הראש, הלב וכל השאר

פרק ממש יפפה =)

מהמםםםםםםםם

המשך 😎

מהפרק הקודם:

"אני" הוא אמר

הזזתי את אצבעי משפתיו כדי שיוכל לדבר. פחדתי ממה שיש לו לומר אבל מצד שני לא היה משהו שרציתי בו יותר.

"אני חושב" הוא אמר

"כן?" אמרתי בלחש (מתנשפת עוד ממקודם) מנסה לעודד אותו להמשיך

הקול שלי הביך אותי אבל לא היה לי מה לעשות לגביו

"אני אף פעם לא הרגשתי משהו שאפילו מתקרב למה שאני מרגיש אילך" הוא אמר לבסוף, לחש לאוזני

"אני.." אמרתי ונעצרתי

הוא נישק את תנוך האוזן שלי, דבר שהפריע לי להתרכז ובלבל את כל מחשבותיי. לקח לי בערך דקה כדי למקד את מחשבותיי שוב וליצור רצף של מחשבות

"אני גם לא הרגשתי ככה כלפי אף אחד" אמרתי בצורה כושלת בקושי מסוגלת לדבר

פרק 14:

שכבנו ככה מחובקים בלי לדבר. העברתי את ידי מתחת לחולצתו וליטפתי את הבטן שלו בלי להגדיש לזה צומת לב רבה מידי. בראשי התרוצצו מחשבות רבות, חלקן הטרידו אותי מאוד. אף פעם לא הייתי בקשר עם מישהו או אפילו קרובה לזה ועכשיו לא ידעתי מה אני ויוני, אנחנו ביחד? המחשבה הזאת הטרידה אותי במיוחד יותר מכל המחשבות.

"מה?" הוא שאל מפר את השקט שנוצר

"מה?" חזרתי אחרי שאלתו שמשכה אותי בכוח מעולם המחשבות לעולם האמיתי

"למה את שקטה כל כך?" הוא שאל אותי ונישק אותי על הצוואר

"אני חושבת" אמרתי בקושי, היה לי קשה מאוד להתרכז כשהוא נישק אותי

"על מה את חושבת?" הוא שאל וירד שוב לכיוון עצם הבריח שלי ממשיך לנשק ולמצוץ מידי פעם

"אני חושבת..." אמרתי אבל מיד נעצרתי, הוא נישק שוב את תנוך האוזן שלי (שמתי לב שזה בעיקר מפריע לריכוז שלי)

"כן?" הוא אמר מעודד אותי להמשיך אך לא מפסיק לנשק את תנוך האוזן שלי

"חשבתי על.." אמרתי מנסה לארגן את המחשבות שבראשי

הוא עלה עלי ושוב נעצרתי. הפעם ידעתי שאין לי שום סיכוי להשלים את המשפט כשהוא כל כך קרוב אלי, כשאני מרגישה אותו בכל גופי.

במקום להמשיך את המשפט נישקתי אותו על השפתיים, נשיקה ארוכה שגרמה לעוד 20 פרפרים להופיע אצלי בבטן. הוא העביר את ידיו מעל הבגדים שלי לאורך כל הגוף, משאיר בכל מקום שנגע בו עקצוצים נעימים ומדגדגים

"את לא מתכוונת לענות לי?" שאל ממשיך לנשק אותי נשיקות קטנות, מנשק ומתרחק מנשק ומתרחק. לא רציתי שיתרחק ממני, רציתי ששפתיו יישארו צמודות לשפתי. פעם נוספת הוא נישק והתרחק ממני אבל הפעם הרמתי את ראשי מחפשת את שפתיו.

נראה שהוא הבין למה התכוונתי ונישק אותי נשיקה ארוכה מלאת תשוקה, תשוקה שלא הרגשתי כמוה אף פעם.

"אני לא יכולה" אמרתי לבסוף

"מה את לא יכולה?" שאל

"אני לא מצליחה..." אמרתי אך נעצרתי פעם נוספת. הפעם הוא נישק את הצוואר שלי

"אני לא מצליחה לחשוב כשאתה מנשק אותי" אמרתי לבסוף, מצליחה להגיד משפט אחד בשלמותו

"אה סליחה" הוא אמר, ירד ממני מצחקק

"ועכשיו?" הוא שאל ולחש לתוך אוזני

"קצת יותר טוב" אמרתי עדין בצורה עילגת ומפגרת

"למה היית כל כך שקטה?" הוא חזר על שאלתו, הפעם היה קצת יותר רחוק ממני

"חשבתי על מה..." אמרתי ושוב נעצרתי באמצע. הוא שוב נישק את תנוך האוזן שלי

"סליחה" הוא אמר וצחקק "הייתי חייב לבדוק את זה"

