|
תודה ובגלל שבאמת הפרק האחרון היה קצר ואני גם ככה בבית אז אני יוסיף המשך.
פרק 12-
זה היה ברור מאליו שדברים מוזרים קוראים לאחרונה, ותמיד איכשהו קטי
מסתבכת בהם. לאחר שקארין עזבה את המקום, קטי נשארה לעמוד ולנתח
את מה שראתה כרגע. כישוף, לחשים, זה אמיתי? מי יודע..
היא אף פעם לא האמינה בדברים האלה, אבל כנראה, שיש אנשים מסויימים
שכן. בימי קדם נהגו לשרוף אנשים כאלה ולקרוא לרובם –מכשפות ומכשפים-,
אבל זה היה בימי קדם. בימינו יש הרבה אנשים שעובדים ומרוויחים כסף
על להתעסק בזה. מי היה מאמין שקטי תגיע למצב בו תהיה עדה למעשה
מיסטי שכזה. בובה מפחידה עם סיכות שתקועות בה היא לא דבר שרואים כל יום.
מחשבות החלו לרוץ בראשה ומהיותה בן אדם סקרן היא לא יכלה להתעלם ממה
שראתה, מי יכול להיות אותו אחד שבמקומו אמורה להיות הבובה?
דברים כאלה עובדים בכלל? או שזה סתם משהו מצוץ מהאצבע שנועד להפחיד?
קטי התיישבה על הספסל שהיה בקירבתה וננעלה בתוך מחשבותיה כשלפתע
הרגישה טיפות גשם נופלות על פניה. היא הסתכלה למעלה והשמש התחבאה.
רק קרני שמש אחדות שנמלטו מבעד לעננים, נפלו על הריצפה.
הטיפטוף לא היה חזק, ואולי אפילו נעים. הרוח לא נשבה בחצר האחורית
בגלל הבניין שעצר בעדה וקטי המשיכה לשבת שם לבד, תוהה למה היא עושה
את זה בכלל ולמה היא לא חוזרת לכיתה. "כיף לך פה לבד?" שמעה קול מאחוריה
וישר סיבבה את ראשה. מקס עמד מאחורי ספסלה, עם ידיו בכיסים.
"ת'אמת? כן." ענתה וסיבבה את ראשה בחזרה. "אתה יכול להצטרף" הוסיפה
בטון אדיש וגלגלה את עיניה. הוא התקדם לקראתה והתיישב ממש לידה.
"ומה, אנחנו הולכים לשבת פה בגשם ולהרטב?" שאל והכניס את האמ פי שהיה
תקוע באוזניו לכיס האחורי של מכנסיו. "אתה יכול ללכת אם אתה רוצה." ענתה
וסיבבה את ראשה לכיוון הנדנדה השבורה שעמדה בצד כשלפתע ניזכרה
שהוא היה זה שהיא חיפשה מקודם וסיבבה את פניה בחזרה אליו. "למה לא באת לכיתה?"
שאלה והטיפטוף נחלש עד שהפסיק לגמרי. "הייתי צריך לטפל בכמה דברים."
אמר וזה היה ברור מאליו שהוא לא יספר לה את הפרטים. לפתע הייתה דקה
של שקט, אתם מכירים את הרגעים האלה? כשלשני הצדדים אין מה להגיד.
ואז היא שברה את השתיקה : "איך יכול להיות שאתמול נירדמתי פה אבל
התעוררתי בחדר?" שאלה ושמה את רגליה על הספסל בעודה מחבקת אותם
ומחכה לתשובה. "כשהבוקר עלה, סחבתי אותך למעלה." ענה באדישות.
"כן כך חשבתי..תודה." אמרה ואז שמה לב לעיניו האדומות. "לא ישנת בכלל?"
שאלה. "איך אפשר לישון כשאת היית ליד..- זאת אומרת, תפקידי היה
לשמור עלייך, גם אם זה אומר לכל הלילה." אמר והתחיל לפהק רק מלחשוב
על שינה. "לך לישון עכשיו, אני יחפה עלייך בכיתה, גם ככה השיעור עומד
להסתיים." אמרה והתחילה לפהק גם היא. "בואי נישן ביחד." אמר והסתכל
בעיניה. מבטיהם נפגשו והיא ראתה את עיניו הבהירות שהיא הרגישה שמנסות
לבלוע אותה. הפעם היא לא יכלה לסובב את מבטה לצד, היא לא רצתה
והמשיכה להסתכל עליו. "נישן ביחד?! מה זה אומר?" שאלה והוא קירב
את פניו אליה, האף שלו נגע בשלה והלב שלה שוב החל לפעום.
