סיפור ראשון... קצת שונה

יפייפהה המשךלךךך!

יפייפהה המשךלךךך!

מה עם ההמשך בובה?!?!?!

הכל בסדר איתך?!?!!?
לאן נעלמת?!?!?

QUOTE (shidosha @ 14/06/2005) הכל בסדר איתך?!?!!?
לאן נעלמת?!?!?
??

יווווווו אני מודאגת!!!!!!!!
עבר שבוע כברררררררררררררררררררר!!!!!!!!!!!!!!!!



הכל טוב איתך בובונת???


😯 😯 😯

ואני עדיין מחכה להמשך! כן!

יש לי בעיה עם ההמשך... אוף...
אני לא במצב רוח המתאים לכתוב אותו

בובה מה קרה?????????
מה זו התגובה הזאת???
מה קרה? תשתפי אותי,
אולי אני אוכל לעזור לך?!?!

אף אחד לא יכול לעזור לי... אבל תודה על ההתעניינות...
אני עובדת על ההמשך עכשיו הוא פשוט נורא ארוך
מבטיחה לפרסם עד מחר אחה"צ 😊

תהרגי אותי אבל קראתי ספר ששתי הדמויות הראשיות הם שירי ועומר..חחחחח

נושית

וואלה... טוב זה סתם שמות שעלו לי לראש באותו רגע
הגעתי למסקנה ששמות זה אחד הדברים הכי קשים בכתיבת סיפור

קמתי רק עכשיו
אז אני כותבת עכשיו...

