הראש, הלב וכל השאר

סיפור מהמםםם !
תמשיכי 😊

יפהה אהבתי 😊

איייזה יפפפפההה :]]]]

כתבתי פרק ארוך פיצוי ע הפרק הקצר מפעם הקודמת
מקווה שתאהבו

מהפרק הקודם:
"יוני מבקש שתבואי רגע מחוץ לקפיטריה, הוא רוצה להגיד לך משהו, והוא גם ביקש ממני לתת לך את זה" הוא אמר והביא לי פתק בכתב ידו של יוני שעליו היה כתוב 'את יכולה לבוא בבקשה? את לא חייבת לבוא, אבל הייתי שמח מעוד אם תבואי. אני נמצא ליד הקפיטריה מתחת לעץ הגדול, ליד הספסל"
"אני עוד רגע חוזרת" אמרתי להם
שקד הסתכלה עלי מבט של 'את הולכת? למה את הולכת??? תספרי לי!!!' ואני החזרתי לה מבט של 'אני יספר לך מאוחר יותר' והלכתי


פרק 9:

"באת!" הוא אמר בשמחה
"בקשת יפה אז באתי" חייכתי אליו חיוך קטן "מה קרה?"
"שמעתי שיש לך יום הולדת היום" הוא אמר
"אוי... איך שמעת על זה?"
"למה את אומרת את זה כמו משהו רע?" הוא שאל לא מבין
"אני לא כל כך אוהבת לחגוג את היום הולדת שלי" הסברתי לו "זה ממש לא קשור אליך"
"אה..." הוא אמר "למה את לא אוהבת לחגוג את יום ההולדת שלך?"
"סיפור ארוך..."
"יש לי זמן" הוא אמר נשאן על הספסל ונראה אלוהי
"אולי בפעם אחרת" אמרתי "אז..."
"בגלל ששמעתי שיש לך יום הולדת רציתי להביא לך משהו"
"להביא לי?" שאלתי והסקרנות גברה בי
"כן" הוא אמר "תעצמי עיניים"
עצמתי אותן וחיכיתי. הרגשתי שהוא מתקרב אלי מאחורה, הרגשתי את הנשימות שלו על העורף שלי ואז הרגשתי שמשהו קר ומתחתי, נמצא על עצם הבריח שלי. פתחתי את עייני והסתכלתי על המקום שבו נחת אותו המשהו הקר והמתכתי. להפתעתי ראיתי שרשרת כסף בצורת מפתח סול עדין. היא הייתה יפיפה.
"יוני... אני לא יכולה לקבל את זה..." אמרתי
"למה לא?" הוא שאל מודאג "את לא אוהבת אותה?"
"אני אוהבת אותה! באמת! היא יפה מאוד! אבל אני לא יכולה... כמה היא עלתה בכלל?" שאלתי
"שירה" הוא אמר "זה ממש לא משנה, קניתי לך אותה כי חשבתי שהיא מתאימה לך אז בבקשה קחי אותה"
"תודה רבה" אמרתי והתקרבתי אליו "באמת היא יפיפה"
התקרבתי אליו עוד ונתתי לו חיבוק גדול
"שירה... את אמרת שלא יהיה בינינו מגרה זוכרת?" הוא אמר לא ממש מחזיר לי חיבוק
"שתוק כבר" אמרתי
והוא קיבל את זה כאישור לחבק אותי בחזרה
"יום הולדת שמח" הוא אמר לתוך אוזני תוך כדי החיבוק
"תודה" לחשתי בהתרגשות וחיבקתי אותו יותר קרוב אלי
"אין בעד מה" הוא אמר
נפרדו מהחיבוק אבל הינו עדין קרובים אחד לשני,קרובים מאוד.
אני ישקר אם אני יגיד שלא רציתי בקרבה הזאת, רציתי באה אבל משהו בראש שלי אמר שעוד מעט אנחנו נעבור את הגבול שהצבתי לעצמי, אך לא יכולתי לעצור את עצמי ואת הדחף הבלתי מובן שהשתלט עלי.
הוא העביר את גב ידו בעדינות וברכות מהרקה שלי עד לסנטר ואז בעזרת אצבע אחת נגע בשפתי שנפתחו למגע ידו. הוא המשיך וירד לצווארי מעביר בי צמרמורת. באותו שלב כבר הפסקתי לנשום, עייני היו מרוכזות בעיניו והמגע ידו מליאה אותי בהרגשה מוזרה, הרגשה שלא יכולתי להסביר. בכל מקום שידו נגע בי הרגשתי חום חזק, כמו של כוויה רק בלי הכאב.
יוני לא המשיך לרדת עם ידו מעבר לצוואר שלי- דבר שהפתיע אותי ושמח אותי- הוא הוריד את ידו וליטף את ידי בחמימות, עיסה אותה בתנועות סיבוביות ומרגיעות.