"אתה מרושע!" אמרתי במבוכה

"תמשיכי בבקשה" הוא ביקש "אני מבטיח לא להפריע יותר" הוסיף כשראה את הבעתי

"חשבתי עליך ועלי" אמרתי במבוכה

"מה בנוגע אלי ואליך?" הוא שאל ונראה מאט מתוח

"מה אנחנו?" שאלתי לבסוף

כל הנושא הזה מאוד הביך אותי אבל הייתי חייבת לשאול אותו כדי לדעת בוודאות

"אני מניח שאנחנו ביחד לא?" הוא שאל ולא הסתכל עלי (מסיבה לא ברורה)

על פני התפרס חיוך ענקי ומאושר. הרגשתי שאבן ירדה לי מהלב.

"רק וידאתי" אמרתי לו כשנראה עדיין מוטרד מהשאלה

בלי להגיד דבר הוא עטף אותי בזרועותיו מצמיד אותי אליו. בלי ששמתי לב נרדמתי בין זרועותיו

כשהתעוררתי (ב-9 בערב) היה מונח על שולחן שלי פתק 'הייתי מת להישאר איתך מחובק במיטה כל הלילה אבל אני לא בטוח שזה היה מוצא חן בעיניי אמא שלך...

יפה שלי תשני טוב ותחלמי עלי ; ) '

"אהאהאההה!!!!" צרחתי מרוב אושר

הלכתי לכיוון הדלת של החדר שלי ובדרך הצצתי למראה.

השער שלי היה מבולגן כמו תמיד אחרי שאני קמה, הפנים שלי היו אותן פנים, העיניים אותן עיניים, השפתיים אותן שפתיים. אבל משהו בכל זאת היה שונה. אולי זה היה העיניים שהאירו כמו שני זוגות פנסים או אולי זה היה השפתיים ('אותן שפתיים שיוני נשק כמה שעות קודם' חשבתי וחיוך גדול התפרס על פני) שנראו אדומות יותר ובשרניות יותר.

לא ידעתי במה השתנה הפרצוף שלי אבל היה ברור שמשהו השתנה.

המשכתי לסרוק את דמותי במראה הפעם מלטה למעלה. כפות הרגלים שהיו יחפות והמכנסים שלבתי היום לבית הספר לא נראו שנות מהרגיל. גם החולצה לא נראתה שונה. העלתי עוד את מבטי לכיוון עצם הבריח והצוואר שלי, כשעל פני הופיע מבט מודאג. 'מתי הופיעו שלושת ההיקים האלה???' חשבתי ותחושת הפאניקה התחילה לעלות בגרוני

שנים מההיקים היו על שני מקומות בעצם הבריח שלי והשלישי היה על צוואר התחתון.

הדבר האחרון שרציתי זה להופיע מחר עם שלושה היקים עלי. 'זה הולך להיות מביך כל כך!!' חשבתי ואדמומיות קלה הופיע על פני

'איך אני יכולה להסתיר את זה?' חשבתי כשהאדמומיות עדין לא נעלמת מפני

התחלתי למדוד את כל החולצות בית ספר שלי. את שני ההיקים שהיו על עצם הבריח שלי הצלחתי להסתיר, אבל את ההיקי שהיה על הצוואר לא הצלחתי להסתיר (לפחות לא את כולו)

הלכתי למטבח לאכול ארוחת הערב. אמא עדין לא הייתה שם. 'כנראה היא בעבודה עד מאוחר' חשבתי

חממתי לי שניצל תירס (הארוחה הקבועה שלי כבר 5 שנים בערך) והתיישבתי ליד השולחן. כשגמרתי לאכול הכנסתי את הכלים למדיח והלכתי לחדר שלי. נעמדתי שוב מול המראה ובחנתי את דמותי. בסופו של דבר הגעתי למסקנה שאת ההיקי שעל הצוואר אף אחד לא יראה אם הוא לא יסתכל מקרוב במיוחד.

נכנסתי למיטה (למרות שישנתי בערך 3 שעות הייתי עדין עייפה מאוד) ונרדמתי תוך זמן קצר.

קמתי בבוקר מוקדם מהרגיל. התלבשתי ואכלתי ארוחת בוקר קטנה. בגלל שקמתי מוקדם היה לי יותר זמן להיות בבית ולא הייתי חייבת לרוץ לתחנת אוטובוס.

