אני יושבת וקוראת את הסיפור שלך מהתחלה ואו סיפור כזה עוד לא קראתי ,יש לך כישרון שחבל על הזמן
אוף למה מקס עזב? שיחזור 😢
סיפור אדיר (:
יאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאוווווווווווווו!!!!!!!!!!!!!!!!!!
כשאני אמצא את המילים הנכונות עוד מעט אני אחפור לך : )
אאאאאנייי בשוווווווק : O ,
אמאלהה תמשיכיי דחוףף
פלייייייזזזזז ((( :
את חייבת להמשיך,
ממש ממש ממש מדהיייייייייייייייייייים
ואואואואואווו 😮
איזה פרק!
מחכה להמשך ..
האישה הזאת זאת לא סלינה ? 😕
פרק מהמם , ( :
תמשיכי .
תמממממממשששיייכיייי : ))))))))
בבקשששששששששששהה !!1
איןן אניי בלחץץץץץץ , : |
אתת חייבת להמשיךך !
וואי תודה ענקיתתתת
מי שהבין שזאת סלינההה==> כל הכבוד! :]
אני ישנה אצל חברה היום אז אני לא יוכל לשים את ההמשך
אני ישים אותו מחר 😊))
מחר זתאומרת היום : ) ^^
יייאאאיי!!
עדיין לא מצאתי את המילים... אל תיבהלי אח"כ.. 😁
קודם כל, תודה כמו תמיד :] 😉
חיחיחי אלמוגגג, מילים למה לא מצאת? 😊))
פרק 17 -
"זה לא יכאב, מבטיחה" הוסיפה האישה ושלחה את ציפורניה לכיוון צווארה של קטי
כשלפתע מועקה עמוקה תפסה את בטנה והיא השמיעה קולות של כאב שמילא אותה מבפנים.
הדבר היחיד שקטי יכלה לעשות זה לעצום את עיניה ולחכות לסופה המר כשלפתע
שמעה מישהו מדבר. –"אם לא תורידי את הידיים שלך ממנה, זה לא יגמר טוב".
קטי הרגישה את ידיה של האישה, מורידות אותה למטה ובמהרה היא יכלה שוב
להרגיש את הרצפה עם רגליה. היא פקחה את עיניה וראתה דמות עומדת מאחורי
האישה. בלי לחשוב פעמיים היא קפצה אחורה והתרחקה ממנה בסנטימטרים ספורים.
היא הזיזה את ראשה לצד ורק אז יכלה לראות בבירור מי זה היה.
"לא יכול להיות" חשבה לעצמה. "מה הוא עושה פה?" הוסיפה ושמה את ידה
על פיה. מאחורי האישה עמד מקס וכיוון לראשה את כלי המתכת המוזר שקטי
כבר הספיקה לראות בעבר. –"מקס" אמרה האישה וגלגלה את עיניה.
"עכשיו אתה גם מעז לכוון לי אקדח לראש, אה?" הוסיפה וחיוך חצוף עלה על פניה.
-"קטי תלכי מפה!" צעק לה מקס וקימט את מצחו בעצבנות. –"אבל..." צעקה
לו בחזרה ולא ידעה מה לומר, איך יכול להיות שהוא עומד מולה? היא ראתה אותו
עוזב במו עיניה. –"תלכי כבר!" צעק והמשיך לכוון את האקדח לראשה של האישה.
"תקשיבי לי טוב סלינה, זאת הפעם האחרונה שאת באה לפה, תקחי את עצמך ותעזבי"
הורה לה והידק את האקדח לראשה, עוד יותר.
קטי פתחה את עיניה בהלם והסתכלה על האישה. "זאת סלינה?" חשבה לעצמה ובחנה
אותה מכף רגל ועד הראש. היו לה עיניים בהירות בצבע ירוק, פניה לבנות, ושיערה ארוך
ומפואר. היא הייתה פשוט יפייפיה. קטי בלעה את רוקה והסתכלה על מקס שדפק לה
מבט עצבני, וסימן לה לעזוב. היא הרימה את קארין מהרצפה וסחבה אותה אל דן, רומן
וחן שהיו עסוקים בלהוציא את הזכוכיות שהתנפצו, מפניהם וגופם הפצוע.
מקס נשם נשימה עמוקה וסלינה הסתובבה אליו באיטיות. –"ואם לא? מה תעשה לי?