ואז בלי שום הזהרה מוקדמת נשמע הצלצול. הסתכלתי במבוכה ביוני כאילו התעוררתי מחלום-שבהחלט היה אסור לי לחלום- מבינה את רמת הקרבה הפיזית בינינו, קרבה שבהחלט הייתה מעבר לגבול שהצבתי לעצמי שאי פעם נגיע.
הוצאתי את ידי מידו במהירות והתרחקתי.
התגובה שלי הפתיע אותו וכנראה שגם פגע בו. חשבתי שראיתי זיק של כאב מתוך עיניו. אך הזיק של הכאב נעלם מיד הופיע על פניו חיוך מוזר ולא קשור, חיוך מלאכותי לחלוטין.
"אז נתראה מתי שהוא" הוא אמר והסתלק
-----
המורה לספרות קראה לי בסוף השיעור. היא רצתה לדבר איתי על העבודה שהגשנו לה.
לא היה לי כוח אליה, הייתי מת מרעב ורציתי ללכת לקפיטריה ולהספיק לאכול עם כולם.
היא דיברה ודיברה בערך 7 דקות ואז נתנה לי ללכת. כמעט רצתי לקפיטריה מת מרעב, מסוגל לאכול פיל- למרות שאני מניח שאין את זה בקפיטריה. שנייה לפני שנכנסתי לקפיטריה הסתכלתי ימינה וקפאתי. לא האמנתי למראה עיניי!!! שירה ויוני מתחבקים?!?!?
'חשבתי ששירה לא טיפול בתכסיסים הזולים שלו' חשבתי בעצבנות
'איך הוא מעז לגעת בה בכלל??? למה מי הוא?' רציתי לצעוק אבל שלטתי בעצמי. ידעתי שזה לא עיניי, שזה החלטה שלה אבל זה הציק לי
הכרחתי את עצמי להמשיך ולהסתכל עליהם, הכרחתי את עצמי להישאר במקום שבו עמדתי ולהמשיך להסתכל למרות כאב לי להסתכל. הכרחתי את עצמי להמשיך להסתכל ולא ללכת משם ולהתנהג כאילו לא ראיתי דבר. הכרחתי את עצמי לא לרוץ ולדפוק מכות ליוני הבן זונה הזה שנוגע עכשיו בשירה. הכרחתי את עצמי פשוט לעמוד שם ולהסתכל. ראיתי שיוני מעביר את ידו על הלחי של שירה, על שפתיה היפות. הוא המשיך לרדת לצוואר שלה ואני ידעתי שלא אוכל להמשיך לעמוד פה אם הוא ירד יותר, ידעתי שאני ירוץ עליו ויביא לו מכות. אבל הוא להמשיך לרדת. הוא הוריד את ידו מצווארה והחזיק לה את היד. למשך מספר שניות- שנראו לי כמו נצח- הם עמדו ככה מחזיקים ידיים ומסתכלים זה בעיניי זה.
שכנעתי את עצמי שזה הציק לי רק בגלל שאני דואג לה, כמו שהייתי דואג לנגה [אחותו הקטנה של נועם] שאני מרגיש שנאה עזה כל כך ליוני רק בגלל שאני יודע שהוא יפגע באה ואני מרגיש כאב בגלל שאני מזדהה עם הכאב ששירה תרגיש בגללו ושאין שום דבר מעבר לזה. ששירה היא כמו אחות קטנה בשבילי.
לפתע נשמע הצלצול ושירה קפצה לאחור מושכת את ידה מידו. לא יכולתי לראות את פניו של יוני אך את פניה של שירה יכולתי לראות. היא נראתה מבוהלת ומפחדות, לא יכולתי להסביר את תווי פניה אחרת וגם לא הבנתי את המשמעות שלהם.
יוני הלך משם בצעדים מהירים ולא שם לב אלי.
שירה המשיכה לעמוד שם עוד רגע אחד ואז התחילה ללכת לכיוון שעמדתי בו.
התכוונתי להסתלק משם לפני שהיא תראה אותי אבל בדיוק אז היא קראה לי "נועם?"
"היי" אמרתי
"אממ מה נעמי[המורה לספרות] רצתה להגיד לך?" היא שאלה וניסתה לחייך
לא הצלחתי לפרש את הבעת פניה, היה בהם משהו לא ברור.
"אמ" לקח לי זמן להיזכר על מה היא מדברת "סתם היא דיברה אתי על העבודה שהגשנו" אמרתי
"אה" היא אמרה "מה יש לנו בשיעור הבא?"
"ספורט אני חושב" אמרתי
שירה נאנחה ('נראה שהיא די בסדר' חשבתי 'היא עדין שונאת שיעורי ספורט')
"אתה בא?" היא שאלה ואני הלכתי אחריה. בלי להוציא מילה על מה שראיתי
בדרך לעולם הספורט נזכרתי שלא אכלתי, אבל כבר לא הייתי רעב

