הראש, הלב וכל השאר

אני די תקועה עכשיו...
אני ישתדל לגמור את הפרק מהר...

טווב , מחכה .:]

הצלחתי לגמור את הפרק! : )
יצא לי קצת גס (אבל רק קצת, באמת), אז למי שזה מפריע אני מצטערת- אני מושפעת קצת מאשתנו של הנוסע בזמן

מהפרק הקודם:
התקרבתי עליו וליטפתי את הלחי שלו "רציתי להגיד שאני מצטערת. טעיתי. התגובה שלי לא הייתה נכונה" אמרתי והוא נראה מהופנט לחלוטין " בגלל זה" אמרתי והתקרבי אליו "אני רוצה לתת לך משהו" התקרבתי עוד שהראשים שלנו היו במרחק של אצבע אחד מהשני

פרק 7:
ואז נתתי לו סטירה, ת הסטירה הכי חזקה שנתתי בחיים שלי למישהו (וגם אחת הבודדות). הוא שם את ידו על הלחי שהייתה אדומה בצורת כף יד מהיד שלי "זה כאב..." הוא אמר " אבל זה אולי הגיע לי קצת" הוא אמר
"ועוד איך שזה הגיע לך!" אמרתי ונפלתי לרצפה. הייתי מאוד חלשה וסטירה הזאת גזלה ממני יותר מידי כוח
"היית צריכה לתת לי את הסטירה בעוד כמה שעות כשהיית מרגישה יותר טוב" הוא אמר והתקרב אלי
"אל תתקרב!" אמרתי לו אבל הוא לא הקשיב לי ולקח אותי למיטה בעדינות בין זרועותיו "למה אתה אף פעם לא עושה מה שאני אומרת?!" שאלתי בעצבנות כשהוא הוריד אותי במיטה.הוא ניסה להגיד משהו קטעתי אותו ואמרתי "יש לי עוד הוכחה לזה שאתה אפילו יותר גרוע ממה שחשבתי!"
"כן?" הוא שאל "אני לא חושב שאת יכולה לחשוב על דברים יותר גרועים ממה שאת חשבת עד עכשיו..."
"ועוד איך אפשר, למשל שהסתובבת איתי רק בגלל שרצית לשכב איתי" אמרתי לו
"ואיך הגעת לזה?" הוא שאל- ועוד פעם הרגשתי מהקול שלו שכל העניין הזה לא קשור אליו, כאילו הוא חוקר מדעי שמסתכל עלי מזכוכית בתוך חדר ניסוים ומקשיב לויכוח שלי עם מישהו ומנסה להבין את תפוסי ההתנהגות שלי או משהו כזה
"כשקראתי לך לבוא אלי ראיתי את העיניים שלך, היית בטוח שאני עומדת לנשק אותך, ואולי גם לשכב איתך נכון?"
" אולי חשבתי שתנשקי אותי זה כן.. אבל לא שתשכבי איתי!" הוא אמר וחייך חיוך מעצבן
"ולמה חשבת מחשבה מטופשת כל כך?" שאלתי בלגלוג
"זה לפחות מה שקיוויתי" הוא אמר
באותו רגע הייתי מבולבלת... למה הוא קיווה לכזה דבר? אולי הוא רצה עוד סטוץ מהיר? או אולי משהו מעבר?
"שירה..." הוא אמר והתיישב לידי "תקשיבי"