לא יצא לי כ"כ טוב הפעם... 😕

"שיטטטטטטטטטטטט"
"מה קרה?!?!"
"המגן בספרות התחיל לפני שעה!!!"
"מה??? אמרתי לך שתגידי לנו מתי המבחנים שלך לא??? יש לך מזל שאני בבית היום! נו יאללה תתלבשי מהר אני אקח אותך!"
הכל קרה כ"כ מהר שבכלל לא חשבתי מה אבא בכלל עושה בבית. הגעתי למגן באיחור של שעה ורבע, אבל לא הייתה בעיה של זמן. סיימתי את המגן וישר נסעתי לבצפר לנהיגה. נקבע לי טסט שני לאותו יום. רק באמצע הדרך שמתי לב שת"ז נשארה בבית. שוב הקפצתי את אבא מהבית, אחרי כל הצעקות הרגילות. בשעה טובה, הת"ז הגיעה לרשותי. כל היום הזה יצא לי הפוך. בטסט נכשלתי, לא לגמרה באשמתי. אבל כמובן שזה לא ממש חשוב למה ואיך. חשובה העובדה שנכשלתי. אני לא לקחתי את זה יותר מידי קשה. אחרי הכל, טסט אפשר לעשות שוב אחרי שבועיים, ואם לא עוברים בשני, עוברים בשלישי. אין לי אוטו, וגם לא יהיה לי. ההורים לא יתנו לי את האוטו בסופי שבוע, כדי שלא אנהג אחרי בילויים, וגם לא ירשו לי לנסוע רחוק. אז למה אני בכלל צריכה רישיון? הייתי אדישה לכל העניין. כמו כל דבר בזמן האחרון, זה פשוט חלף לידי כאילו כלום. היום לא נגמר בזה. בערב, כשההורים חזרו הביתה...
"אז מה עכשיו?" אבא התחיל.
"מה עכשיו? מחכים שבועיים עד לטסט הבא"
"שירי אולי כדאי שתחליפים מורה?"
"למה להחליף מורה?"
"כי עובדה שאת נכשלת!!! אני רוצה שתקחי עכשיו עוד 6 שיעורים לפחות עד לטסט השלישי!"
"6 שיעורים?!?!!?!? השתגעת??? בשביל מה??? אני יודעת לנהוג!!! טסט זה פשוט עיניין של מזל והייתי אמורה לעבור את הטסט הזה!! הבוחן הזה סתם מניאק!"
"אבל נכשלת! מה את חושבת שיש לי את כל הכסף שבעולם לבזבז על השעורי נהיגה שלך? אני רוצה להיות בטוח שתעברי את הטסט הבא!"
"אוףףףףףףףףף אני לא צריכה עוד שיעורים! אני פשוט צריכה עוד טסט זה הכל!"
"אם היית משתפת אותנו בבחירה של המורה לנהיגה אולי כל זה לא היה קורה!" אמא התחילה להתערב
"הוא המורה הכי טוב שיש! מה הבעיה איתו?!"
"הוא שחצן והוא אדיוט! את תמיד חושבת שאת יודעת הכל אבל אין לך מושג! הוא לא יודע ללמד נהיגה! את יודעת כמה פעמים כמעט עשינו תאונה כשהייתי בשעור שלך?!"
"אויש תפסיקי גם כן את... איזה תאונה איזה נעליים.. את סתם פרנואידית!"
"זה שהוא לא שם לב..."
"מה לא שם לב? את ישבת בכלל מאחורה!!!"
"אז שירי אולי היא ראתה דברים שאת לא" אבא שוב התחיל. לפעמים אני לא מבינה בשביל מה הם מדברים איתי. אף אחד ממילא לא מקשיב ולא מנסה להקשיב. ובטח שלא להבין.
"תגיד לי אתה באמת או שאתה עושה את עצמך?! עצרתי מאחורי רכב ברמזור... היא באה מאחורה אומרת לי שעצרתי קרוב מידי. אמרתי לה למה אני רואה את הכביש אפילו! אז היא אומרת לי טוב אני הייתי עוצרת רחוק יותר! סתםםםם סתםםםםםםםםםםם אני עצרתי בסדר גמור וחניתי טוב מאוד! היא סתם פרנואידית!!"
"אבל היא נהגת עם הרבה יותר ניסיון ממך..." הוא המשיך, ואני כבר הבנתי, שמכאן, לא נגיע לשום מקום. עליתי לחדר שלי ונשארתי שם.
למחרת אני ושני נסענו לעומר. עשינו לו ביקור הפתעה. חשבתי שאלי זה יעודד אותו קצת, לדעת שיש אנשים שאכפת להם ושבאים מרחוק במיוחד בשבילו. אחרי שעה וחצי של חיפושים מצאנו את הבית שלו. הוא היה בהלם! זאת באמת הייתה אחת ההפתעות הכי טובות שעשיתי למישהו. המבט על הפנים שלו כשהוא ראה אותנו, היה שווה הכל. עלינו אליו הביתה ובעצם לא עשינו כלום. היה קצת משעמם ברגעים מסוימים. לא תמיד היה מה להגיד. עומר התחיל להראות לנו כל מיני דברים שלו. הוא הראה לנו את המבחנים שלו מבצפר וכל מיני דברי מהצבא. הוא עבר על כל המגירות וחיטט לעצמו בדברים.
"יש פה עוד משהו... אבל לא עזבו"
"מה?"
"עזבו.. אסור לי"
"מה אסור לך? אפשר לחשוב איזה סודות אתה מסתיר"
ושם, במגירה הראשונה, בתוך ניילונית שקופה וישרה, היה שמור לו המכתב ששלחתי לו לפני די הרבה זמן. לא האמנתי שהוא שמר אותו ועוד כ"כ יפה. זה היה די מביך ולא נעים כשהוא הראה אותו והוא החזיר אותו די מהר למגרה. אחרי הכל, במכתב הזה, כתבתי לו שאני אוהבת אותו.
כבר התחיל להיות מאוחר וירדנו לתחנת האוטובוס. הייתה לי יותר משעה של נסיעה הביתה. באמצע הנסיעה קיבלתי SMS "תשלחי לי הודעה כשאת מגיעה אפילו שתעירי אותי. תודה שהגעתן אם עדיין לא הבנת את זה. הראתן לי מה אתן שוות". לקראת סוף הנסיעה שוב קיבלתי תזכורת מעומר להודיע לו כשאני מגיעה הביתה. היה נחמד לדעת שמישהו דואג לי.