----

הגענו באיחור לאולם ספורט וכולם כבר היו באמצע ריצה סביב המגרש.
'אוי לא! ריצה! אני כל כך גרוע בריצה! אני גרוע בכל דבר שקשור לקורדינציה בין הרגלים לעיניים!' חשבתי בדאגה
כשהמורה לספורט ראה אותנו הוא אמר "לכו תחליפו בגדים בחדר ההלבשה!"
אני כבר הייתי לבושה בבגדי ספורט (חולצה לבנה ומכנסי ספורט- למרות שהתלבושת לקיץ אמורה להיות חולצה לבנה ומכנסי ספורט קצרים אבל עד עכשיו הצלחתי להתחמק מזה איך שהוא...)
נועם הלך להחליף בגדים ואני הצטרפתי לשאר הרצים. זה היה כול כך משפיל! היום הייתי גרוע אפילו יותר מבדרך כלל! חשבתי על מה שקרה עם יוני ולא הייתי מרוכזת בריצה. נפלתי לפחות 6 פעמים! וכל פעם שנפלתי נפלתי בחבטה גדולה ככה שכל מי שהיה באולם הסתכל. כל נפילה העמיקה את האודם שהיה בפני, אבל האודם הזה לא היה קשור למאמץ הריצה, בכלל לא.
בפעם הרביעית שנפלתי כשנועם בא לראות עם אני בסדר (הוא תמיד בא לראות אם אני סדר אחרי שאני נופלת) הוא אמר "את נופלת יותר מהרגיל... קרה משהו?"
"לא "שיקרתי מיד
עצב קל התפשט על פניו במהירות אך לאחר שנייה נעלם באותה מהירות שבא
"אוקי... שימי לב יותר לאן שאת רצה ותיזהרי!" הוא אמר
לפתע הוא הסתכל עלי מבט משונה "מה קרה?"
"מאיפה השרשרת?" הוא שאל "היא מכסף?" הוסיף
מלמלתי כמה מלמולים לא ברורים וכשהבין שאני לא הולכת לתת לו תשובה יותר ברורה אמר "אה" והמשיך לרוץ
אחרי שרצנו 10 דקות (אני רצתי רק 4 דקות כי איחרתי) המורה לספורט אמר לנו להפסיק לרוץ ולהקיף את האולם בהליכה עם ידיים למעלה.
אחרי שהקפנו את האולם המורה אמר לנו להתחלק לזוגות. הינו אמורים לרוץ אחורה אבל הפעם במקום לרוץ במעגלים לרוץ לאורך האולם, הלוך ושוב 5 פעמים(כל אחד מבני הזוג צריך לרצוץ 5 פעמים), כשהלוך וחזור נחשבים לפעם אחת. הינו אמורים לחכות עד שבן הזוג יחזור אחרי פעם אחת ואז לצאת.
ידעתי שכדי שאני לא ירוץ את זה, זה היה הרבה יותר מידי מסוכן בשבילי (אפילו צדקתי!) אבל המורה שלנו לספורט לא הסכים לוותר לי. כנראה הוא חושב שאני סתם עצלנית ואם אני יתאמץ אני יצליח לרוץ בלי ליפול (כמה חמוד מצידו!), אבל מה שהוא לא מבין זה שאני פשוט מגושמת! אני לא מסוגלת לרוץ אחורה! אני בקושי רצה קדימה אז איך הוא רוצה שאני ירוץ אחורה???
לא הייתה לי בררה, אז אני ונועם התחלקנו לזוג. נועם יצא ראשון כדי לפתוח לנו יתרון (בכל זאת לא רצינו לגמור אחרונים בפאר גדול מידי מהשאר). נועם מתברר רץ אחורה כמעט כמו שהוא רץ קדימה, נראה שהוא בקושי מרגיש שהוא רץ בדרך כל כך לא טבעית ומיותרת לחלוטין.
הוא הגיעה אלי כשכל השאר היו בחצי המרוחק של האולם.
ואז אני יצאתי לדרך. בהתחלה רצתי לאט מעוד נזהרת לא למעוד.
בני הזוג השניים החלו לצאת ותוך שניות כבר התחילו לעקוף אותי. כשכולם כבר עקפו אותי ניסיתי להזדרז קצת, נועם התאמץ (או שלא?) כל כך קשה ואני יגרום לו להגיע אחרון?
בהתחלה זה הלך טוב, הגברתי מאט את הקצב- לא מספיק בשביל לצמצם בדרך משמעותית את הפאר אבל הגברתי וזה היה השג בשבילי. הגעתי לצד השני של האולם והתחלתי לרוץ חזרה.
ואז
-----
איחרנו לשיעור- אני לא חושב שבהרבה
חזי [המורה לספורט] אמר לי ללכת להחליף לבגדי ספורט בחדר ההלבשה. הלכתי והחלפתי בגדים במהירות והצטרפתי לאלו שרצו.
אין לי ביעה לרוץ, להפך אני אוהב את זה! זה משחרר אותי מלחצים ובדרך כלל גם גורם לי להפסיק לחשוב על הדברים שמציקים לי. עכשיו התאים לי מאוד לרוץ, לנתק את עצמי קצת ממה שקרה היום ולא לחשוב.
שירה כל הזמן נפלה. היום בפרוש היא הייתה פחות מרוכזת מבדרך כלל.
בפעם הרביעית –אני חושה- כשהיא נפלה שאלתי אותה " את נופלת יותר מהרגיל... קרה משהו?" ידעתי שקרה משהו, ידעתי מה קרה אבל רציתי לדעת אם היא תספר לי.
"לא" היא אמרה
הרגשתי דקירה קטנה של עצב 'לא, היא לא סיפרה' חשבתי 'אני מניח שזה הגיוני שהיא לא סיפרה לי'
" אוקי... שימי לב יותר לאן שאת רצה ותיזהרי!" אמרתי לה
התכוונתי להמשיך לרוץ אבל משהו תפס את מבטי, על צווארה הייתה תלויה שרשרת מכסף (ככה לפחות חשבתי)
"מה קרה" היא שאלה
"מאיפה השרשרת?" שאלתי מנסה לחשוב אם ראיתי אותה היום בבוקר "היא מכסף?" הוספתי
'לא, היא בברור לא הייתה היום בבוקר עליה' חשבתי
היא מלמלה כמה מלמולים לא מוסברים.
"אה" אמרתי והמשכתי לרוץ
'בטח שקד הביאה לה אותה בקפיטריה או משהו...' חשבתי
שירה המשיכה ליפול.
אחרי שתי דקות בערך חזי אמר לנו להפסיק לרוץ ולהקיף את האולם פעם אחת בהליכה 'אוף! הפסדתי את רוב הריצה!' חשבתי בתסכול
חזי הסביר לנו מה אנחנו צריכים לעשות עכשיו ולאחר שסיים לדבר נעמדתי ליד שירה
