אם רק תתני לי

מדהים!

אין אין את מדהימה אותי כל פעם מחדש מהכתיבה שלך....מוכשרת ומבוזבזתתתתת


נ.ב
אוליי תתני להם להיות בייחד כבר,אני כבר לא עומדת בזהההה 😊

מאמייי פרקיייייים מעלפיםםםם... אוף סופסוווף השלמיי אותםם...

תמשיכייייייי ....ותעשי שהם יהיו כבר ביחד חחח ...

חג שמחחחחחחחח
מואה

מדהייים המשךךך

מהמם :]

מקסים בעיני.

תודה בנות =]
משעמם לי אז אני רושמת עכשיו 😊

שלא תעז להגיד שאתה אוהב אותי ואז שנייה אחרי זה לצאת עם עדן!!" אמרה אלינור "אתה מוותר? מזל טוב!! טוב לדעת שאתה מבין סימנים!! אבל בנינו? אני אפילו פעם אחת לא וויתרתי עלייך, גם שההינו יחד! אני רציתי להיות איתך למרות הכל, ולמרות שידעתי שאתה אחד שאין לו בעיה להחליף בחורות. ביקשתי ממך עוד קצת זמן בשביל להבין מה קרה לאבא שלי, ואתה בחרת לא להבין אותי. אז אל תגיד שאתה מכיר אותי, כי אתה לא מכיר אותי"
אלון לא ענה לה על זה.
"אז יאללה, לך אלון" אמרה אלינור "ואני שמחה שגמרנו את זה בצורה יפה."
"זה מדהים הכישרון שלך להוציא אותי רע מכל דבר" אמר אלון "עכשיו אני אשמח ללכת בלי שתזרקי עלי עוד משהו"
אלינור קמה, חייכה לעברו. ואז בחוסר מחשבה של רגע. "חבל!!!" צעקה וזרקה עליו כל בגד שהיה על מיטתה. "זה די משחרר אותי" היא מצאה את עצמה זורקת עליו והוא מתחמק ושנגמרו לה הדברים הוא התקרב אליה.
"בהחלט סיימנו את זה יפה" אמר אלון וכמעט שלא שלט בעצמו לנשק אותה. אבל הוא הלך לעבר הדלת ויצא.
אלינור הרגישה את עצמה קורסת על הרצפה והתחילה לבכות.

פרק 24
ביום השני של הטיול הם לא החליפו מילה. הטיול עבר בשקט בלי הרבה דברים מוזרים או שונים.
אלינור פתחה את דלת ביתה. מופתעת לראות את סיגל יושבת בסלון כולה חיוורת.
"אמא?"
סיגל הביטה בה.
"קרה משהו?"
"חיכיתי לך" אמרה סיגל "אני חייבת ללכת אבא שלך מחכה לי..."
"קרה משהו לאבא?"
"הוא בבית חולים" אמרה סיגל.
"אנ..."
"שמעי, אני אדבר איתך על זה אחר כך, אני חייבת ללכת לבית חולים" אמרה סיגל.
"אני באה איתך" אמרה אלינור.
"לא, את לא" אמרה סיגל "תתקלחי תאכלי משהו, תקשרי לגיא תגידי לו שיבוא לפה דחוף אני יחזור עוד שעה אני יסביר לכם הכל"
דמעות הופיעו בזווית ענייה מאימות לרדת. "אני הולכת, ביי"
לפני שאלינור הספיקה לומר מילה סיגל יצאה מהבית.
היא באמת עשתה כמו שאמרה סיגל. הלכה להתקלח. אכלה בכוח למרות הרצון להקיא כל מה שאכלה ובהיסוס רב היא התקשרה לגיא.
"חיכיתי שתתקשרי" אמר גיא.
"אם זה היה תלוי בי היית מחכה עוד הרבה" אמרה אלינור.
"את עוד כועסת עלי?" שאל גיא.
"איך לא? אתה אומר לי להיות חזקה ולהתמודד עם הכל, ובשנייה שאתה יכול אתה בורח" אמרה אלינור "אל תצפה ממני ליותר"
גיא שתק.
"אבל לא התקשרתי בשביל זה" אמרה אלינור וניסתה לשלוט בדמעותיה "אבא בבית חולים"
"מה?!"
"אמא אמרה שתבוא לפה, והיא עוד מעט תחזור ותסביר לנו הכל" אמרה אלינור.
"הוא בטח התייבש, או עבד קשה מידי ו..."
"לא יודעת, זה נראה לי רציני" אמרה אלינור.
"אני בא כבר בא" אמר גיא. היא שמעה אותו אומר משהו למישהי שסביר להניח הייתה מאיה.
"אני חושבת שכדי שתספר לאבא על מאיה" אמרה אלינור.
"אני כבר אדבר איתו על זה מתישהו"
"תעשה מה שבא לך"