שבועיים אחרי נקבע לי טסט שלישי. הפעם החלטתי לעשות אותו ראשונה על הבוקר. שמתי לב שאין הרבה מכוניות בשעה הזאת. תכננתי את היום ככה שאם הכל ילך כמתוכנן יהיה לי ממש יום כיף. הפעם הכנתי את הת"ז ואת האגרה מראש. הטסט הלך טוב, אבל הייתי צריכה לחכות לתשובה הסופית שתגיע רק בסביבות השעה 16:00. אחרי הטסט נסעתי הביתה, התקלחתי והחלפתי בגדים. קרן התלוותה אליי, ונסענו ביחד לת"א. קבעתי שם עם עומר וליאת. את קרן לא ממש אהבתי. היא הייתה חברה רחוקה, אחת שרואים בבצפר, מדברים, צוחקים, אבל לא יותר מזה. היא שמעה שאני נוסעת והחליטה לנצל את ההזמדנות כדי לעשות סידורים. מה יכולתי להגיד לה? החלטתי למצוא עבודה בת"א, לעשות פסיכומטרי בת"א, ובעצם להעביר את עצמי לשם פחות או יותר לתקופה שעד הגיוס. ככה אולי יהיה לי טוב. את החיפושים החלטתי לעשות קודם בקניון. רציתי גם לקנות בגדים באותה הזדמנות לנשף ולטקס סיום.
הגענו לקניון ועוד לפני שהספקנו לעשות משהו עומר קפץ עליי מאחורה. הכרתי בין קרן לעומר וקרן הלכה לעשות מה שהיא רצתה והשאירה אותנו לבד. חצי שעה אחרי ליאת הגיעה והלכנו לשבת איפשהו. הפעם הרגשתי ממש נוח עם עומר. לא יודעת למה. אף פעם לא התנהגנו ככה. הרגשתי שכל הפגישה הזאת הסתובבה סביבי. אני הייתי במרכז העניינים. קרן הצטרפה אלינו יותר מאוחר. זאת הייתה הפגישה הכי טובה שהייתה לנו. אולי זה בגלל שלא היה מתח, אין לי מושג. בשעה 16:00 בדיוק צילצל הטלפון. המורה לנהיגה הודיע לי שעברתי את הטסט!! כולם אמרו מזל טוב ושמחו בשבילי. בנתיים היום הזה היה פשוט כיף ושום דבר לא השתבש. 5 שעות עברו להם בטיל, וכולם התחילו להתפזר. אני נשארתי בקניון לחכות לחלק האחרון של היום שלי. עידו היה צריך להגיע. את עידו הכרתי בפורום כלשהו. הכרתי אותו בקושי חודש אבל איכשהו נוצר קשר טוב. עד שהוא הגיע עברתי בין החנויות והבנתי שעבודה אני כבר לא אמצא שם. כל החנויות דרשו עובדים אחרי צבא וברובן נדרש גם ניסיון. אחרי שעה וחצי עידו הגיע. הוא הגיע על מדים עם הרובה, ונראה פשוט טוב. בילינו שעה ביחד. היה לו חוש הומור טוב והוא לא שתק לרגע. היה נחמד אבל קצר. חזרתי הביתה, ישבתי קצת על המחשב והלכתי לישון.
למחרת כשאבא חזר מהעבודה נסענו לחיפה. בגדים לא הספקתי לקנות והטקס סיום כבר מחר. הפעם באמת היה נחמד. ערב כיף עם אבא, כמו שאני אוהבת. הלכנו לחנות הקבועה שלי ואחרי המון שכנועים קניתי חצאית. קניתי 2 סטים של חצאית גופיה ועליונית. אחרי שסיימנו עם הבגדים הלכנו לקנות מתנה למורה לנהיגה, ולאכול. דיברנו על מיני דברים, גם על עומר. ניסיתי להסביר לו שאנחנו לא חברים ושזה לא בסדר שהם קוראים לחברים שלי אנשים מפוקפקים רק בגלל שהכרתי אותם באינטרנט. חשבתי שהצלחתי, אבל את זה יכולתי לבדוק רק בטווח הארוך. כל נסיעה כזאת יש לנו שיחות על "המצב". מדברים על מה שקורה בבית. אבל זה אף פעם לא עוזר. תמיד המצב מגיע לאותו מקום. אני בכלל לא חושבת שזה ישתנה אי פעם. אבא שלי באופן כללי אדם חכם. למדתי ממנו הרבה. אבל לפעמים אנשים לא שמים לב למה שהם עושים. מסרבים להבחין במציאות, מסרבים לקבל אותה. הם מכחישים. אני מסתכלת על אחי ורואה שהוא בדרך להיות כמוני. אולי אפילו יותר גרוע. וההורים לא מבינים. לא עושים כלום. רק מחמירים את המצב. ואני רואה את זה, אני רואה מה הם עושים לו, ואיך הוא מגיב, ואיך הם אטומים לגמרה. אין בית ספר להורים, ואף אחד לא לימד אותם להיות הורים. אבל יש דבר כזה היגיון וחשיבה מעבר. ואם אני יכולה להבין מה קורה, ומה ההשלכות של ההתנהגות שלהם, גם הם יכולים.
יום למחרת היה הטקס סיום. היה הרבה יותר טוב ממה שחשבתי. השכבה הרימה טקס שלם בשבוע וחצי. אני לא השתתפתי בטקס עצמו, עליתי רק לשיר סיום. אחרי זה כל השכבה הגיעה לפאב שהיה בסביבה.
כולם השתכרו לגמרה, אבל הייתה סיבה, סיימנו י"ב. נשארו עוד 2 בגרויות וזהו. אני לא אראה את האנשים האלה כנראה יותר בחיים. וגם אם כן זה יהיה לעיתים רחוקות מאוד. הרבה אנשים עצובים ולוחקים את זה די קשה. אני דווקא לא. אני אפילו שמחה. די, צריך להתקדם בחיים. לעבור הלאה, לתקופה חדשה. אני לא מאלה ששוקעים בנוסטלגיות יותר מידי. אני לא אוהבת לחיות את העבר, ולא אוהבת להתקע בהווה. אני צריכה שינויים, וכרגע, יותר מכל דבר אחר.