אל תגיד לי שאתה מתכוון לירות בי את כדורי הברזל האלו. להזכירך, אני דם טהור,
זה לא יפגע בי ממש" אמרה בהתנשאות והסתכלה עמוק לתוך עיניו שהפכו לאדומות.
היא הרימה את ידה והצמידה את האקדח עוד יותר קרוב למצחה, כך שהוא נגע בו.
"נו? תירה.." ביקשה וחיוך זדוני עלה על פניה, שחשף את שיניה הלבנות.
מקס הרים את ראשו ובמהרה ניביו החלו לצוץ החוצה. הוא שם את אצבעותיו על ההדק
וליטף אותו בתנועות מאיימות. "תראה מה נהיה ממך מקס, אתה נראה כמו נער. כל כך
שונה מהגבר אותו הכרתי פעם" אמרה בזלזול וקימטה את גבותיה. "אבל אתה עדין
נראה מושך כמו תמיד" הוסיפה וניביה החלו לצוץ החוצה. מבט מתוסכל עלה על פניו,
אחרי הכל, הוא הסתכל על האישה אותה אהב במשך הרבה מאוד שנים, בראשו החלו לעבור
זיכרונות ותמונות של הזמנים בהם הם היו ביחד כשלפתע הוא שם את ידו השניה על
ראשו והוציא את כל זה ממחשבותיו העכשויות. סלינה לקחה כמה צעדים קדימה
והתקרבה לפניו, שהיו לבנות כסיד. הוא נהפך לערפד לחלוטין, האישונים בעיניו נעלמו
ומבט מלא בכעס עלה על פניו. "אני רואה שאתה עדיין מתעסק בתחביבים הישנים שלך,
להגן על היצור הקטן הזה" אמרה בלחש ונשכה את שפתה. "חבל שלא חתכתי אותה אז,
אבל אתה יודע מה?" אמרה והסתכלה למעלה בהתנשאות "הכל אפשר לתקן, אני אסיים
את זה היום" אמרה והורידה את מבטה שוב אליו. ברגע שהיא אמרה את זה הוא הוריד
את אקדחו למטה והתקרב לפניה עד השניה בה הוא יכל לגעת עם אפו באפה.
-"אם את תעזי, לגעת בה שוב, אין לך מושג מה אני אהיה מסוגל לעשות לך" אמר בטון
מאיים. הבעת פניה השתנתה והבעת פנים לא מרוצה השתלטה על פניה.
"אתה יודע מה? דבר אחד אתה לא יכול להסתיר ממני" אמרה והחליפה נושא.
"אתה עדיין אוהב אותי, אני שומעת את הפעימות" אמרה והתקרבה אליו עוד יותר.
-"אה את שומעת את הפעימות? יפה לך. אבל רגע.. מי אמר שהן בגללך?" אמר וחייך
בקלילות. סלינה, שלא הייתה מרוצה כלל, הלכה אחורה והעיפה מבט חטוף על קטי שעזרה לדן להוציא
את הזכוכיות שנתקעו בגבו. "אין מצב" אמרה והחזירה את מבטה אליו.
"אין מצב שאתה... בה, נכון?" אמרה והחלה להתנשף בכבידות. ניתן היה לראות את
עיניה הקרות ככקרח שכמעט יצאו החוצה. "את יודעת מה סלינה? ת'אמת, לפני שבאת,
חשבתי שעוד יש לי משהו אלייך. אבל עכשיו כשאני רואה אותך. הבנתי.." אמר
והתקרב אליה מעט "שאין כלום!" הוסיף והנמיך את קולו.
-"איך אתה מעז..." גמגמה ופניה החלו להחליף צבעים.
היא הרימה את ידה אליו והוא עמד עם האקדח למטה, מחכה לראות מה היא
תעשה. אך הוא עמד כל כך קרוב, שהיא הורידה את ידה מייד.
"פעם היה לנו טוב ביחד" אמרה והסתכלה על שפתיו כשלפתע הוא קטע אותה
-"נכון מאוד, פעם. בואי אני אגיד לך משהו. היה טוב וטוב שהיה, אבל מה שהיה
עבר סלינה, תתמודדי עם זה. זה לא הולך לחזור" אמר והלך לאחור.
"תעזבי בבקשה" ביקש ונשם בכבידות. –"והכל בגלל היצור הקטן הזה?"