אכלתי לאט את ארוחת בבוקר שלי חושבת על מה שיהיה היום. יוני יבוא להגיד לי בוקר טוב? אנחנו נסתובב ביחד בבית הספר? הוא ישב ליד השולחן שלנו בקפיטריה או שאנחנו נשב בשולחן לבד? אולי בכלל הוא לא ישב לידי?

גמרתי לאכול ושמתי את הדברים במדיח.

הסתכלתי סביבי, משהו היה חסר. 'מה חסר? מה חסר?' חשבתי 'אמא! איפה היא?'

הלכתי לדלת הכניסה (שם אנחנו תמיד שמות פתקים אחת בשביל השניה).

מצאתי את הפתק שאמא השאירה לי (הוא היה תלוי על הדלת) 'שירה הלכתי לעבודה מוקדם. אם את צריכה אותי אני בפלאפון. שיהיה לך יום נעים, אמא'

'אמא עובדת מאוד קשה בזמן האחרון... אני מקווה שהיא בסדר' חשבתי בדאגה

לקחתי את התיק מהחדר שלי והלכתי לתחנת האוטובוס.

כשהגעתי לבית הספר חיפשתי את יוני בעיניי ולא מצאתי 'כל בית הספר ריק למה שהוא יהיה כאן?' נזפתי בעצמי

למרות שאכלתי יותר זמן מהרגיל היום בבוקר בכל זאת הגעתי בין הראשונים לבית הספר.

הסתכלתי על השעון וראיתי שיש עוד 50 דקות עד לתחילת השיעור. החלטתי ללכת ולשכב על הדשא ולשמוע מוזיקה.

הלכתי לדשא (שהיה המקום הכי מרוחק מהכניסה לבית הספר), נשכבתי עליו ושמתי את האוזניות התוך אוזני, עצמתי את עיניי ושקעתי במוזיקה (במוזיקה הקלאסית כמובן).

לאחר זמן קצר (10 דקות בערך) מישהו נשכב עלי ונישק את שפתי. לא הייתי צריכה לפתוח את העיניים בשביל לדעת שזה יוני, כבר ידעתי לזהות את השפתיים שלו ואת הגוף שלו (נכון שזה מפחיד? אני מכירה אותו רק חודשים בערך אבל אני יכולה לזהות אותו בעיניים עצומות).

הוא הוריד את האוזניות מאוזני. פתחתי את עיניי, כרכתי את ידי סביב צווארו ונישקתי אותו.

"בוקר טוב" הוא אמר לי תוך כדי

"בוקר טוב" אמרתי גם אני

הוא המשיך לנשק אותי כשאני מרגישה את כל גופו לחוץ לשלי.

לפתע הפסקתי להגיב לנשיקותיו, כאילו קפאתי.

"מה קרה?" הוא שאל כשאל פניו הבעה מודאגת "הגזמתי?"

"זה לא זה" אמרתי וחייכתי חיוך קטן "אנחנו באמצע בית הספר" הזכרתי לו והסתכלתי סביבי. לא היה אף אחד על הדשא, בעצם בדרך כלל אף אחד לא נמצא כאן... (חוץ מזוגות שמחפשים קצת פרטיות ; ) ואנשים שרוצים להיות לבד)

"אין כאן אף אחד" אמר והמשיך לנשק אותי

"יוני.." אמרתי "כולם יכולים לראות" הזכרתי לו

"אז מה? שיראו!" אמר אבל כשראה את הבעתי הוסיף "אבל בסדר, אם זה מה שאת רוצה"

"תודה" אמרתי לו

שמחתי שהוא מבין אותי

"מה אתה עושה כאן כל כך מוקדם?" שאלתי אותו

"קמתי מוקדם היום אז באתי לפה... לא היה לי מה לעשות בבית" אמר "ואת? מה את עושה כאן כל כך מוקדם?" שאל

"אותו הדבר" אמרתי וחייכתי

"רוצה לשמוע?" הצעתי לו את אחת האוזניות שלי

"אוקי" הוא אמר ושם את האוזנייה בתוך האוזן שלו

הפעלתי את המוזיקה. הפעם במקום לעצום עיניים הסתכלתי על יוני ששכב לידי. הוא שכב דומם עם עיניים עצומות והקשיב. הוא נראה רגוע ושלוו. נראה אפילו שהוא נהנה מהמוזיקה.