שבוע אחרי שוב נפגשתי עם שני ועומר. הפעם נסענו לבית של שני. גם הפעם היה שונה לגמרה. הרגשתי בחוץ. לא שייכת. הם כל הזמן יורדים עליי, ואני יודעת שזה בצחוק, ולרוב זה באמת מצחיק. אני צוחקת גם על עצמי, ממש אין לי בעיה עם זה. אבל לפעמים זה גורם לי להרגיש לא נעים, מובכת. המילים פשוט לא יוצאות מהפה. וזה לא חדש. אנחנו תמיד צוחקים והכל בסבבה. ואז מגיע המשפט הזה שפתאום אני לוקחת ללב. נמאס לי מזה. נמאס לי להיות כ"כ רגישה. יש אנשים שכל דבר פשוט מחליקים כאילו כלום. אני לא. לפעמים אני נעלבת מדברים ומגיבה בקרירות, ואני לא מצליחה לשלוט בזה.
עומר שם לב לזה. הוא מרגיש שמשהו לא בסדר איתי בזמן האחרון. הוא שאל, אבל לא סיפרתי. מה הוא יכול לעשות. לא נעים לי לדבר איתו על זה בכלל. אבל ביני לבין עצמי, כנראה שהגיע הזמן פשוט להסתכל לאמת בעיניים, כמה שהיא כואבת, אני בדיכאון. לא נהנית משום דבר, וגם לא בטוחה שיש ממה. אולי הכל טוב, ואני פשוט לא רואה את זה. אין לי אהבה, אין לי ידידים ואין לי חברות. אין לי משפחה שאני מרגישה שתעזור לי, בנתיים היא רק הרסה אותי וממשיכה להרוס. אין לי כלום. אולי יגידו לי שזה לא נכון, אבל ככה אני מרגישה. זה לא משנה מה האמת, מה שקר, מה כן ומה לא. משנה מה אנחנו מרגישים, כי זה מה שקובע אחרי הכל. אפילו נסיעה לשני, עם עומר, לא עזרה. 80 ₪ עלו הנסיעות, ולא נהניתי. זה לא באשמתם. הם התנהגו כרגיל, אני חושבת. זה כנראה משהו בי, משהו שדפוק בי, ואני לא יודעת מזה. אחרת, איך זה שאני לא מצליחה ליהנות משום דבר?
אני הולכת ברחוב, או אפילו בבצפר, ורואה זוגות. בכל מקום זוגות. ואיפשהו אני תוהה, אולי אלוהים פשוט שכח אותי? אף פעם לא היה לי חבר, אף פעם לא אהבו אותי, אף פעם לא יצאתי עם מישהו, אף פעם לא באמת התחילו איתי ברצינות, אף פעם לא הזמינו אותי לצאת ברצינות, אף פעם לא היה לי דייט אמיתי, אף פעם לא התנשקתי, אף פעם לא היה לי ידיד אמיתי. כל מה שהיה לי, היה דרך האינטרנט. וקשרים דרך האינטרנט הם דפוקים. כבר מההתחלה הם פגומים. וגם כשכבר נפגשתי עם בנים שהכרתי ברשת, היו לי בעיות. אני לא מסוגלת לגעת באנשים. במיוחד לא בבנים, ואני לא מבינה את הבעיה הזאת.
אני לא יכולה להיות היוזמת. אני לא מצליחה ליצור קשר קרוב עם בן. לפעמים יוצאות כאלה שטויות מהפה, כאלה פדיחות. פעם אחר פעם זה קורה, לא משנה כמה אני מנסה להימנע ממצבים כאלה. אני כבר בקושי אוכלת, ירדתי כבר 8 ק"ג וממשיכה לרדת. פעם מרוב דיכאון הייתי אוכלת. היום, אני רעבה ולא בא לי כלום. אף אחד לא מבין ולא יודע מה נעשה איתי, אני בכלל לא בטוחה שזה באמת מעניין מישהו.
"איך רזית!!!" "איפה החצי השני שלך??" "רק תשמרי על זה עכשיו" אלה התגובות הכל כך שטחיות. אנשים לא באמת מבינים את הסיבה האמיתית. מעניין אותם שרזיתי. לאף אחד לא ממש אכפת למה. וגם כשאני אומרת, שזה בכלל לא בכוונה, שאני ממש לא מנסה לעשות דיאטה, אז אולי אומרים "זה לא טוב" "את צריכה לאכול". אבל זהו. במילים האלה הידיים נקיות.
למה יש אנשים שהכל הולך להם כ"כ טוב? למה בכלל נבראנו יפים או מכוערים, חכמים או טפשים, גבוהים או נמוכים? רק בגלל זה יש הרבה אנשים שסובלים. הם לא סובלים בגלל הנתונים שלהם, הם סובלים בגלל החברה. החברה הורסת את האדם. החברה הורסת אותי. החברה גורמת לי להרגיש קטנה, טיפשה ולא חשובה. ואולי זאת לא החברה, אולי זאת אני. אולי אני פשוט לא נותנת לאנשים להתקרב אליי. ברגע שאתקרב יותר מידי, אני אתחיל להימאס, ואז שוב אשאר לבד. אין לי חברים מגיל 3. אין לי חברים מהגן שגדלתי איתם. יש לי חברים אולי 6-7 שנים אחורה. ומהם כבר נמאס לי. הם לא עונים על הצרכים שלי ולא מתנהגים כפי שאני חושבת שחבר צריך להתנהג. אולי ככה העולם אבל אני לא רוצה להתפשר על האמונות שלי. אני לא מוצאת את עצמי בעולם הזה. עוד לא הצלחתי למצוא מקום ואנשים בראש שלי. כל פעם אני מגלה מחדש שהם לא כמוני. אני לא מתאימה לאף סוג של חברה. בכל אופן, עוד לא מצאתי אותה. אני לא מצליחה לתת לאופי שלי לצאת החוצה. לא מצליחה להיות עצמי. אני עצורה, אבל מה עוצר אותי?