היא הרגישה שאם תעבור עוד שניה קרובה אליו, היא תהיה זאת שתעשה
משהו שהיא הציבה בפניה כאסור. "את ואני... אף פעם לא עשית אהבה עם
ערפד?" שאל אותה וחיוך ממזרי אבל מתוק עלה על פניו. כשהיא שמעה
את המילים האלה יוצאות לו מהפה היא בלעה את רוקה והסתכלה על ידיו
הגדולות שהיא כל כך רצתה שיגעו בה שוב. "אהבה עם ערפד? ברור! מי לא עשה
דבר כזה?!" אמרה בטון ציני והסתכלה על שפתיו שמשכו את תשומת ליבה
וצעקו לה "תנשקי אותי!" במחשבותיה. "אני צוחק איתך, מה את בוכה?
אמרתי לך שאני לא רואה בך אישה." אמר וקטי פתחה את עיניה בעצבנות, זה היה הגבול..
היא הסתובבה עם כל גופה אליו ותפסה את פניו, קירבה אותם לשלה,
הוא פתח את עיניו מההלם וניסה ללכת אחורה עם פניו ולהתנתק מידיה
כשלפתע היא תפסה את ראשו עם אחת מידיה מאחור והצמידה את פניו
אל שלה, הלחי שלה הייתה על הלחי שלו,ובלי לשים לב, היא סגרה את עיניה,
מתנשפת קלות ונותנת לרגשות להשתלט עליה. היא התקרבה לאוזנו ולחשה
לו :"אז בתור מה אתה רואה אותי?" והוא הרגיש את הצמרמורת עוברת
על כל גופו, היא יכלה להריח את הריח שלו, שהתחילה להתרגל אליו
ויכלה לזהות אותו בכל מקום. "שכחת את פניו של מי את מחזיקה כנראה,
אני יכול לאבד שליטה אם אני נמצא כל כך קרוב לצוואר שלך."
אמר ומייד היא עזבה את פניו וקפצה אחורה. "מה אני עושה?!" חשבה לעצמה
ושמה את ידה על ראשה. "ממתי אני עושה דברים כאלה?!" המשיכה לכעוס
על עצמה ולעשות פרצופים. "אני, צחקתי איתך עכשיו, אני שונאת כשאומרים
לי שאני לא אישה, זה הכל." אמרה בטון רציני ונשמעה בטוחה בדבריה.
"אם את רוצה שאני אנשק אותך, תגידי לי." אמר וליבה החסיר פעימה.
היא הרגישה שהבטן שלה מתהפכת רק מלשמוע את הקול הגברי שלו אומר
לה כאלה דברים. "תחלום" ענתה והסתובבה אליו עם הגב.
הוא קם מהספסל ונעמד מולה. "תליון יפה." אמר לה ובחן אותו מכל הכיוונים.
"אני יודעת, דן הביא לי." ענתה וחייכה קלות. "היום יום האהבה" הוסיפה
ונגעה בתליון. "היום? את בטוחה?" שאל ונשמע מופתע לחלוטין.
"כן.." חזרה על דבריה והסתכלה על הבעת פניו שהשתנתה. "מקס!" שמעו
קול הקורא לו מאחור, שניהם הסתובבו וראו את רומן מתקדם לקראתם.
הוא נעמד ליד דן והושיט את ידו לקטי לאות שלום. "היי קטי, מזמן לא התראינו"
אמר וחייך. "כן..שלום." אמרה וחייכה גם היא.
"מקס, אתה לא תאמין לי מה מצאתי." אמר והתכופף בעודו מתנשף קלות,
כנראה רץ עד אליהם ועכשיו מנסה לתפוס את נשימתו. "בוא איתי" ביקש
ממנו, ומקס בסקרנות רבה, הלך בעקבותיו. הם התקרבו למקום דיי נידח
שנמצא בצד השמאלי של הגינה, בו אפילו הפרחים כבר נבלו ורומן
הצביע על האדמה. "טוב מה מצאת?" שאל מקס ולא הבין מה רומן רצה.