"את איתי?" שאלתי
"כן" היא חייכה אלי חיוך מודאג
הסתכלתי עליה קצת, מנסה להבין מה מדאיג אותה ולא הצלחתי להחליט מה. קשה לי להבין מה היא חושבת, אפילו יותר מכל שאר הבנות שאני מכיר.
אני רצתי ראשון. רציתי מהר והגעתי אל שירה בחזרה עוד כשהשאר היו רק בחצי השני של המגרש, ואז שירה יצאה.
בהתחלה היא רצה לאט, לאט מאוד- אבל היא לא נפלה!
התחילו לעקוף אותה, עד כשכולם עקפו אותה. היא התחילה להגביר את המהירות, עכשיו היא רצה ריצה שמתקרבת קצת יותר לקצב שאמרה להיות ריצה. היא התחילה לחזור חזרה
ואז
היא
נפלה!
היא לא סתם נפלה, אלה נזרקה לרצפה! בחיים שלי לא ראיתי נפילה כזאת.
אם להגיד את האמת נבהלתי, נבהלתי מאוד.
היו כמה שניות קצרות במיוחד-שנראו נצח- של שקט, בהן כולם הפסיקו לרוץ או לדבר והסתכלו על שירה. אני הראשון שהתעשתתי ורצתי בכל המהירות שיכולתי אל שירה
-----
מצאתי את עצמי בריצה, לא ידעתי איך הגעתי אליה אבל הייתי בטוחה ששם אני נמצאת ונועם היה לידי
"שירה?!?!" הוא שאל בזעזוע "את בסדר?"
עד שהספקתי לענות כולם היו כבר מעלי עומדים במעגל סביבי
"אני לא יודעת" אמרתי בין שאר הצעקות של כל האנשים
הרגשתי נבוכה ומגושמת יותר מאי פעם שאני זוכרת את עצמי
"נפלתי?" שאלתי אותו וניסיתי להרים את היד כדי לגרד במצח "איי" קריאת כאב נפלטה מתוך פי
"שירה? מה קרה? מה כואב לך?" הוא שאל בדאגה
"היד" הודתי
"זוזו כולם לזוז" אמר חזי המורה לספורט 'יפה שנזכרת לבוא!' חשבתי במרירות בליבי 'איך זה שכל התלמידים שהיו בעולם הגיעו לפה ואתה לא?'
"שירה את בסדר? כואב לך משהו?"
"היד" אמרתי
"נועם אתה יכול לקחת אותה לחדר האחות?" הוא אמר
"בואי" נועם אמר לי ועזר לי לקום
נועם לקח אותי לחדר האחות.
האחות (הזקנה ביותר יש לציין-שכנראה כבר מזמן הפסיקה לראות) הסתכלה לי על היד, הזיזה אותה כשאני מתעוותת בכאב.
"לא, לא נראה לי שזה שבר" היא אמרה 'את רואה?? באמת? לא יאמן!' חשבתי במרירות בליבי
"את הרי יכולה להזיז את היד!" היא הוסיפה
"את יודעת משהו?" אמרתי לה בחוצה (בדרך כלל אני נותנת כבוד למבוגרים אבל היא עלתה לי על העצבים) "פעם כשהייתי בטיול שנתי שברתי את האצבע, גם אז אמרו לי שאם אני יכולה להזיז אותה זה לא שבר. יום אחרי האצבע שלי הייתה בגודל של בלון והחליפה צבעים!" אמרתי
"אני לא חושבת שזה שבר" היא אמרה מתעלמת מדברי (או שהיא לא שומעת בכלל?)
"אוקי תודה רבה לך!" אמרתי ויצאתי מחדר האחות כשנועם אחרי.
"בוא נלך למזכירות ונבקש אישור ללכת הביתה... אני רוצה שאמא שלי תקח אותי לרופא ישכול לראות ולשמוע" אמרתי במרירות
"אוקי" הוא אמר
המזכירה שיחררה אותי מיד ואני התקשרתי לאמא לעבודה שתבוא לקחת אותי לצילום.
כמובן זה היה שבר בסופו של דבר כמו שחשבתי
"איך?? איך את עושה את זה לעצמך?!? אה תגידי לי?" אמא אמרה לי כשיצאנו מבית החולים כשגבס על היד שלי "ועוד ביום ההולדת שלך!"
"את רואה?!?! אמרתי לך שאני שונאת את יום ההולדת שלי!"
"מה אני יעשה איתך אה?" היא שאלה בייאוש
"תאהבי אותי כמה שיותר?" ספק שאלתי ספק אמרתי
"הצעה מפתה" היא אמרה ונתנה לי נשיקה על הלחי
כשהגענו הביתה צלצל הטלפון
"הלו?" עניתי
"שירה את בסדר?!?!?!?" צעקה שקד
"כן" אמרתי נבוכה "רק שברתי את היד"
" מה זה 'רק שברתי את היד'??" היא אמרה מזועזעת "זה בכלל לא 'רק'!!!"
"בשבילי זה 'רק'..." אמרתי לה
"אני לא מאמניה!! ועוד ביום ההולדת שלך!"
"לא נורא" אמרתי "נחגוג לי בפעם אחרת..."
"נראה לך? את חושבת שאני ייתן לשבר קטן ביד להרוס לך את יום ההולדת???" היא שאלה
'לא, אבל הוא יכול להציל אותי מחגיגת יום ההולדת!' חשבתי אבל כמובן שלא אמרתי את זה.
נראה שזה באמת היה חשוב לה...
"לא?" שאלתי אתה
"ברור שלא!" היא שוב צרחה לי לתוך האוזן
"אף פעם לא שמעתי אותך מתלהבת כל כך!" אמרתי לה
"חח" היא צחקה במבוכה קלה "שירה" היא ניסתה לשנות נושא
"מה היה בסוף עם יוני? מה הוא רצה?" היא שאלה בהתרגשות "הוא הביאי לך שרשרת בצורת מפתח סול?" היא הוסיפה
"מאיפה את יודעת?" שאלתי מופתעת
"ידעתי!! איזה רומנטי!! ואת כל כך אוהבת מוזיקה!!" היא אמרה "איך הוא ידע??"
"אני יספר לך אחר כך" אמרתי במהירות "אני חייבת ללכת להתארגן ביי!" וניתקתי
לא נראה לי מתאים לדבר על זה בטלפון..
צלצול טלפון נשמע שנית ועניתי שוב
"שירה לפני שאת מנתקת לי שוב" אמרה שקד "אני יכולה לבוא אליך להתארגן?" היא שאלה
"כן אין בעיה" אמרתי מאט מובכת מזה שניתקתי לה את הטלפון
"אוקי אני באה!" היא אמרה "ואני מביאה איתי קצת מבגדים... כדי שתוכלי לעזור לי לבחור"
"אוקי" אמרתי "ביי"
"ביי נתראה עוד כמה דקות" היא אמרה

