חוקי חמורבי: נישואין, גירושין ואהבה בבבל

האבן שסיפרה חוקים

בשנת 1901-1902 נמצאה בשושן שבפרס (אירן של ימינו) אבן דיוריט שחורה בגובה של כ-2.25 מטרים. חקוקים עליה 282 חוקים בכתב יתדות אכדי, ובראשה תבליט של המלך חמורבי עומד לפני שמש, אל המשפט. זהו קודקס חמורבי -- אחד מקובצי החוקים העתיקים ביותר שנמצאו, מתוארך לסביבות 1754 לפני הספירה.

מתוך 282 החוקים, כשישים מהם עוסקים בנישואין, משפחה ויחסים בין בני זוג. הנפח הגדול הזה מעיד על החשיבות שייחסה החברה הבבלית למוסד המשפחה ולהסדרת היחסים הזוגיים.

לחוקים אלה יש מקבילות מרתקות ושונות מהותיות מדיני התורה שניתנו מאות שנים מאוחר יותר. ההשוואה ביניהם מאירה את שתי המערכות באור חדש.

חוזה הנישואין הבבלי

לפי חמורבי, נישואין ללא חוזה כתוב אינם נישואין כלל (חוק 128). זוהי קביעה חד-משמעית שמעניקה לחוזה הכתוב מעמד מכונן. החוזה כלל פרטים על המוהר (תרחטום) שהחתן שילם לאבי הכלה, על הנדוניה (שריקטום) שהכלה הביאה עמה, ועל זכויותיה של האישה במקרה של גירושין או מות הבעל.

בהלכה היהודית, הכתובה אף היא מסמך מכונן. רבי שמעון בן גמליאל אומר (גיטין ד, ב): "הכל כמנהג המדינה" -- כלומר, החוזים הזוגיים מושפעים גם ממנהגי המקום. יש חוקרים הטוענים שמוסד הכתובה היהודי הושפע מהמסורת המשפטית המסופוטמית, אם כי המסגרת ההלכתית והרוחנית שונה לחלוטין.

זכויות האישה: בין בבל לתורה

חוקי חמורבי מעניקים לאישה זכויות שונות:

חוק 138-139: אישה עקרה שבעלה רוצה לגרשה זכאית לפיצוי כספי ולהחזר הנדוניה חוק 141: אישה שמזניחה את ביתה ומבזבזת כספים יכולה להיות מגורשת ללא פיצוי, או שבעלה יכול לשאת אישה נוספת חוק 142: אם האישה תובעת שבעלה הזניח אותה, ובית המשפט מאשר את טענתה, היא רשאית לקחת את נדונייתה ולחזור לבית אביה חוק 148: אם אישה חולה במחלת עור, בעלה אינו רשאי לגרשה -- עליו לפרנסה כל ימי חייה

הדמיון לדין התורה מעניין. גם ההלכה מגנה על אישה חולה ואוסרת לגרשה נגד רצונה (שולחן ערוך, אבן העזר קיט, ו). גם ההלכה מחייבת את הבעל במזונות אשתו. אולם ההבדל המהותי הוא שבהלכה, הנישואין הם ברית קדושה ולא רק חוזה אזרחי. חובות הבעל נובעות לא רק מהסכם משפטי, אלא מציווי אלוקי.

הגירושין: השוואה מורכבת

בחוקי חמורבי, גם הגבר וגם האישה יכולים ליזום גירושין, אם כי בתנאים שונים:

אם הגבר מגרש: עליו לשלם פיצוי ולהחזיר את הנדוניה (חוק 137-138) אם האישה רוצה להתגרש: עליה להוכיח שבעלה הזניח אותה או התאכזר אליה (חוק 142)

בדין התורה, כידוע, "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה" (דברים כד, א) -- הגט ניתן על ידי הבעל. חכמי ישראל התמודדו עם מורכבות זו לאורך הדורות. רבנו גרשום (המאה ה-11) תיקן שאין לגרש אישה בעל כורחה -- תקנה שהשוותה במידה מסוימת את מעמד האישה בגירושין.

