לא רק אותך... תאמיני לי רק כאב לב הביא לי הבנאדם...
מחר אני אשים המשך...
QUOTE (_NoAnGeL_ @ 03/06/2005) לא רק אותך... תאמיני לי רק כאב לב הביא לי הבנאדם...
מחר אני אשים המשך...
תוציאי אותו מהחיים שלך! לא מגיע לו להיות חלק מהם!!!!
ואני מחכה בקוצר רוח להמשך!
אני לא רוצה להרוס... אבל תכלס בקטע האחרון ניתקנו קשר אם שמת לב...
QUOTE (_NoAnGeL_ @ 03/06/2005) אני לא רוצה להרוס... אבל תכלס בקטע האחרון ניתקנו קשר אם שמת לב...
טוב שככה! לדעתי לפחות...
בני אדם שפוגעים צריכים להיות מחוץ לקו! אני הייתי מוציאה אותו לא רק מחוץ לקו אלא מחוץ לגלקסיה כולה~!
"את מסרבת בכל תוקף להאמין... אני לא מבין למה"
"למה? כי מפריע לי שכדי להאמין לך אני צריכה ללכת לשאול אחרים"
"כי אני לא יכול להוכיח לך בדרך אחרת... אז זה או שתשאלי את שני... או לא לדבר לעולם... מה את מעדיפה? בכל מקרה אני לא יכול לדבר עם מי שלא מאמינה לי.. ולא רוצה להאמין"
"חבל באמת"
"אני תמיד אזכור... את לא רצית להאמין.. משמע את מסיימת את זה... סלאמאת"
זהו. הכל נגמר. 8 חודשים בערך. הדבר הכי קרוב שהיה לי אי פעם לאהבה, פשוט נגמר. עבר. אני לא אדבר איתו יותר... אף פעם... איך? אני רגילה לדבר איתו כל יום, לפחות שעתיים, לפחות. ועכשיו, כלום. יותר לא יהיה כלום. לא הצלחתי לעכל את זה. זה נראה כאילו הוא אמר "נדבר מחר". ומחר, באמת נדבר. אבל לא. אנחנו לא נדבר יותר לעולם. איך אני אעשה את זה? איך אני אצליח? איך?
לא רציתי לחשוב על זה יותר מידי. לא הייתי מוכנה לעכל את זה. לא עיכלתי את זה. בכלל. התחלתי לדבר עם אנשים אחרים. כאילו כלום לא קרה, והכל בסדר. מחר הוא יחזור מהצבא, כמו בכל יום, ונדבר עד שהוא ילך לישון. התחלתי לדבר, ולרגע, שחכתי. אפילו צחקתי קצת... אבל לא הרגשתי כלום. בכיתי, ולא הבנתי למה. הלב פשוט מלא בריק. עברו 10 דקות, עברו 20 דקות... עברה חצי שעה. ופתאום בצד שמאל של המחשב... הודעה חדשה... מעומר!
"רציתי רק להגיד תודה רבה"
"על?"
"על כל התקופה הזאת... באמת את מדהימה ובאמת נהניתי"
"כן היה נחמד... 8 חודשים בערך"
"רק חבל שאת כזאת עקשנית..."
"מה אני יעשה"
"כלום... אני חושב שזה משהו שרצית לעשות כבר הרבה זמן... ועכשיו פשוט יצא"
"זה לא נכון"
"מה לא נכון? את בכוח לא רוצה להאמין... את פשוט מצאת תירוץ לעשות משהו שרצית לעשות וכנראה לא ידעת איך"
"אתה אחד הידידים הכי טובים שלי... אתה באמת חושב שאני רוצה לנתק קשר?" הוא היה יותר מזה. הרבה יותר מזה. אבל זהו. בנינו כבר לא יקרה כלום. כי עכשיו, גם אם הוא ירצה, אני לא אוכל להיות שלו. אבל הוא לא ירצה. הוא אף פעם לא רצה, וזה, כבר לא ישתנה.
השיחה הזאת נמשכה כשעה וחצי כשבסופה השלמנו ועומר, לאחר שהודה לי על יום נהדר, הלך לישון. שמחתי. שמחתי שהשלמנו. לא באמת רציתי לאבד אותו. אבל לא יכולתי להתעלם מהדבר הטוב שיצא מכל הסיפור הזה. הרגשתי שאני באמת חשובה לו. שהקשר הזה בנינו, באמת חשוב לו. הוא היה זה, שנשבר ראשון. הוא היה זה, שלא וויתר. והוא היה זה, שרק רצה להשלים. הוא יצא צודק. הוא ניצח ואני הפסדתי. הודיתי שטעיתי. אבל זה לא היה אכפת לי. זאת הייתה הרגשה כ"כ טובה לראות, שלמרות כל מה שאמרתי, הוא עדיין ניסה להוכיח, להסביר. הוא התעקש ולא ויתר עליי. ועכשיו, עכשיו הכל בסדר. חזר להיות כמו קודם. אבל עם כל יום, ועם כל ריב, הקשר הזה משתנה. טוב, או רע? אני לא יודעת. אני לא חושבת שאפשר לדעת.
