מדדההייםםםםם !!
אמןן וזההה יוני {אוו המלצר }... חחח
תמשיכיי =)
פרק 11:
יוני ניתק את הטלפון 'אז היא בסדר' הוא חשב ופלט אנחת הקלה 'אני משאר שכל עוד היא בסדר חברים שלה יכריחו אותה ללכת לספגטים כמו שהם קבעו לפני יום כיפור'
הוא התחיל להתקשר לכמה חברים שלו, ביניהם גם לשי החבר הכי טוב שלו
"מה קורה אחי? זה יוני"
"יוני אחי מה קורה?" אמר שי
"אני צריך טובה" אמר יוני
"כל מה שתבקש אחי" הוא אמר
"תבוא איתי לספגטים היום בערב"
"מה איבדת שם?" הוא שאל
"חלק מהתערבות שלנו, זה הכל" הוא אמר בביטחון עצמי
"היא תהיה שם?" הוא שאל
"כן"
"איך אתה מתקדם אם מדברים על ההתערבות"
"הכל המעולה, אתה הולך להפסיד ובגדול!" אמר יוני
"אני יבוא" הוא אמר "נראה איך אתה מתקדם" הוא הוסיף וניתק
יוני לא אמר את האמת לשי, הוא לא ידע איך הוא התקדם בהתערבות.
הוא לא הצליח לקורא את ההתנהגות של שירה והוא לא הצליח להבין את עצמו, מה הוא מרגיש. הוא רק ידע שמה שקורה לו עכשיו לא קרה לו אף פעם, אם אף אחד ואף אחת.
הוא התחיל התארגן כדי להיות מוכן בזמן וכשסיים הוא התקשר לספגטים כדי להזמין שולחן.
בסופו של דבר הוא הגיע למסעדה יחד עם שי ושאר חבריו. שירה וחבריה עדין לא היו שם. הם התיישבו ליד השולחן שהיה מוזמן להם. הם דיברו על ההתערבות של יוני עם שי וצחקו. כולם חשבו שיוני ינצח. כולם רצו לראות איך יוני מתקדם, כולם שאלו אותו כל הזמן והוא התחמק או שיקר.
הוא לא רצה לדבר על ההתערבות, זה גרם לו לאי שקט. אם יכל לפרוש הוא היה עושה זאת מזמן, אבל יוני לא יכל לעשות זאת. האגו שלו היה גדול מידי, הרי יוני אף פעם לא הפסיד בהתערבות, אף פעם לא הודה בטעות לפני חבריו. הוא תמיד צדק, ובעזרת הכריזמה שלו הוא משך אליו אנשים וצומת לב, לפעמים רצה בה ולפעמים לא.
באותו הערב יוני בא למסעדה כי הוא רצה לראות את שירה, הוא רצה לבחון את עצמו, את הרגשות שלו ואת הרגשות שלה.
עבר זמן מה עד ששירה וחבריה הגיעו, אבל לבסוף הם הגיעו, בהתחלה רק שלושה מחבריה 2 בנים ובת- שאת שומתיהם לא ידע- ואחר כך גם היא ועד חברים אחרים.
כשאחד משלושת החברים שהגיעו קודם הבחין בה הוא קם ממקומו וחיבק אותה חיבוק צמוד
'בן זונה' חשב יוני אבל נשאר במקומו.
יוני הפנה את ראשו משם, הוא לא ידע למה הנער הזה מכעיס אותו כל כך אבל כבר אז ידע שהוא לא אוהב אותו
"איזה כוסית!" אמר דן אחד מחבריו של יוני
"בכיף הייתי עושה עליה סיבוב" אמר חבר אחר
"אתם מוכנים לשתוק?" אמר יוני ואגרף את ידו מתחת לשולחן מתאמץ להשתלט על הדחף (הבלתי מובן) לקפוץ ולהביא להם מכות
"תירגע אחי מה אתה מתעצבן?"שאל חבר נוסף
"אתה חייב להודות שהיא שווה" אמר דן "איך היא מסתירה את זה בבצפר?"
"אתה הולך לדבר איתה?" שאל שי מתעלם משאלותיהם של חבריו
"עוד לא" אמר יוני עדין כועס
הם שינו את נושא השיחה, יוני לא שם לב ממש מה הם אמרו.
