גלגמש ואנקידו: אהבה מעבר למוות

האפוס שקדם לכל

עלילת גלגמש היא אחד היצירות הספרותיות העתיקות ביותר שנמצאו אי פעם. נכתבה במקורה בשומרית בסביבות 2100 לפני הספירה, ומאוחר יותר עובדה ונערכה לגרסה האכדית המפורסמת על ידי הסופר סין-לקי-אונניני. שנים עשר לוחות חרס שנמצאו בספרייה של אשורבניפל בנינווה (המאה השביעית לפנה"ס) שימרו את האפוס כמעט בשלמותו.

במרכז העלילה עומד גלגמש, מלך אורוכ -- שני שליש אל ושליש אדם, גיבור בעל כוח עילאי אך גם שליט עריץ ובודד. הסיפור שלו הוא בעצם סיפור על אהבה, אובדן, וחיפוש אחר משמעות -- נושאים שמלווים את האנושות עד היום.

הפגישה שהפכה הכל

גלגמש שולט באורוכ ביד קשה. תושבי העיר מתלוננים לאלים, ואלה יוצרים את אנקידו -- אדם פראי שגדל בטבע עם חיות השדה. אנקידו מגיע לאורוכ, ובין שניהם מתפרץ עימות אלים. הם נאבקים ברחובות העיר, ואף אחד אינו מצליח לגבור על משנהו.

ואז קורה דבר מפתיע: מתוך המאבק נולדת אהבה עמוקה. גלגמש ואנקידו הופכים מיריבים לידידי נפש הקרובים ביותר. האפוס מתאר כיצד גלגמש אוהב את אנקידו "כאהוב אישה" -- ביטוי שעורר דיונים רבים בקרב חוקרים לגבי טיבם של יחסים אלה.

במסורת היהודית, הרעות העמוקה בין גברים מוכרת ומוערכת. דוד ויהונתן הם הדוגמה הבולטת ביותר: "ויאהבהו יהונתן כנפשו" (שמואל א יח, א). קינת דוד על יהונתן -- "נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים" (שמואל ב א, כו) -- מהדהדת את רגשותיו של גלגמש כלפי אנקידו. שתי התרבויות מכירות באהבה שאינה רומנטית אך עמוקה לא פחות.

ההרפתקאות המשותפות

לאחר שנעשו ידידים, גלגמש ואנקידו יוצאים יחד להרפתקאות. הם הורגים את חומבבא, שומר יער הארזים, ולאחר מכן את שור השמיים שנשלח על ידי האלה אישתר. כל הרפתקה מחזקת את הקשר ביניהם ומעמיקה את האהבה.

מה שמרתק הוא שכל הישגיהם נעשים ביחד. גלגמש לבדו היה עריץ ובודד; עם אנקידו, הוא הופך לגיבור. הרעות משנה אותו מבפנים, מרככת את לבו, ומאפשרת לו להיות אדם טוב יותר.

חז"ל אמרו: "או חברותא או מיתותא" (תענית כג, א) -- או חברות או מוות. רעיון זה מקבל משמעות עמוקה באפוס: גלגמש ללא אנקידו אינו באמת חי. החברות אינה תוספת לחיים -- היא תנאי לחיים שלמים.

גם הרמב"ם (הלכות דעות ו, א) כותב על הצורך הבסיסי של האדם בחברה: "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו". גלגמש, שהיה למעשה חצי-אל, לא יכול היה להיות שלם ללא חבר אנושי.

המוות שמשנה הכל

הנקודה המכריעה באפוס היא מותו של אנקידו. האלים גוזרים את מותו כעונש על הריגת חומבבא ושור השמיים. אנקידו חולה, סובל, ולבסוף מת בזרועות גלגמש.

תיאור האבל של גלגמש הוא מקטעי הספרות הנוגעים ללב ביותר בכל העולם העתיק:

גלגמש על ידידו, על אנקידו, בוכה במרירות. הוא מסתובב בערבה. "הגם אני אמות? הלא אהיה כאנקידו? צער נכנס לתוך לבי. מוות אני ירא, ולכן אני נע בערבה."

האבל הופך לפחד ממוות, והפחד ממוות מניע את גלגמש לחיפוש אחר חיי נצח. כל המחצית השנייה של האפוס מוקדשת למסע ייאוש זה -- שבסופו גלגמש מגלה שהנצחיות אינה בת השגה לבני תמותה.

חיפוש הנצח: גלגמש ואוטנפישטים

בחיפושו אחר חיי עולם, גלגמש מגיע אל אוטנפישטים -- האדם היחיד שזכה בחיי נצח. אוטנפישטים מספר לגלגמש את סיפור המבול -- סיפור שמקביל בצורה מדהימה לסיפור נח בבראשית. המקבילות כוללות את בניית הספינה, שליחת הציפורים, וההקרבה לאחר המבול.

אך בסופו של דבר, אוטנפישטים מלמד את גלגמש שחיי נצח אינם מיועדים לבני אדם. המוות הוא חלק מהמצב האנושי, ואין דרך לברוח ממנו.

בתפיסה היהודית, התשובה לחיפוש הנצח שונה מהותית. "הצדיקים, אפילו במיתתן נקראים חיים" (ברכות יח, א). הנצח אינו בגוף אלא בנשמה, במעשים, ובהמשכיות של הדורות. אברהם אבינו חי בזכות זרעו ובזכות הברית הנצחית שכרת עם הקדוש ברוך הוא.

השיבה הביתה

בסוף האפוס, גלגמש חוזר לאורוכ בידיים ריקות -- ללא חיי נצח, ללא אנקידו. אך הוא חוזר כאדם אחר. הוא מביט בחומות העיר שבנה ומבין שהנצח שלו הוא ביצירותיו, בעיר שהותיר אחריו, בסיפור שיסופר.

יש כאן לקח עמוק שהמסורת היהודית תזהה אתו. מה שנותר מאדם אינו גופו אלא מעשיו. "איזהו עשיר? השמח בחלקו" (אבות ד, א) -- ואולי גם: איזהו נצחי? מי שמשאיר חותם של אהבה.

האהבה של גלגמש לאנקידו -- למרות שלא הצליחה להביא תחייה -- היא מה שהפך את גלגמש מעריץ לחכם, מכובש לבונה. האהבה לא ניצחה את המוות, אבל היא שינתה את החיים.

המורשת של האפוס

עלילת גלגמש השפיעה על ספרות ומיתולוגיה לאורך אלפי שנים. מוטיבים מהאפוס מופיעים ביצירות יווניות (הרקולס, אכילס ופטרוקלוס), ויש הטוענים שגם בספרות המקראית.

אבל מעבר להשפעות ספרותיות, האפוס מדבר אל הלב האנושי בכל דור מחדש. הוא שואל: מה קורה כשאנחנו מאבדים את מי שאנחנו אוהבים? איך ממשיכים לחיות עם האובדן? האם יש תקווה מעבר למוות?

התשובה היהודית לשאלות אלה שונה מתשובת האפוס, אך השאלות עצמן זהות. וזה אולי הדבר המרגש ביותר: שבני אדם שחיו לפני ארבעת אלפים שנה אהבו, איבדו, ושאלו את אותן שאלות שאנחנו שואלים היום.