", אמא ישבה בסלון שותה קפה
וקוראת עיתון כרגיל.
חופש גדול...למה היא תמיד חיבת להתעורר ב-7 בבוקר...ולהעיר
את כל הבית!?!?
אז נכון, יש לי הקלטות אבל...........
"10:00 בבוקר?!!?", צעקתי לפתע "ההקלטות רק ב-1 למה הערת אותי עכשיו?!"
"חשבתי שאולי תרצי ללכת לאכול בקניון לפני ההקלטות אבל עם את לא רוצה
אין בעיות......", ושוב, היא עושה את התרגילים שלה.
הרי זה ברור שאני רוצה, וזה ברור שבסופו של דבר היא תיקח אותי
אז למה בדיוק להגיד את המשפט הזה?! אי אפשר פשוט לוותר עליו
או משהו כזה!?
"11 יוצאים...קבעתי גם עם דורית והבת שלה"
עכשיו אתם בטח שואלים את עצמכם מי זו דורית ומי זו הבת שלה?!
דורית - אחת החברות הכי טובות של אמא שלי...מפיקה גדולה במקצועה ופטפטנית לא קטנה.
אותה דווקא אני מחבבת, מה שאי אפשר להגיד על הבת שלה.
תכירו, נוגה, בת 15 וחצי, ילדה נדבקת, סנובית ומפונקת אחת שממש אי אפשר לסבול אותה,
אבל אתם יודעים איך זה שהיא הבת של החברה הטובה של אמא...
צריך לנסות ולהתגבר.
בדיוק כשיצאנו קיבלתי הודעה לפלאפון.
"מצטער על אתמול..מחכה שניפגש תום"
"ממי ההודעה!?", אמא שאלה
ולחשוב שהיא עוד חושבת שאני באמת הולכת לספר לה שזה מישהו בן 17,
שהכרתי באייסי, אנחנו לא מכירים, אני רק יודעת שהוא חמוד ומנגן על גיטרה...
אה וכמובן - אני ממש דלוקה עליו.
העדפתי לחסוך מעצמי את הפדיחות האלה שבעקבותיהם יגיעו גם
המון המון חפירות מצד כל המשפחה.
עניתי "סתם לירון רוצה שאני יבוא" וכאן הנושא הזה הסתיים.
כל הדרך קיוויתי שדורית תתחרט ולא תבוא...אבל לצערי זה ממש לא
היה בכיוון של להתגשם אפילו.
רק ניכנסנו אל הקניון, וכבר 'המלכה אליזבת' עמדה לי מול העיניים. ((הכוונה אל נוגה
כמובן)).
"ליאנו'ש", היא צעקה כאילו לא ראתה אותי לפחות 5 שנים, למרות שממש
הייתי שמחה עם באמת לא הייתי רואה אותה כל כך הרבה זמן - קצת שקט.
"נוגה", חייכתי חיוך מזוייף ונתתי לה נשיקה.
אמא הלכה עם דורית מקדימה ואני, לצערי הרב, נתקעתי עם נוגה.
חשבתי, או יותר נכון התפללתי שהיא אולי קצת השתנתה בחודשיים האחרונים שלא ראיתי אותה
והפכה להיות...איך אומרים...קצת נורמלית?!
-טעיתי- היא לא השתנתה אפילו לא בקצת.
היא מדברת ואני שותקת, מנסה להתרכז בדברים אחרים חוץ מהקול
הצפצפני שלה, שרק מדבר ומדבר ומדבר...כמו איזה פטיפון!
'איך לא נגמר לה הקול' חשבתי לעצמי 'יש לה כפתור off או משהו כזה?! ומאיפה היא מביאה את כל הסיפורים האלה?!'
זה מה שקורה שיש לך אמא שהיא מפיקה גדולה בערוץ 2.
את הופכת להיות ילדה ממש בלתי נסבלת.
למרות שבמפתיע ((או שלא?!😛)) השינוי הזה קרה אך ורק לנוגה שלנו.
"נוגה...", אמרתי וסוף כל סוף היא השתתקה.
"אוליי נדבר על משהו אחר?!", כן כן כבר נמאס לשמוע על הדיבורים ה-א-י-ן סופיים שלה
על הפגישות עם הראל סקעת ונינט.