רוב הזמן הוא הסתכל על שירה. למרות שחברים שלו אמרו את זה בצורה שעצבנה אותו הם צדקו, היא באמת הייתה כוסית. הוא בחיים לא ראה אותה ככה, לבושה ככה. השמלה הצמודה והקצרה-לא מידי- הבליטה את רגילה הארוכות והדקות, ואת מבנה גופה היפה.
הוא הסתכל עליה בצורה שונה מזו שהסתכל על כל בחורה אחרת בעבר.
"יוני אחי מה קרה, על מה אתה מסתכל?" שאל אותו שי
שי הסתכל למקום אליו הסתכל יוני וראה שהוא מסתכל על שירה
"על כולם" אמר יוני ולא הוריד את מבטו משירה
"היא שווה" שי אמר
"כן" הסכים איתו יוני למרות שלא ממש הקשיב לו
"אתה מתכוון ללכת אליה מתי שהוא או סתם להמשיך ולבהות בה מכאן?" הוא שאל מתגרה
באותו הרגע שירה קמה ממקומה והלכה לכיוון השירותים "אני הולך" יוני אמר בפתאומיות וקם ממקומו
"שירה" יוני קרא בשמה לפני שהיא נכנסה לשרותי הנשים
-----
"יוני?" אמרתי בלי להסתובב, זוכרת שאני לובשת שמלה קצרה
"שירה מה קורה? מה את עושה פה?" הוא שאל ולא באמת נשמע מופתע לראות אותי כאן
"אני חוגגת את יום ההולדת שלי כאן" אמרתי עדין לא מסתובבת
"את מוכנה להסתובב ולדבר איתי כמו בן אדם?" הוא שאל כשבקולו שמעתי חיוך 'איך אני מצליחה לדעת מתי הוא מחייך כשאני לא רואה אותו אפילו? זה מדאיג!'
הסתובבתי אליו באיטיות
"היי" הוא אמר
"היי" אמרתי אדומה ונבוכה, לא רציתי שהוא יראה אותי בבגדים האלה
"התאפרת?" הוא שאל מופתע
"שקד החריכה אותי" הסברתי לו שלי לא היה שום קשר לאיפור
"אה" הוא אמר "את נראת שונה"
"כן, גם את השמלה הזאת שקד החריכה אותי ללבוש" הוספתי
"יפה לך" הוא אמר
"מה אתה עושה פה?" שאלתי מתעלמת מהמחמאה
"סתם, באתי לפה עם חברים"
"נחמד"
"רוצה להצטרף אלינו?"
"באתי לפה גם אני עם חברים.."
"אה" הוא אמר "אולי בפעם אחרת" מבטו היה נעוץ בעצם בית החזה שלי
"מה?" שאלתי
"את עונדת את השרשרת שהבאתי לך" הוא אמר
"כן, היא מאוד יפה" אמרתי רק חלק ממה שהיה לי להגיד. אם זה לא היה הוא הייתי גם אומרת שהמתנה מעוד ריגשה אותי, אבל זה היה הוא אז שתקתי
"איך היד?" הוא שאל והסתכל על הגבס
"בסדר, באמת שאתה לא צריך לדאוג" אמרתי
"אמרתי לך כבר" הוא אמר והתקרב אלי "אני כן צריך לדאוג"
הוא הזיז בעדינות שערה שהייתה על פני אל מאחורי האוזן שלי
"מתי את רוצה שנתחיל ללמוד לאנגלית?" הוא שאל
"מחר זה טוב?"
"מחר זה טוב" הוא אמר והסתכל לי בעיניים עם עיניים נוצצות
רק עכשיו שמתי לב שידיו היו מוצקות ושריריות ושתווי פניו היו עדינים ושמחים יותר מהרגיל. חייכתי.