"עברתי בסביבה לפני כמה דקות, ואז הרחתי ריח מוזר לחלוטין מגיע
מהכיוון. חשבתי שמשהו נבל או מת כי הריח היה כזה חזק ולא מצאתי כלום.
התרחקתי מהמקום אבל הריח היה מספיק חזק כדי שאני ארגיש אותו גם מרחוק,
לקחתי מקל שמצאתי על הריצפה והתחלתי לחפור באדמה לראות מאיפה מגיע הריח.
ונחש מה מצאתי?" שאל רומן וציפה ממקס לניחוש מוצלח. בינתיים קטי
נעמדה מאחורי מקס, והתבוננה באדמה, שהיה ברור מאליו שמישהו חפר בה.
"מה מצאת?" שאל מקס וקימט את גבותיו.
"את זה!" אמר רומן והתכופף לאדמה, לקח את המקל
שהיה בצד והוריד את שכבת האדמה הדקה שכיסתה את הדבר עליו דיבר.
מקס הלך אחורה ופתח את עיניו. "זה..זה סומק אל חוב?!" אמר והלך עוד
כמה צעדים אחורה, פרצופו היה המום, כאילו בישרו לו בשורה רעה והוא לא היה
מוכן לשמוע אותה."סומק אל חוב?! מה זה?" שאלה קטי והתקדמה כמה צעדים
לרומן שעמד והחזיק את הדבר בידיו. "זה..מן חומר שמאמינים שהוא מחזיר
אהבות ישנות ואבודות." הסביר לה מקס וסיבב את החומר לצידו השני, בו הייתה
מודבקת תמונתו של מקס ולידה מדבקה עם השם "סלינה".
"מי זאת סלינה?" שאלה קטי והבעת פניו של רומן השתנתה.
"לא חושב שתפקידי לספר לך זאת." אמר והסתכל בחזרה על מקס
שנעמד רחוק משניהם והתכנס במחשבותיו. פניו החליפו צבע לצבע חיוור
והוא שם את ידו על צווארו. "לא יכול להיות." חשב לעצמו וסיבב את ראשו
בחזרה לרומן וקטי שעמדו המומים בצד. "מקס, תרגע, אולי זה כלום" אמר לו
רומן והחזיר את השקית למקומה באדמה בעודו דורך עליה וכל החומר שהיה
בפנים מתפרץ החוצה ונישפך על האדמה. "היא מצאה אותי." אמר לרומן וקימט
את מצחו "וזאת הפעם השלישית" הוסיף והסתכל על השמיים שהחלו להחשיך
וקולות של ברקים נשמעו מרחוק. רומן התרחק מהבור ושם את ידו על כתפו של
מקס. "אתה עוד אוהב אותה?" לחש באוזנו וסיבב אותו אליו. לאחר כמה שניות
של שקט, הוא הרים את ראשו ואמר : "כן."
קטי הרגישה לא בנוח וחלל ריק מילא את בטנה. "הוא אוהב אותה?" חשבה לעצמה
והסתובבה עם הגב לשניהם בעודה מסתכלת על העצים המרשרשים ושיערה
המפוזר עף ברוח שמכה בפניה הלבנות. "את מי?" הוסיפה ועיניה נעצמו קלות.
המשך יבוא.. :] 😨
כל כךך יפה ! עשית לי את היוםם כמה המשכים שמת וארוכים:=)
מחכה להמשך😊
וואוווו 😮
אין לי מילים שיכולות לתאר עד כמה זה ייייפפפפפפהההה!!!!!! 😁
מזכיר לי קצת את הסידרה על טבעי..
קראתי את הכל ופשוט התמכרתי..
תמשיייכיייי 😊
אם את תביני כמה אני מכורה ואוהבת את הסיפור שלך את תתעלפי D:
אחד הסיפורים הכי יפים שקראתי ב-ח-י-י-ם שלי!
את חייבת להמשיך..
הרי גם ככה הכול כתוב לך מראש (( :
ייייאאייי!!
סלינה לכי,מי צריך אותך בכלל?
קטי ומקס חייבים להיות ביחד!
באמת כבר לא נותרו מילים .
מדהים !
המשך ..
QUOTE (koka15 @ 28/07/2008) באמת כבר לא נותרו מילים .
מדהים !
המשך ..
😊
יואו תודה ענקיתתתת!!! 😊
פרק 13-
אהבה, אז מה זה בעצם? הסחפות של רגשות ? פרפרים בבטן? צמרמורות?
