וואי וואי..
איזה פרקים טובים..
סופסוף..
המשך
מהה? חחח מסתומרת מאאמי? יעני האורך?
QUOTE (eliya_s @ 09/11/2005) חח למי כתבת?
לך בובהבה..
גלווש הקוראת המתמידה והיאאפה שלילי .. מוקדש לך בובהה
מהפרק הקודם...
"האאא" התעוררתי קופצת, שני ישנה. וכך גם רותם.
כמה זמן אני כבר ישנה? הסתכלתי בשעון והשעה כבר הייתה 2..
חיפשתי את ההורים... הם עמדו בפתח הדלת שנפתחת ונסגרת, לצד דמות הלבושה בניילונים כחולים ומסכת פנים.. מנתח.
המשך...
בחנתי את תנועות השפתיים של השיחה.
הרגעים התמשכו, ורגשות מסויימים התפוצצו לי בפנים. הייתי חייבת לשמוע.
קמתי והתקדמתי לעברם, ככל שהתקדמתי יותר צעדי נעשו איטיים יותר, כאילו גופי אומר לי להפסיק והישאר מאחור, לא לשמוע את מה שהמנתח אומר.
גופי החל רועד ועצרתי במקומי.
השעה שתיים אחר חצות, ואני עומדת באמצע נחשולים של אנשים, מתנפצים זה אחר זה בבועה שמקיפה אותי. מוקפת אנשים ודמויות שחיים את חייהם וממהרים ליעודם, בעוד עידן עובר ניתוח. או שמא הוא עבר?
רגליי החלו לנוע למקום שרציתי להגיע מלכתחילה.
"היי" אמרתי ללא חיוך.
"שלום" הביטה בי הדמות בטורקיז והמשיכה בשלה.
"אז כמו שאמרתי, נזק מוחי מסויים נגרם; כלומר, רגליו של עידן לא יוכלו לנוע בשלב זה, ישנם סוג טיפולים שיעזרו לו להחזיר את השרירים למצבם הקודם והעצב שמועבר למקום יתחדש. אך לא בצורה שהיה עד כה.
הריצה לא תהיה אפשרית בשבילו, וכך גם כל תנועה מהירה עם הרגליים."
הפנתי מבטי אל הוריו. אביו שזרועו הייתה כמגנה על אישתו נראה רציני ומתעניין, ואמו נראתה כאילו הארנק שהכיל בתוכו את החיים שלה, נגנב והושמד.
"אז אתה בעצם אומר שיש תקווה שעידן ישוב ללכת? זאת אומרת, כרגיל?" שאל האב.
הפניתי מבטי אל המנתח. "כן, אם עידן באמת יתמיד בטיפולים ובסדנאות הוא ישוב ללכת כרגיל." השיב המנתח בנימה רצינית.
השפלתי מבטי אל נעליו שהיו עטופות ניילון טורקיז.
"ואם הוא ישקע בדיכאון?" שאלתי מרימה את מבטי.
"זאת הבחירה שלו אם לעשות את הטיפולים או לא." אמר והביט בי
"נוכל לראות אותו עכשיו?" שאלה האמא.
"לא, לא כרגע. הוא מחלים."
"רק לראות אותו." שאלתי
"בעוד שעה שעתיים"
"מאיה אל תחכו עד אז" אמר לי האבא
"אבל אנחנו רוצים לראות אותו." החזרתי לו.
"מחר.." לא אהבתי את זה. אני רוצה לראות אותו עכשיו.
בנתיים הרגשתי במבטם של אדיר עומר וליאור.
התקדמתי אליהם ואמרתי להם שנבוא מחר. כי אין אפשרות לראות אותו עכשיו.
ליאור העיר את שני ואני את ליהי ורותם ותפסנו מונית חזרה הביתה.
כל הנסיעה החטפתי במטים על ליאור. הוא גם, כל כך הזכיר לי את שחר.
איך התאהבתי בו ככה פתאום, וזה גרם לי לחשוב על הקפיצה של עידן. אם באמת הוא היה מאוהב ברותם ככה, או בי.
מה באמת הייתי עושה בלי שחר? חיי היו הופכים לחיים של שחור ולבן, בלי צבעים.
הגעתי הביתה. בחדר חיכתה לי אמא. הסברתי לה את כל העניין
"מאיקוש אני פוחדת עלייך! תראי מה קורה לנוער בימינו. אונסס.. התאבדות.. מה עוד יקרה לך?@?"
חטפתי עלייה קריזה... "אמממממא יש אנשים שתופסים ככה תעולם שאין להם בשביל מה לחיות. אז מתאבדים. ואונס, מה לעשות.. כאילו שבתקווופהפהפה שלךךךך" תיארתי לה בתנועות פרי הסטוריות
"לא היו אנסיםםם..."
"את לא תדברי אליי ככה" היא סיננה אליי בכדי לא להעיר את הבית, {באחד הפרצופים המפחידים שלה} ויצאה מהחדר.
כל כך התרגזתי.. היא דואגת לי כשקורים לאחרים דברים כאלה?! התחלתי לחשוב על מה שיקרה לעידן.
בכל הסרטים זה יעני נכנסים לדיכאון וממשיכים בנסיונות להתאבדות.
פחדתי עליו. כדורים, טביעה... מיליון דרכים יש..
נרדמתי.
בבוקר בקושי התעוררתי... התארגנתי מסטולה לביצפר ויצאתי להסעה הקבועה.
איפה שחר? המלאך לא בא היום?
ראיתי את שני וליהי והתקדמתי אליהן. התחלנו לדבר על עידן.. ועל מה יהיה ומתי נלך.
נכנסנו לאוטובוס והנסיעה הייתה שקטה. כולם צוחקים מדברים כאילו לא קרה כלום.
אדיר עומר וטל באו לידנו והתחבקנו, אף פעם לא התחבקתי איתם. אבל איכשהו עכשיו היה צורך. הורגשה תמיכה.
לפתע, האוטובוס נעצר בחריקה וכולנו עפנו בצורה מבישה קדימה נאחזים בעמודים ובספסלים על מנת לא ליפול.
הבעה מופתעת על פנינו, סקרנים לדעת מה קרה. רעש והמולה התפתחו...
אאא מה קרה?!
המשךךך!
מהממם מאמי!!!
המשךך!!
שבוע טוב 😊
שבוע טוב בובה לילה מקסים לכולןלןלן (:
ממישכה מחר.
וואידה מינה (חחח אנערף מה זההה ) מה קרה שם?!
בטח דרס חתולה (חח סתם סתם!)
מחכה להמשךך טלוש
אתר האהבה הישראלי