נישואין ומשפחה במצרים העתיקה

מוסד הנישואין על גדות הנילוס

הנישואין במצרים העתיקה היו מוסד מרכזי בחברה, אך בצורה שונה מאוד ממה שאנחנו מכירים מהעולם העתיק. בעוד שבתרבויות רבות הנישואין היו עסקה כלכלית בין משפחות, במצרים הייתה מידה מפתיעה של חופש אישי -- גם לגבר וגם לאישה. לא נדרש טקס דתי רשמי, לא הייתה ברכה כוהנית, והנישואין נוצרו פשוט כאשר זוג החליט לחיות יחד.

עם זאת, עם הזמן התפתחו חוזים כתובים שהסדירו את היחסים הכלכליים בין בני הזוג. חוזים אלה, שנכתבו על פפירוסים ולעיתים על חרסים, הם מהמסמכים המשפטיים המרתקים ביותר שנמצאו במצרים.

חוזה הנישואין המצרי: אח הכתובה?

מהתקופה המאוחרת של מצרים העתיקה (מהמאה השביעית לפנה"ס ואילך), נמצאו חוזי נישואין שמזכירים בצורה מפתיעה את הכתובה היהודית. חוזים אלה כללו:

מוהר -- סכום כסף שהחתן שילם לאבי הכלה או לכלה עצמה רכוש הכלה -- פירוט הנכסים שהכלה מביאה לנישואין התחייבות כלכלית -- הבטחת הבעל לפרנס את אשתו פיצוי גירושין -- סכום שהבעל מתחייב לשלם אם יגרש את אשתו

הדמיון לכתובה היהודית בולט. הכתובה, שתקנוה חכמים, כוללת אף היא מוהר, נדוניה, ופיצוי גירושין. הגמרא (כתובות לט, ב) מסבירה שמטרת הכתובה היא "שלא תהא קלה בעיניו להוציאה" -- כלומר, להגן על האישה מפני גירושין שרירותיים. ייתכן שהמצרים הקדמונים, עם האינסטינקט המשפטי שלהם, הגיעו למסקנה דומה.

עם זאת, יש הבדל מהותי. הכתובה היהודית היא מסמך דתי-משפטי שנקרא תחת החופה כחלק מטקס קדוש. החוזה המצרי היה מסמך אזרחי גרידא. בתפיסה היהודית, הנישואין אינם רק הסכם בין שני אנשים -- הם קידושין, מעשה של קדושה שבו השכינה שותפה.

זכויות נשים: מצרים לעומת העולם העתיק

אחד ההיבטים המפתיעים ביותר של מצרים העתיקה הוא מעמדה הגבוה יחסית של האישה. בהשוואה ליוון העתיקה, שם נשים היו כמעט רכוש של בעליהן, או לרומא, שם האב שלט בגורל בנותיו, נשים מצריות נהנו ממעמד משפטי גבוה יחסית:

הן יכלו להחזיק ברכוש על שמן הן יכלו לרשת ולהוריש נכסים הן יכלו לפנות לבית משפט ולתבוע הן יכלו ליזום גירושין

• הן יכלו לנהל עסקים באופן עצמאי

אולם יש הבדל: בדין התורה, הגירושין הם בידי הבעל -- "וכתב לה ספר כריתות" (דברים כד, א). בעוד שבמצרים, גם האישה יכלה ליזום גירושין. נושא זה עורר דיונים הלכתיים עמוקים לאורך הדורות, וכיום בתי הדין הרבניים מוצאים דרכים הלכתיות להגן על נשים במצבי סרבנות גט.

גיל הנישואין וחיי המשפחה

במצרים העתיקה, נשים התחתנו בגיל צעיר יחסית, בדרך כלל בין 12 ל-14, ואילו גברים התחתנו מאוחר יותר, בסביבות גיל 16 עד 20. הפער נבע בעיקר מצורך כלכלי -- הגבר היה צריך להוכיח יכולת כלכלית לפני שנשא אישה.

במסורת היהודית, המשנה (אבות ה, כא) קובעת "בן שמונה עשרה לחופה", אם כי בפועל גילאי הנישואין השתנו לאורך הדורות. המשותף לשתי התרבויות הוא התפיסה שהנישואין הם המצב הטבעי של האדם הבוגר -- לא מותרות אלא צורך.

המשפחה המצרית הטיפוסית כללה הורים וילדים, ולעיתים גם סבים ודודים. ילדים היו ברכה גדולה, ועקרות נחשבה לאסון. תפילות לאלים עבור פוריות היו נפוצות מאוד. גם במסורת היהודית, "פרו ורבו" (בראשית א, כח) היא המצווה הראשונה בתורה, והילודה נתפסת כברכה אלוקית.

בגידה ונאמנות

החברה המצרית הייתה חמורה מאוד בנוגע לנאמנות זוגית. בגידה מצד האישה נחשבה לעבירה חמורה שעלולה הייתה להוביל לגירושין ולאובדן כל הזכויות הכלכליות. בחלק מהתקופות, הייתה אפילו ענישה גופנית. בגידה מצד הגבר נתפסה בחומרה פחותה, אם כי לא התעלמו ממנה לגמרי.

בסיפור מצרי ידוע, "סיפור שני האחים" (פפירוס אורביני), אישה מנסה לפתות את אחי בעלה ולאחר שנדחית, מאשימה אותו בהטרדה. הסיפור מזכיר בצורה בולטת את סיפורה של אשת פוטיפר ויוסף הצדיק (בראשית לט). יש חוקרים הסוברים שקיים קשר ספרותי ישיר בין שני הסיפורים.

בהלכה היהודית, הנאמנות הזוגית היא ערך עליון. "לא תנאף" (שמות כ, יג) הוא אחד מעשרת הדיברות, ואיסור הניאוף חל על גברים ונשים כאחד. חז"ל אמרו שכאשר איש ואשתו זוכים, שכינה ביניהם; לא זכו, אש אוכלתם (סוטה יז, א).

מה נותר מהנישואין המצריים?

כשאנחנו מסתכלים על מוסד הנישואין המצרי, אנחנו רואים תמונה מורכבת ומפתיעה. מצד אחד, חברה שנתנה לנשים זכויות יוצאות דופן לעולם העתיק. מצד שני, חברה שבה הנישואין היו בעיקר הסדר חברתי-כלכלי, ללא הממד הקדוש שהיהדות מעניקה להם.

אולם הצורך הבסיסי זהה: ליצור מסגרת של אהבה, אחריות ובטחון שבתוכה אפשר לגדל ילדים ולבנות חיים משותפים. בין אם מדובר בפפירוס מצרי עתיק ובין אם בכתובה שנקראת תחת חופה -- הרצון האנושי ליצור בית של אהבה הוא קבוע ונצחי.

כפי שאמר רבי שמעון בן גמליאל: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב" (תענית כו, ב) -- היום שבו בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים. גם במצרים העתיקה, חגיגות האהבה והנישואין היו מהרגעים המשמחים ביותר בחיי החברה. האהבה, בסופו של דבר, היא השפה המשותפת של כל האנושות.