אבל מעבר לפרטים המשפטיים, הגישה שונה מיסודה. בבבל, גירושין היו עניין כלכלי-חברתי. ביהדות, גירושין הם אירוע מצער שיש להימנע ממנו: "כל המגרש אשתו ראשונה, אפילו מזבח מוריד עליו דמעות" (גיטין צ, ב).

ריבוי נשים ופילגשות

חוקי חמורבי מסדירים מערכת יחסים מורכבת של ריבוי נשים. הבעל יכול לשאת אישה שנייה, במיוחד אם הראשונה עקרה (חוק 145). אולם לאישה הראשונה יש זכות קדימה ומעמד עדיף.

מעניין שגם הנדבתום (כוהנת מיוחדת שלא הייתה רשאית ללדת) יכלה להעניק לבעלה שפחה שתלד במקומה (חוק 144). מוטיב זה מזכיר בצורה בולטת את סיפור שרה והגר (בראשית טז) ואת סיפור רחל ובלהה (בראשית ל).

האם יש קשר ישיר? יש חוקרים הסוברים שהפרקטיקות המתוארות בספר בראשית משקפות את המנהגים המשפטיים של מסופוטמיה, שהרי האבות באו מאזור זה. אולם במסורת היהודית, הסיפורים המקראיים אינם רק תיעוד משפטי -- הם מכילים ממדים רוחניים ונבואיים שחורגים מכל מסגרת חוקית.

עונשים על בגידה

חוקי חמורבי חמורים ביותר בנושא ניאוף:

חוק 129: אישה שנתפסה בניאוף -- היא ומאהבה נזרקים למים (כלומר, נידונים למוות) חוק 130: אם גבר אנס אישה מאורסת -- הוא נידון למוות, היא חפה מפשע

• חוק 131: אם בעל מאשים את אשתו בניאוף ללא הוכחות -- היא נשבעת בשם האלים ופטורה

מה מגלים החוקים על האהבה?

לכאורה, חוקים יבשים על נישואין וגירושין לא מספרים הרבה על אהבה. אך דווקא מה שנמצא בין השורות מגלה הרבה. החוקים מניחים שבני זוג צריכים לדאוג זה לזו, שיש חובות הדדיות, שאי אפשר לנטוש בן זוג חולה, ושגירושין הם מעשה אחרון שדורש פיצוי.

הנחות אלה מעידות על ציפייה חברתית לאהבה ונאמנות בתוך מוסד הנישואין. גם אם החוקים אינם מזכירים את המילה "אהבה", הם יוצרים מסגרת שמאפשרת לאהבה לפרוח.

ביהדות, הקשר בין חוק לאהבה הדוק אף יותר. "ואהבת לרעך כמוך -- זה כלל גדול בתורה" (ויקרא יט, יח; ירושלמי נדרים ט, ד). החוק אינו מנוגד לאהבה -- הוא מסגרת שמגנה עליה.

מבבל לירושלים

חוקי חמורבי נכתבו כאלף שנה לפני חורבן בית המקדש הראשון, כשבבל כבשה את ירושלים. באירוניה של ההיסטוריה, עם ישראל גלה לבבל -- לאותו מקום שממנו יצא אברהם אבינו אלפי שנים קודם. ובגלות בבל, חכמי ישראל יצרו את התלמוד הבבלי -- היצירה ההלכתית הגדולה ביותר של עם ישראל.

המפגש בין המסורת המשפטית הבבלית לבין ההלכה היהודית הוא מרתק ומורכב. החוקרים עדיין חוקרים את ההשפעות ההדדיות. אך דבר אחד ברור: שתי המערכות מנסות להגן על הדבר היקר ביותר בחברה -- המשפחה. וזוהי, אולי, צורה של אהבה בפני עצמה.