מי יכול לתת הגדרה מדויקת? לא נראה לי שהגדרה –מדויקת- קיימת בכלל.
לכל אחד אהבה שונה, יש הרבה סוגי אהבה, בכל מיני רמות, יש כאלה שאוהבים
אבל מוותרים, יש כאלה שאוהבים אבל שותקים, יש כאלה שמאוהבים עד רמה
כזאת שמוכנים למות בשביל הבן אדם או אפילו לשים אותו לפני הוריו ומשפחתו
בסולם סדר העדיפויות.
הרוח המשיכה לנשוב על פניה של קטי והיא הסתגרה בתוך מחשבותיה, שוב,
כמו שהיא תמיד נוהגת לעשות.
זאת הפעם הראשונה שהיא שומעת את השם "סלינה" בחיים שלה, והיא בטוחה
בזה שהילדה עליה מדובר, לא נמצאת בין תלמידות בית הספר. ולמה זה מטריד
אותה כל כך? היא בעצמה לא יודעת. הבעת פנים עצובה השתלטה על פניה
ועיניה נסגרו קלות. "למה אכפת לי כל כך?" חשבה לעצמה וסיבבה את ראשה
לאחור, מסתכלת על רומן ודן שעומדים בצד ומנהלים שיחה שקטי לא יכלה
לשמוע. "אני לא יכולה באמת להרגיש משהו כלפי היצור הזה, נכון?" שאלה
את עצמה וסגרה את עיניה. הרוח המשיכה לשחק בשיערה הארוך ובמהרה
היא הרגישה שפניה קופאות מקור והלחיים שלה לא חמות יותר. היא סיבבה
את פניה בחזרה לדן ורומן והתחילה להתקדם לקראתם. מקס עמד עם ראשו
למטה והסתכל על האדמה הקרה. היא התקרבה אליהם ונעמדה מטרים ספורים
מהם. רומן הוריד את ידו מכתפו של מקס וחיוך מעודד עלה על פניו.
"אני צריך ללכת, נדבר בערב בכיתה הנעולה." אמר והתחיל ללכת לכיוון
בית הספר כשניזכר שקטי עומדת מאחוריו, הסתובב ונופף לה עם היד
לאות פרידה.
היא עמדה בצד מסתכלת על מקס ששבוי במחשבותיו ושותקת, מעדיפה לא
להגיד מילה. לאחר שתיקה ארוכה הוא הרים את מבטו והבחין בקטי שעמדה
והתבוננה בפניו."עוד לא הלכת?" שאל בשקט והבעה עצובה השתלטה על פרצופו.
"לא." ענתה והתקרבה אליו באיטיות. "קרה משהו...?" שאלה כשלפתע קטעה
את עצמה ואמרה : "בעצם לא, לא משנה, גם ככה לא תספר לי, אנשים מתעצבנים
עליי בימים האחרונים, אומרים שאני מתערבת יותר מדי, במיוחד אתה." אמרה
והסתכלה לכיוון הבניין הבית ספרי. היא טפחה על השכם שלו והתחילה להתרחק
ממנו בצעדים איטיים וחלשים כשלפתע שמעה קול מאחוריה.
"תבואי היום בשעה 8 לכיתה הנעולה, אני יספר לך הכל." אמר מקס והתחיל
ללכת לכיוון הנגדי משלה. חיוך קטן עלה על פניה, אבל לא הייתה בו הבעה
של שמחה או עצב, חיוך מזוייף מהסוג שאנשים נוהגים לעשות כשנמצאים במצב
מבולבל ולא מובן. היא התחילה להתקדם לבניין בית הספר ובדרך חשבה על
כל מה שעבר עליה בימים האחרונים. היא ידעה שלפחות משהו אחד מכל מה
שהיא שאלה בזמן האחרון, יספרו לה היום בכיתה הנעולה, אבל היא לא ידעה
אם היא באמת רוצה לדעת את זה ואיזו הרגשה תהיה לה אחרי שהיא תגלה.
"החזרת אהבות ישנות אה?" חשבה לעצמה ושמה את ידיה הקפואות בכיסים.