חמש דקות אחרי שגיא בא חזרה גם סיגל.
"אני מצטערת שאני מפילה את זה עליכם עכשיו, ואל תכעסו, אני יודעת שהייתי צריכה לספר לכם את זה הרבה לפני" אמרה סיגל.
אלינור וגיא שתקו והביטו בסיגל בריכוז ובפחד.
"לפני עשר שנים התגלה אצל אבא שלכם סרטן" אמרה סיגל.
"טוב לדעת" סינן גיא.
"זה לא היה רציני, זה לפחות מה שאמרו לנו, תוך שנתיים זה עבר" אמרה סיגל.
"וחזר?" שאלה אלינור.
"כן" אמרה סיגל "לפני שלוש שנים, עשינו כל מה שיכולנו, אבל שנה אחרי זה אמרו לנו הרופאים שהוא מפסיק להגיב לטיפולים"
"מה זאת אומרת?" שאלה אלינור.
"זאת אומרת שתוך כמה חודשים אבא שלנו ימות" אמר גיא וכאב בעיניו "ושום טיפול לא יכול להציל אותו."
אלינור צחקה במרירות "מתי חשבתם להגיד לנו את זה? בבית קברות? 'דרך אגב הבחור שנרקב שם מתחת
לאדמה זה אבא שלכם?' " שאלה אלינור.
"אני מצטערת" אמרה סיגל "הוא השביע אותי שאני לא אספר לכם, הוא רוצה שתראו אותו חזק כמו שהיה תמיד."
"בטח חזק, גרם לנו לפחד ממנו" אמר גיא.
"אל תכעסו עליו" אמרה סיגל.
"עשר שנים?" שאלה אלינור "בערך התקופה שהוא התחיל להיות חולה שליטה"
"אני חושבת שעדיף שתדברו איתו על זה" אמרה סיגל.
"אז בואו נדבר איתו על זה עכשיו" אמר גיא.
"הוא צריך לנוח"
"בשביל מה? שיזריקו לו עוד תרופה שלא תעזור לו?" שאל גיא.
הם פחדו, למרות הם אהבו אותו, הם לא רצו שהוא ימות.
גיא יצא ובעקבותיו אלינור והם נכנסו למכונית של גיא. סיגל התיישבה מאחורה. "אני יבוא איתכם"

שהם נכנסו לחדרו של מאיר הוא נראה חיוור, וחסר הבעה. הוא חייך בעצב. "ציפיתי שתבואו" אמר מאיר.
אלינור לא שלטה בעצמה ופרצה בבכי.
"שמענו את הסיפור בכללי" אמר גיא "אני רוצה לשמוע אותו ממך"
מאיר נאנח. "שקיבלתי את המחלה הייתם צעירים בשביל שאני יספר לכם" אמר מאיר.
"הייתי בן 11 בערך" אמר גיא.
"צעיר בשבילי" אמר מאיר "לא רציתי שתדאגו לי, תוך כדי מחשבה הבנתי שאין לי את כל מה שרציתי, רציתי שלכם יהיה. רציתי לדעת שתתאהבו בבן אדם הנכון. אתם יודעים איך זה שבן אדם חושב שהוא הולך למות? הוא משתגע. הוא מחליט שעליו לדאוג שהכל סביבו יהיה בסדר לפני שהוא ילך."
הם היו אומרים לו משהו על זה, אבל הם הצליחו איכשהו להבין את קו המחשבה שלו. "הכל היה בסדר" אמרה אלינור "היית נחמד איתנו, אמא הייתה איתנו יותר. ואף פעם לא עשינו דברים שיכלו לעצור אותנו על זה"
"עכשיו אני רואה את זה" אמר מאיר "רציתי שהמשפחה תהיה איתי, אני מצטער שיצא שהרחקתי אתכם. הייתי עיוור"
"כן" מלמלו.
"הייתי רוצה אבל שנבלה את כמה ימים או חודשים אחרונים שלי ביחד"
"אל תגיד את זה" אמרה סיגל והחלה לבכות.
אלינור יצאה החוצה. היא התיישבה מחוץ לבית חולים. דמעות אימו שוב לצאת מענייה.
היא הוציאה סיגריה. ובאה להצית אותה. היא הרגישה מישהו מושך את הסיגריה מידה.
"את לא צריכה את זה" אמר גיא.
"ואתה כן?"
"לא" אמר גיא "ראית מה קרה לאבא לא? אנחנו לא רוצים גם"
היא רצתה שוב לבכות. הוא הקים אותה וחיבק אותה קרוב אליה.

