הראש, הלב וכל השאר

רק 4 תגובות? איכזבתן ממש!
זה פשוט מוריד את החשק לכתוב!!
לא יכול להיות שרק 3 בנות קוראות את הסיפור נכון?
אז תגיבווו!!!

ייפפתתי , תמשיכי אני בטוחה שימשיכו להגיב 😊

אי אפשר פשוט להתחשב באלו שכן רוצות המשך וכן קוראוות ולהמשיך תסיפור?
אולי יש כאלה שאין להן כוח להגיב .....

תמשיכייייייייי..!!!!!

ברור שאני ימשיך!
אני אוהבת לכתוב!
אבל זה מוריד את המוטיבציה כשלא כותבים תגובות
נכנסים בכל פרק שאני מעלה בערך 100 אנשים (אפילו יותר) אבל יש רק 4 תגובות...
אני רוצה להודות באותה הזדמנות לבנות שמגיבות באופן קבוע, אני ממש שמחה לקרוא את התגובות שלכן!!
אני רק מקווה שיותר בנות יתחילו להגיב, גם אם אלו תגובות לא טובות שיגיבו...
תגובה כמו 'יש לך סיפור משעמם בטרוף' או 'הסיפור ילדותי ומפגר' עדיפות על כלום.
ככה לפחות אני אוכל לשפר את צורת הכתיבה ואת הרעיון הכללי של הסיפור

מהפרק הקודם:
פתחתי את הדלת לאט ובעדינות, לא רציתי להבהיל את שירה- היא בטח שקוע בדיסק עם היא לא שמעה אותי נכנס. עמדתי בדממה בפתח הדלת עם פה פעור לרווחה. לא יכולתי להאמין.
'שירה מנגנת אתך זה????' חשבתי בפליאה 'ממתי היא מנגנת בכלל?'

