המשך...
נכנסתי לחדר שלי,
החלפתי בגדים למכנס קצר וגופיה,
הזזתי קצת ת'שמיכה שלי,
נשכבתי על המיטה שלי והתכשתי בשמיכה,
כיסיתי גם ת'פנים שלי,
שעם אמא שלי או אבא שלי יכנסו לחדר שלי,
שלא יראו אותי בוכה,
כי אז הם יפלו עלי בשאלות,
הדמעות התחילו לרדת מעצמן,
כמה דקות בכיתי ונרדמתי,
בטח מרוב כאב ועייפות,
אבל לא עייפות מהתאמצות יתר,
אלה מהחיים!!,
קמתי עם הצרחות של אמא שלי,
"סבטהההההה,
תקומיייייייי"
העיניים שלי היו נפוחות,
וכך אמא שלי גילתה שבכיתי,
היא כמובן נפלה עלי בשאלות מה קרה?,
למה בכיתי?,
וכו'...
אמרתי לה שאני לא יכולה לענות,
וביקשתי שתרד ממני,
וכך היא עשתה,
"מה קרה אמא?,
למה את מעירה אותי בכלל עכשיו?!"
"כי עוד 15 דקות הם באיםםםםםם!!!!!!"
"מה?!,
איך?!,
תגידי להם ב' שלא הרגשתי טוב,
אוקי?!"
"אבל..."
הסתכלתי עלייה במבט מתחנן,
אז היא ישרה הסכימה לי,
היא יצאה מהחדר שלי,
וסגרה אחריה ת'דלת
************************
תגיבו...
המשךךךךךךך!!!!!!!
דחוווףףףף =]]]
איך יפההההה
אבל תעשי את הפרקים יותר ארוכים!
יווווווווווווווו איזה מהמםםםםםםםםםםם תמשיכייייייי!!!!!!!
מאמי הסיפור ממש יפה בבקשה שימי יותר המשכים
אהבתי בטירוףףףףףףףףף
המשךךךךךךךךךךךךךך
מהמםםם
שימי המשךך
אוהבת*-*אולוש*-*
מצטערת על הפרק הקצר שהיה,
פשוט הייתי מאוד עייפה ונוסף לכל הרגשתי על הפנים,
אני אכתוב לכן עכשיו המשך יותר ארוך,
ת' לכן על התגובות,
זה מאוד עוזר לי ומעודד אותי,
אוהבת אותכן מווווווואהההההה,
אין עליכן!!
המשך...
עצמתי ת'עיניים,
שמעתי רעש,
וכל מיני קולות וצרחות אשר באים מהסלון,
בטח ההורים של דורון,גיא,נדב ואושר הגיעו כבר והבנים באו איתם,
שמעתי גם ת'קולות של ההורים שלי,
אחרי כמה דקות שמעתי שמישהו דופק בדלת של החדר שלי,
שאלתי בקול צרוד ושקט,
"מיזה?"
"זה אני אושר,
אני יכול לכנס?,
אני חייב לדבר איתך דחוף,
ב'"
למרות שהוא הבנאדם האחרון שרציתי לראות עכשיו,
הסקרנות גברה עלי,
רציתי לדעת על מה בדיוק הוא רוצה לדבר איתי,
אחרי שהוא צרח עלי כמו איזה לא נורמלי,
"כן כנס"
הוא פתח ת'דלת ונכנס,
"אפשר לשבת?"
הוא סימן על הקצה של המיטה שלי,
"כן"
"אני מצטער,
התנהגתי כמו איזה מטורף,
לא הגיע לך שאני אצרח עלייך,
אין מה לעשות,
כל אחד/ת כמו שהוא/שהיא,
וכך צריך לקבל ת'אנשים"
לפני שהוא אמר את זה הוא התיישב על הקצה של המיטה שלי,
"מה נכנס בך פתאום?,
למה החלטת עכשיו שלא התנהגת יפה?,
למה שינית את דעתך?,
זה קצת דפוק לא?"
התרוממתי קצת,
"כן,
אבל חשבתי על זה,
והבנתי שטעיתי,
ועכשיו אני מצטער,
תסלחי לי?"
"לא יודעת,
אני עדיין פגועה,
וזה מאוד קשה לי"
"תקחי ת'זמן שלך,
אני יחכה"
"ת'"
ניסיתי לחייך עליו,
אבל ראו שהחיוך הזה מזויף,
אין מה לעשות,
כשלא מרגישים טוב אי אפשר לחייך מכל הלב,
רק חיוכים מזויפים,
וגם זה בקושי,
והרבה אנשים לא יכולים לחייך כשמבפנים רע להם/ן,
כאלה אנחנו בניי האדם,
ואי אפשר לשנות זאת,
אושר קם ויצא מהחדר שלי,
וסגר אחריו ת'דלת,
שמעתי לאט לאט ת'צעדים שלו מתרחקים
****************
תגיבו...