"של מי זה?" הוא שאל

"זה אדאג'יו מולטו של בטהובן... זה חלק מיצירה שנקראת רביעיית מיתרים מספר 7" אמרתי

"פשש בקיעה בחומר!" אמר בהתפעלות

"אני מכירה את השמות של היצירות שאני אוהבת" אמרתי וחייכתי
לאט לאט התחיל בית הספר להתמלא באנשים. עוד שני זוגות מצאו לעצמם פינה על הדשא והתעסקו בשלהם.

כשנשמע הצלצול אני ויוני קמנו והלכנו לעבר הכיתה

"אני יושב לידך היום בכיתה?" הוא שאל

"אממ.. אני לא יודעת... מה עם נועם?" שאלתי

לא רציתי לפגוע בנועם ובזמן האחרון הוא מתנהג קצת מוזר. הייתי צריכה לברר מה קרה, אולי אני אוכל לעזור.

"הוא יוכל לשבת במקום אחר" הוא אמר

נראה שיוני לא אוהב אותו במיוחד...

"משהו קורה לו בזמן האחרון..." אמרתי "אני רוצה לדבר איתו היום בשיעור ולשאול אם אני יכולה לעזור במשהו.."

"ברור שמשהו קורה לו בזמן האחרון" הוא אמר בקול חלש וכועס

"את יודע על זה משהו?" שאלתי לא מבינה למה הוא כועס

"לא משנה עזבי" הוא אמר עדין כועס

"יוני" אמרתי בקול רך "אל תכעס עלי.. אני רק רוצה לעזור לידיד"

"אני לא כועס עליך" הוא אמר "אני לא מסוגל לכעוס עליך, את טובה מידי" והוסיף "ותמימה מידי"

"תמימה מידי?" שאלתי "מה הקשר לתמימה מידי?"

"את רואה?" הוא אמר "את תמימה מידי"

לא עניתי. לא הבנתי למה הוא התכוון וגם לא הייתי בטוחה שאני רוצה להבין.

נכנסנו לכיתה באיחור ( לוקח זמן להגיע מהדשא לכיתה). למזלנו המורה עדין לא הגיעה.

"אני הולכת לדבר עם נועם" אמרתי ליוני והלכתי לשבת ליד נועם

"היי" אמרתי "מה קורה?"

"בסדר..." הוא אמר

לי הוא נשמע בידוק ההפך מבסדר, הוא נשמע עצוב וכועס, מבטו נעוץ בגבו של יוני.

====

יצא די צולע....
יש לי מבחן ענק במתמטיקה אז לא היה לי כל כך זמן לכתוב

הורס מדהים מושלם
כבר אין לי מילים.
כל פרק שלך מרגש אותי מחדש.

מדהייםםם 😛

רק שתי תגובות? זה כל פעם מצתמצם 😢

מושלםםםםםםםםםםםם
המששך ?