"מה קרה מה אתה שמח?" שאלתי
"סתם, שמח לראות אותך" הוא אמר "לראות שאת בסדר" הוא הוסיף מיד
"נחמד מצדך" אמרתי "שאתה דואג לי" הוספתי כדי שיבין את כוונתי "אבל באמת שאני בסדר, שברתי הרבה מאוד דברים בחיים שלי"
"מה עוד שברת?" הוא שאל בהתעניינות, כמו אז ביום כיפור שישבנו בחדר שלי והוא תחקר אותי על דברים משעממים ולא מעניינים שקרו בחיים שלי
"אני יספר לך אולי אחר כך" אמרתי וחייכתי "אבל ברגע זה מחכים לי ליד השולחן כמה אנשים שמכנים את עצמם החברים שלי" הצבעתי לכיוונם "והם בטח רוצים לדעת אם תבעתי בשירותים או שסתם ברחתי להם מחגיגת יום ההולדת שהם ארגנו לי"
"רוצה לברוח איתי?" הוא שאל
"הייתי רוצה לברוח" אמרתי (לא אמרתי שאני רוצה לברוח איתו כמו שהוא אמר) " אבל הם יבואו לחפש אותי"
"נראה שם כבר באים לחפש אותך" אמר יוני והצביע לכיוון נועם המתקרב
כשנועם הגיע הוא חיבק את מותני והצמיד אותי אליו "איפה הייתי חיכינו לך" הוא אמר "התחלתי לדאוג אז באתי לראות אם את בסדר" כל הזמן שנועם דיבר הוא הסתכל על יוני במבט כועס ומלא שנאה
"היא הייתה איתי, היא בסדר" הוא החזיר באותו הטון
למרות שאף פעם לא ראיתי אותם מדברים נראה שהם שנאו אחד את השני (לכל הפחות הם לא אהבו אחד את השני-טוב בסדר אני לא יכולה ליפות את זה, הם שנאו אחד את השני וזהו)
"הלכתי לשירותים ונתקלתי במקרה ביוני, הוא אוכל פה עם חברים שלו" הסברתי מנסה להרגיע את הרוחות "אז אמרנו שלום" הוספתי
"הוא אוכל כאן עם חברים שלו?" הוא שאל בחשד
"כן" אמרתי
"איפה הם יושבים?" הוא שאל
תקעתי מבט בנועם 'מה אכפת לו איפה הם יושבים?'
"שם" יוני הצביע על השולחן בו ישבו חבריו
"מה חבורה כמוכם מחפשת בספגטים?" הוא שאל
"אוכל בדיוק כמוך" הוא ענה
"בספגטים?" הוא שאל בלגלוג
"נועם מספיק!" אמרתי בכעס "בוא נלך!" תפסתי את זרועו ומשכתי והוא הלך אחרי בלי התנגדות.
הסתכלתי לאחור, יוני עדין עמד שם.
נופפתי לו ואמרתי לו בלי קול "מצטערת"
הוא חייך אלי ונופף לי בידו 'נראה שהוא הבין' חשבתי
בדרך שולחן שאלתי את נועם "מה קרה לך?"
"הוא ידע שנהיה פה" הוא אמר מתעלם משאלתי "הוא ידע שאת תהיי פה"
-----
"יוני?" היא אמרה בלי להסתובב
'אחחח איזה תחת יש לה!' לחשבתי
"שירה מה קורה? מה את עושה פה?" שאלתי למרות שידעתי מה היא עושה פה
"אני חוגגת את יום ההולדת שלי כאן" היא אמרה כשגבה עדין מופנה אלי
"את מוכנה להסתובב ולדבר איתי כמו בן אדם?" אמרתי בחיוך
שמחתי לדבר איתה ולא יכולתי להשתלט על הדחף לחייך
היא הסתובבה באיטיות
"היי" אמרתי לה שוב
"היי" היא ענתה אדומה ונבוכה, לא הבנתי את המבוכה שלה
"התאפרת?" שאלתי מופתע
"שקד החריכה אותי" היא ענתה בהתגוננות
"אה" אמרתי "את נראת שונה" התכוונתי להגיד 'את נראת מדהים' אבל כל מה שיצא זה 'את נראת שונה' עלוב ומסכן
"כן, גם את השמלה הזאת שקד החריכה אותי ללבוש" היא הוסיפה ממשיכה להראות לי שלה לא היה שום קשר לזה 'אני צריך לזכור להודות לשקד' חשבתי למרות שלא ממש ידעתי מי זאת
"יפה לך" אמרתי מנסה להעביר דרך המילה הזאת דברים שלא יכולתי להגיד לה, שלא ידעתי איך להגיד לה. 'יפה לך' היה תיאור מאוד צנוע ולא מפורט לאיך שהיא נראתה. זה היה הרבה יותר מיפה לה.