יפהייפה :]

זהו?? הפסקתן להגיב 😢

פרק המהם. מתה על צורת הכתיבה הסיפור נהיה מרתק מרגע לרגע. תמשיכי....

מושלם . 😊

QUOTE (אאללממווגגX @ 27/11/2008) מושלם . 😊
🙄

QUOTE (אאללממווגגX @ 27/11/2008) מושלם . 😊
😉

אני יעלה מחר פרק
יש למה לצפות 😉

מחחחחכה .. 😊

פרק 10:

אחרי כמה דקות שקד הייתה אצלי כשבידה כל ארון הבגדים שלה
"מה כל זה?" שאלתי
"אלה הבגדים שאמרתי שאני יביא" היא אמרה
"אבל למה כל כך הרבה?"
"מה זאת אומרת למה כל כך הרבה? זה בכלל לא הרבה בשביל שתינו" היא אמרה והסתכלה על הערמה שהחזיקה בשתי ידיה
"אמרת שאת רוצה שאני יעזור לך לבחור" אמרתי לא מבינה
"נכון, אמרתי שאני מביאה איתי בגדים כדי שתעזרי לי לבחור, לא אמרתי למי נבחר את הבגדים" היא אמרה ורצה מהר לחדר שלי לפני שאני אוכל להתנפל עליה
"סידרת אותי!" אמרתי כשנכנסתי לחדר
"נכון, אבל אם לא הייתי מסדרת אותך לא היית נותנת לי להביא את הבגדים" היא אמרה
"זה נכון" הסכמתי איתה
בחיים לא הייתי מסכימה שהיא תביאי לי ללבוש את הבגדים שלה, יש לה שמלות, חצאיות מיני! בחיים אבל בחיים לא הייתי נותנת לה להביא לי את הבגדים שלה
"הגלל שראיתי את הארון שלך כבר והבנתי שאין לך שום דבר ללבוש" היא אמרה והדגישה ה'שום דבר' "החלטתי שאני צריכה לביאי לך משהו שיתאים לך"
"אין מצב שאני לובשת משהו מזה" אמרתי כשדפדפתי בין הבגדים
"בואי נסדר את השער ונחליט מה נלבש אחר כך" היא אמרה ואני הסכמתי
באמצע סידור השער היא שאלה "אז מה? מה קרה עם יוני?"
"לאיזה פעם את מתכוונת?" שאלתי אותה "ליום כיפור או להיום בקפיטריה?"
"היה גם משהו ביום כיפור?!?!" היא צעקה "איך לא סיפרת לי???"
"התכוונתי לספר לך" אמרתי מנסה להרגיע אותה
"נו ספרי ספרי!!" היא אמרה
אז סיפרתי לה... ספרתי לה על מה שקרה בשיעור ספרות, סיפרתי לה גם על מה שקרה בערב יום כיפור, וגם מה שקרה ביום כיפור
"ואז הוא התחיל לדגדג אותי" אמרתי והגעתי כמעט לסוף הסיפור של מה שקרה ביום כיפור
"ו...?" היא שאלה "מה קרה אחר כך?"
"ואז ביקשתי שהוא יפסיק"
"והוא הפסיק?"
"כן" אמרתי ולא התכוונתי להמשיך לספר יותר, זה היה מביך מידי
"וזהו?" היא שאלה
"כן" שיקרתי בצורה גרועה ביותר
"את לא יכולה לשקר לי!" היא אמרה "מה עוד קרה???התנשקתם??" היא הוסיפה בלהט
"לא!" אמרתי "משהו הרבה יותר מביך!"
"נו מה?? את הורגת אותי ממתח! ספרי כבר!"
"הוא נעצר מעלי, והסתכל לי בעיניים ו.." אמרתי
"נו מה!?!?!?!?!" היא צעקה
"ואז הגשתי משהו.." אמרתי לאט ובגמגום אדומה כולי
"מה הרגשת?" היא ההיצע בי
"הרגשתי משהו קופץ על הרגל" אמרתי
בהתחלה נראה שהיא לא הבינה, אבל לאט לאט המבט השואל שהיה על פניה התחלף להבעת הלם
"זה היה הזה שלו??" היא שאלה
"כן.." אמרתי נבוכה במיוחד
"שירההה!!!" היא צעקה "הבן אדם נמשך עליך בטרוף, ואולי אפילו אוהב אותך!"
"הוא סתם חרמן..." אמרתי
"אפילו הוא לא מספיק חרמן בשביל שיעמוד לו כשהוא מדגדג מישהי שהוא לא נמשך עליה יותר מלבחורה רגילה" הא אמרה
"זה ממש לא עוזר לי שהוא נמשך אלי!" אמרתי "אני אמורה לנסות ללמד אותו להיות בן אדם נורמאלי בלי פוזות!"