היא ידעה שסלינה היא בטח מישהי מהעבר של מקס, מישהי חשובה, מישהי
שהוא לא שכח ואוהב עד עכשיו. היא נכנסה לבית הספר ולמסדרון הארוך
שנראה לה ריק מתמיד. "מיס קטי!" שמעה קול מאחוריה והסתובבה לאט,
הבעת פניה עדיין היתה מבואסת. היה זה המורה שלה שעמד מולה והחזיק את
יומנו בידיו. "נתתי לך אצבע ולקחת את כל היד אה?" אמר ונעמד זקוף.
"אה?" שאלה ולא הבינה על מה הוא מדבר. "שיחררתי אותך משיעור אחד,
לא משלושה!" אמר והרים את קולו. הבעת פניה עדיין לא השתנתה והיא לא
נראתה לחוצה כלל. "את מקשיבה לי?!" שאל והתחיל לפסוע לכיוון שלה
בצעדים מהירים ומנעליו נבע רעש כמו של בחורה שהולכת על עקבים.
"מיס קטי!" קרא שוב בשמה והיא כנראה הסתגרה בעולמה ובהתה רק בנקודה
אחת שהייתה על הריצפה. "קטי!" צעק כשלפתע היא קפצה והתעוררה.
"קטי מה קורה לך?" שאל ובחן את פניה המתוסכלות. "כלום המורה, אני
לא מרגישה טוב." אמרה והסתכלה על פניו המקומטות והעצבניות.
"אני מצטערת, זה לא יקרה שוב." הוסיפה ונעמדה זקוף גם היא. הוא הסתכל
על הבעת פניה שיכלה לגרום לכל אחד לרחם עליה והשתעל קלות.
"אני מוותר לך רק הפעם בגלל שאת לא מרגישה טוב. לכי לחדר." אמר
וראה באמת עד כמה שחיוורת היא הייתה. אפילו חיוך לא עלה על מפניה.
היא רק הודתה לו ויצאה מהבניין הבית ספרי. המורה הסתכל עליה בעודה צועדת
ולא שמה לב לאן, הוא בחיים לא ראה אותה במצב כזה. "כנראה באמת חולה.."
חשב לעצמו והמשיך ללכת לכיוון כיתתו. היא יצאה מהבניין והתקדמה
לכיוון השער חושבת למה אף אחד לא רוצה לספר לה כלום.
"אני עד כדי כך מעצבנת?" חשבה לעצמה וניזכרה בפעמים הרבות שאמרו לה
לא לדחוף את האף שלה למקום שהיא לא צריכה, ואף איימו עליה.
המחשבות האלה עברו בראשה עד שהגיע לבניין המגורים והחלה להעלות
במדרגות שנראו שאין להם סוף. היא נכנסה לחדרה ואף אחד לא היה
בו, מינה נעלמה מהבוקר, שונטל בכיתה, ורק היא לבדה יושבת על מיטתה
בזמן שמחשבות ודאגות עוברות בראשה. החלון היה סגור אבל ניתן היה
לשמוע את הברקים החזקים שמגיעים מהשמיים. בפעם הראשונה בהרבה
זמן היא הרגישה לבד לחלוטין. קודם הייתה מתחלקת עם חברותיה בהכל!
ועכשיו יש הרבה דברים שהיא צריכה להחביא מהם, לא לדבר, להסתיר.
אף אחד לא רוצה לדבר איתה, לעזור לה לנתח את הדברים, מי שהיא לא
מדברת איתו אומר לה להתערב, היום הייתה הפעם הראשונה שהיא שאלה
משהו ומקס בכבודו ובעצמו כאילו עושה לה טובה, הזמין אותה להקשיב
למה שקורה. אולי כי הרגיש את התיסכול שעבר עליה והמילים האחרונות שהיא
אמרה לו לפני שעזבה. היא הלכה לאמבטיה וצחצחה את שיניה הלבנות בעודה
מסתכלת על עצמה במראה, ורואה מישהי בודדה שחיה בעולם שהיא מרגישה
שלא שלה. עיניה החלו להתמלאות בדמעות ולא עבר הרבה זמן עד שהן התפרצו
החוצה והחלו לזלוג על פניה הלבנות והחיוורות. היא התיישבה בצד, מקמטת את
שמיכתה ומתחילה לנגב בה את הדמעות שפשוט לא מפסיקות לזלוג לא משנה מה
היא עושה. היא לא רצתה לבכות אבל אחרי שהתחילה, היא הרגישה עול גדול
יורד מכתפיה והתפרצה בבכי מר וכבד שבמהרה התחיל לחנוק אותה מבפנים.