מאיר החליט שהוא לא רוצה למות בבית חולים. הוא השתחרר משם. ועשה הכל בשביל לבלות עם המשפחה שלו.
השנה נגמרה החופש הגדול אגיע. אלינור בילתה פחות עם חברים. והם הבינו את הסיבה.
מה יותר ברור משילדה תרצה לבלות את החופש עם אבא שלה הגוסס.
הגוסס, זה כבר היה פחות ברור בשביל אלינור. קשה לקבל שהבן אדם הכי חזק שהכירה הפך להיות הבן אדם הכי חלש.
הם נסעו כולם לחופשה בצפון אחרי שנים רבות שלא עשו את זה.
הלכו לכינרת ובזמן שגיא ניסה להטביע את אלינור, מאיר וסיגל ישבו על כיסא שיזוף עם סיגל עם ספר ביד, מאיר עוצם את עיניו ומחייך. "תמיד רציתי לעשות את זה" אמר מאיר.
"מה?"
"לשכב על החוף ככה, עם רוח קרירה כזאת.."
צמרמורת עברה בגבה של סיגל.
"זה דרך טובה לגמור את חייך, שהילדים שלך לצידך"
"מאיר..."
הוא שתק.

אלון עמד מול ביתה של אלינור וראה את מודעת האבל. בגדול היה רשום מאיר רוזנברג.
היא הבחין בה מציצה מהחלון ומסתכלת עליו. היא יצאה אל המרפסת והוא נעמד מתחתיה.
"יוליה אהובתי?" שאל אלון.
היא בכתה. "באת להציל אותי?" שאלה אלינור.
"אני מבטיח להחזיר אותך בחצות, לפני שאת הופכת להיות מכשפה." אמר אלון.
"תפסיק לערבב בין אגדות" אמרה אלינור וכמעט שחייכה. אבל אז שוב פרצה בבכי.
היא נזכרה באותו יום.
@$#$%$%%
"בחצות אני הופכת להיות המכשפה שאני תמיד" קרצה לו.
הוא צחק. "את מערבבת שני אגדות ביחד"
"אה?"
"יוליה אהובתי" חייך אלון "או שאני צריך לקרוא לך סינדרלה"
היא צחקה.
"יאללה כנסי"
היא נכנסה. תוך כדי שהיא שומעת אותו צועק לה "רפונזל, רפונזל תביא לי את צמתך"
היא צחקה. "לא רק לי יש נטייה לערבב אגדות" אמרה והתגנבה לחדרה.
%#$^%&^&^

"איך את?" שאל אלון.
"יהיה טוב" אמרה אלינור "מתישהו"
"את חזקה אלינור, אולי לפעמים קצת מפחדת להתמודד לבד, אבל את חזקה" אמר אלון.
"כן" אמרה אלינור "אבא שלי לא היה רוצה שאני אבכה."
"גם אני לא" אמר אלון.
היא נאנחה בעצב. "לא עכשיו" אמרה אלון "עדיין לא"
הוא הבין למה התכוונה. וזה כאב לו. "אולי פעם"
היא חייכה. "כן"




פרק הבא אחרון =]

זה מדהים

מה אחרון?!
נראה לך אחרון!!!

ווואי איזה פרק ....
אמאלה אין לי פשוט מילים
כל כך עצוב שאבא שלה מת ..
בול לפני יומיים מת אבא של ידיד שלי
אז נזכרתי בזה והתחלתי לבכות :[
פרק מדהים - מחכה להמשך

מדהים!!
אבל למה זה כבר האחרון? 😢

אחרון...

הסיפור שלך כובש

מה רציני אחרון?
דיי איך כאב לי הלב בשני הפרקים האחרונים האלה

המשךך

ווואו שתי פרקים מדהימים !!!
למה פרק אחרון ? 😢