"מה אתה עושה פה?" היא שאלה
"סתם, באתי לפה עם חברים" עניתי
"נחמד"
"רוצה להצטרף אלינו?" שאלתי מקווה בכל ליבי שהיא תסכים
"באתי לפה גם אני עם חברים.." היא ענתה
"אה אולי בפעם אחרת" אמרתי כשלפתע מבטי נעצר על עצם בית החזה שלה
"מה?" היא שאלה
"את עונדת את השרשרת שהבאתי לך" אמרתי לא מאמין
"כן, היא מאוד יפה" היא אמרה בפשטות
"איך היד?" שאלתי והסתכלתי על הגבס
"בסדר, באמת שאתה לא צריך לדאוג"
"אמרתי לך כבר" אמרתי והתקרבתי אליה "אני כן צריך לדאוג"
הזזתי בעדינות שערה שהייתה על פניה אל מאחורי האוזן שלה
"מתי את רוצה שנתחיל ללמוד לאנגלית?" שאלתי משנה נושא
"מחר זה טוב?"
"מחר זה טוב" חזרתי אחריה מסתכל בעיניה היפות (בדרך כלל לא הייתי מוצא בעיניים כמו שלה כלום, הן היו פשוטות, חומות רגילות. אבל משהו בעיניים שלה היה שונה, משהו שריתק אותי אליהן וגרם לי לראות אותן באור שונה, זוהר יותר ויפה יותר)
הייתי מאושר לראות אותה, לראות שהיא בסדר ושהיא מחייכת את החיוך השלוו שלה
"מה קרה מה אתה שמח?" שהיא שאלה
"סתם, שמח לראות אותך" אמרתי בלי לחשוב "לראות שאת בסדר" תיקנתי את עצמי
"נחמד מצדך" היא אמרה "שאתה דואג לי" היא הוסיפה "אבל באמת שאני בסדר, שברתי הרבה מאוד דברים בחיים שלי"
"מה עוד שברת?" שאלתי בהתעניינות
"אני יספר לך אולי אחר כך" היא אמרה חייכה "אבל ברגע זה מחכים לי ליד השולחן כמה אנשים שמכנים את עצמם החברים שלי" היא הצביעה לכיוונם "והם בטח רוצים לדעת אם תבעתי בשירותים או שסתם ברחתי להם מחגיגת יום ההולדת שהם ארגנו לי"
"רוצה לברוח איתי?" שאלתי בצחוק, אך בתוך תוכי קיוויתי שהיא תסכים
"הייתי רוצה לברוח" היא אמרה " אבל הם יבואו לחפש אותי"
"נראה שם כבר באים לחפש אותך" אמרתי והצבעתי לכיוון אחד החברים שלה(זה שחיבק אותה בהתחלה) שהתקרב. שהוא הגיע הוא חיבק את מותניי שירה והצמיד אותה אליו, כמעט עפתי לו מכות! שיעזוב אותה!!!
"איפה הייתי חיכינו לך" הוא אמר "התחלתי לדאוג אז באתי לראות אם את בסדר" הוא תקע בי מבט
"היא הייתה איתי, היא בסדר" אמרתי באותו תטון והחזרתי לו מבט 'כן צדקתי בקשר אליו, אני ממש ממש ממש ממש לא אוהב אותו!!'
"הלכתי לשירותים ונתקלתי במקרה ביוני, הוא אוכל פה עם חברים שלו" היא אמר "אז אמרנו שלום"
"הוא אוכל כאן עם חברים שלו?" שאל הנער הזה
"כן" אמרה שירה
"איפה הם יושבים?" הוא שאל
"שם" אמרתי וצביעתי על השולחן בו ישבו החברים שלי. עניתי לו רק בגלל ששירה הייתה שם, רציתי להתנהג יפה לידה
"מה חבורה כמוכם מחפשת בספגטים?" הוא שאל
"אוכל, בדיוק כמוך" עניתי
"בספגטים?" הוא שאל בלגלוג
"נועם מספיק!" היא אמרה בכעס "בוא נלך!" היא תפסה את זרועו אותו אחריה.
היא הסתובבה את מבטה לאחור נופפה לי ואמרתי לו בלי קול "מצטערת"
חייך אליה ונופפתי בחזרה 'זה בסדר, אני מבין' ניסיתי להעביר לה
היא הסתובבה והלכה.