פרק 13:
הסתכלתי עליה מנגנת, כל כך שלווה ויפה. אני חושב שהיום היא נראת הרבה הרבה הרבה יותר יפה משראיתי אותה אי פעם (אם זה בכלל אפשרי).לא היה לזה קשר לבגדים שהיא לבשה (אותם בגדים שהיא לבשה בבית הספר, מכנס טרנינג שחור+חולצת בית ספר טורקיז) או לאיפור שהיא התאפרה (היא לא התאפרה, כרגיל). זה היה קשור אליה, אל האור והזוהר שיצא ממנה בזמן שנגנה.
עמדתי שם במשך (לפחות) 20 דקות, מסתכל עליה מנגנת. זה היה כל כך מדהים כל כך מהפנט שלא הרגשתי את הזמן עובר. במשך ה-20 דקות האלה חשבתי לעצמי 'איך יכולתי לא לאהוב מוזיקה קלאסית קודם?'
לפתע מעדתי לאחור ונשענתי על הדלת ברעש
"אעעע!" צעקה שירה בבהלה "יוני!" היא אמרה לי בבהלה "מתי נכנסת?"
"לפני כמה דקות..." אמרתי
"כמה דקות?" היא שאלה ואודם קל הופיעה עלי לחייה
"20 דקות חצי שעה" אמרתי בפשטות
"אוי" היא כבשה את פניה בידיה כשהאודם שעל פניה מעמיק
"זה היה מדהים!" אמרתי ונכנסתי לחדר "למה לא אמרת לי שאת מנגנת בצ'לו?" שאלתי (זיהיתי את הכלי שהיא נגנה בו רק כשראיתי אותו)
"לא שאלתה" היא משכה בכתפיה בפשטות "למה לא אמרת שהגעת? הייתי מפסיקה לנגן מזמן" היא אמרה
"לא רציתי להפריע" הוא אמר "ורציתי להקשיב לך מנגנת"
"תחכה רק רגע" אמרה שירה "אני רק מחזירה את הצ'לו למקום ואני איתך"
"לא!" אמרתי בתקיפות רבה מידי "תוכלי להמשיך לנגן עוד קצת" שאלתי מנסה לדבר ברוך. לא רציתי להפחיד או לפגוע בה.
"אוקי" אמרה כשעל פניה מבט לא מבין
הפעם במקום על הכיסא שישבה מקודם היא התיישבה על מיטתה כשהקשת בידה השבורה ('איך היא יכולה לנגן ככה כשהיד שלה שבורה?') והחלה לנגן. הפעם היא נגנה משהו קצת יותר רועש אך בכל זאת רך בצורה בלתי אפשרית.
התיישבתי לידה מסתכל על פניה הרגועות ועל עניינה העצומות בריכוז. היא פקחה את עיינה אך המוזיקה אינה פסקה. היא המשיכה לנגן כשעינה עוקבות אחרי ידיה שנעו במהירות על מיתרי הצ'לו.
מידי פעם היא הייתה מגניבה אלי מבט כשאל פניה חיוך (כנראה מרוצה מהבעתי).
לפתע הפכה המוזיקה ליותר דרמטית. הסתכלתי על ידיה העדינות שנעו במהירות הולכת וגוברת על המיתרים. לאחר מכן הסתכלתי סביבי, על החדר. זאת היה הפעם הראשונה ששמתי לב לזה- הפעם היא לא נגנה עם תווים. 'היא זוכרת את כל זה? איך זה אפשרי?' חשבתי מופתע ולא מבין.
לעט לעט הגיע המוזיקה לסופה. הצלילים האחרונים הדגישו את סימן השאלה שנוצר במהלך הנגינה- לא ידעתי איך ידעתי את זה, אבל פשוט ידעתי, הרגשתי את זה.
כשנשמע התוו האחרון מחאתי לה כפים במרץ. זאת הייתה היצירה היפה ביותר ששמעתי אי פעם (היא הייתה אחת מהבודדות ששמעתי מסוגה אבל אני בטוח שגם אם הייתי שומע הרבה יצירות קלאסיות זאת הייתה המועדפת עלי)
"זה היה פשוט מדהים!!" אמרתי בהתלהבות "של מי זה?" שאלתי אותה
היא לא ענתה והלכה במהירות אל המגרה שהייתה מתחת לשולחן הכתיבה שלה, שם חיפשה משהו.
"שירה?" שאלתי אותה "מה קרה?"
"עוד שניה אני איתך" היא אמרה בפיזור נפש
כשמצא את מה שחיפשה (מחברת תווים) היא התיישבה ליד שולחן הכתיבה שלה והחלה לכתוב בעזרת היד השבורה
"שירה?" שאלתי שוב לאחר 10 דקות שהיא כתבה משהו במחברת תווים
