הפפירוסים שלחשו אהבה
במרחבי החול של מצרים העתיקה, בין פירמידות ענק ומקדשים מפוארים, נמצאו דפי פפירוס עדינים שהחביאו בתוכם את אחד האוצרות האנושיים המרגשים ביותר: מכתבי אהבה. לא דברי מלכים על כיבושים ולא רשימות מס יבשות, אלא מילים של אנשים רגילים שביקשו לבטא את הרגש העמוק ביותר שהכירו -- את האהבה.
הפפירוסים הללו, שתוארכו לסביבות שנת 1300 לפני הספירה, בתקופת השושלת התשע עשרה, נכתבו בכתב היראטי -- הכתב היומיומי של מצרים, להבדיל מההירוגליפים הרשמיים. עצם העובדה שנעשה שימוש בכתב היומיומי מעידה על כך שלא מדובר בטקסטים פולחניים או רשמיים, אלא בביטויים אישיים ואינטימיים.
פפירוס האהבה של חֶסטר ביטי
אחד המסמכים המרגשים ביותר הוא פפירוס חסטר ביטי IV, המכיל אוסף של שירי אהבה שנכתבו על ידי גברים ונשים כאחד. בשירים אלה, המאהב והמאהבת פונים זה לזו בכינויי חיבה כמו "אחותי" ו"אחי" -- מוסכמה ספרותית מצרית שמזכירה בצורה מפתיעה את הביטויים בשיר השירים: "פתחי לי, אחותי רעייתי" (שיר השירים ה, ב).
באחד השירים, אישה מתארת את געגועיה לאהובה:
הלב שלי דופק מהר כשאני חושבת עליך. אינני יכולה ללבוש את שמלותיי כראוי, אינני שמה את הכחול סביב עיניי, אינני מבושמת בשמים כלל.
התיאור הזה של אישה שאינה מסוגלת לתפקד בשגרה בגלל געגועים מזכיר את דברי הרעיה בשיר השירים: "חולת אהבה אני" (שיר השירים ב, ה). יש כאן דפוס אוניברסלי שחוצה תרבויות ותקופות.
פפירוס האריס 500
פפירוס חשוב נוסף הוא פפירוס האריס 500, שנמצא בתֵבּה ומתוארך אף הוא לתקופת הממלכה החדשה. בפפירוס זה נמצאים שירים שבהם הטבע משמש כרקע ומטאפורה לאהבה. הגנים, הנילוס, ציפורים ופרחים -- כולם הופכים לשותפים בדרמה הרומנטית.
באחד השירים, גבר מתאר את אהובתו כפרח לוטוס שנפתח עם שחר. בשיר אחר, אישה מדמיינת את עצמה כמשרתת של אהובה, רק כדי להיות קרובה אליו. הנכונות לוותר על מעמד חברתי בשם האהבה היא מוטיב שחוזר גם בספרות התלמודית, כמו סיפורה של רחל שנישאה לרבי עקיבא כנגד רצון אביה העשיר.
הקשר לשיר השירים
חוקרי מקרא רבים הצביעו על קשרים ספרותיים בין שירת האהבה המצרית לבין שיר השירים. שניהם חולקים מוטיבים דומים: גני עדן כמקום מפגש של אוהבים, שימוש בריחות ובשמים כביטוי לתשוקה, ותיאורי גוף מפורטים של האהוב או האהובה.
אולם יש הבדל מהותי. כפי שציין רבי עקיבא: "כל הכתובים קודש, ושיר השירים קודש קודשים" (משנה ידיים ג, ה). בעוד שהשירים המצריים נשארים במישור הארצי של תשוקה אנושית, המסורת היהודית רואה בשיר השירים אלגוריה לאהבה שבין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל. האהבה האנושית, בתפיסה יהודית, היא השתקפות של אהבה אלוקית.
המדרש רבה על שיר השירים מרחיב ומסביר כי כל ביטוי של אהבה בין איש לאישה הוא בבואה של הקשר העמוק בין הבורא לבריאותיו. זוהי תפיסה שלא מצאנו במצרים העתיקה, שם האהבה נתפסה בעיקר כרגש אנושי טהור.
שפת הגוף והרגש בפפירוסים
המצרים הקדמונים לא חששו מביטויים פיזיים של אהבה בכתביהם. הם תיארו דפיקות לב מואצות, הזעה, חוסר שינה, ואפילו חולשה פיזית כתסמינים של אהבה. תיאורים אלה מקבילים למה שהרמב"ם תיאר מאוחר יותר כ"חולי האהבה" -- מצב שבו הנפש נשלטת על ידי מחשבות על האהוב עד כדי פגיעה בתפקוד הגופני (הלכות דעות).
בפפירוסים מסוימים, האוהב מתאר כיצד הוא חוצה את הנילוס למרות תנינים ומפגעים, רק כדי לראות את אהובתו. המוכנות להסתכן בנפשו למען האהבה היא מוטיב שחוזר בספרות העולם כולו, ובמקורות יהודיים מופיע בצורות שונות -- מיעקב שעבד שבע שנים לרחל "ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה" (בראשית כט, כ), ועד לסיפורי מסירות נפש של זוגות בתקופת השואה.
מי כתב את המכתבים?
שאלה מרתקת שמעסיקה חוקרים היא זהות הכותבים. בשונה מרוב הטקסטים המצריים העתיקים, שנכתבו על ידי סופרים גברים, שירי האהבה מציגים קולות נשיים חזקים ומשכנעים. יש חוקרים הסוברים כי נשים אכן כתבו חלק מהשירים, בעוד אחרים מניחים שסופרים גברים אימצו קול נשי.
במסורת היהודית, קולן של נשים בספרות האהבה מוכר ומכובד. שיר השירים עצמו פותח בקול נשי: "ישקני מנשיקות פיהו" (שיר השירים א, ב). גם שירת דבורה, שירת חנה ומגילת רות מציגות נשים כדמויות מרכזיות שמבטאות רגשות עמוקים.
מורשת נצחית
מכתבי האהבה המצריים מלמדים אותנו שיבולת שחוצה את כל תולדות האנושות: הצורך האנושי הבסיסי לאהוב ולהיות אהוב. מעבר לפירמידות, למלחמות ולאימפריות, מה שנותר חי ורלוונטי הוא הרגש הפשוט שנכתב על דף פפירוס לפני יותר משלושת אלפים שנה.
כפי שנאמר בשיר השירים (ח, ז): "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה". המים הרבים של הזמן לא כיבו את האהבה שנכתבה על פפירוסים מצריים -- היא עדיין מדברת אלינו, חוצה אלפי שנים, ומזכירה לנו שהלב האנושי לא השתנה.
