הנישואין המקודשים: טקס האהבה הסומרי

טקס שמחבר שמיים וארץ

בלב ערי שומר העתיקות -- אור, אורוכ, ניפור, ולגש -- עמדו מקדשים גדולים שנקראו זיגוראטים. פעם בשנה, בראש השנה הסומרי, התקיים בהם אחד הטקסים המסתוריים ביותר בהיסטוריה האנושית: הנישואין המקודשים (בשומרית: היירוס גאמוס).

בטקס זה, המלך עלה לחדר המיוחד בראש הזיגוראט ושם התאחד עם הכוהנת הגדולה של מקדש אינאנה. הוא ייצג את דומוזי, אל הרועים, והיא ייצגה את אינאנה, אלת האהבה והפוריות. האיחוד ביניהם לא היה עניין פרטי -- הוא היה טקס קוסמי שנועד להבטיח את פוריות הארץ, שפע היבולים, ורווחת העם לשנה הקרובה.

המושג של חיבור בין שמיים וארץ דרך אהבה מהדהד גם במסורת היהודית, אם כי בצורה שונה מהותית. "השמים שמיים לה' והארץ נתן לבני אדם" (תהילים קטו, טז) -- והמפגש ביניהם, בתפיסה הקבלית, מתרחש דרך קיום מצוות ודרך הקשר הזוגי.

ההכנות לטקס

הטקס לא היה ספונטני. הוא דרש הכנות מרובות שנמשכו ימים ואף שבועות. הכוהנת עברה טקסי טהרה, רחצה במים מקודשים, ולבשה בגדים מיוחדים. את חדר הנישואין קישטו בענפי דקל, פרחים ריחניים, וכיסויי פשתן יקרים.

גם המלך עבר הכנות -- נדרש ממנו להיות טהור, לצום, ולהתפלל. הוא הגיע למקדש בתהלוכה חגיגית, מלווה בשרים, כוהנים ונגנים. העם כולו ליווה את התהלוכה בשירה ובריקודים.

במסורת היהודית, ההכנות לנישואין אף הן טעונות משמעות עמוקה. הכלה טובלת במקווה לפני חתונתה -- טקס טהרה שמסמל התחלה חדשה. החתן עולה לתורה, מתענה ביום החופה (מנהג אשכנז), ומתפלל וידוי -- כאילו יום הנישואין הוא כיום כיפור קטן. הרעיון שנישואין דורשים הכנה רוחנית משותף לשתי התרבויות.

השירים שליוו את הטקס

הנישואין המקודשים לוו בשירים מרהיבים שנשתמרו על לוחות חרס. שירים אלה הם מהטקסטים הארוטיים העתיקים ביותר שנמצאו. הם מתארים את ההכנות, את המפגש, ואת האיחוד עצמו בשפה עשירה ופיוטית.

בשיר אחד, אינאנה מתארת את ההכנות שלה:

רחצתי את גופי, שפכתי מים על גופי, רחצתי את גופי במי נהר האדם, קישטתי את פני, צבעתי את עיני בכחול.

בשיר אחר, היא מזמינה את דומוזי:

מי יחרוש את שדי? מי יחרוש את שדי הרטוב? את שדי -- מי יחרוש אותו?

והמלך-דומוזי עונה שהוא יחרוש את שדה אינאנה. המטאפורה החקלאית ברורה, ומעבר לממד הארוטי, היא מבטאת את הקשר העמוק בין אהבה אנושית לפוריות הארץ.

גם בשיר השירים אנחנו מוצאים שפה דומה: "גן נעול אחותי כלה, גל נעול מעיין חתום" (שיר השירים ד, יב). ורבי עקיבא, שהכריז על שיר השירים כ"קודש קודשים", ראה במשל הארוטי ביטוי לאהבה האלוקית -- בדיוק כפי שהסומרים ראו בטקס האהבה שלהם ביטוי לכוח קוסמי.

תפקיד הכוהנת

הכוהנת שהשתתפה בטקס הנישואין המקודשים לא הייתה אישה רגילה. היא הייתה "אן" או "אנטו" -- כוהנת גדולה שהוקדשה לשירות האלה מגיל צעיר. היא למדה שירה, מוזיקה, ריטואלים, וספרות. היא הייתה בו זמנית אישה דתית, אינטלקטואלית ואמנית.

הכוהנת המפורסמת ביותר הייתה אנחדואנה, בתו של סרגון מאכד (המאה ה-23 לפנה"ס), שנחשבת לכותבת הידועה הראשונה בהיסטוריה. היא כתבה המנונים לאינאנה שבהם שילבה אהבה, תפילה ופואטיקה ברמה גבוהה.

במסורת היהודית, לנשים יש תפקיד מרכזי בקדושה ובתפילה, גם אם לא ככוהנות. מרים הנביאה שרה שירה על הים, דבורה שפטה את ישראל, וחנה חידשה את מושג התפילה הפרטית. חז"ל אמרו: "בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים" (סוטה יא, ב).

המשמעות הקוסמית

מה שמרתק בטקס הנישואין המקודשים הוא התפיסה שאהבה אנושית משפיעה על סדר העולם. הסומרים האמינו שללא איחוד המלך והכוהנת, הטבע יקפא, הנהרות ייבשו, והשדות לא יניבו פרי.

תפיסה זו מקבילה באופן מפתיע לרעיונות קבליים. הזוהר מלמד שכאשר איש ואשתו מתאחדים בקדושה, הם "ממשיכים שפע" מהעולמות העליונים לעולם הזה. האר"י הקדוש פיתח רעיון זה ולימד שכל זיווג קדוש מתקן את העולם ומקרב את הגאולה.

כמובן, ההבדל המהותי הוא שבמסורת היהודית אין מדובר בטקס פולחני עם אלים, אלא בקיום מצוות עונה בקדושה ובטהרה, מתוך כוונת הלב. הסומרים הבינו אינטואיטיבית משהו עמוק על כוחה הקוסמי של האהבה -- אך ללא ההכוונה של תורה, הם ביטאו זאת דרך עבודת אלילים.

שקיעת הטקס

הנישואין המקודשים התקיימו במשך כאלפיים שנה, מתקופת שומר המוקדמת ועד לתקופה הבבלית הישנה. בהדרגה, הטקס אבד את מרכזיותו עם שקיעתה של התרבות הסומרית ועלייתן של אימפריות חדשות -- בבל, אשור, ולבסוף פרס.

אך הרעיון שמאחורי הטקס לא מת. הוא שרד בצורות שונות בתרבויות רבות -- ברעיון של נישואין קדושים, בתפיסה שהזוגיות היא יותר מהסכם אזרחי, ובאמונה שלאהבה יש כוח שמעבר לשני האוהבים.

מהמקדש הסומרי לחופה היהודית

כשאנחנו עומדים תחת חופה יהודית, אנחנו ממשיכים מסורת עתיקה שרואה בנישואין אירוע של קדושה. אמנם ההבדלים בין הטקס הסומרי לחופה היהודית עצומים -- אין אלילים, אין כוהנת-אלה, ואין ייצוג של כוחות טבע. אבל הגרעין העמוק זהה: האמונה שכאשר שני אנשים מתאחדים באהבה, משהו גדול מהם קורה.

שבע הברכות שנאמרות תחת החופה כוללות את הברכה: "אשר יצר את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו, והתקין לו ממנו בניין עדי עד". מילים אלה מבטאות את אותו רעיון עתיק: האיחוד בין איש ואישה הוא "בניין עדי עד" -- בניין נצחי שמקשר בין שמיים וארץ.