שאלה וקימטה את מצחה. "אני באתי לסיים את העבודה שלי היום, וזה מה שאני
יעשה" הוסיפה בהתנשאות והסתובבה אל קטי כשלפתע שמה לב שמולה עומדים
דן וקארין ומכוונים אליה 2 אקדחים ממולאים בכדורי ברזל. היא העלתה חיוך
על שפתיה ורצתה להגיד דבר מה כשדן קטע אותה עוד לפני שהתחילה.
"לא אכפת לי שאת דם טהור סלינה, אני מוכן להכניס בך כמה כדורים שצריך
כדי שלא תוכלי לקום על הרגליים שלך בזמן הקרוב" אמר בזמן שקארין התקרבה
למקס ולקחה את האקדח שלו. סלינה הסתובבה אל מקס וראתה בידיה של קארין
2 אקדחים מוצמדים לראשה, את שניהם החזיקה קארין. –"קארין מה את עושה?"
שאל אותה מקס וקימט את מצחו. היא סיבבה אליו את פניה הלבנות והסתכלה
אל תוך עיניו. "אני יודעת שלא תוכל.." לחשה והתקרבה עוד צעד לקארין
"אבל אני כן!" הוסיפה ונעמדה זקוף. קארין סיבבה את ראשה בחזרה אל דן ונשמה בכבידות.
"הבנתי. כולם נגד אחד, קצת לא הוגן הייתי אומרת" אמרה סלינה בטון נמוך ומתנשא.
היא התכופפה לסדר את מעילה וחייכה. "אני הולכת, אבל זה לא יגמר פה"
אמרה והסתכלה על קטי שעמדה מאחורי רומן וחן. קטי הסתכלה עליה בחזרה
ועדיין לא יכלה להוציא מהראש את תחושת הדה ז'ה וו שקיבלה. בצעדים איטיים
וקלים סלינה הלכה אל השער כשלפתע דן עצר אותה.
"ותגידי לאבא שלך קנון, שלא כל המשימות שהוא מביא הם חוק. הוא לא אלוהים."
אמר דן וסימן לה עם היד להמשיך ללכת. בחוץ עמדה מכונית שחורה וארוכה, שלא עבר
הרבה זמן עד שסלינה נכנסה בה, טרקה את הדלת, ונסעה מהמקום.
שניה לאחר מכן, לפני שכולם הספיקו לקחת נשימה, מקס חטף את האקדח שלו
מידה של קארין והתחיל להתקדם לכיוון היציאה מבית הספר.
"מקס חכה" צעקה קטי ובצעדים מהירים התקרבה אליו. "חשבתי שנסעת" הוסיפה
וציפתה לשמוע תשובה למה הוא עדיין כאן. היא לא ידעה איך, אבל הוא תמיד בא
להציל אותה, תמיד מגיע בעיתוי הכי נכון. –"כמעט נסעתי" אמר מקס וסיבב את ראשו אליה.
"אבל בואי נגיד שאלוהים שלח לי אות, כדי שאני אחזור" אמר וניזכר בפניה של הילדה
הקטנה עם הלחיים הנפוחות שהייתה הסיבה העיקרית בגללה הוא חזר.
-"אבל אל תדאגי, אני כבר עוזב" הוסיף והמשיך בדרכו אל השער כשלפתע דן
התקדם אליו והניח את ידו על כתפו. "אתה לא הולך לשום מקום" אמר וסיבב את
פניו אליו. קארין קטי וכל השאר עמדו המומים למה שקורה מול עיניהם.
דן לחץ את ידו של מקס וחייך בקלילות. "כנראה שאחרי הכל, אתה היחיד שיכול
להגן עליה כמו שצריך, תודה שחזרת" אמר והוריד את ראשו.
מקס עמד מולו ולא ידע מה להגיד, רק קימט את גבותיו ובחן את הסביבה.
"נכון מקס, תשאר" אמרה לו קארין ונעמדה לידו גם היא. "מה שקרה, קרה,
בוא נגיד שלא ראיתי את זה. כולם עושים טעויות" הוסיף דן והסתכל על קטי שעמדה בצד ולא יכלה להסתיר
את החיוך הקטן שעלה על פניה.
"הוא חוזר?" חשבה לעצמה והחלה לתהות למה היא כל כך מאושרת כשלפתע
הבעת פניה השתנתה והיא הרימה את ראשה, היא ניזכרה במשהו שחיכתה כדי לשאול.