"אני ממש לא רוצה להקשיב!" אמרתי
"בבקשה?" הוא אמר והסתכל אל תוך עיניי
למרות שהמוח אמר לי לצעוק ולגרש אותו לא יכולתי לעשות את זה. רציתי לשמוע מה יש לו להגיד אז התיישבתי מולו ושתקתי נותנת לו להמשיך
"כל מה שקרה בימים האחרונים, כל מי שהייתי בימים האחרונים היה אמיתי... אני באמת כזה! כל מה ששאלתי אותך וכל הדברים שאני רציתי לדעת עליך היו באמת בגלל שרציתי לדעת אותם. אבל יש בי צד שאני יודע שאת לא אוהבת... ניסיתי להסבות אותו ורוב הזמן הצלחתי. אני רוצה להשתנות! אני גם לא אוהב את הצד הזה שבי אבל אני לא יכול להשתנות לבד!" הוא אמר והמשיך "אז מה את אומרת אני יעזור לך באנגלית ואת תעזרי לי בלהיות בן אדם נורמאלי?" הוא שאל וחייך חיוך קטן
לא ידעתי מה להגיד, מצד אחד הוא רוצה עזרה להשתנות ואני רוצה לעזור לו אבל מצד שני אני לא יודעת אם אני מסוגלת
"זה נשמע כל כך פתטי!" הוא אמר "אני מצטער את לא צריכה לענות.. אני יודע מה התשובה לבד. אני לא יודע מה חשבתי לעצמי!"
"אני יעזור" אמרתי בשקט בין כל הדיבורים שלו
"מה אמרת?" הוא הפסיק לדבר
"אמרתי שאני יעזור, לפחות אני ינסה" אמרתי קצת יותר חזק כדי שיוכל לשמוע אותי
"תודה!" הוא אמר וחיבק אותי חיבוק מוחץ
"אבל!" אמרתי " יש לי כמה תנאים!"
"אני מקשיב" הוא אמר
"קודם כל אין בינינו מגע פיזי"
"בכלל?"
"אני ממש לא ייתן לך להתחרמן עלי! חוץ מזה זה תה צריך ללמוד להיות עם בנות בלי מגע פיזי"
"טוב" הוא אמר בכניעה
"תנאי שני אתה מתקשר אלי לפני שאתה בא לפה בימי שישי ושבת"
"למה?" הוא שאל לא מבין
"אני צריכה להתלבש" אמרתי " אתה יודע להחליף מפיג'מה לבגדים" הוספתי כשנראה שהוא לא הבין
"את לובשת מכנסים קצרים חוץ משאת לובשת פיג'מה?" הוא שאל
"לא!" אמרתי נחרצות
"אז אני לא אוכל לראות אותך יותר במכנסים קצרים?" הוא שאל בדאגה גלויה לעין
"ברור שלא! למה נראה לך?"
"אבל זה כל כך יפה לך!" הוא אמר
"יוני!" אמרתי בחומרה
"טוב בסדר בסדר... עוד משהו?" הוא שאל
"אמממ בינתיים לא" אמרתי
"תודה לאל!" הוא אמר בדרמטיות מוגזמת ונשכב על הרצפה
"הדבר היחיד שאני בטוחה לגביך עכשיו זה שאתה טוב במשחק" אמרתי ושנינו צחקנו
"אז" הוא התיישב "אנחנו בסדר עכשיו?" הוא שאל
"לא!" אמרתי "למה נראה לך?!" אמרתי ברוגז