תכננתי להבהיר לעצמי מה אני מרגיש כלפי שירה (אם אני מרגיש משהו), מה היא מרגישה כלפי (אם היא מרגישה משהו) אבל במקום זה רק התבלבלתי יותר. למה הפריע לי כל כך שהידיד שלה חיבק אותה? למה הפריע לי איך שחברים שלי דיברו עליה? לא הייתה לי תשובה לכל אלה
לא נמאססססס !!!
אני אישית כל יום נכנסת לפה כדי לראות אם יש עוד פרק !!
יפההההה
תמשיכיייייייייייי !!!
QUOTE (Megan @ 13/12/2008) לא נמאססססס !!!
אני אישית כל יום נכנסת לפה כדי לראות אם יש עוד פרק !!
יפההההה
תמשיכיייייייייייי !!!
כנ"ל .
המשךךךך וכמה שיותר מהר...~!~!~!~!~!
פרק 12:
יום למחרת נועם חיכה לי בשער.
"איך זה להיות בת 16?" הוא שאל ונתן לי חיבוק קטן
"אותו דבר כמו 15" חייכתי אליו
"נהנת אתמול?"
"כן, היה מדהים תודה" אמרתי
"מעכשיו את תאהבי את הימי הולדת שלך!" הוא הבטיח לי
"אם אני יחגוג אותם איתכם יש מצב שאני אוהב אותם"
"יאללה חנפנית אחת בואי לכיתה" הוא אמר
בדרך לכיתה פגשנו את שקד
"היי!" היא קראה וקפצה עלי
"היי, מה כל האושר?" שאלתי
"אסור להיות שמחה?" היא שאלה
"מותר, מותר" אמרתי וחייכתי
"נהנת אתמול?" היא שאלה גם היא
"כן מאוד!" אמרתי
"את רואה! אמרתי לך שתיהני!"
"כן אמרת" אישרתי את דבריה
"את צריכה להקשיב לי יותר"
"ואת צריכה למחוק את התמונה מאתמול"
"נכון" היא אמרה "אבל קודם אני צריכה לשלוח את התמונה לנועם"
"לא את לא!" אמרתי והסתכלתי על נועם "אתה לא הולך להסתכל על זה נכון?"
"למה לא? אין לי אפילו תמונה אחת שלך!"
"אני יתן לך תמונה אחרת" אמרתי
"אבל אני רוצה את התמונה הזאת! מה אכפת לך?"
"נווו נועם!" אמרתי "בבקשה לא את זאת!"
"אני לא יראה אותה לאף אחד! מבטיח!" הוא אמר
שקלתי את האפשרויות והגעתי למסקנה שזה יהיה הדבר הכי טוב שאני יצליח לשכנע אותו
"אוקי" אמרתי "אבל את נותנת רק לו את התמונה" אמרתי והסתכלתי על שקד במבט מאיים
"אין בעיה" היא אמרה בחיוך ענק, מאושר
נכנסנו לכיתה, שם חיכו לנו אמיר,שלי,יואב ומיכל
"היי" אמרתי לכולם
"מה קורה?" שאל יואב
"הכל טוב" אמרתי לו
"נהנת אתמול" שאלה מיכל
"מאודד!! תודה רבה לכולם! אין כמוכם!"
"צודקת, אין כמוני" אמר אמיר
"שתוק כבר" אמרה מיכל
"שתקי את! כולם פה יודעים שאין כמוני"
"נכון" אמרה מיכל "וטוב שכך"
"מה עובר על שניכם היום?" שאלה שקד
"סתם..." אמר אמיר מאט נבוך "מתרגש מהחופש"
"מהחופש?" אמר נועם לא מאמין, אפילו לו זה נשמע צולע
"כן מחר חופש סוכות אז אני מאט היפר" הוא הסביר
"אוקיייי" שקד אמרה "מה שתגיד"
"יש לכם תוכניות לחופש?" שאל יואב
"לרוב החופש אין לי" אמרתי
"גם לי" אמרה שלי
"לישון זה נחשב?" שאל אמיר
"לא אין לי" אמרה מיכל
"נדה" אמרה שקד
"אין לי" אמר נועם
"אולי נלך לאן שהוא כולנו ביחד?" שאל יואב "לים המלח או לאילת"
"אתה יודע, צריך ל-ח-ס-ו-ך כסף" היא אמרה והדגישה כל הברה במילה 'לחסוך' "לא לכולנו יש הורים טחונים כמוך"
"אולי נמצא עבודה ונחסוך כסף עד חנוכה ואז ניסע לאילת" הצעתי
"רעיון טוב!" אמרה שקד
"רעיון גאוני!" אמר נועם וחיבק אותי אליו 'נועם מוזר' חשבתי אבל התעלמתי
"כבר היום נתחיל לחפש עבודה" אמרה מיכל בהתלהבות
הצלצול קטע את השיחה וכל אחד מאיתנו היה צריך ללכת לכיתה שלו
היה לנו מתמטיקה אז אני ושקד הלכנו ביחד לשיעור. נכנסנו לכיתה והלכנו לכיוון השולחן הקבוע שלנו, אך הוא היה תפוס. יוני ישב שם.
