אם רק תתני לי

וואי מאמי, בכיתי כשקראתי את הפרק הזה...
כל כך יפה ומרגש והכי עצוב...

מדהיייים המשךךך

פרק מדהיםם!!!

כמעט בכיתי בקטע שאבא שלה מת..

המשךך (:
ושלא יהיה אחרוןן חח שיהיו עוד הרבה המשכייםםם!!!

יאאווו הורדת לי את כל המצב רוח D :
אני עוד שניה בוכה פה =(
איין פרררק מדהיים , ועצווב ..
תמשיכי מאמי
אה ,
וזה לא פררררררררק אחרון לא פשוא לא 😢

מווווווושלם שאין דברים כאאאאאלה 😊

אבל למה לסיים ?! לא רוצים פרק אחרון
רוצים עוד מלאנתלפיםםםםםםם פרקים חיחיחיחחי 😁

המשך (:

2 פרקים מהממיםםםםם

אבל לא רוצים סוףףףף

רוצים עוד עוד ועודדדדדד

אל תפסיקי=[

מי רוצה עוד מאאההההההההה פרקיםם???

mami sipur pashut mehamem 😂


😢 matai hemsheh??

QUOTE (לירז-חיון @ 01/10/2008) 2 פרקים מהממיםםםםם

אבל לא רוצים סוףףףף

רוצים עוד עוד ועודדדדדד

אל תפסיקי=[

מי רוצה עוד מאאההההההההה פרקיםם???
😊😊

אוהבתותך .

איזה חמודות אתן 😁
וסורי אבל אין לי כמעט עוד רעיונות לסיפור ואין לי בזמן האחרון כמעט כוח להמשיך
אז אני כל הזמן מייבשת..
אני מבטיחה שמתי שיהיה לי זמן אני יעשה סיפור חדש והפעם ארוך יותר
תודה לכולן העלייתן לי חיוך 😊

רושמת עכשיו 😘

"איך את?" שאל אלון.
"יהיה טוב" אמרה אלינור "מתישהו"
"את חזקה אלינור, אולי לפעמים קצת מפחדת להתמודד לבד, אבל את חזקה" אמר אלון.
"כן" אמרה אלינור "אבא שלי לא היה רוצה שאני אבכה."
"גם אני לא" אמר אלון.
היא נאנחה בעצב. "לא עכשיו" אמרה אלון "עדיין לא"
הוא הבין למה התכוונה. וזה כאב לו. "אולי פעם"
היא חייכה. "כן "

פרק 25
החופש הגדול עבר כל כך מהר שזה היה מפתיע. גם החודש הראשון של הלימודים עבר יחסית מהר.
אלינור נהגה ללכת כמעט כל יום לבית הקברות לבקר את הקבר של אבא שלה.
היא נשכבה על הקבר שלו. והסתכלה על השמים. רוח קרירה נשבה, והשמים היו מלאים בעננים. 'היורה' חשבה ועצמה את ענייה.
היא הבטיחה לאבא שלה שהיא תהיה מאושרת, שהיא לא תתן לשום דבר לפגוע בה.
אבל פגע בה שלא היה לה יותר זמן איתו, עם אבא שלה. שהיא בילתה כמעט עשר שנים של חוסר הבנה.
היא הרגישה טיפה נופלת על אפה. היא לא אהבה את החורף, זה תמיד גרם לה לפעמים להרגיש לבד.
בתקופה שהיא ומאיר היו עוד יחסית קרובים היא הייתה מתחבאת בין זרועותיו כל פעם שהיו רעמים וברקים, הם הפחידו אותה.
היא קמה מהקבר ונשקה לאבן השיש. מדמיינת שהאבן שהיא לחיו החמימה של אביה אבל לא היה שום דבר דומה.
"טוב, זה הזמן לחזור הביתה" אמרה אלינור בחוסר רצון.
סיגל לא אהבה שאלינור הולכת לבדה כל יום לבית הקברות, היא חשבה שזה לא מנהג שילדה בגילה צריכה לסגל לעצמה.
אבל אלינור ידעה שסיגל בעצמה הולכת כל בוקר לבית הקברות. גם גיא היה הולך מידי פעם עם מאיה, שהפכה לבית בית עצלהם.
אלינור דווקא אהבה את מאיה, היא אהבה את החספוס שבה, היא אהבה את איך שמאיה נלחמת כמו לבאיה בכולם, וברגע שגיא נושק על שפתייה
היא מתרכת בשנייה.
היא התגעגעה להרגשה הזאת.

