אם רק תתני לי

QUOTE (sapiri2006 @ 19/09/2008) כ"כ אבל כ"כ מדהים .
תמשיכייי 😛

תודה :]
ממשיכה עכשיו

מחכה [:

היא התיישבה על המיטה שלו, מדמיינת איך היא באה אליו בלילה לומר לו שהיא לא נרדמת ואיך הוא מצחיק אותה עד שהבטן שלה מתפוצצת.
היא לא ידעה כמה זמן היא שבה על המיטה שלו, כנראה ששעות כי שמעה את המכונית של מאיר חונה ואת צעדיו על המדרגות הדלת נפתחה והוא הביט בה בוכה. וראו שמשהו נשבר.
"הוא הלך" בכתה אלינור מתאמצת לא לצעוק לו שבגללו.
מאיר נראה פתאום קטן וחיוור, כמעט חולה. גופו רעד והוא יצא החוצה לבדוק את החנייה. היא ירדה אחריו.
היא רצתה לחבק אותו ולבקש ממנו נחמה. אבל שניהם עמדו קפואים. חושבים מה הם יכלו לעשות שהם לא עשו?

פרק 20
לאלינור היפה,
תפסיקי כבר לבכות! זה לא מתאים לך את יודעת?
אני מצטער שהייתי צריך לעזוב ככה, לא התכוונתי להשאיר אותך לבד. אבל את לא לבד.
אני מבטיח לך. אני אדבר איתך בטלפון. ואת יכולה לקפוץ לבקר.
מאיה תשמח לפגוש אותך, לא שאני חושב שזה רעיון טוב כי היא בטח תדרדר אותך לתרבות רעה.
אני אהיה מאושר ואני רוצה שגם את.
אז אני מבקש ממך להפסיק לחשוב ולהתחיל לפעול לפי הלב [אני קלישאה מזדקנת]
אוהבת המוווון!
אחיך שאת בוודאי עכשיו שונאת,
גיא רוזנברג.

היא מצאה את המכתב מיד אחרי שעלתה לחדרה מתחת לכרית. והיא קימטה אותה בעצבנות. כזה גיא גם במצבים הכי קשים הוא מסוגל לצחוק כאילו זה באמת מצחיק מישהו. אבל עכשיו היא צחקה, מעצמה. הוא באמת צודק. יהגיע הזמן ללכת אחרי הלב מה יש לי להפסיד?י