פרק 15:
"מה עשית איתו?" הוא שאל בגועל
"דיברתי עם יוני" אמרת והדגשתי את שמו 'יש לו שם, כדי שידע את זה' חשבתי
"רק דיברת?" הוא שאל ואני נעצתי בו מבט נוקב 'מה זה עניינו?'
"טוב סליחה, סליחה רק שאלתי" הוא אמר לאחר שקלט את מבטי "אני פשוט לא אוהב אותו זה הכל"
"למה? מה הוא עשה לך?" שאלתי
לא הבנתי מה הבעיה שלו עם יוני... הוא לא עשה לו כלום
"איך שהוא מסתכל עליך... אני לא אוהב את זה" הוא אמר
"איך הוא מסתכל עלי?" שאלתי והסתכלתי על יוני, מבטו היה נעוץ בי ועל פניו הבעה מעט חולמנית
"כאילו.." הוא אמר ונעצר בוחן אותי, כאילו מנסה לבדוק איך אני יגביר להמשך המשפט
"כן?" זירזתי אותו
"כאילו שהוא רוצה לקפוץ עליך, לקרוע לך את הבגדים ולזיין אותך באמצע הכיתה" הוא ירה את המשפט במהירות מדהימה שבקושי הצלחתי לעקוב.
"אה?" לא הבנתי למה הוא התכוון
הסתכלתי על יוני פעם נוספת, נראה שבוא לא הזיז את מבטו ממני אפילו לא לרגע
"אתה מדבר שטויות" אמרתי ובאמת התכוונתי לזה.
לא יכול להיות שזה מה שיוני חושב, בזה הייתי בטוחה.
"אין לך שום דרך לדעת" הוספתי
"אני בן" הוא הזכיר לי
"באמת? לא שמתי לב" אמרתי בלגלוג
"אני מתכוון שאני יכול לראות את זה דרך העיניים שלו" הוא אמר "אני יכול לראות שהוא מזיל עליך ריר ואם רק היית נותנת לו הוא היה עושה הרבה יותר" כשאמר את זה אגרופו התקבץ בכעס
"אתה מדבר שטויות" קבעתי
"אם להגיד את האמת" הוא המשיך מתעלם מדברי המחאה שלי "בחיים שלי לא ראיתי אותו ככה"
"אז עכשיו את עוקב אחריו?" עקצתי אותו
"לא" הוא אמר, כנראה לא שם לב בכלל לעקיצתי "אבל כבר ראיתי אותו מסתכל על בחורות. אף פעם לא ראיתי אותו ככה"
"מה שונה?" שאלתי ועכשיו הייתי סקרנית
"אני לא יודע" הוא אמר ונעץ ביוני מבט כועס "אבל הוא מרגיז אותי"
המורה לאזרחות נזכרה להגיע וכולנו התיישבנו במקומות. היא התחילה לדבר ואני ניצלתי את הרגע ואמרתי לנועם "ספר"
"מה לספר?" הוא שאל כשעדין נשאר קצת כעס בקולו
"מה קרה לך" אמרתי
"מה קרה לי?" הוא שאל
"לא יודעת... משהו עובר עליך" אמרתי "ואני דואגת לך" הוספתי
"תודה" הוא אמר ולפתע ליטף לי את הלחי
הסתכלתי עליו מופתעת, עיניו נצצו "מה קרה?" שאלתי שוב
"שירה ונועם אתם מוכנים להפסיק ללטף אחד את השני ולהקשיב לשיעור? אחרי שהשיעור יגמר תוכלו לעשות כל מה שתרצו" היא אמרה "רק תשמרו על עצמכם ואל תשכחו להשתמש באמצעי מניעה" הוסיפה כאילו הייתה אמא שדאגה לנו
ברגע אחד נועם הוריד את ידו מהלחי שלי, אני נהפכתי לאדומה לגמרי והחלקתי על הכיסא שלי כך שהשולחן הסתיר את רובי. 'זה אחד הדברים הכי מביכים שקרו לי!!!' חשבתי והרגשתי את המבוכה מתפשטת בכל חלק בגוף שלי 'טוב שהיא לא אמרה לנו לסחוררר חדר'
במהלך שאר השיעור לא הוצאתי מילה ולא הסתכלתי על נועם, הייתי נבוכה מידי.
כשנשמע הצלצול קפצתי ממקומי ומיהרתי לאסוף את חפצי.
"שירה" אמר נועם כשאספתי את חפצי "אני מצטער" הוא גם נשמע נבוך
"זה בסדר זאת לא הייתה אשמתך" אמרתי אבל לא הסתכלתי לו בעיניים, הייתי נבוכה מידי.
"אז את בסדר?" הוא שאל
"כן" אמרתי אבל עדין לא הסתכלתי בעניו
"נו שירה!." הוא אמר
"מה?" שאלתי
"את מוכנה להסתכל עלי?" הוא אמר
"אני מסתכלת" אמרתי