"נו? מה את אומרת?" שאל אלון.
"זה מדהים" אמרה נטלי "חבל שאתה לא עושה עם זה משהו"
"אני עשיתי יותר מידי, אני לא יכול לרדוף אחריה" אמר אלון "היא גם ככה עוברת תקופה קשה"
"לדעתי אתה צריך להשמיע לה את השיר" אמרה נטלי.
"בחיים לא" אמר אלון "אני אפילו לא יודע למה השמעתי לך את השיר, אני שונא להשמיע לאנשים שירים שלי"
"אבל אני לא אנשים, זוכר?" שאלה נטלי "אני אחות בלב ובנפש"
"כן, אחות" חייך אלון "יפה שאת מחמיאה לעצמך."
היא צחקה. רעש של רעם נשמע מבחוץ נטלי הביטה דרך החלון. "הולך לרדת גשם" אמרה נטלי.
"כדי שאני אלך"
"כן" אמרה נטלי "יאללה לך"
"אל תגרשי אותי" אמר אלון "יאללה בי נטלי"
הוא יצא מביתה של נטלי, המזל כנראה כרגיל העיר לו פנים כי גשם החל לרדת, ממש סערה.
הוא הבחין באלינור הולכת לפניו רטובה עד שד עצמותייה. הוא טפס בידה.
"את נורמלית?" שאל "כולך רטובה"
אלינור הביטה בו מבולבלת. "בכית?"
"לא" אמרה אלינור "כלומר, קצת"
"קרה משהו?"
"הדברים הרגילים" אמרה אלינור "עכשיו זה לא חכם לעמוד פה באמצע הגשם"
"בואי אלי, זה יותר קרוב"
"אני לא חושבת שזה רעיון ט.."
"אל תדברי שטויות, מה שחסר לך בנוסף לכל זה גם להיות חולה" אמר אלון והגשם אילץ אותו להרים את קולו "בואי"
הוא משך אותה בידו והיא הרגישה חמימות שמחממת את כולה על אף הגשם החזק והרוח שהעיפה את שיערה.
שהם נכנסו לביתו היא נעמדה ליד דלת הכניסה והסתכלה על הבית. "איפה ההורים שלך?" שאלה.
"בחו"ל"
היא רעדה. היא לא ידעה כמה היא מוכנה להיות עם אלון לבד. היא פחדה, היא לא רצתה להפגע שוב. היא הייתה כבר שבורה אחרי כל מה שקרה לה
בזמן האחרון. "וואי כולך רטובה" אמר אלון.
"כן"
"קחי לך בגדים מהארון שלך ותחליפי" אמר אלון.
היא צייטה בהיסוס ולקחה חולצה אפורה ומכנסי בוקסר ישנים.
הוא לקח גם הוא בגדים. "אני אלך לאמבטיה ויחליף בגדים, תחליפי בינתיים פה."
"טוב" אמרה אלינור.
הוא נכנס לאמבטיה ושיצא היא חיכתה לו בסלון לבושה. הוא בחן את כולה, הוא אהב לראות אותה בבגדים שלו.
היה בזה משהו אינטימי, ובמן פרמיטיביות של מתאימה לו הוא רצה לחבק אותה ולקבוע אותה כשלו.
היא הביטה בו מסמיקה. היא חשה אותו בוחן אותה.
"אז לאן הלך?" שאל וזרק לעברה מגבת כדי שתייבש את שיערה.
היא ניגבה את שיערה והניחה את המגבת על השולחן. "לבית הקברות" אמרה אלינור.
"את הולכת לשם הרבה?"
"כן" אמרה אלינור.
"אני מצטער"
"זאת לא אשמתך" אמרה אלינור "אלה אם כן אתה הרגת אותו, ואז חבל עלייך"
הוא צחק וגם היא למרות שהבדיחה הזאת לא הצחיקה אותם בכלל.
"אלינור?"
היא הסתכלה אליו והוא היה לפתע קרוב אליה. קרוב מידי, היא הרגישה את נשמותיו, היא בהתה בעיניו ורעדה.
"אני לא הולך לפגוע בך"
היא עצמה את ענייה והוא הרים את ראשה. "פתחי את העניים שלך" הוא ביקש.
היא פתחה אותם והם היו קרובים זה לזו. "את לא יודעת מה את עושה לי" אמר אלון "אני חולם עלייך, אני מתגעגע אלייך...כתבתי לך שיר, אף לא כתבתי לאף אחת שיר"
היא רצתה לשמוע, אבל באותו הזמן העדיפה להתנתק מכל הרגשות שלה.
"אלון..."
הוא נישק אותה והיא לא יכלה לשלוט בעצמה, היא זרמה איתו ובלי לשים לב הוא כבר היה מעלייה.
הוא ליטף את עורה כמו שהרבה זמן רצה לעשות, בעדינות מפחד לשבור אותה כי לפתע היא נראתה לו כל כך פגיעה ושבירה.
ולפני שהספיק להרויד את חולצתה היא עצרה את עצמה. הוא קם מעלייה בזריזות. היא הביטה בו במצוקה.
"אני מצטערת" אמרה.
"זה בסדר" אמר אלון וגופו רעד.
"תסלחי לי רגע" אמר אלון "אם לא זה יכאב"
היא הסמיקה שהבינה למה הוא מתכוון. הוא נכנס לאמבטיה.
היא נכנסה לחדרו וראתה מחברת. "כתבתי לך שיר" נזכרה. היא פתחה את המחברת ודמעות יצאו מענייה.