-"זאת הייתה סלינה, נכון?" שאלה ולפתע כל השאר דממה השתלטה על המקום.
–"כן קטי" ענה דן והשתעל קלות.
"אני.. אני מכירה אותה?" שאלה וקימטה את גבותיה. קארין הסתכלה על מקס
ומקס על קארין והיה ברור מאליו, שיש משהו מאחורי המבטים האלה.
"שאלתי שאלה" אמרה קטי והרימה את קולה. נמאס לה שיש כל כך הרבה דברים
שהיא לא יודעת. –"אולי, אני לא יודע. את זאת שלא זוכרת את העבר שלך.
מאיפה לנו לדעת?" שאל רומן עם מעט גמגום.
קטי הסתכלה על כולם במבט רציני ונשמה בכבידות.
"אני לא יכולה להמשיך ככה" אמרה וסידרה את שיערה לאחור.
"אני רוצה שתסבירו לי תכף ומייד מה קורה פה" הוסיפה ונעמדה זקוף, מוכנה לשמוע את הכל מ- א' עד ת'.
"קטי זה לא כל כך פשוט" אמר דן והסתכל לכיוונה.
"את צריכה להבין משהו אחד, את לא זוכרת 13 שנים שלמות מחייך,
אם אני אספר לך הכל עכשיו, זה יגרום לבלבול גדול, את חייבת להזכר בעצמך."
הסביר לה דן וניסה להשמע עד כמה שיותר מתחשב. קטי הרימה את עיניה
וסגרה אותן בחוזקה, כאילו יודעת שיש משהו בדבריו, אבל אין לה סבלנות
להמשיך ולנסות להזכר בעבר, בו לא הצליחה להזכר במשך 4 שנים.
היא נדנדה עם ראשה באי וודאות ונשמה עמוק. "טוב. אבל דבר אחד מוזר לי,
איך האישה הזאת יכולה להיות כל כך חזקה? יש סביבה כל כך הרבה אנרגיה
שלילית שחשבתי שאני עומדת לאבד הכרה." שאלה קטי והסתכלה על חן שלא הפסיק
לגרד את ראשו. "סלינה היא בת לדם טהור. זאת אומרת, נולדה ערפד. היא אף פעם
לא הייתה אדם כמונו. אותנו הפכו." ענה לה חן והמשיך לגרד את ראשו כיאלו
משהו זוחל שם. "אבא שלה קנון, הוא אחד הערפדים הכי ותיקים שקיימים בעולם,
הוא חיי כבר אלפי שנים בעולם הזה, ונראה כמו מישהו בגבול בין 50 ל60, לא יאומן פשוט."
הוסיף וסוף סוף הוריד את ידו מראשו. קטי קימתה את גבותיה כאילו קשה לה
להאמין למה שהוא אמר, כי זה נשמע מגוחך. אך היא ידעה שהרבה דברים שנשמעו
לה מגוחכים אז, נראים לה מציאותיים עכשיו.
–"מקס אז אתה נשאר?" לפתע שאלה קארין כדי להחליף נושא.
"לא נראה לי, אני חושב שעדיף לי ללכת" השיב לה והחל ללכת אחורה בצעדים איטיים
וחיוך מאולץ. "מקס אנדרסון, תעצור במקומך!"
צעקה קארין והתקרבה אליו עם מבט זועם. "אתה לא מקשיב למה שאומרים לך?
לא נוכל להתמודד עם הכל בעצמנו, אנחנו צריכים אותך!" לחשה לו והעיפה מבט
לכיוון קטי, שצפתה במתרחש.
"רק שלא ילך" חשבה לעצמה והסתכלה בעיניו, כאילו מנסה להעביר לו את מחשבותיה ללא מילים.
"מקס, אם לא היית בא היום, הכל היה ניגמר עוד לפני שהתחיל. אני צריך אותך ליד קטי"
לפתע אמר דן ומצמץ עם עיניו בכבידות. "תשאר" הוסיף בטון שקט. מקס סיבב את
מבטו והסתכל על מזוודתו שהייתה מונחת ליד השער הבית ספרי ללא השגחה
ודממה השתלטה על המקום. הוא הסתכל מסביב ובחן את הסביבה כשלבסוף
העיף מבט חטוף את קטי והחל ללכת לכיוון היציאה. "הלך עלינו" אמר חן
כשראה את אלכס מתקרב למזוודתו. קטי הורידה את מבטה ושמה את ידה על
עיניה, מתחרטת שלא ביקשה ממנו בעצמה, כשבעצם גם לא היה לה אומץ
לעשות זאת. היא הסתכלה על האדמה הקרה והחלה לחשוב מה היא עושה עכשיו כשלפתע
שמעה את כולם צוחקים בקלילות והרימה את מבטה למעלה.