"את נמשכת אליו?" היא שאלה בסקרנות
"זה ממש לא חשוב! מה שחשוב זה שאני לא אוהבת אותו" אמרתי
"אבל את לא שונאת אותו כמו ביום הראשון נכון??"
"נכון" הודתי
צלצול הפלאפון שלי קטע את השיחה ועל המסך הופיע מס' פלאפון לא מזוהה
"הלו?" אמרתי
"שירה?"
"כן?" זיהיתי מיד את הקול, זיהיתי את הקול מהר מידי, הרבה יותר מידי מהר יחסית לזמן שאנחנו מכירים
"זה יוני" הוא אמר
"היי יוני, איך יש לך את המספר שלי?" שאלתי לא מבינה
"עד שהסגתי אותו! מאה שנה!"
"מה קרה? מה היה כל כך דחוף?"
"שמעתי ששברת את היד" הוא אמר 'פדיחותת!!!'
"אה.." אמרתי
"את בסדר?" הוא שאל בדאגה
"כן, אתה לא צריך לדאוג" הרגעתי אותו
"כן אני צריך לדאוג! איך זה קרה?"
"נפלתי בשיעור ספורט" אמרתי 'ההשפלה!' חשבתי במרירות
"אתה רואה?" אמרתי לו "אני באמת לא טובה בספורט"
"אני אהיה חייב לנסות לעזור לך! "
"אמרתי לך כבר, אני מקרה עבוד" מזכירה לו
"אין דבר שכזה מקרה עבוד" הוא אמר "את עוד תראי אני יעזור לך" הוא אמר בביטחון
"אל תעשה מזה עניין... שברתי הרבה פעמים דברים בגוף שלי" אמרתי
"אני לא רוצה שתשברי עוד משהו!" הוא אמר "את רוצה שאני יבוא אליך, אולי אני יכול לעזור במשהו" הוא הציעה
"לא זה בסדר, שקד אצלי"
"אה אוקי... אז, נדבר מחר?" הוא שאל
"נדבר מחר" אמרתי "להתראות"
"ביי" הוא אמר וניתק
"זה היה יוני??" היא שאלה למרות שהייתי בטוחה שהיא יודעת את התשובה, היא הקשיבה לכל מילה שהוצאתי מהפה
"כן"
"אתם תהיו בסוף זוג אני אומרת לך!" היא אמרה בהתרגשות
"תפסיקי לדבר שטויות ותעזרי לי לבחור בגדים" אמרתי ופתחתי את הארון שלי
"אולי רק תנסי ללבוש את הבגדים שהבאתי? הרי תוכלי להוריד אותם אם תרצי" היא אמרה
והוסיפה "אין לך מה להפסיד"
"בסדר, בסדר" אמרתי ולקחתי את הבגדים שהיא בחרה בשבילי מידיה "אבל רק כדי שתשתקי ותפסיקי להציק לי!" אמרתי והלכתי להחליף את הבגדים בשירותים
שקד הביאה לי שמלת מיני צמודה ודי קצרה שבקושי הצלחתי להיכנס אליה שלא לדבר על ללכת איתה.
לפני שנכנסתי לחדר שלי שוב אמרתי דרך הדלת "אל תצחקי עלי טוב?"
"מבטיחה!" היא קראה
פתחתי את הדלת ופלש של מצלמה גרם לי לעצום את עיניי
"איזה מהממת את!! אין זה יושב עליך בול!" היא אמרה בהתרגשות
"מה את עושה?? למה את מצלמת אותי כשאני לובשת את זה!" שאלתי
"כדי לסחות אותך כמובן!" היא אמרה "אחרת איך אני יגרום לך לצאת עם זה מהבית?"
"אין סחיטה שבעולם שתגרום לי לצאת בפומבי עם הבגד זה!" אמרתי
"גם אם אני ישים אותה בפיסבוק? דרך אגב, יש לי את יוני בפיסבוק" היא אמרה וסגרה לי כל פינת מילוט שהייתה לי
"נו בסדר! אני ילך עם זה!" אמרתי ברוגז "רק שתדעי שזה ממש לא בסדר לסחוט אותי ככה! ובמיוחד כששברתי את היד!"
"חחח" היא צחקה
"את מוכנה להביא לי את המצלמה עכשיו?" שאלתי
"לא! אני ייתן לך אותה רק אחרי שנחזור" היא אמרה וחייכה
"מרושעת!" אמרתי
"כן זאת אני!" היא אישרה את דברי
"איך הולכים עם זה בכלל?" שאלתי כועסת
"לאט ובזהירות" היא אמרה
"אני נראת מגוחכת לגמרי עם השמלה הזאת והגבס!" אמרתי
"לא את לא! את נראת מדהים!" היא אמרה והוסיפה "את רוצה שאני יאפר אותך?"