"את רוצה לשבת לידי?" הוא שאל
התכוונתי למחות, הרי אני יושבת ליד שקד אבל שקד ענתה במקומי "היא רוצה" היא אמרה, חייכה אלי במבט קונדסי והלכה לשבת במקום אחר
"מה אתה עושה פה?" שאלתי לא מבינה
"שלום גם לך" הוא אמר
"שלום" אמרתי "מה אתה עושה פה?"
"החלטתי להתחיל להיכנס לשיעורים מידי פעם" הוא אמר
"אה אוקי" אמרתי 'מוזר' חשבתי 'אבל בחירה שלו'
ניסיתי להתרכז בשיעור אבל בקושי הצלחתי- יוני הסתכל עלי כל הזמן וזה הפריע לריכוז שלי
"מה?" שאלתי אותו כשתפסתי אותו מסתכל עלי בפעם ה-1000
"כלום" הוא אמר
"מה אתה בוהה?" שאלתי
"סתם" הוא אמר "אני בא אליך היום אחרי הצהרים" הוא הזכיר לי
"כן אני זוכרת" אמרתי "אבל אתה תצטרך להיות מאוד סבלני איתי"
"אל תדאגי" הוא אמר "אם אני רוצה אני יכול להיות סבלני"
"שירה" אמרה המורה "תפתרי את התרגיל הזה"
מאותו הרגע (מביך במיוחד-לא היה לי מושג איך פותרים את התרגיל), עד סוף השעתיים ניסיתי יותר מתמיד להקשיב לשיעור.מידי פעם פישלתי והצצתי על יוני (שבדרך כלל הסתכל עלי), אבל אפשר להגיד שהייתי די מרוכזת בשיעור (טוב נו, אי אפשר להגיד את זה- בקושי הצלחתי לקלוט משהו מהשיעור)
כנשמע הצלצול קמתי ואספתי את החפצים שלי. הסתכלתי לכיוון המקום של יוני, הוא היה ריק.
תחושת אכזבה מילאה אותי 'למה את מאוכזבת, ילדה מפגרת שכמוך' גערתי בעצמי 'מה ציפית שיקרה? שהוא יחכה לך? שהוא יגיד לך משהו?'
שאר היום בבית הספר עבר לאט יותר מהרגיל.
"מה קרה?" שאלה אותי שקד כשהלכנו יחד לאכול ארוחת צהרים בקפיטריה
"כלום" אמרתי
"אז למה את נראת ככה?" היא שאלה והדגימה איך שאני נראת- כתפיים נפולות, הבעה עצובה ומדוכאת+ מבט לרצפה
"סתם בדיכאון" אמרתי והתיישרתי מהעמידה השפופה
היא הסתכלה עלי לעוד כמה רגעים ולבסוף החליטה לוותר
ככול שהתקרב סוף היום כך הרגשתי השתפרה. האכזבה והתסכול שמילאו אותי מהשעה השנייה עברו לאט לאט ובמקומם הופיעו התרגשות וציפייה. בדרך הביתה הבנתי למה אני מצפה, אני מצפה לפגישה שלי עם יוני- זאת אומרת לפגישה הלימודית שלי עם יוני.