בימים הבאים מאיר נראה חלוש וחיוור כאילו הזקין בכמה שנים טובות. אלינור הביטה בו בלי לזהות אותו.
לרגע אחד אביה האיש הכי מאיים והכי קשוח שהיא מכירה ורגע אחרי זה הוא איש חלש ובלי כוחות לכלום.
הוריה מצאו את עצמם משוחחים בפרטיות ובשקט בלי שאלינור תשמע, לפעמים גם רבים על מי אחראי למצב.
אלינור כבר לא ידעה מה היא מעדיפה את האבא הישן שלה, זה שכל כך פחדה ממנו.
את זה שעכשיו שנראה חלש כל כך, שליבה מתמלא רחמים רק מלחשוב עליו.
לרוב הוא היה בעבודה או שהסתגר במשרד. פעם שמעה קולות של בכי. היא לא הצליחה להאמין שאבא שלה בוכה.
הדבר היחיד שהיא הבינה שלמרות הכל הם באמת חשובים לו, המשפחה שלו כלומר.
"אבא רוצה שתבואי למשרד שלו" אמרה סיגל.
אלינור פתחה לאט את דלת משרדו. מאיר בחן אותה בעניו הירוקות כזית והשקופות כמעט. ירושת רוזנברג. לא היו הרבה אנשים עם עניים כמו בני משפחת רוזנברג, היא וגיא קיבלו בעצמם את העניים האלו.
"אמא אמרה לי שרצית לדבר איתי" אמרה אלינור.
"כן" מלמל מאיר "שבי"
היא התיישבה עדיין בפחד והיסוס מולו.
"את נורא שקטה לאחרונה" אמר מאיר.
היא שתקה.
"מתגעגעת לגיא?"
"כן" השיבה מהר, היא לא הייתה רגילה לשיחות לב ונפש עם אביה.
"גם אני" אמר ורגש של אשמה ליווה את קולו.
היא שתקה, גם הוא שתק. הוא לא ידע לאן הוא רוצה לנווט את השיחה והיא רצתה להיקבר באדמה.
"אני וויתרתי" אמר מאיר בקול רועד.
"על מה?" שאלה אלינור.
"על הכל" אמר מאיר ולא הסתכל עלייה לרגע.
"אני לא מבינה" אמרה אלינור.
"כל מה שרציתי זה משפחה מושלמת ומאושרת"
היא לא אמרה לו שיש לך נורא מוזרה להראות את זה, היא שתקה במקום.
"בעקשנות שלי איבדתי את גיא ואת ואמא שלך הם כל מה שנשאר לי." אמר מאיר וחיוך עלה על פניו.
הוא נראה חלש יותר, הוא נראה כמעט כנעלם. היא בחיים לא ראתה אותו ככה וזה רק הפחיד אותה.
"אתה יכול להחזיר אותו" לחשה אלינור.
הוא שתק.
"אבא אני..."
הוא הפנה את מבטו אליה.
"אני מאוהבת" אמרה אלינור לא מאמינה בעצמה שהיא אמרה את זה הרגע.
הוא הביט בה. "אלון?"
שניהם שתקו. במבטו הוא היה מהורהר. נלחם ברצון להרחיק את ביתו מהמשפחה הזאת שנקראת ברקו.
היא לא ידעה מה היא מעדיפה, שהוא יצעק עלייה או יסתכל עליה במבט עצוב. "אני סיימתי להלחם בכם" זה כל מה שאמר "אני מקווה שיהיה לך טוב"
וזה פגע בה. וזה פגע גם בו, היא ראתה איך ליבו נחתך ונמחץ. והיא הרגישה יותר רע עם זה. "לא" אמרה אלינור "זה לא הוא" היא לא ידעה מה גרם לה לומר את זה. "אני הולכת לדנה"
היא יצאה מהמשרד ופצחה בבכי תמרורים. היא לא האמינה על עצמה, עד שמצאה את הכוח לומר למאיר היא השתפנה.
היא יצאה מהבית, אבל לא הכלה לדנה היא הלכה לאלון. היא נכנסה לחדרו וראתה את אלון מדבר עם עדן ושניהם צוחקים. בטח נזכרים חשבה. והיא שנאה למצוא את עדן אצלו.
היא סמכה עליו אבל שנאה שדווקא ברגע שהיא רוצה לבכות בין זרועותיו היא נמצאה שם וצוחקת איתו. הבחור ששניהם אוהבות. וראו בענייה של עדן שהיא אוהבת אותו.
אלון הבחין בפניה וחיוכו הוחלף בדאגה. "מה קרה?" שאל אלון.
אלינור נשארה קפואה ודוממת והסתכלה על עדן ואלון.
"אני ילך" אמרה עדן.
"אלך" אמרה אלינור.
"סבבה" אמרה עדן ובענייה הבזיקה השובבות האופיינית לה.
ואלינור שנאה אותה על השובבות הזאת, כי היא ידעה שהיא מזכירה את השובבות של אלון. וכמה בעצם עדן ואלון מתאימים וכמה היא עצמה ואלון לא מתאימים.
היא העיפה את הקנאה מראשה וחיבקה את אלון.
"מה קרה?" שאל והושיב אותה על המיטה. הוא התיישב על ברכיו מולה והסתכל בענייה, תוך כדי ליטוף לחייה.
"אני מצטערת" אמרה אלינור "אני כל כך מצטערת"
"על מה?" שאל אלון.
"לא הייתי מסוגלת" אמרה אלינור.
"חכי שנייה" עצר אותה לפני שהתייפחה בדמעות. "מה קרה?"