"אני לא מתאפרת" אמרתי "אין לי בכלל איפור" הוספתי מסבירה לה בדרך אקיפה שהיא לא תוכל לסחוט אותי בנוסה הזה.
אבל כמובן שהיא חשבה גם על זה והוציאה ערכת איפור מקצועית
"מאיפה זה?" שאלתי –הרי היא לא מתאפרת לבית הספר... אין מצב שזה שלה
"גנבתי את זה מאחותי הגדולה" היא חייכה באושר ואמרה "עכשיו תשבי פה ותספרי לי מה קרה עם יוני בקפיטריה בזמן שאני יאפר אותך"
סיפרתי לה על מה קרה מאחורי הקפיטריה, סיפרתי לה כל מה שקרה אבל צנזרתי את התחושות שלי ואת הרגשות שלי (שלא היו ברורים לי לגמרי)
"איזה מקסים הוא!!!" היא אמרה באושר
"אולי" אמרתי
"הוא הביא לך שרשרת של מפתח סול!" היא אמרה "ואת כל כך אוהבת מוזיקה קלאסית!"
"נכון" אמרתי ושקעתי במחשבות 'זאת באמת מתנה מיוחדת, נראה שהוא הקשיב לי כשסיפרתי לו על עצמי'
"שירה?" אמרה שקד
"מה?" אמרתי חוזרת מעולם המחשבות לעולם האמיתי-בוא אני מרוחה באיפור (עדין, אבל בכל זאת עם איפור) ולבושה בשמלה
"הקשבת למה שאמרתי?" היא שאלה
"סליחה חלמתי קצת מה אמרת?"
"אמרתי שאני חושבת שהוא דלוק עליך"
"לא נראה לי" אמרתי "אני לא בטוחה שהוא יכול לחשוב על מישהי משהו מעבר לסקס"
"את עוד תראי" היא אמרה "גמרתי" היא הוסיפה והביאה לי מראה
בחנתי את עצמי, לא אהבתי את האיפור שהיה על הפנים שלי. נראתי לא אני, אני לא אוהבת להתחבאות מאחורי איפור, אהבתי להיות אני.
"מה את אומרת?" היא שאלה בהתרגשות "נכון שזה יפה?"
"אני נראת ממש לא כמו עצמי" אמרתי
"אבל זה יפה לך ככה!" היא אמרה
"אולי תביאי לי את התמונה?" ביקשתי מתחננת
"לא עכשיו" היא אמרה בתוקף "אני הולכת להתלבש ולהתארגן קצת ואז אנחנו יוצאות"
"מי יבוא לקחת אותנו?" שאלתי דרך הדלת של השירותים נזכרת שאני לא יודעת את זה
"יואב יבוא לקחת אותנו עם שלי ונועם ומיכל יבואו עם אמיר ויחכו לנו שם" היא הסבירה לי
"אה" אמרתי
כשהיא גמרה להתלבש ולהתארגן ירדנו במעלית ויצאנו החוצה. המכונית של יואב כבר הייתה שם. שלי ישבה לידו במושב הקדמי (הם נראו כל כך חמודים ככה!).
כשהם ראו אותנו הם יצאו מהמכונית להגיד לנו שלום.
"איזה יפה את!!" אמרה לי שלי וקפצה עלי בחיבוק מפתיע "מזל טוב!"
"תודה" אמרתי והרגשתי מובכת
"איזה כוסית!" אמר יואב ושרק
תקעתי בו מבט כועס. לא כעסתי בגלל שהוא קרא לי כוסית (בדרך כלל הייתי זורקת עליו נעל בגלל זה), כעסתי כי הוא קרא לי ככה ליד שלי ' איזה אידיוט חסר תאטק!' חשבתי
"מה?" הוא שאל לא מבין "מה כבר אמרתי?"
הסתכלתי עליו ואז הפנתי מעט את הראש שלי לשלי. נראה שהוא עדין לא הבין
"בנים!" אמרתי מיואשת לשקד
"יאללה כנסו כבר למכונית" הוא אמר ואני ושקד נכנסנו
הגענו למסעדה ונכנסנו פנימה, נועם, מיכל ואמיר כבר היו שם.
כשנועם ראה אותי הוא קם, או יותר נכון קפץ והתקדם לכיוונינו
"מזל טוב!!" הוא אמר וחיבק אותי חיבוק צמוד יותר וארוך יותר מכל חיבוק שהוא חיבק אותי
"תודה" אמרתי מעט נבוכה
"איזה מדהימה את!" הוא אמר והסתכל עלי "למה את לא מתלבשת ככה יותר?"
"אני בקושי יכולה ללכת עם זה! וחוץ מזה זה קצר מידי" אמרתי "ובנוסף להכל זה שמלה" הוספתי מה שהיה ברור