ווואיי.... המשך עוצמתי ביותר...
טוב בובה תקשיבי רק עכשיו חזרתי השעה 2:30 בבוקר
והייתי פשוט חייבת להגיב לך
אין לי ממש זמן לכתוב כי אני חייבת לסדר תיק להשבוע
אבל אני פשוט חייבת לומר שלא משנה כמה המצב גרוע
הוא תמיד יהיה יותר טוב ואני יודעת, אני כל כך יודעת שזה לא נראה ככה
ואני מבינה כמו שלא תדעי בחיים כמה אני מבינה
אבל נשיקה ראשונה, ומישהו שיתחיל איתך זה יקרה!!!! הכל קורה,
גם אם מאוחר.... גם לי זה קרה מאוחר אבל זה קרה! וזה יקרה גם לך!

גם אם בצבא וגם אם לא יודעת איפה, חברה שלי מהצבא כבר על סף שחרור
ורק בצבא הייתה לה נשיקה ראשונה! וזה לא אומר כלום!
את לא פחות יפה, חמודה או מתוקה משום אחת אחרת!
את כמו שאת וזה דבר טוב וכמו שכתבת - אל תתפשרי על האמונות שלך, את מי שאת!!!!

ותלמדי להעריך ולאהוב את החברים ואת המשפחה שיש לך,
אני רוצה שתחשבי לרגע שחס וחלילה היה קורה משהו למישהו מהחיים שלך,
איך היית מתמודדת וכמה הוא/היא היו חסרים לך!

וכל אחד מהם, גם אם הוא רע או טוב, מעצב את הדמות שנוצרת ממך
מעצב אותך!

קחי את זה, ותאהבי ותעריכי כל אחד בחיים שלך ואת עצמך לפני הכל!
גם אני תמיד חשבתי ולפעמים גם חושבת למה החיים שלי לא יכולים להיות כמו של האחרים
ולמה לי אין חבר ואהבה ולמה ולמה ולמה
אבל הכל קורה לאט לאט, גם אם הזמן נראה מבוזבז
את צריכה לאהוב את עצמך ואנשים יאהבו אותך!!!!

שיהיה לך שבוע מקסים ותנסי לחשוב על הדברים שלי....!!!

😊 😊 😊

וואו איזה עוצמתיי אמאמ!
ני יודעתת שהמון זמן לא הגבתיי כי לא הייתי פהה אבל עכשיו חזרתיי וקראתיי את הכלל מדהיםם !!! אין איןן משש מתחבררת!!
תמשיכיי בובית!!
ושידושה או איך שלא קוראים לך וואי את ממש בוביתת באלוהיםם ממשש איךך את מעודדת אותךך איזהה בובית את חח!!!!