"עוד שניה" היא אמרה, לא מפסיקה לכתוב לרגע
לאחר 5 דקות נוספות היא הפסיקה לכתוב והסתובבה אלי כשעל פניה חיוך ענקי
"מה?" שאלתי אותה
"כלום" היא אמרה והמשיכה לחייך חיוך מדהים
"של מי היצירה שניגנת קודם?" שאלתי "של מוצרט?" אמרתי את השם היחיד של מלחין קלאסי שיכלתי לשלוף
"לא" היא אמרה בגיחוך "מוצרט מלחין בעיקר קטעי פסנתר"
"אז של מי זה היה?" שאלתי
"זה היה אלתור" היא אמרה
"אלתור???" שאלתי לא מאמין
"כן" היא אמרה סמוקה מעט (כבר אמרתי שהסומק שלה יפה?)
הסתכלתי עליה בפה פעור, לא מאמין. לעט לעט נפל לי האסימון, זה מה שהיא כתבה במחברת תווים!
"זה מה שכתבת במחברת תווים?" שאלתי כדי לוודא
"כן" היא אמרה
"זה מדהים! באמת!" אמרתי "את מלחינה הרבה?"
"לא" היא אמרה "זה היה הראשון בעצן:
"איך עשית את זה?" שאלתי לא מבין, איך היא מחברת תווים בצורה הזאת? איך אפשר לחשוב על זה בכלל?
"אני לא יודעת, פשוט ניגנתי את מה שאני מרגישה"
"אז למה לא כתבת אף לחן עד עכשיו?" שאלתי לא מבין ('ככול שאני נמצא לידה יותר, ככה אני מוצא עוד ועוד דברים שאני לא מבין, מוזר...')
"לא יודעת" היא אמרה ומשכה בכתפיה "אני מניחה שצריך להרגיש רגשות חזקים במיוחד"
הסקרנות הציפה אותי "איזה רגש הרגשת?"
----
"מה?" שאלתי לא מבינה
"אמרת שצריך להרגיש רגש חזק בשביל לכתוב מנגינה.... מה את הרגשת?"
"אולי נתחיל ללמוד?" שאלתי מתחמקת מהשאלה
איך אני יכולה להסביר לו שאני לא יודעת מה הרגשתי? איך אני יכולה להסביר לו שכשניגנת ראיתי מול עיניי את פניו וחשבתי מה יהיה עלינו? מה הוא מרגיש כלפי ומה אני מרגישה כלפיו?
"אוקי" הוא אמרה, להפתעתי הוא לא לחץ כדי לקבל תשובה לשאלתו
הוצאתי את חוברות האנגלית שלי מהתיק והנחתי אותם לפנינו על המיטה
"ממה את רוצה שנתחיל? דקדוק?"
"כן" אמרתי "אפשר להתחיל מפרזנט פרפקט? אני למודת את זה מכיתה ט' ואני פשוט לא מצליחה להבין את זה"
"בטח" הוא אמר והתחיל להסביר לי
במהלך ההסבר מצאתי את עצמי שקוע בפניו היפות. בגלל זה נאלצתי (למרבה מבוכתי) לבקש ממנו שיחזור על ההסבר מספר פעמים רב יותר משהייתי מבקשת בדרך כלל.
הוא לא התעצבן ולא הראה שום בימנים לחוסר סבלנות. הוא הסביר לי שוב ושוב עד שחשבתי שהבנתי את העניין. שינינו תנוחת ישיבה ( אני שוכבת על הבטן עם רגלים מקופלות והוא שוכב לידי על הגב כשראשו בין ידיו) ועברנו לתרגול.
----
הסתכלתי עליה מנסה לפתור את שאלות התרגול שנתתי לה. פניה היו מרוכזות וגבותיה היו קרובות זו לזו. היא נראתה כל כך חמודה כשניסתה לפתור נכון את התרגילים.
כל פעם שלא הצליחה התעצבנה וקראה קריאת ייאוש. היא דרשה ממני שאסביר לה במה טעתה ולמה זה טעות ואני הסכמתי בשמחה. רציתי לעזור לה. היא לא הניחה לזה עד שהבינה.
כשהייתה מצליחה לענות נכון היה מתפרס על פניה חיוך גדול ומאושר. אהבתי את החיוך שלה. זה היה חיוך רחב ואמיתי, חסר כל לגלוג והתנשאות.
הכתב שלה היה מבולגן ולא ברור (טוב היא כתבה עם יד מגובסת). ראיתי שהכתיבה מקשה עליה.
"את רוצה שאני יעזור לך לכתוב?" הצעתי
הנחתי את ידי על העיפרון כדי לקחת אותו מידה, אך אצבעותיי נגעו בטעות באצבעותיה. הסתכלתי על פניה שהיו קרובות יחסית לשלי בגלל הרוחב המצומצם יחסית של המיטה.