"את נראת סקסית בטרוף! אחח מה הייתי עושה לך" הוא אמר, קרץ לי וצחקק
"יאללה לך לך!" אמרתי ונתתי לו מכה קטנה בכתף "תן להגיד לכולם שלום!"
"אני לא יכול לתת לך ללכת! כל הבנים במסעדה יקפצו עליך" הוא אמר וקירב אותי אליו
"תירגע אתה!" אמרתי לו " בכל החיים שלי אף אחד לא קפץ עלי ואף אחד לא יקפוץ עלי עכשיו"
"אם שמלה כזאת אני מתאפק שלא לקפוץ עליך" הוא חייך משועשע והסתכל עלי במבט שלא ראיתי עליו אף פעם
"מה?" שאלתי אותו
"כבר אמרתי שאת יפה?" הוא שאל
"אמרת שאני נראת טוב בשמלה, כן" אישרתי את דבריו
"התכוונתי שאת יפה" הוא אמר ואני הסמקתי
לנוכח מבוכתי הוא צחקק "איזה חמודה את!" הוא אמר וחיבק אותי
"יאללה זוג נשוי, בואו כבר!" יואב צעק מהשולחן
פתאום שמתי לב ששקד, יואב ושלי כבר ישבו ליד השולחן
"יאללה, בוא" אמרתי "לפני שהם יחליטו שגם אנחנו מתחתנים"
"מי עוד התחתן?" הוא שאל לא מבין
"יואב ושלי" חייכתי בשובבות
"בצחוק או שהם ביחד" הוא שאל
"בצחוק, אבל נראה לי שבקרוב מאוד הם יהיו ביחד" אמרתי
הלכנו לשולחן וכשהגענו אמיר ומיכל קמו להגיד לי מזל טוב
"מזל טוב" מיכל אמרה ונתנה לי חיבוק קטן
"תודה" אמרתי
"מזל טוב!" הוא אמר ונתן לי גם הוא חיבוק (כן, גם הוא! אני מתחילה היפתח יותר! חיחיח)
"איזה כוסית! אין פלא שנועם חולה לך על התחת! יש לו טעם טוב בבחורות, תמיד אמרתי את זה" הוא אמר
"כוסית זאת מילה מגעילה!" אמרתי מתעלמת מהמשך המשפט, ידעתי שהוא אמר את זה בצחוק.
הסתכלתי על נועם שנעץ עיניים באמיר (שהיה החבר הכי טוב שלו) 'איזה חמוד הוא! איזה מזל שהוא ידיד שלי!'
התיישבנו כולם ליד השולחן
"למה לבשת את השמלה?" שאלה מיכל "לא שהיא לא יפה לך, היא ממש יפה לך, אבל את לא אוהבת שמלות לא?"
"היא איימה עלי" אמרתי ותקעתי מבט בשקד "הכל באשמת!"
"מה היא אמרה?" שאלה שלי במבט סדוני
"היא אמרה לי למדוד את השמלה ואם אני לא ירצה אני אוכל להוריד אותה" אמרתי "וכשבאתי להראות לה איך אני נראת 'בדבר הזה' היא צילמה אותי ואמרה שהיא תעלה את זה לפיסבוק אם אני לא ילך עם זה היום" אמרתי מעט נרגזת
"ידעתי שזה יעבוד!" שלי אמרה בשמחה
"זה היה רעיון שלך?!?!" אמרתי בפליאה
"זאת לא אשמתי! הייתי חייבת טובה לנועם" היא אמרה מצטדקת
"אה?" שאלתי לא מבינה
"את מבינה, בחיים לא ראיתי אותך בשמלה" הוא אמר "אז החלטתי שהגיע הזמן"
"אתם פשוט איומים!" אמרתי
"בגלל זה את אוהבת אותנו כל כך!" היא אמרה וחיבקה אותי
"נכון" אמרתי נכנעת "רוצים להזמין?" שאלתי אותם
"אפילו לא הסתכלת על התפריט!" אמר אמיר
"אני יודעת מה אני רוצה" אמרתי
"תני לנו לבחור" אמר נועם
לאחר מספר דקות כולם כבר ידעו מה הם רוצים לאכול.
מלצר צעיר (בערך בן 18) התקרב אלינו ושאל "אתם רוצים להזמין?"
"כן" אמרה מיכל
כל אחד הזמין מה שהוא רצה והמלצר המשיך לו בדרכו.
"אני הולכת לשירותים" אמרתי וקמתי ממקומי
"רוצה שאני יבוא איתך?" שקד שאלה
"לא זה בסדר" אמרתי והלכתי לכיוון השירותים
עמדתי להיכנס לשירותים כשלפתע שמעתי קול קורא בשמי, קול מוכר ונעים

יצא מדהים בהחלט (:
הממשךך
דחווף..

QUOTE (sufipufi @ 07/12/2008) יצא מדהים בהחלט (:
הממשךך
דחווף..
:]