"אבל.. אממ.. א.ת. אמרת אמ..." הוא גמגם
"עבדתי עליך!" אמרתי "אנחנו בסדר"
"הבהלת אותי!" הוא אמר ולקח את הכרית מהמיטה וזרק אותה עלי
ואני לא נשארתי חייבת לקחתי את הכרית השנייה וזרקתי עליו כרית בכל הכוח, וככה לאט לאט התפתחה לה מלחמת כריות שבסופה אני הייתי שוכבת על הרצפה והוא עומד מעלי עם כרית "נכנעת?" הוא שאל
"כן" אמרתי
והוא התיישב לידי והניח את הכרית בצד. זינקתי על הכרית, זרקתי אותה עליו והוא עף אחורה (נראה לי שבכוונה- אבל בכל זאת שמחתי)
"הצלחתי!" קראתי בשמחה
"רמאית!" הוא קם והתחיל לדגדג אותי
"די" אמרתי תוך כדי צחוק "אני מתה!"
"נכנעת סופית בלי רמאויות?" הוא שאל
"כן!" אמרתי והוא הפסיק לדגדג אותי. נעצרנו במצב שאני שוכבת והוא על הברכיים מעלי (והדבר שיש לו בין הרגלים עומד מתוח ומצדיעה לעולם)
"אממ יוני" אמרתי נבוכה ואדומה כולי "זוכר שאמרנו שלא יהיה בנינו מגע פיזי?"
"סליחה" הוא אמר נבוך גם הוא (מפתיעה נכון?), ירד ממני והסתובב לפינה של החדר מנסה להרגיע את החייל שלו.
-----
רמאית!" אמרתי והתחלתי לדגדג אותה
דגדגתי אותה והיא צחקה. לא שמתי לב עד עכשיו לכמה יפה הצחוק שלה, לכמה שהיא יפה כשהיא צוחקת. התגלגלנו בחדר, כשאני מדגדג אותה והיא צוחקת
"די" היא אמרה תוך כדי צחוק "אני מתה!"
"נכנעת סופית בלי רמאויות?" שאלתי
"כן!" היא אמרה ואני הפסקתי לדגדג אותה. נעצרנו בתנוחה שהיא שוכבת ואני על הברכיים מעליה. ואז שמתי לב לעוד משהו, הזין שלי עומד כמו מגדל אייפל! שיט! מתי זה קרה?
"אממ יוני" היא אמרה "זוכר שאמרנו שלא יהיה בנינו מגע פיזי?"
"סליחה" אמרתי נבוך, אפילו נבוך מאוד! נבוך מאוד ומבולבל.. 'מתי זה קרה?' שאלתי את עצמי כשהלכתי לפינה של החדר מנסה להחזיר את הזין שלי למקום הקודם שלו 'ממתי אני נמשך עליה (יותר ממה שאני נמשך לכול שאר הבנות? כבר יצא לי לדגדג ככה כמה בנות ואף פעם לא נעמד לי הזין בגלל זה!) ממתי אני חושב על הצחוק של מישהי כשאני איתה?' חשבתי נזכר במה שחשבתי כשדגדגתי אותה, נזכר בפנים היפות שלה כשהיא צחקה.
'מה קורה לי? זה ממש לא משתכננתי!' חשבתי בכעס על עצמי כשחזרתי להתיישב ליד שירה עדין קצת נבוך ממה שקרה 'רועי הולך לרדת עלי ובגדול!' חשבתי

