המילים שנחרתו בחימר
במוזיאון הארכיאולוגי של איסטנבול, מאחורי זכוכית פשוטה, מונח לוח חרס קטן שנראה בלתי מרשים. הוא שבור, שחוק מהזמן, ומכוסה בכתב יתדות דק. אבל הלוח הזה, המסומן בקטלוג כ-"לוח איסטנבול 2461", מחזיק בתוכו אוצר שאין כמותו: הוא נחשב לשיר האהבה העתיק ביותר שנמצא אי פעם בהיסטוריה האנושית.
הלוח נכתב בשומרית, בסביבות 2050-1950 לפני הספירה, בתקופת שושלת אור השלישית. הוא מכיל שיר שבו כלה, הנציגה של האלה אינאנה, פונה לחתנה, מלך שו-סין, במילות אהבה ותשוקה. השיר הוא חלק מטקס הנישואין המקודשים (Sacred Marriage) -- טקס שנתי שבו המלך התאחד עם כוהנת שייצגה את אלת האהבה.
ארבעת אלפים שנה לפני שיר השירים, לפני פטרארקה, לפני שייקספיר -- הסומרים כבר ידעו לבטא אהבה במילים.
תוכן השיר
השיר פותח בפנייה ישירה של הכלה אל חתנה. היא מתארת את ההכנות לליל הכלולות, את יופיו של החתן, ואת רצונה להתאחד עמו. השפה עשירה בדימויים של טבע -- דבש, חלב, פירות ותבואה -- שכולם מסמלים שפע, פוריות ועונג.
הכלה-כוהנת מתארת את עצמה כשדה שמחכה לחריש, כגן שמצפה למים. היא מזמינה את המלך-חתן לבוא אליה, ומבטיחה לו שהאהבה ביניהם תביא ברכה לכל הארץ. בתפיסה הסומרית, האהבה בין המלך לאלה היא מקור הפוריות והשפע -- לא רק לזוג עצמו, אלא לכל העם.
במסורת היהודית, יש תפיסה מקבילה. הזוהר (חלק א, פה, ב) מלמד שכאשר איש ואשתו מתאחדים בקדושה, הם ממשיכים שפע וברכה לכל העולמות. האהבה האינטימית אינה עניין פרטי -- היא בעלת השלכות קוסמיות.
הנישואין המקודשים: טקס וסמל
הטקס שבמסגרתו הושר שיר זה היה אחד הטקסים המרכזיים ביותר בתרבות הסומרית. בכל שנה, בחודש הראשון של השנה הסומרית, המלך נכנס למקדש הגדול ושם התאחד עם הכוהנת הגדולה של אינאנה.
הטקס לא היה מבוסס על תשוקה אישית אלא על אחריות קוסמית. האמינו שאם הטקס לא יתקיים, הפוריות תיפסק, היבולים ייכשלו, והעם יסבול. המלך לא היה רק שליט פוליטי -- הוא היה מתווך בין העולם האנושי לעולם האלוהי, והאהבה הייתה הגשר.
בהלכה היהודית, עונה (חובת היחסים האינטימיים בין בני זוג) אף היא אינה רק עניין של תשוקה אישית. הרמב"ן (בפירושו לשמות כא, י) מסביר שזוהי חובה הלכתית שמבטאת כבוד, אהבה ואחריות. גם כאן, האינטימיות הזוגית מקבלת ממד שמעבר לאישי.
מבנה השיר וסגנונו
שיר האהבה הסומרי כתוב בסגנון שמאפיין את הספרות השומרית: משפטים מקבילים, חזרות מכוונות, ודימויים מהטבע. הסגנון מזכיר את הפואטיקה המקראית, שאף היא מבוססת על פרלליזם -- משפטים מקבילים שמשלימים ומעצימים זה את זה.
לדוגמה, בשירה השומרית נמצא מבנה כמו:
חתן, יקר ללבי,
טוב יופיך, מתוק כדבש,
אריה, יקר ללבי,
טוב יופיך, מתוק כדבש.
והשוו לשיר השירים (ב, ג):
כתפוח בעצי היער, כן דודי בין הבנים. בצילו חימדתי וישבתי, ופריו מתוק לחיכי.הדמיון המבני והתמטי מעורר שאלות על קשרים ספרותיים בין התרבויות. זכרו שאברהם אבינו יצא מאור כשדים -- מלב התרבות השומרית-בבלית. הוא נשא עמו לא רק אמונה חדשה, אלא גם מטען תרבותי עשיר.
מהאל הנשי לאל הנסתר
בשיר הסומרי, האלה אינאנה היא דמות מרכזית -- אלת האהבה, המלחמה והפוריות. היא פעילה, תובענית ומלאת תשוקה. התפיסה הסומרית ראתה באהבה כוח אלוהי נשי.
במעבר לאמונה היהודית, האהבה אינה אלה נפרדת אלא תכונה של הא-ל האחד. "אהבת עולם אהבתיך" (ירמיהו לא, ב) -- הקדוש ברוך הוא עצמו הוא מקור האהבה. אין צורך באלת אהבה נפרדת כי האהבה היא חלק מעצם המציאות האלוקית.
הרמח"ל (בדרך ה', חלק א, פרק ב) מסביר שהבריאה כולה נוצרה מתוך אהבה -- רצון ה' להיטיב. זוהי תפיסה שונה מהותית מהמיתולוגיה הסומרית, שבה האלים יצרו את האדם כעבד. ביהדות, האדם נברא מאהבה, וכל אהבה אנושית היא הד לאהבה הבראשיתית הזו.
שיר אחד, ארבעת אלפים שנה
לוח איסטנבול 2461 הוא יותר מממצא ארכיאולוגי. הוא עדות לכך שהאהבה היא אולי הכוח האנושי העתיק ביותר שקיבל ביטוי מילולי. לפני שאנשים כתבו היסטוריה, לפני שכתבו חוקים, לפני שכתבו פילוסופיה -- הם כתבו על אהבה.
הרב סולובייצ'יק כתב על כך שהאדם הוא "יצור בודד שמחפש קשר". כבר בשחר ההיסטוריה, בערי הלבנים של שומר, אנשים חשו את הבדידות הקיומית ומצאו את תשובתה באהבה. כפי שנאמר בתורה: "לא טוב היות האדם לבדו" (בראשית ב, יח) -- זוהי ההכרה הא-לוהית הראשונה ברגש האנושי הבסיסי ביותר.
הלוח הקטן באיסטנבול, עם מילותיו השחוקות, מזכיר לנו שאנחנו חלק משרשרת ארוכה של אוהבים שביקשו לבטא את הבלתי-ניתן-לביטוי. ומילות האהבה הראשונות שנכתבו אי פעם עדיין מהדהדות.