היא סיפרה לו הכל תוך כדי דמעות והבחינה בעיניו שמביטות בה בכעס הוא קם הסתובב בחדר וחיפש מה לומר.
"אני מצטערת" לחשה שוב אלינור.
"לא אני מצטער!" התעצבן "אני לא יכול יותר עם זה"
היא קמה אליו. "אתה צריך לראות אותו! הוא נראה כל כך חולה" אמרה אלינור "מה יכולתי לעשות?"
"להגיד לו את האמת! כמה זמן אנחנו נמשיך עם זה? עד שאמרת לו! הוא כבר לא קשוח הוא בעצמו אמר שהוא לא ילחם בך!"
היא התקרבה אליו ניסתה להגיע אליו, להיכנס לליבו לגרום לו להבין.
הוא אחז בזרועותיה חזק, חזק מיד. "נמאס לי לשחק לפי הכללים של אבא שלך! את אולי אחת מהחיילים אצלו במחשק, אבל לא אני"
"אתה מכאיב" לחשה. הוא עזב אותה ורגליה כרסו מתחתיה והיא נפלה. היא הביטה בו מלמטה למעלה ושנאה את זה שעוד גבר שולט בה. "תפסיק להגיד לי מה לעשות!! זה אבא שלי, המשפחה שלי תנסה להבין אותי"
"אני כבר יותר מחודש מבין אותך! את לא מבינה אותי" אמר אלון.
"אם היית רואה אותו אז.."
"חשבתי שאת רוצה שהוא יפסיק לשלוט בך" קטע אותה בדבריו.
"בשביל מה? בשביל שאתה תשלוט בי?" שאלה אלינור וכעסה רק התעמק "משהו עובר עליו! והוא צריך את המשפחה שלו"
"ומה את צריכה?"
"או שאולי התכוונת לשאול מה אתה צריך" אמרה אלינור.
"אז אולי אני בן דונה אנוכי, אבל אני לרגע לא הכרחתי אותך לשמוע בקולי" אמר עצבני.
"ואולי אבא שלי הכריח אותי לשמוע בקולו, אבל הוא לרגע לא הימר" אמרה אלינור והצטערה על כך "אני לא התכוונתי"
הוא סתר לה והיא שפשפה את לחייה הכואבת כל כך.
"אף פעם אל תזכירי יותר אבא שלי" היא חשבה לרגע שראתה בעיניו את השטן "כי אולי הוא הימר, אבל אני הייתי הדבר הכי חשוב לו בחיים, גם אמא שלי" הוא חייך במרירות והיא לא ידעה מה נכנס בו "שאלי את אמא שלך"
"על מה אתה מדבר?"
"לא משנה" אמר אלון.
"באמת לא משנה" אמרה אלינור "כלום לא משנה כבר! כנראה מהרגע שהרבצת לי" היא יצאה מחדרו בדרכה לדלת והוא תפס בידה חזק לא מאפשר לה ללכת.
"מתי הרבצתי לך?"
"מקודם" אמרה "ועכשיו"
הוא שיחרר אותה והיא מיהרה לצאת. מרגישה כאילו עקרו לה את ליבה.
הכל חזר להיות כמעט כמו שהיה לפני שאלון בא. וזה מה שהכי כאב לה. שהם לא אמרו מילה זה לזו. אביה נראה חולה מיום ליום. ודנה משגעת לה את השכל על איך היא וויתרה עליו?
היא שאלה את זה בעצמה.
פעם אחת ישבו עידו ואלינור במרפסת מסתכלים על כלום.
"נראה לי שלא יכול להיות גרוע יותר" אמרה אלינור לפתע
"למה?" שאל מופתע, הוא הבחין שבזמן האחרון אלינור בוכה יותר מידי. כל דבר גרם לה לבכות.
"מרגיש לי נורא, אני לא מוצאת לאן אפשר לרדת מפה"
"ואם נגיד, היה גרוע יותר"
"אז הייתי פורצת בצחוק"
"למה?"
"כי האירוניה בעטה לי בפנים ואני הסכמתי"
"שברון לב?"
"אני מרגישה כאילו עקרו לי אותו מהמקום" אמרה אלינור "לא ידעתי שזה יהיה ככה, אני מתגעגעת אליו"
כבר היה סוף מאי החופש הגדול התקרב ועם כל יום היא רצתה לבכות יותר.
"תגיד לי שלא יהיה גרוע יותר" אמרה אלינור.
"אני מצטער" אמר עידו בחוסר עונים "אבל יהיה טוב"
היא נאנחה.
בהחלט האירוניה בעטה לה בפנים, ולה לא היה מה לעשות עם זה, אבל היא לא צחקה.

את לא נורמלית 😢 אחח בפרק בפרק אחד הכל התפרק חחח, מדהים .. ומירב? התגעגעתי !!

QUOTE (lidorushit @ 20/09/2008) את לא נורמלית 😢 אחח בפרק בפרק אחד הכל התפרק חחח, מדהים .. ומירב? התגעגעתי !!
😊

גמאני התגעגעתי המוון!!!!

פרק פשוט מ-ו-ש-ל-ם !

אהבתי ת'פרק
תמשיכי😊

מדהים כמו תמיד 😊
מחכה להמשך מאמי .

😢
אני אוהבת אותך

מדהים

וואו פרק מהמם !!

וואי איזה באסה
ומה נכנס בשניהם

המששך

2 פרקים מדהימים!!

אלון הזה נהיה מגעיללל :||
מה נכנס בו???

המשךךך 😛

וואו.
פשוט וואו.
מדהים, אין זה כ"כ מרגש ומצמרר...

תודה בנות =] עכשיו שמה