כבר היה מאוחר. כיביתי את המחשב נכנסתי למיטה וניסיתי להרדם. את הראש התחילו להציף כל מיני מחשבות על כל מיני דברים. לא היה הרבה קשר בניהם. תמונות מהירות, רגשות, מחשבות... ופתאום, בלי לשים לב בכלל, החלה דמעה להרטיב את הלחי. ואחריה עוד אחת, ועוד אחת. לא ידעתי בכלל למה. פעם הייתי בוכה כי נפלתי, קיבלתי מכה. היום, התבגרתי. שריטה קטנה או שפשוף קל, כבר לא כואבים לי. אם במקרה עיקמתי את הרגל בריצה, או נתקעתי עם הרגל במיטה, אני לא בוכה. כי גדלתי והבנתי, שזה כאב רגעי, שיעבור תוך כמה דקות. עכשיו, אני בוכה בלי סיבה. בפנים, אין כלום. אני מחפשת את האהבה, שבגללה אני בוכה. את האהבה שמכאיבה. אבל אני לא מוצאת שם כלום. אני מוצאת רק ריק. אז... למה אני בוכה? אולי הכאב הוא הריקנות. ואולי אני בוכה, כי כ"כ ריק, שזה כואב. כשאומרים שהאהבה מכאיבה, אולי זה לא כאב אמיתי. אולי זה פשוט ריקנות. מרוב שאין כלום, הכל הופך לחסר משמעות, ואתה לא יודע מה לעשות עם עצמך. ואולי, אני פשוט לא מאוהבת, ולא יודעת מה זאת אהבה עדיין. לעומר, שיקרתי. ושיקרתי שוב. לא אמרתי לו את הסיבה האמיתית שבגללה כ"כ נפגעתי. אני כן רוצה אותו, רוצה אותו מאוד. לא יכולתי להגיד, שהכל קרה, בגלל שאני רוצה אותו, אבל הוא, לא רוצה אותי. הסוואתי את זה במשהו אחר, טפל. הוא הסביר, וסלחתי לו. לא יכולתי לנתק קשר. ניסיתי, אבל לא הצלחתי. לא יכולתי לעשות את זה. פשוט לא יכולתי.
מעלףףףףףףףףףףףףףףףףף!!!!!!
זה קרה מזמן או שאת כותבת תוך כדי שזה קורה לך?
הארועים האלה "חדשים" יחסית?
אממ זה קרה לפני שבוע בערך... אולי קצת יותר
כל מה שיש פה קרה גג לפני 8 חודשים... כי אז הכרתי אותו...
"את הראש התחילו להציף כל מיני מחשבות על כל מיני דברים. לא היה הרבה קשר בניהם. תמונות מהירות, רגשות, מחשבות... ופתאום, בלי לשים לב בכלל, החלה דמעה להרטיב את הלחי. ואחריה עוד אחת, ועוד אחת. לא ידעתי בכלל למה."
אני מאד התחברתי לזה ובעצם די לכל הפרק הזה...
אני יודעת איך זה קשר שהוא הופך כבר למעין שגרה נגמר.. הרגשה ריקנית.. כאילו הכל יחזור לקדמותו כשנתעורר.. אבל זה לא חוזר..
פשוט המציאות מתפוצצת לנו בפנים.. הרגשה נוראה..
ריקנות.. בדידות זה בעצם הפחד הכי גדול שלי..
הקטע שהקשר הזה אף פעם לא התחיל חחחח
תאמיני לי אין לי מושג איך נכנסתי לתסבוכת הזאת
ומה שכתבתי שם זה באמת אני לא יודעת... ז"א מה מרגישים כשאומרים אהבה כואבת... איזה מן כאב זה? אני פשוט לא הרגשתי כלום
זאת הרגשה נורא מוזרה
לא נראה לי שכאבה לך האהבה.. נראה לי כאב לך הקטע הזה של הזילזול..
היחס.. או החוסר יחס.. הקטע שזה לא מתקדם מעבר למה שזה..
זה לא התחיל, אבל זה היה משהו.
גם אצלי היה קטע כזה, לא התחיל כלום, אבל היה משהו די ברור ובסוף זה לא הגיע לכלום וקטענו את זה וזה ממש כאב..
כי היה לי אכפת מהבנאדם..
יש מצב... האמת לא חשבתי על זה ככה
אבל מצד שני כן אכפת לו... ז"א זה משתנה וזה כנראה מה שכ"כ מעצבן אותי
כי נגיד לשלוח לי הודעת בהצלחה יום לפני הבגרות הוא לא שוכח ועוד דאג שאני לא יאחר לבחינה חחחח ובפרק הזה גם סיפרתי שהוא היה זה שלא ויתר עלינו... אז אני פשוט כבר לא יודעת מה לחשוב
כנראה שזה פשוט ידידים וזהו... אין פה ממש הרבה אפשרויות אחרות האמת
כן.. צודקת..
עזבי דברים כאלה מבלבלים (מנסיון) אבל אז בסופו של דבר מבינים שזה לא זה.
להבין בראש הבנתי מזמן חח.... זה הלב שלוקח לו קצת יותר זמן מהמתוכנן
אתר האהבה הישראלי