ניסיתי ללא הצלחה להבין על מה היא חושבת.
שמתי לב לזה שלא נגענו אחד בשני כל היום. זה היה הזמן הארוך ביותר שהייתי ליד בחורה ולא נגעתי בה (אני חושב). נראה ששירה השתדלה שלא יהיה בנינו מגע פיזי.
----
אצבעותיו נגעו באצבעותיי ונשארו עליהן, כאילו קפאו. הוא הסתכל עלי כשהבעה בלתי מובנת על פניו. מגע ידיו בלבל אותי ולפתע נהייתי מודעת למרחק הזעיר שקים בנינו, מרחק שגם אותו רציתי (בדחף מוזר ובלתי מובן) לצמצם. נשכתי את השפה התחתונה, מנסה להתגבר על הדחף להושיט יד ולגעת בפניו שנראו לה כל כך חלקות ונעימות למגע.
ידו שנגע בידיי הייתה חמה ולא הסכימה לשחרר את ידי המגובסת (למרות שלא רציתי שתעזוב)
לפתע הפכה הבעתו למעונה
----
היא נשכה את השפה התחתונה שלה. היא הייתה כל כך יפה וכשנשכה את השפה התחתונה שלה נראתה כל כך סקסיות!
ידעתי שאני לא אוכל להחזיק מעמד עוד הרבה זמן.
ידעתי שאני חייב להזיז את המבט שלי ממנה ולהתרחק ממנה או לפחות לא לגעת בה.
אבל לא הייתי מסוגל. ידי לא רצתה להרפות מידה הקטנה ועייני לא רצו לזוז מעייניה היפות והחומות שנצצו. שפתיה שהיו אדומות אדום טבעי, נראו רכות ונעימות.
לא יכולתי לעמוד בזה יותר וקירבתי את ראשי אל ראשה לעט, לראות איך היא מגיבה.
להפתעתי היא לא נרתע לאחור. התקרבתי עוד עד ששפתי נגוע בשפתיה, שהיו באמת רכות ונעימות אפילו יותר ממה שנראו.
היא לא התנגדה לי,להפך. שמפתיה נפתחו קמע למגע שפתי ועיינה נעצמו.
----
התנתקנו מהנשיקה. הבטן שלי התהפכה מרוב פרפרים.
הסתכלתי עליו ועיניו נצצו מאושר, פניו זרחו.
התקרבתי אליו שוב ונישקתי אותו נשיקה קטנה, ועוד אחת ועוד אחת. תוך כדי התרוממנו ממצב השכיבה למצב ישיבה כשידי נכרכות סביב צווארו וידיו נכרכות סביב מותני מצמיד אותי אליו.
לעט לעט הפכו הנשיקות לארוכות יותר וסוהרות יותר.
הוא השכיב אותי לאחור ונשכב מעלי לא מרפה ממני לשניה. כול גופי צרב בחום נעים מההתחככות בגופו השרירי והמוצק.
כל כך הרבה זמן רציתי לגעת בו ככה! למרות שלא רציתי להודות בזה אני חושבת שרציתי אותו כבר מהיום הראשון שראיתי אותו, בגלל שהוא היה כל כך אסור בשבילי.
לא רציתי להתנתק ממנו, פוחדת שהוא יעלם. קירבתי אותו אלי קרוב יותר (אם זה היה אפשרי בכלל), רוצה להרגיש כל חלק בגופו. ידעתי שאם נתנתק המצב בינינו יחזור לאיך שהיה. לא רציתי שזה יקרה, פחדתי שזה יקרה, לא הסכמתי שזה יקרה, שהוא יעלם לי, רציתי אותו יותר מידי.
הוא העיף את חוברות האנגלית שהיו על המיטה ונישק אותי נשיקה סוהרת במיוחד, לשונו מתחככת בלשוני שפתיו בולעות את שפתי. הוא נישק את צווארי ומצץ. לעט לעט ירד לעצם הבריח מנשק נשיקות קטנות שהעבירו בי צמרמורת נעימה בכל הגוף. הוא המשיך לרדת למטה, עצרתי אותו. לא רציתי שהוא יפגע אבל זה היה מהר מידי. לשמחתי נראה שהוא לא נפגע. הוא העביר את אפו על עצם הבריח שלי בקלילות, משאיר תחושת חום ועקצוצים נעימים.
ליטפתי את פניו לעט ובעדינות, מהלסת עד לסנטר ועל השפתיים שנפתחו למגע אצבעי, עיניו נעצמו בעונג.
----
כמה זמן רציתי אותה! כמה זמן רציתי לחבק ולנשק אותה ככה, לגעת בה. כשסופסוף נישקתי,חיבקתי ונגעתי לא יכולתי להפסיק.