מקס הלך לכיוון שלהם עם המזוודה בידו. "מה אתם המומים?
בסך הכל לקחתי את המזוודה" אמר מקס וגירד את ראשו.
קטי שמה את שתי ידיה על פיה, כאילו מודה לאלוהים שהוא חזר ונשמה לרווחה.
"קטי!" קרא לה רומן בפעם הרביעית כשסוף סוף היא שמעה אותו והסתכלה עליו.
–"שינוי בתוכניות" אמר רומן ונעמד זקוף. פצעיו כמעט ולא נראו, רק שברי זכוכיות קטנות
שהוא עוד לא הספיק להוציא היו תקועות בגבו, אך לפי הבעת פניו, זה לא כאב במיוחד.
"איזה תוכניות ואיזה שינוי?" שאלה קטי והתבוננה על פצעיו שהספיקו להחלים.
"אנחנו נוסעים לכמה ימים" השיב לה וחייך חיוך טיפשי למדי.
"אה נוסעים...רגע! לאן נוסעים?!" שאלה ובלעה את רוקה.
דן סיבב את ראשו אליה ונעמד מולה.
"אנחנו צריכים לנסוע לקראנו, ובגלל שלא נוכל להשאיר אותך פה לבד בלי השגחה, את באה איתנו"
אמר וחייך כאילו אין לה ברירה והדבר לא עומד בסימן שאלה. "וואו רגע, מה עם בית הספר?"
שאלה וגלגלה את עיניה לכל כיוון אפשרי. "מחר יום שישי, יש חופש, יש חופש
גם בשבת וגם בראשון. ז"א שיש לנו 3 ימים לנסוע ולחזור לא כולל את היום, אל תדאגי אנחנו נחזור בזמן"
אמר רומן וחיוך עלה על פניו.
"מקס אתה נוסע גם" הוסיף והסתכל על הבעת הפנים המבולבלת של מקס שעוד לא קלט מה קורה פה,
אבל אפשר היה לראות בבירור שהוא ידע על מה מדובר ומה הם מחפשים בקראנו.
עיר שלא כל אחד יכול להכנס אליה וגם לצאת.
קראנו נחשבת לאחת הערים הכי עתיקות בעולם, זה פלא שהיא עוד עומדת על הרגליים.
היא קיימת למעלה מאלפי שנים, קראנו שרדה הרבה מחלמות ומחלות בהם נספו המונים.
בגלל כל ההריסות במקום, לא הרבה אנשים שנכנסים אליו, גם יוצאים ממנו.
בזמן האחרון הרבה בניינים ושרידים שנשארו החלו להתמוטט ללא כל הודעה מוקדמת.
זאת עיר מאוד מסוכנת ללכת בה, ובמיוחד למי שלא מכיר את המקום.
"קטי אל תעשי פרצוף כזה, לא יקרה כלום. אני מכיר את העיר כמו את כף היד שלי, גדלתי שם."
לפתע אמר רומן ושם את ידו על כתפיה.
"אני לא יכולה פשוט להשאר כאן?" שאלה והעלתה חיוך מאולץ על שפתיה.
-"לא את לא. כולם נוסעים, אם תשארי פה לא נוכל להיות אחראים למה שיקרה איתך."
אמר דן והוציא מתיקו שעון חול קטנטן. "לכולם יש שעה אחת להתכונן, צאו!"
צעק והורה לכולם לרוץ לחדרם ולארגן את בגדיהם לנסיעה.
המשך יבוא.. :]]
יש יש יש ייייישששששששש הוא חזר!!!
ידעתי שהוא לא ישאיר אותה לבד..
אני מתה על מקס.. איזה חמוד הוא P:
ישבתי פה איזה שעה והשלמתי את כל הפרקים שהפסדתי.. ואווו
זה כל כך יפה!!
יש לך כישרון שחבל על הזמן..
את חייבת לשים עוד המשך.. (=
רק שתדעי שיש לי 2 משתמשים גם המשתמש הזה וגם loisana11..
😊