"מה קרה לי? התאהבתי?
נשרפתי?
ילדה, מכשפה קטנה שלי,
שעות על גבי שעות אני חושב עלייך,
אל הנשיקות הראשונות שלנו,
על הבדיחות הסודיות שלנו,
על החיוכים ששמורים רק לנו.
על תקופה בה הינו אני ואת ויכולנו להגיד אנחנו.

ולפעמים אני חושב, על החיוך בסופו גומה,
ולפעמים אני מצטער על שאני לא מספיק בשבילך,
ואני אידיוט, מטומטם,
ואני לא מבין מה את מוצאת בי,
אבל את עשית אותי חצי בן אדם.

ועשית אותי מאושר,
ותמיד היה לך כוח עליי,
היה לך את הכוח להכאיב לי, לפגוע בי
ובאותו זמן לעלות לי חיוך ולהמריא איתי למעלה.

אני רוצה לומר לך שאני אוהב אותך
אני רוצה שתביני שאת חשובה לי,
אני רוצה שתדעי שלפעמים גם לי זה כואב.
שאת מתמודדת עם דברים לבד,
שאני יודע שאת יכולה בלעדי.


ולפעמים אני חושב, על החיוך בסופו גומה,
ולפעמים אני מצטער על שאני לא מספיק בשבילך,
ואני אידיוט, מטומטם,
ואני לא מבין מה את מוצאת בי,
אבל את עשית אותי חצי בן אדם.
היא רעדה והפילה את המחברת.