בחיים שלי לא נמשכתי אל מישהי כמו שנמשכתי אליה, אף פעם לא אהבתי כמו שאהבתי אותה.
נישקתי אותה על שפתיה מנסה להעביר לה ללא מילים רק במגע את התחושות שאני מרגיש, את האושר שהיא גורמת לי.
היא נישקה אותי נשיקות קטנות שהטריפו אותי, גרמו לי לרצות אותה יותר מתמיד. לאחר מספר נשיקות קטנות לא נתתי לשפתיה להתנתק משפתי למשך זמן רב, לא רציתי שהיא תתרחק אפילו לא לרגע. ידיה נכרכו סביב ראשי וידי נכרכו סביב מותניה והצמדתי אותה אלי אפילו קרוב יותר. נשכבתי עליה, מרגיש את כל גופה נלחץ לשלי. העפתי את חוברות האנגלית בלי משים. נישקתי אותה נשיקה סוהרת ומטריפה, לשוננו נכרכו אחד בשני ולא רוצות לעזוב. נישקתי את צווארה ומצצתי. ירדתי לעט לעט מנסה לא להפחיד אותה, לראות אם זה בסדר ונישקתי אותה נשיקות קטנות על עצם הבריח. לא יכלתי לעצור את עצמי וירדתי עוד למטה. שם היא עצרה אותי. לא כעסתי עליה. ידעתי שכל זה קרה מהר בשבילה אבל לא יכולתי לשלוט בעצמי, בדחפים שלי.
העברתי את אפי על עצם הבריח שלה והרחתי. הרח שלה היה נעים כל כך ועדין, מן ריח וניל מעורבב עם קוקוס.
היא ליטפה את פני מהלסת עד לסנטר. עצמתי את עיניי בעונג, נהנה מהמגע איתה. היא העבירה את ידה על שפתי שנפתחו למגע ידה העדינה.
בחיים שלי לא רציתי כל כך מגע עם מישהי, לא כמו שרציתי איתה. בחיים לא נהנתי מהמגע כמו שנהנתי איתה.
פתחתי את עייני, ידה עדין סרטטה עיגולים על שפתי
"אני.."אמרתי
-----
"אני" הוא אמר
הזזתי את אצבעי משפתיו כדי שיוכל לדבר. מצד אחד פחדתי ממה שיש לו לומר אבל מצד שני לא היה משהו שרציתי בו יותר.
"אני חושב" הוא אמר
"כן?" אמרתי בלחש מתנשפת עוד ממקודם
הקול שלי הביך אותי אבל לא היה לי מה לעשות לגביו
"אני אף פעם לא הרגשתי משהו כמו שאני מרגיש אילך" הוא אמר לבסוף, הלחש ליד אוזני
"אני.." אמרתי ונעצרתי
הוא נישק את תנוך האוזן שלי, דבר שהפריע לי להתרכז ובלבל את כל מחשבותיי. לקח לי בערך דקה כדי למקד את מחשבותיי שוב וליצור רצף של מחשבות
"אני גם לא הרגשתי ככה כלפי אף אחד" אמרתי בצורה כושלת בקושי מסוגלת לדבר
=====
בבקשה תגיבו על הפרק הזה!!
מאוד חשוב לי לדעת מה אתן חושבות על הפרק הזה ספציפית!.!
גם בנות שבדרך כלל רק קוראות ולא מגיבות... בבקשה הפעם תגיבו

אמאאאאאאאאאא...!!!
זה פשוט מהמםםםם..!!!
תמשיכייייי..!!!

***לאט לאט

פרק אחד היפים שלך, ממש אהבתי 😊

QUOTE (lidorushit @ 28/12/2008) ***לאט לאט

פרק אחד היפים שלך, ממש אהבתי 😊
מה הכוונה באט לאט?

אוי אמא איזה מושלם.
יאו יאו יאו!
ואאאאאאאאאאאאאאאאאאיייייייייייי!!!!!!!!

הכוונה שכתבת מ'ס פעמים בפרק "לעט לעט" וכותבים עם א' , לא רציני (: סה"כ הפריע לי קצת.

^חיחחי לא ידעת מה קרה לי בפרק הזה...
בדרך כלל אני כותבת את זה נכון 😁

ואווווווווווווו
אין לי מילייייים !
מדהים מדהים מדהיםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם 😮

המששששששששששך (:

QUOTE (לינוורי @ 28/12/2008) ואווווווווווווו
אין לי מילייייים !
מדהים מדהים מדהיםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם 😮

המששששששששששך (:
😉

ייצא לך ממש יפה (:

הממשךךך