מדהים בובה (: שבת שלום .

חחחחחחחחחחחחחחח קרעת אותתתתתתתתתתייי 😁😁:😁

חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח
יצא מקסים 😛

3 תגובות?? זה הכל? 😢

מדהיייםם =)
תמשיכייי .. 😁

יש לי כבר פרק מוכן אבל בקושי הגיבו אז אני לא ישים אותו עדין..
חחח אני מעלצת אותכן להגיב בכוח!! 😊

יאפהה המשך

למרות שהיו קצת תגובות אני ממשיכה...
אבל תגיבו בבקשה הפעם!


פרק 8:

שאר יום כיפור עבר לו בהרכבת פזלים של אלף חלקים (בלי שהזכרנו-לא אני ולא יוני- תקרית הדגדוגים)
יום למחרת אמא העירה אותי ואני לא רציתי לקום
"שירה... שירה בוקר! צריך לקום לבית הספר" היא אמרה בקול עדין
"עוד חמש דקות!" ביקשתי
"את יודעת שלא תקומי אם אני ייתן לך עוד חמש דקות נכון?!"
"אבל אמא!!" אמרתי מתוך שנה
"שירה יש לך היום יום הולדת!!! קומי!!"
"אוי לא!" אמרתי ערה הרבה יותר ממה שהייתי לפני רגע (למרות שעדין לא ערה לחילוטיו) "זאת סיבה טובה להישאר היום במיטה!" אמרתי וכיסיתי את הראש בשמיכה מסרבת לקום
"שירה! כל שנה אותו הדבר! ביום הולדת שלך את צריכה לשמוח!" היא אמרה
"זה כמו כל יום רגיל!" אמרתי
"את צריכה לקום אחרת תאחרי לבית הספר!"
"אי אפשר עוד חמש דקות" שאלתי בפעם האחרונה נאחזת בתקווה האחרונה
"לא" היא אמרה ואני נאלצתי לקום מהמיטה (בכבדות כרגיל)
"יום הולדת שמח!" היא אמרה לי ונישקה אותי
"תודה אמא" חייכתי אליה בישנוניות והלכתי למקלחת לשטוף פנים ולצחצח שיניים.
אחר כך התחלתי להתלבש (לא משהו מיוחד) והלכתי למטבח.
במטבח הייתה מונחת קערה עם הממתקים האהובים עלי וברכה.
ניגשתי קודם לברכה וקראתי אותה. אחר כך הלכתי לנשק את אמא ואמרתי להם "תודה רבה"
"אין בעד מה מתוקה" אמא אמרה "יום הולדת שמח!"
"באמת שלא היית צריך" אמרתי והסתכלתי על ערמת הממתקים
"לא הייתי צריכה, רציתי" אמא אמרה "תוכלי" היא אמר והצביע על הממתקים
"רק כדי לא לאכזב אותך אמא, אני אוכל" אמרתי בציניות וקפצתי על ערמת הממתקים
"רק אל תוכלי את כולם בבת אחת אחרת יהיה לך כאב בטן!" אמא אמרה
"אל תדאגי" אמרתי בפה מלא "אף פעם לא כואבת לי הבטן ממתקים"
"זה מה שאמרת גם בשנה שעברה" אמא אמרה
חשבתי על זה קצת וראיתי שיש היגיון במה שהיא אמרה אז הפסקתי לאכול.
"את רוצה שאני ייקח אותך לבית הספר?" היא שאלה
"לא זה בסדר... אני ייסע באוטובוס"
"בטוח?"
"בטוח, בטוח" אמרתי לה נשיקה, לקחתי את התיק אמרתי לה שלום ויצאתי לתחנה
אחרי נסיעה של 7 דקות בערך הגעתי לבית הספר (כן אני יודעת שבית הספר שלי קרוב, אבל אני מתעצלת ללכת עליו ברגל- הסיכוי שאני ייפול בדרך גבוה מידי) ונכנסתי לכיתה.
ישר כשנכנסתי קפצו עלי אמיר, שלי, יואב, מיכל, נועם ושקד עם בלונים ועוגות
"מזל טוב!!!" הם צעקו
"ששש!!!" אמרתי מקווה שאף אחד לא שם לב (למרות שזה היה ברור שכולם כבר שמו לב)
"מה שש???" שאל נועם והתחיל לשיר בקול 'היום יום הולדת'
"די נו.." אמרתי "אמרנו שחוגגים רק במסעדה זוכר?" ניסיתי להזכיר לו
"לא נכון! אמרנו שנחגוג במסעדה, לא רק במסעדה" הוא אמר "וחוץ מזה זה בכלל לא נחשב לחגיגה"