היא נישכבה על השטיח החמים שהיה על הריצפה וחיבקה את שמיכתה,
כי לא היה לה מישהו אחר לחבק ולפתע הרגישה משהו על צווארה, היה
זה התליון שדן נתן לה. היא הורידה אותו מצווארה ובחנה אותו מכל הכיוונים
בעודה מנגבת את הדמעות שעוד לא הפסיקו לזלוג וחיוך קטן של אושר עולה
על פניה. היא לא רגילה לקבל מאנשים מתנות, והתליון הזה נראה לה כמו
הדבר הכי טוב, או שבעצם היחיד שהיא קיבלה אי פעם. לפתע היא החלה
לחשוב על הכל ולהתעניין בעברה.
עניין אותה אם אי פעם מישהו אהב אותה, אם אי פעם מישהו העניק לה
משהו ככה סתם, בחינם. מאז שהיא זוכרת את עצמה מלפני ארבע שנים,
היא תמיד הייתה ילדה אופטימית שלא לוקחת דברים ללב ומחייכת כל הזמן,
אפילו כשקשה. אבל גם כזאת שלא חיה את החיים שלה.
היא הייתה עסוקה בלחיות את חייהם של החברות שלה שנהגו לספר לה את
הכל מ-א' עד ת' והיא תמיד נהגה לייעץ להם מה לעשות ואיך לנהוג במצבים שונים
כשלפתע היא קלטה, שהיא זאת שאין לה זיכרונות, לא רק מלפני ארבע
שנים, אלא גם אחרי. היא אף פעם לא עשתה דבר משמעותי בחיה, תמיד עזרה,
נתנה, יעצה, אבל אף פעם לא קיבלה. לא עשתה דברים מסוכנים, לא עברה אותם
על בשרה, לא לקחה סיכונים, לא הרגישה את האדרנלין שרצתה להרגיש.
ואז היא שמה לב שבימים האחרונים פתאום יש לה דברים להזכר בהם,
גם אם הם לא כאלה שמחים, אבל כן היו לה חוויות, אפילו אם הם
לא כאלה שהיא יכולה לשתף בהם אנשים.
היא קמה מהרצפה והחזירה את התליון לצווארה ובחיוך קטנטן החליטה לעודד
את עצמה, כמו תמיד. היא פתחה את ארונה והחלה למדוד בגדים שקנתה
לא מזמן כדי לנסות להעלות לעצמה את המצב רוח, דבר שלא ממש עבד.
היא פתחה את הטייפ הקטן שהיה בחדרה ועברה לתחנת הרדיו האהובה עליה
כשלפתע התחיל להתנגן שיר של ריאנה וגרם לה לסגור את עיניה ולרצות
להרדם.
Rihanna "Haunted"
הקצב היה איטי ונעים לאוזן, היא שכבה על מיטתה וסגרה את עיניה
כשלפתע שמעה את הדלת של חדרה נטרקת בחוזקה!
היא הרימה את ראשה מהכרית לבדוק מי נכנס וראתה את מינה שסוף סוף הופיעה
נכנסת בעצבנות לתוך החדר. "מינה!" קראה קטי בקול וקמה ממיטתה במהירות
בעודה בוחנת את מינה מכף רגל עד הראש. "מה קרה לך?!" שאלה ונעמדה
מולה, גופה היה מלא בחבורות ושריטות. "אל תשאלי." ענתה מינה ונכנסה
מהר למקלחת. "מה?" צעקה קטי ונעמדה מאחורי הדלת. "אני ואלכס
הלכנו פיצוצים עכשיו" ענתה מינה בעצבנות ופתחה את ברז המיים.
"אלכס מהכיתה?! למה?" צעקה קטי בקול רם כדי שמינה תצליח לשמוע אותה
מבעד לדלת. "הוא ראה אותי מבריזה והתקשר למורה מול הפרצוף שלי."
ענתה שוב באדישות ופתחה את דלת המקלחת. "תני לי מגבת מהארון."
ביקשה מקטי והתחילה לבחון את גופה הפצוע קלות. קטי ניגשה במהירות
לארון והוציאה את המגברת הראשונה שראתה. "איפה היית?" שאלה.
"הלכתי לדייט, טוב?!" ענתה מינה בעצבנות ותלשה את המגבת מידיה של קטי.