"אממ טוב...", לפתע היו 2 שניות של דממה.
הרגשתי איך אני מתמלאת סוף סוף בשקט...
ואז היא החליטה שוב לפתוח את הפה.
"שומעת אמא שלי קנתה לי 2 ג'ינסים מלי קופר...את לא מבינה איזה נדירים...
את חיבת לראות..................", הוצאתי את האוזנייה((הלא קרובה אליה)) של ה - mp
והתחלתי לשמוע שירים תוך כדי שאני עושה לה "כן" עם הראש בכל פעם שהיא גומרת
משפט וכאילו מגלה איזו שהיא התעניינות בדברים שהיא אומרת.
אחרי הכל, מה זה משנה כמה ג'ינסים של לי קופר יש לך?! או כמה מקרוקר
ונעלי נייק...
מישהו כבר צריך לפוצץ לה את הבועה ולהסביר לה שיש דברים קצת - הרבה יותר
חשובים מזה.
הגענו לארומה וישבנו.
לא הייתי כל כך רעבה, ככה שלא הזמנתי הרבה.
נוגה, בלי עין הרע, הזמינה יותר מדי וכרגיל לא אכלה חצי מזה.
תמיד ידעתי שהן מוזרות.
בדרך כלל, כל אמא נורמלית הייתה מבקשת מהבת שלה לגמור הכל
ולא להשאיר בצלחת "כי יש כאלה שאין להם",
או פשוט משתמשת במשפט הידוע "כסף לא גדל על העצים".
אבל אצלהן זה אף פעם לא ככה.
כנראה שאצלהן הכסף באמת גדל על העצים..
בדיוק ב-12:00 אמא ואני יצאנו מהקניון, נפרדות (סוף סוף) לשלום מדורית ונוגה.
"למה את לא אוהבת את נוגה?!", אמא שאלה בדרך למכונית.
"אולי כי היא שטחית, סנובית ומפונקת?!", עניתי
"ואת לא מפונקת?!", היא אמרה.
"לא כמוה...היא חושבת שכולם חייבים לה משהו, שהעולם הוא בועה ורודה
ושכל מה שחשוב זה כמה ג'ינסים של לי קופר יש לך..!"
אמא לרגע עצרה והביטה בי "זו הבת שלי מדברת עכשיו?!" היא אמרה
"היא ולא אחרת", עניתי.
כשניכנסו אל חדר ההקלטות תומר ושירן כבר היו שם.
טובה (המורה) אייל (המנהל) ודנה (הסוכנת) ישבנו בצד ודיברו.
נכנסתי יחד איתם ישר אל חדר החזרות והתחלנו לשיר.
אחרי 2 חזרות שהם כבר היו ממש משוכנעים שאני מוכנה נכנסנו אל ההקלטות.
הלכתי מהר כל כך שלא שמתי לב בכלל לדרך
ובלי כוונה נתקעתי בטעות ב.............................................
תגיבווו 😊
ניתקעה ב...
חח מהממםם!!
המשך=]
אווווווווךךךך איזה סיפור נננננננדירר
השלמתי עכשיו הכלכלכלכללל..
תמשיכיי יפיופה שלי
אוווווהבת אותך מלאלאלא
מווווואהה
חחחחחחחחחחחחחח הרגתת אותיייייייי
הבנתי טוב מאוודד!!
מאוודד!!
מי זאת ה"נוגה" הזאתת!!!
חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח אהבתתיי!
מתאים לה ב-ו-ל
המשך
יצא לך מדהיםם(:
למרות שזה היה בלעדי😛
אוהבת,
לינורצ'וו:]]
QUOTE (--eden-- @ 28/05/2006) אוהבבבתתת אתכןןן
חחח קאריניי הרגתת אותי...
איך הגעתת לזהה?!?!?! 😁
עוד כמה תגובות ואננייי ממשיכהה
תגיבוווווו 😉
ממ קרין בלי א' 😛
ותום לא יכל לבוא וגם בנדוד שלו לא יכל לבוא..
1+1
=
11
😂 😂 😂
[נמנמ לא הלך לי להצחיק אה?]
אנא תאר את הבעיה בהודעה זו:
|
|
|
|
|
אתר האהבה הישראלי