כשהגעתי הביתה אכלתי במהירות והלכתי לחדר שלי
"שירה זאת את?" שאלה אותי אור [אחותי]
"אוררר??" אמרתי מופתעת
"שירה!" היא צעקה ואני רצתי לחבק אותה
אור היא לא רק אחותי, היא גם אחת החברות הכי טובות שלי
"מה שלמוך?" שאלתי אותה
"שירה מאמי שלי!" היא אמרה וחיבקה אותי חזק "איך היד?" היא הסתכלה על היד המגובסת שלי
"בסדר" אמרתי
"את חייבת להיזהר יותר!" היא אמרה לי "זאת הפעם ה-3 שאת שוברת את היד?" היא שאלה
"כן" אמרתי "אם לא מחשיבים את הפעמים ששברתי את האצבע"
"את כזאת כישרון!!" היא צחקקה "אבל את באמת צריכה להיזהר היותר"
"נכון" הסכמתי איתה "אבל את יודעת שזאת לא אשמתי! דברים פשוט קופצים מהרצפה אל הרגלים שלי ומפילים אותי" הסברתי לה
"כן אני יודעת" היא אמרה "מה שלומך?"
"אני בסדר" אמרתי "אני כבר לא לרמה שלך? את לא באה לבקר?"
"בטח שאת לרמה שלי אבל בגלל שעברתי דירה, כמו שאת יודעת, היו לי כל מיני סידורים ולא יכולתי לבוא" היא הסבירה
"היית כאן רק פעם אחת או פעמיים" אמרתי "ועברנו לפה לפני כמעט חודש!"
"אני לא בסדר, את צודקת" היא אמרה "אני מצטערת"
"איך היה היום הולדת?" היא שאלה
"אפילו לא באת להגיד לי יום הולדת שמח" אמרתי עצובה
"אבל התקשרתי" היא אמרה מנסה לפצות על זה שהיא לא באה "צודקת פישלתי" היא אמרה כשראתה את הבעת פני "סליחה שוב"
"ההתנצלות מתקבלת" אמרתי- היא בכל זאת אחותי לא?
"כפיצוי" היא אמרה "הבאתי לך מתנה" היא הלכה למטבח ואני אחריה
על רצפת המטבח הייתה מונחת חבילה ענקית עטופה בצורה מיוחדת.
"רק תיזהרי כשאת פותחת אותה" היא אמרה לי כשהתקרבתי אל החבילה "זה עדין"
הורדתי את העטיפה לאט ובזהירות. לא ציפיתי למתנה כזאת, לא ציפיתי לזה.
"צ'לו!" אמרתי בגרון חנוק מהתרגשות
אני מנגנת בצ'לו כבר כמעט 8 שנים. אני מנגנת בצ'לו מוזכר וישן. תמיד רציתי צ'לו משלי!!
"תודה רבה" אמרתי לה כשדמעות בעיניי
"די נו אל תבכי" היא אמרה לי כשהדמעות מעיניי
"את יודעת שאני תמיד בוכה כשאני מתרגשת" אמרתי לה בין החיבוק והדמעות. כזאת אני, כשאני מתרגשת מאוד מאוד אני בוכה.
"כן אני יודעת" היא אמרה "יש עוד חלק למתנה" היא הוסיפה בלי שום קשר לעולם
"מה?" שאלתי בסקרנות
"אני ואת בקניון כל אחר הצהרים!!" היא צרחה
"היום?" שאלתי קצת פחות מתלהבת
"כן!" היא המשיכה לצרוח "על חשבוני!"
"אה..." אמרתי
"מה קרה?" היא שאלה כשסופסוף שמה לב שאני לא מתלהבת כל כך מהרעיון
"את מבינה... פשוט אאא.. משהוא אמר לבוא אלי ב-4 בערך" אמרתי
"מי זה?" היא אמרה בעיניים פקוחות לרווחה "הוא חמוד? הוא שווה? בטוח שהוא שווה! בן כמה הוא? בטח בגיל שלך..??" היא אמרה, שאלה ונתנה את כל התשובות- כמו שהיא עושה תמיד כשהיא מתרגשת " איך קוראים לו? כמה מאחד לעשר את אוהבת אותו? אתם ביחד? כמה זמן? נוו תעני לי כבר!!" היא צרחה בהתרגשות
"אם תיתני לי לדבר אני אוכל לענות לך!" אמרתי
"איך קוראים לו?" היא שאלה שוב הפעם לאט
"יוני"
"בן כמה הוא?" היא שאלה
"הוא בשכבה שלי אז אני מניחה שהוא בערך בן 16 וחצי/ 17" אמרתי
"הוא שווה?"
"כן" נאלצתי להודות, יוני אכן היה שווה, אפילו יותר משווה.