"דייט?! עם מי? בזמן הלימודים.? את משוגעת?" שאלה קטי והתחילה להרצות
לה על העתיד האבוד שלה אם היא תמשיך ככה. "טוב טוב דיי, אני כבר יודעת
את כל מה שאת רוצה להגיד." אמרה מינה והתיישבה על מיטתה.
"פגשתי אותו לפני חודש, משהו כזה, בגללו הברזתי מרוב השיעורים אבל
מה אני יעשה? הוא עובד בערבים." הוסיפה והסתכלה על קטי שעמדה המומה.
"ומה קרה עם אלכס? הוא הרביץ לך?" שאלה והתיישבה על מיטתה.
"הוא התחיל להתקשר למורה, לקחתי לו את הפלאפון ובטעות הוא נפל על
האדמה הישר לתוך הבוץ, אז הוא לקח ודחף אותי לתוך השיחים, התגלגלתי
למטה במורד השביל ונחתתי על שלולית בוץ." התלוננה מינה ושכבה על מיטתה
בעודה מתלוננת עד כמה שזה עוקץ.
"תראי איזה סימנים זה השאיר לי" הוסיפה והראתה לקטי
את החבורות והשריטות על גבה. קטי קמה ממיטתה והלכה להרטיב
עוד מגבת באמבטיה. "תשכבי אני יטפל בך" אמרה והביאה סיר עם מיים.
היא טבלה את המגבת בתוכם והעבירה אותה על פצעיה המדממים שעל גבה
של מינה. "תודה.." לחשה מינה בעודה מתקפלת מכאבים. "אין על מה." אמרה
קטי וחייכה. הגיעה השעה שמונה וקטי לבשה על עצמה משהו חמים, מוכנה ללכת
לחדר הנעול. "לאן את הולכת?" שאלו מינה ושונטל שהאזינו למוזיקה שבקעה
מהטייפ הישן. "המורה העניש אותי, אז אני צריכה ללכת לנקות את הכיתה."
שיקרה קטי ולקחה את מעילה. "אל תחכו לי, לכו לישון" הוסיפה ויצאה מהחדר.
במהרה היא הגיע לכיתה הנעולה, שכבר לא הייתה נעולה יותר, הדלת הייתה
פתוחה לרווחה ולידה עמד רומן, והסתכל עליה מתקרבת.
"כנסי" אמר לה בעדינות ושוב לחץ את ידה לאות שלום. היא נכנסה לחדר
וראתה את דן ומקס יושבים ביחד באותו השולחן, ראשו של מקס היה מונח
על השולחן ובאוזניו אוזניות לבנות, חן עמד בצד והסתכל על אור הנרות.
וקארין עמדה ליד הלוח וציירה סימנים משונים עם הגיר הלבן שעמד להגמר.
מקס כאילו הרגיש שהיא נכנסה והרים את ראשו, הוא קם מהשולחן והורה
לה לשבת ליד דן שחייך כשראה שהיא נכנסה.
היא ישבה וגלגלה את עיניה, מרגישה לא בנוח, לא שייכת, ורומן החל לנעול
את הכיתה. הוא נכנס למרכז הכיתה וקארין המשיכה לקשקש על הלוח.
"דן, יש בעיה." אמר לדן והסתכל על מקס שהתיישב על שולחן ההמורים.
"היא חזרה." הוסיף והוציא מכיסו את חלקי החומר שמצא היום קבור בגינה.
דן בחן את החומר ואז כשהבין על מה מדובר, פתח את עיניו.
"שוב?!" שאל בעצבנות וקם מהשולחן. "אל תגיד לי שגם הפעם תיתן לה
לבלבל אותך מקס!" אמר דן למקס שהבעת פניו הייתה אדישה כרגיל.
"סלינה?!" לפתע שאלה קארין והסתובבה מהלוח עם הפנים לדן. "היא לא יכולה
פשוט לעזוב אותך?... אם אתה רוצה, אני ימצא ויעלים אותה." הוסיפה קארין
ונעמדה זקוף כשלפתע דן הסתובב אליה עם פניו. "נתחיל בזה שאת לא תעלימי
אף אחד ונסיים בזה שאפילו אם היית רוצה, לא היית מצליחה!" אמר וקימט את
מצחו. "היא חזקה מדי, לא לכוחך." הוסיף וראה הבעה עצבנית משתלטת על פניה
של קארין. קטי שישבה בשולחן מאחורה השתעלה קלות כשלפתע כל ארבעת
הפרצופים הופנו אליה. "מי זאת סלינה?" שאלה בעודה מסתכלת על ידיה
המשולבות ולא מעיזה להרים את מבטה. רומן התקדם לכיוון שלה והתיישב לידה
"סלינה היא מישהי מהעבר של מקס, כשהוא היה צעיר בן 18 הוא פגש אותה
בפעם הראשונה" אמר רומן והסתכל על מקס שהבעת פניו לא נראתה מבעד
לשיער שכיסה את פרצופו. –"18? חשבתי שהפכו אותו בגיל 17"
אמרה קטי וקימטה את מצחה. "לא, הפכו אותו ב-18" תיקן אותה רומן ושילב את ידיו.