זה באמת היה נכון, הסתכלתי על חלק ממנו, על הנעלים.
"תסתכלי לי בעיניים" הוא אמר והרים את ראשי
ברגע שעיניי פגשו את עיניו הרגשתי שוב את האדמומיות מתפשטת על פני.
"סליחה, לא התכוונתי להביך אותך ככה" הוא אמר
"זה בסדר, זאת לא הייתה אשמתך" אמרתי ויצאתי מהכיתה במהירות לכיוון כיתת הפיסיקה שלי. בדיוק כשהגעתי נשמע הצלצול ואני התיישבתי במקום שלי. מיד אחרי נכנסה שקד מאושרת כרגיל.
"שלוםם!!" אמרה "איפה היית לפני השיעור הראשון?" היא שאלה
בדיוק אז המורה נכנסה
"בוקר טוב לכם" אמרה רונית (המורה לפיסיקה) בחיוך-
"יש לי הפתעה בשבילכם" היא אמרה ופתחה את הדלת
לכיתה נכנס השרת כשהוא גורר אחריו טלוויזיה " החלטתי שבגלל שאנחנו מתקדמים בקצב טוב אפשר לעשות הפסקה קצרה מהלימודים ולראות סרט" היא אמרה
קריאות שמחה נשמעו בכל כיתה 'כבר אמרתי לכם שאני אוהבת אותה?' חשבתי
"על מה הסרט?" שאל אחד מהתלמידים
"על התפתחות הפיסיקה" היא אמרה
ידעתי שיהיה לי זמן לדבר עם שקד בשיעור, נראה שגם היא ידעה את זה.
רונית הפעילה את הסרט. זה היה סימן בשביל שקד שבטוח לדבר
"איפה היית?" היא שאלה
"עם יוני" אמרתי וחיוך עלה על פני
היא בחנה אותי למשך מספר שניות כשלפתע עיניה נעצרו על הצוואר שלי
"מה?" שאלתי אותה, לא הבנתי על מה היא הסתכלה
"ממי זה?" היא שאלה והצביעה
"מה?" שאלתי
בשלב הזה חשבתי שאני יודעת על מה היא מדברת אבל לא הייתי בטוחה. הסתכלתי לכיוון שאליו היא הצביעה. כן זה היה ההיקי. 'פדיחה!' חשבתי
"יוני" אמרתי במבוכה
"אז אתם??" היא שאלה וקולה היה נרגש
"כן" אמרתי בשקט
"אהאהאהאאההה!!" היא עשתה פנטומימה של צעקה (בכל זאת הינו באמצע שיעור) "מזל טוב" היא אמרה וחיבקה אותי
"תודה" אמרתי כשעל פני חיוך
"איך זה קרה?" היא שאלה ואני סיפרתי לה בקצרה (מדלגת על הרוב הגדול של הנשיקות וכל הדברים האלה)
"וואי!!!" היא אמרה בשמחה "ידעתי! פשוט ידעתי שתהיו ביחד!!"
"אני לא תיארתי לעצמי שנהיה ביחד" הודתי
"את אוהבת אותו?" היא שאלה
"אני לא יודעת... אף פעם לא הרגשתי משהו כמו שאני מרגישה אליו, אבל אני לא יודעת אם זה אהבה"
"את תדעי" היא הבטיחה "לדעתי את כבר עכשיו יודעת"
"אני יודעת?"
"כן" היא אמרה
"אני לא יודעת" אמרתי, באמת שלא ידעתי "מה עובר על נועם?" שאלתי אותה מנסה לשנות נושא
"אני חושבת שעכשיו אני יודעת" היא אמרה
"הוא אמר לך משהו?" שאלתי סקרנית
"לא.. אבל אני חושבת שהבנתי עכשיו משהו... משהו שלא ראיתי קודם" היא אמרה
לא הבנתי למה היא מתכוונת "מה?" שאלתי אותה
"בינתיים אני שומרת את זה לעצמי... לפחות עד שאני אהיה בטוחה"
"נו!! את חייבת להגיד לי!" אמרתי
דאגתי לו ורציתי לדעת אם אני יכולה לעזור במשהו
"אני רוצה לעזור לו! את חייבת להגיד לי!" אמרתי
"אני חושבת שלא תוכלי לעזור לו... לפחות בלי לפגוע בעצמך" היא אמרה
עוד פעם לא הבנתי למה היא התכוונה (מה עובר עלי??) אבל לא לחצתי... היא תגיד לי מתי שהוא, בזה הייתי בטוחה.
"את יכולה לעשות לי טובה?" שאלתי אותה
"בטח מה את רוצה?"
"תוכלי לא לספר עלי ועל יוני?אני עדין לא בטוחה שאני מוכנה לזה"
"אם את לא רוצה אני לא יספר" היא הבטיחה
"תודה" אמרתי
בינתיים לא רציתי שכולם ידעו
שיעור פיסיקה נגמר, יוני למרבה הפתעתי חיכה לי בחוץ