"אתם ביחד?" היא שאלה
"לא" אמרתי ובקולי נשמעה האכזבה, אפילו אני יכולתי לשמוע אותה
"למה?"
"הוא... פשוט, הוא כזה... אני חושבת ש... אני לא יודעת!" הודתי
"את אוהבת אותו?"
"אני לא יודעת!"
"מה את כן יודעת?" היא שאלה עם חיוך קטן
"שאני לא צריכה לאהוב אותו, שאסור לי לאהוב אותו!" קבעתי
"למה?"
"כי.. הוא כמו כל האלה שאת היית יוצאת איתם" אמרתי "תמיד היית בוכה בסוף"
"את זוכרת שיש לי עדין חבר נכון?" היא שאלה
"כן" אמרתי לא מבינה מה הקשר
"הוא גם נראה כמו כל הטיפוסים שיצאתי איתם" היא אמרה "אבל הוא לא כזה. הוא אוהב אותי באמת, הוא שומר עלי, דואג לי ומכבד אותי"
"באמת?" שאלתי
"כן. אנחנו חברים כבר שנה וחצי" היא אמרה והמשיכה "את יודעת.. אנשים יכולים להיות שונים ממה שהם נראים"
"מה לעשות איתו?" שאלתי נואשת
ידעתי שאם מישהו בעולם הזה יכול להגיד לי מה לעשות זאת היא
"תלכי אחרי הלב שלך" היא אמרה "פעם אחת בחיים שלך תלכי אחרי הדחפים שלך ואל תחשבי יותר מידי!!"
"אוקי.." אמרתי
"אני ישאיר לך לחכות לו לבד, את הקניות על חשבוני נעשה פעם אחרת" היא אמרה וקרצה
"אני זזתי"
"את לא יכולה לנטוש אותי!" אמרתי
"אני רק יפריע ביי" היא אמרה ורצה החוצה
"ביי" אמרתי כשהדלת כבר נטרקה
הלכתי לחדר שלי, מחזיקה/גוררת את הצ'לו שאור קנתה לי
"אני לא מאמינה שיש לי צ'לו!!" צרחתי בחדר בשמחה
סידרתי את קן התווים ואת הצ'לו, התיישבתי על הכיסא והתחלתי לנגן. למזלי שברתי את יד ימין (היד שמחזיקה את הקשת) אז יכולתי לנגן-לא טוב במיוחד אבל יכולתי לעשות משהו.
התכוונתי לנגן קצת הכי הרבה חצי שעה אבל כרגיל כמו כל פעם שאני מנגנת אני שוכחת את עצמי. למרות שזיפתי בהתחלה הרבה יותר מהרגיל בגלל היד המגובסת המשכתי לנגן ולאט לאט התרגלתי לנגינה עם היד המגובסת וניגנתי כמעט כאילו לא היה לי גבס
-----
אחרי הדפיקה ה-10 בדלת נכנסתי.
"שלוםםם" אמרתי 'נראה שאף חד לא שמע'
הלכתי עוד צעד קדימה ואז שמעתי את זה, צליל עדין ויפה של כלי נגינה שלא יכולתי להגיד של מה הוא נשמע ברחבי הבית. היה בו משהו כל כך מיוחד ומקסים, משהו שלא יכולתי להסביר במילים. המוזיקה מילאה אותי בחום בילתי צפוי, חום נעים, לא מובן.
הלכתי בעקבות המוזיקה. המוזיקה הובילה לחדר של שירה.
'כנראה בגלל זה היא לא שמע אותי נכנס... היא שומעת מוזיקה' חשבתי 'מעניין איזה דיסק שירה שומעת, אני חייב להודות שזה די טוב'
הלכתי בשקט מקשיב למוזיקה היפה עד שהגעתי לפתח החדר שלי שירה.
פתחתי את הדלת לאט ובעדינות, לא רציתי להבהיל את שירה- היא בטח שקוע בדיסק עם היא לא שמעה אותי נכנס. עמדתי בדממה בפתח הדלת עם פה פעור לרווחה. לא יכולתי להאמין.
'שירה מנגנת אתך זה????' חשבתי בפליאה 'ממתי היא מנגנת בכלל?'
=====
חג חנוכה שמח 😊
ושיהיה חופש כיף וארוךך במיוחד!!
QUOTE (lidorushit @ 23/12/2008) יפה [: חג שמח .
😉
אתר האהבה הישראלי