אז אני פשוט שתקתי. נכון שימח אותי שהם זכרו את היום הולדת שלי והתלהבו ממנו, אבל... אני פשוט לא כל כך אוהבת לחגוג אותו זה הכל.
לאט, לאט הכיתה התמלאה ביותר תלמידים ועוד אנשים הביאו לי בלונים. עד תחילת השיעור הראשון היה קשור לתיק שלי זר ענק של בלוני הליום שהיה לוכד את צומת ליבו של כל יצור שהיה עובד לידו (כולל ענקים,דינוזאורים, פילים וכו')
שני השיעורים הראשונים עברו די רגיל, בלי יותר מידי דיבורים על היום הולדת שלי ועם הרבה רעש. כשנשמע הצלצול להפסקת האוכל כל התלמידים יצאו במהירות מהכיתה לעבר הקפיטריה ואני איתם.
קניתי לי סנוויץ והתיישבתי בשולחן הקבוע שלנו, שם כבר ישבו כולם (חוץ מנועם שהתעכב בשיעור הקודם)
"אז מה ילדת יום הולדת, איך עבר יום כיפור?" שקד שאלה
"עבר" אמרתי ורשמתי לעצמי לספר לה מה שקרה
"הצלחת לצום?" היא שאלה
"כן"
"איך את עושה את זה?" יואב שאל "אני לא אוכל דקה ואני מת"
"כי אתה שמן!" אמרה לו שלי
"לא נכון!" הוא אמר "תראי" הוא הרים את חולצתו מאט והראה לנו בטן שרירית. כן, הוא בהחלט לא שמן
"אתה פשוט חושב רק על אוכל ביום כיפור, בגלל שאסור לאכול... תנסה להעסיק את עצמך בדברים אחרים ותצליח"
"כמו מה למשל?" הוא שאל
"תבנה פזלים, תקרא ספר ותחשוב על מה שעשית במשך השנה. זה לפחות מה שאני עושה" אמרתי (כמובן שלא הזכרתי את יוני ברשימת הדברים שאני עושה ביום כיפור כי תכנית, זה היה רק ביום כיפור הזה אז זה לא נחשב)
"הוא לא מסוגל" אמרה שלי "הוא לא יכול לשבת מספיק זמן בשביל להרקיב פזל והוא לא יודע לקרא" היא עקצה אותו
"מה זה העקיצות האלה" אמר אמיר "אנחנו עוד נחשוב שמתפתח כאן משהו"
"בטח שמתפתח כאן משהו!" אמר יואב "אתם לא יודעים שאני מת עליה?" הוא שאל אותנו ואז הסתובב לשלי ואמר "נכון שאני מת עליך?"
"בטח!" היא אמרה "גם אני מתה עליך!" היא אמרה "וגם על אמיר,מיכל, שירה,שקד ונועם"
"לא! אני באמת מת עליך!" הוא נעמד על רגליו והלך אל מול שלי, קרע ברך ואמר "תתחתני איתי?"
"מיד!" היא אמרה בציניות (למרות שאני ראיתי משהו אמיתי על פניה המחייכות- משהו שגם מיכל ושקד ראו כנראה כי גם הן החליפו איתי מבטים)
"אז מעכשיו אנחנו בעל ואישה!! מזל טוב לנו!" הוא קרא בקול
"מזל טוב!" קראנו כולנו אחריו (כששלי יושבת בשקט כשאודם עז מתפשט על פניה)
"שירה?" שמעתי קול בייתי מוכר קורא בשמי מאחורה
"כן?" הסתובבתי וראיתי את אחד מחבריו של יוני
"יוני מבקש שתבואי רגע מחוץ לקפיטריה, הוא רוצה להגיד לך משהו, והוא גם ביקש ממני לתת לך את זה" הוא אמר והביא לי פתק בכתב ידו של יוני שעליו היה כתוב 'את יכולה לבוא בבקשה? את לא חייבת לבוא, אבל הייתי שמח מעוד אם תבואי. אני נמצא ליד הקפיטריה מתחת לעץ הגדול, ליד הספסל"
"אני עוד רגע חוזרת" אמרתי להם
שקד הסתכלה עלי מבט של 'את הולכת? למה את הולכת??? תספרי לי!!!' ואני החזרתי לה מבט של 'אני יספר לך מאוחר יותר' והלכתי

אהבתי 😊

כשהיא הלכה אם יוני לבית כנסת היא אמרה שאבא שלה נפטר לפני ארבע שנים. כתבת שבבקור יום ההולדת היא קראה את הברכה ונישקה את אבא ואמא.ןבלי קשר סיפור מהמם. אהבתי את צורת הכתיבה שלך.

^אופס!! צודקת לגמרי
אני יתקן!

יפהה