שקד הסתכלה עלי ולעליו קצרה לי והלכה
"היי" אמרתי לו כשחיוך חרב עלה על פני
"היי" הוא אמר "רוצה לאכול איתי היום?" הוא שאל
"אני לא ממש רעבה" אמרתי
היו לי יותר מידי פרפרים בבטן והייתי בטוחה שלא אוכל לאכול.
"אז בואי" הוא לקח את ידי וגרר אותי אחריו
"לאן?" שאלתי אותו
"את תראי" הוא אמר במסתוריות
עלינו לקומה השנייה של בית הספר. הוא המשיך להוביל אותי למקום בלתי ידוע. הגענו למקום שלא הייתי בוא עדיין בבית הספר, נראה שאף אחד לא מגיע עליו. הוא נעצר מול אחת הדלתות ופתח אותה גורר אותי לתוך החדר אחריו. זאת הייתה כיתה לימוד, כנראה למדעים. נראה שאף אחד לא השתמש בה כמה שנים טובות.
"מה שלומך?" הוא שאל מצמיד אותי אל הלוח ונישק אותי
"עכשיו? בסדר גמור" אמרתי תוך כדי הנשיקה
"איך הייתה השיחה עם נועם?" הוא שאל לא מפסיק לנשק אותי
"לא משהו" אמרתי "אבל הוא אמר משהו מאוד מעניין" ניסיתי להתרחק קצת.
אי אפשר גם להתנשק וגם לדבר... זה לא הולך.
הוא הבין מה רציתי והתרחק מעט, אך גופו עדין היה קרוב אלי כך שיכולתי להרגיש את נשימתו על פני
"מה הוא אמר?" שאל יוני לא בסקרנות רבה מידי
"הוא אמר משהו עליך, על איך שאתה מסתכל עלי" אמרתי וחיוך שובב הופיע על פני
נראה שיוני שם לב לשינוי בהבעתי ולכן סקרנותו גברה
"כן?" האיץ בי
"תן לי רק להיזכר איך הוא אמר את זה... כן זה היה ככה (זה הניסוח שלו כן?) הוא אמר שאתה מסתכל עלי ' כאילו שאתה רוצה לקפוץ עלי, לקרוע לי את הבגדים ולזיין אותי באמצע הכיתה' " ציטטתי את נועם.
"נתפסתי" הוא אמר בציניות והרים את ידיו כאילו מישהו מכוון אליו אקדח
"אמרתי לו שהוא מדבר שטויות כמובן" הוספתי מיד, מראה לו שאני לא מאמינה בזה
"הפעם" הוא אמר ונישק אותי שוב "אני חושב שנועם צדק"
פני נהפכו לאדומות. הייתי מובכת מצד אחד אבל גם ומחמאת מצד אחר. הנושא הביך אותי וגם דיבורו הכנה והאמיתי בלי שום לעג הביך אותי. החמאתי בגלל עכשיו ידעתי שהוא נמשך אלי. החידה היחידה שנשארה בלתי פתורה הייתה הרגשות שלו כלפי והרגשות שלי כלפיו.
"אני אוהב לראות אותך נבוכה" הוא לחש לאוזני "האודם מאוד יפה לפנים שלך"
הוא נישק את אוזני ואני כרכתי את ידי באופן אוטומטי את ידי סביב צווארו מבלגנת את שערו
הוא הזיז אותי (תוך כדי נשיקה) לעבר אחד משולחנות המעבדה הגדולים ואני הולכתי אחריו.
הוא הצמיד אותי על השולחן ונשאן עלי.
"אנחנו בבית הספר" הזכרתי לו כדי שלא יסחף
"אף אחד לא מגיע לחדר הזה" הוא אמר, הרים לי מעט את חולצתה ונישק אותי על הבטן
"די נו" אמרתי לו מצחקקת "לא בבית הספר!"
"זוכרת שאמרנו שאני רוצה לקרוע לך את הבגדים?" הוא אמר ועלה קצת אם נשיקותיו לכיוון החזה שלי
"אמרנו גם שאני לא מוכנה לזה עדין, במיוחד לא בבית הספר" אמרתי אני
"לא אמרנו את זה" הוא אמר וחייך
"עכשיו אני אומרת לך" אמרתי
"את כזאת ילדה טובה!" הוא נאנח והתרחק ממני
"אל תתעצבן" אמרתי ושחקתי לו בשיער
"אני לא" הוא אמר
"אתה כן אני רואה את זה עליך" אמרתי
"אני לא מעוצבן.. סתם מבואס" הוא אמר
"אז על תהיה" אמרתי וליטפתי לו את העורף
לפתע נשמע הצלצול
"אני צריכה ללכת" אמרתי
"אל תלכי" הוא ביקש
"יש לי מתמטיקה" אמרתי לו
"בבקשה?!" הוא התחנן