אלון שתף את גופו במים קרים, בתקווה שזה יעזור לו. הוא כל כך רצה לגעת בה שוב, להיות קרוב אליה שוב.
שהיא תיתן לו לאהוב אותה שוב.
הוא הרגיש זוג ידיים על עיניו. "עוד פעם את הורסת את הלבנים היקרים שלך?" שאל אלון.
"צודק" לחשה לאוזנו "אולי כדי שתוריד אותם" הוא הסתובב וראה כי היא לבושה לגמרי.
"למה לא" לחש לאוזנה ונישק אותה.

הם שכבו שניהם במיטתו, ערומים ומחובקים. "אלון" לחשה לאוזנו.
הוא הסתובב אליה בציפייה להצהרת אהבה. "מה?"
"אני אהמ...מצטערת?" אמרה אלינור.
"על מה?"
חיוך שובב עלה על פניו "על שהרטבתי לך את החולצה" אמרה אלינור.
הוא צחק.
היא קמה מהמיטה ולקחה לו עוד חולצה מהארון. "יאללה תתלבש" אמרה אלינור "זה לא יהיה לי קל"
"מה לא יהיה קל?"
"מה שאני הולכת לומר" אמרה אלינור "אני לא רגילה לומר דברים כאלה"
"למה את לא יכולה לומר את זה עכשיו?"
"כי אני לא מתכוונת לדבר איתך שאתה ערום" אמרה אלינור כאילו זה היה הדבר הכי ברור בעולם.
אלון צחק. היא ירדה למטה בזמן שהוא התלבש.
"נו?"
"קראתי את השיר" אמרה אלינור.
"אוי איזה פדיחות"
"דווקא לו, אני אהבתי אותו" אמרה אלינור "יש לו לחן?"
"כן" אמר אלון.
"תשיר לי אותו פעם?"
"בכיף" אמר אלון.
"אלון..."
"את הולכת להצטער גם שהרטבת לי את המכנס?"
מבטה היה רציני. "לא" אמרה אלינור "אני מצטערת שאני פחדנית, ואני מצטערת שלא היה לי אומץ לומר לך את זה, גם אני מתגעגעת אלייך"
הוא חייך. הוא כל כך הרבה זמן חיכה לשמוע את זה.
"אני באמת אוהבת אותך, ואני לא חושבת שהפסקתי לחשוב עלייך מהיום שנפרדנו, אפילו אני לא יודעת למה אני עושה את זה לנו, ולמה משכתי את זה כל כך הרבה זמן"
הוא התקרב אליה והיא נישקה אותו בעדינות. "אלון, פעם שאלת אותי אם אני אתן לך לאהוב אותי, ואני רוצה לשאול אותך גם" אמרה אלינור "האם תיתן לי לאהוב אותך?"
הוא חייך וזה אמר לה הכל. אבל זה לא הספיק. "תגיד את זה"
"אני אוהב אותך אלינור, ואין דבר שיעשה לי יותר טוב אם תאהבי אותי"

-סוף-

מדהים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

(ואני לא נוהגת אף פעם להגיב בסיפורים, אבל לא יכולתי להמנע.)

וואו
מושלם
עוד מילה אחת תהרוס את מה שזה יכול להיות
חבל שנגמר=[

קודם כל זה היה סיפור מדהים. באמת.
את כותבת מעעעולה ונהניתי לקרוא כל פרק ופרק 😊
אבל כלככך מעציב שנגמר ]=
כי זה היה כ"כ יפפפה!

מצפה כבר לסיפור הבא! 😊😊
😘

QUOTE (-ליאלה- @ 02/10/2008) קודם כל זה היה סיפור מדהים. באמת.
את כותבת מעעעולה ונהניתי לקרוא כל פרק ופרק 😊
אבל כלככך מעציב שנגמר ]=
כי זה היה כ"כ יפפפה!

מצפה כבר לסיפור הבא! 😊😊
😘
יאו רברייייייייייייייק
איזה יפה.. 😢

סיפור מדהים (: מצפה בקוצר רוח לסיפור חדש מבית היוצרים של מירב חח 😁