"בכל מקרה, הוא פגש אותה ממש לפני שהפכו אותו לערפד, זה היה לפני
הרבה מאוד שנים, הם היו מתראים הרבה בכיכר של עירו, אך הוא לא ידע
שהיא ערפד. יום אחד היא עזבה והוא לא ראה אותה יותר." אמר רומן כשחן
לפתע קטע את דבריו. – "נכון, ואז אחרי שהפכו אותו, הוא פגש אותה שוב,
והבין שהיא כמוהו. זה היה לפני 15 שנים, נכון?" שאל חן והסתכל על מקס
שנדנד עם ראשו כסימן לתשובה חיובית. "ומה קרה?" שאלה קטי , סקרנית
לשמוע עוד. "הם התאהבו, חיו יחדיו 5 שנים עד שקיבלו משימה שמקס
לא הצליח לעמוד בה. הם היו צריכים להרוג ילדה קטנה בת 7-6 בערך,
מסיבות שלא נפרט אותן עכשיו." אמר רומן כשלפתע חן קטע את דבריו, שוב.
-"סלינה קלעה אותה במרתף לכמה שבועות ומקס היה אחראי להביא לה
אוכל, עד שהוא התרגל לילדה, והוציא אותה משם. כשסלינה ראתה אותו
עוזב, היא איבדה את שפיותה ונשכה אותו, לאחר מכן היא לקחה את הילדה
והוציאה סכינים מן המטבח, היא אמרה לו שהיא תחתוך אותה לחתיכות
ולא האמינה שהוא רצה להציל את הילדה מאחורי הגב שלה. היא הושיבה את הילדה
ובדיוק כשהחלה לחתוך את ידיה הקטנות מקס התעורר ושבר על ראשה של סלינה קנקן
שעמד על השולחן שלהם בסלון.
הוא ברח עם הילדה, והיא נשארה שם לבד. כך סיפור האהבה שלהם ניגמר.
לפחות חשבנו ששם הוא ניגמר. אחרי כמה שנים היא החלה לחפש אותו
ולשכנע אותו לחזור אליה, הוא הסכים 3 פעמים וכל פעם מחדש הבין שזאת
טעות, היא אכזרית מדי בשבילו." אמר חן והתיישב על כיסא בעודו קושר
את שרוכיו. "ומה קרה עם הילדה?"
שאלה קטי והסתכלה על פניהם של כולם כשלפתע מקס הרים את מבטו אליה
ולחש : "החזרתי אותה מאיפה שלקחתי".
היא הילדה נכון?!?!
יאוו איזה פרק מדהים.. מצמרר ממש מותח!
אבל יש לך טעות כל פעם שחוזרת על עצמה כשקארין מדברת את כל הזמן כותבת שונטל..
ואז אני צריכה לחזור ולקרוא ולהבין שבעצם זו לא יכולה להיות שונטל כי היא לא אחת מהם וזו אמורה להיות קארין..
את לא חייבת לשנות את זה, זה פשוט מציק לעין..
עזביי..
פרק פשוט מ-ד-ה-י-ם !
תמשייכיי מהר 😊
אופס אופס אופס, תיקנתי :]]]
איפשהו עוד טעיתי ככה? אני מתכוונת לפרק אחר, אם כן אני אקרא ואבדוק :]
תודה על ההערה!
חחחח גם לי ניראה שזאת היא הילדה ..
פרק מדהים (( :
QUOTE (הנסיכעע @ 28/07/2008) חחחח גם לי ניראה שזאת היא הילדה ..
פרק מדהים (( :
😉
הסיפור הכי חזק באתר, מילה.
אנא תאר את הבעיה בהודעה זו:
|
|
|
|