לא יכולתי להגיד לו לא כשהוא עשה את הפרצוף הזה, זה פשוט היה בלתי אפשרי
"בסדר" אמרתי נכנעת
הוא שם עלי את הראש שלו ואני המשכתי ללטף את העורף שלו מציירת צורות
'מי היה מאמין שאני שירה שיטרית תבריז משיעור?? ועד משיעור מתמטיקה??
אני מניחה שאף אחד... בעיקר לא אני!! ולמה לא? כולם חושבים שאני ילדה שקטה, טובה ועושה מה שאומרים לה, והאמת? הם צודקים..באמת הייתי כזאת לפני שעברתי לנתניה. בחיפה (איפה שגרתי קודם) תמיד היה לי קומץ קטן של חברות שהייתי מסתובבת איתם בהפסקות-אני ממש לא ילדה שמסתובבת בקבוצות גדולות ורעשניות... כולם שם תקועים באיזה פוזה שהם הכי טובים בעולם רק בגלל שהם צועקים על כולם ושכולם שומעים אותם (בגלל שהם צועקים),ואני חושבת שזה ממש לא נכון. אני מעדיפה להסתובב עם אנשים שטוב לי איתם, שלא עושים פוזות על כולם, שהם פשוט עצמם (הקטע היה בהתחלה)
כל כך הרבה השתנה בזמן המועט שאני כאן. למרות שאני עדין מסתובבת עם חבורה די קטנה נקשרתי אליה הרבה יותר ממה שנקשרתי לשאר החברים שלי בעבר, מידי פעם אני לא עושה מה שאומרים לי והשינוי הכי גדול ומשמעותי זה יוני. יש לי עכשיו חבר(שזה שינוי קיצוני בשם עצמו) שעומד בראש חבורת האנשים שתקועים בפוזה ואני אוהבת אותו'
על כל זה חשבתי בזמן שאני לא מפסיקה ללטף ליוני את העורף. לפתע עצרתי את ידי על העורף שלו. קלטתי משהוא חשוב, חשוב מאוד 'אני אוהב אותו'
המחשבה על זה גרמה להופעת שני רגשות חזקים: האחד היה אושר טהור, הייתי מאושרת על כך שהבנתי מה אני מרגישה כלפי יוני ונתתי לרגש להתפשט בכל גופי. הרגש השני היה פחד. אף פעם לא אהבתי וזה הפחיד אותי,חוסר השליטה במשהו בחיים שלי הפחיד אותי מאוד, הפחיד אותי יותר מכל דבר אחר. תמיד שלטתי בכל דבר שקרה בחיים שלי, בכל ורגש ובכל מחשבה. פחדתי שעל האהבה שלי ליוני אני לא אוכל לשלוט, ידעתי שאני לא אוכל לשלוט עליה. הייתה עוד סיבה לפחד. פחדתי שיוני לא מרגיש אותו הדבר לגבי. הוא אף פעם לא אמר לי שהוא אוהב אותי ואני לא אמרתי לו ועכשיו פחדתי שהוא לא מרגיש אלי כלום חוץ ממשיכה. ידעתי שאני לא אוכל להתמודד אם זה, ידעתי שאם כל מה שהוא מרגיש אלי זה משיכה אני אהיה שבורה.
הפחד גבר אל השמחה ואני התכווצתי
פחדתי לאבד משהו שעדין לא היה שלי.
רק עצם המחשבה על לאבד אותו גרמה לדמעה אחת בוגדנית לנזול מעיניי ולנחות על הלחי של יוני. הוא הרים את ראשו מחיקי והסתכל עלי מופתע
"מה קרה?" הוא שאל מודאג "זה בגלל מתמטיקה?"
"לא קרה כלום" אמרתי מנגבת את עיני
הוא הביט לתוך עיניי כשכל עוצמתן משפיעות עלי "מה קרה?" הוא שאל שנית
במקום לענות נשקתי אותו. מגע שפתיו גם לתחושה משונה ונעימה, תחושה שהרגשתי כל פעם כששפתיו נגעו בשפתי. זאת הייתה מין תרופה שעזרה לי (מתברר) וגרמה לי להרגיש טוב יותר 'גם אם הוא לא אוהב אותי' חשבתי 'הוא איתי ובינתיים זה מספיק לי'
===
את הפרק הזה שמתי למרות שהיו רק 3 תגובות
אבל את הפרק הבא אני יוסיף רק כשיהיו 8 תגובות לפחות...
שיהיה לכולכן סוף שבוע טוב ושקט
ושהמבצע בעזה יגמר כבר וכל החיילים יחזרו בשלום ובביטחון

יאאאאאאאאאא אהבתי (: הממשך !
כותבת כ"כ יפה.

מהמם :]

מדהייםם =))

מהממםםם !!!

תמשיכיייייי

המשך :]

תמשיכייייייייייייי