|
ווווואי המשך במהרה, סיפור מהמם 😎
תודה ענקיתתת לכולם! :]
אני כרגע לא בבית, סורי שלקח זמן
אבל מחר יפורסם ההמשך
וכדי לפצות, אני יפרסם 2 פרקים 😊))
ייייייייייייייייייייייייייייייייייייייישששששששש!!!!!!!!
אמממממאאא אני כלל כךך מחכהה להמשךך D :
אתת ידעת שחברה שלי אמרה לי לני כמה ימים לקרוא תסיפור הזה
והיא אמרה לי שזה סיפור אחד היפים והמרגשים פהה
וזה סיפפוררר מענייןן ולאא כמוו כולםם עלל אותו דבררררר ( :
אזז כשבאתי הביתה ישרר קראתי אותוו והבנתיי שהא צדקהה D :
בואייי אניי יגיד לךך זהה ה-סיפור הכי יפה באתר לדעתי .......
דשקהה - יאא תודה ענקית! אני ממש ממש ממש שמחה שאהבת!
יש פה כל כך הרבה סיפורים יפים ואנשים מוכשרים שזהו כבוד גדול שאת
מעריכה את הסיפור שלי כל כך!
תודה לכולם על התגובות! 😉
----------------------------------------------------------
פרק 10
כמו ילדה קטנה שכל עולמה התמוטט עליה, היא עמדה שם מול השער,
בוהה במנעול שלא מאפשר לה גישה אל עולמה שלה, זה שהכירה לפני
שאמרו לה שהיא "מיוחדת", מחשבות החלו למלאות את ראשה ובמהרה
היא הסתגרה בתוך עולמה, מפנימה את כל מה שראתה דקות ספורות לפני
כן. השאלה המרכזית שהיא שאלה את עצמה הייתה: לברוח או להשאר?
היו לה הרבה סיבות לברוח ,ורק סיבה אחת להשאר, שהייתה ממש מאחוריה, עצרה אותה.
הגשם הפסיק להכות את האדמה ורק טיפטוף קליל,
שנחלש משניה לשניה נפל על פניה המבוהלות. השקט השתלט על המקום
והדבר היחיד שניתן היה לשמוע ב 1:00 לפנות בוקר היה קולם של הצרצרים
שישבו בין עשבי הגינה. "מה אני עושה במצב כזה?" חשבה קטי בראשה
על השאלה הזאת פעם אחר פעם,
וניסתה להעמיד בפניה מספר אפשרויות, שסירבו להכנס לראשה.
גופה היה עדיין חלש וידיה רעדו, היא הבינה שזהו אינו משחק יותר.
היא ידעה שהלילה היא פרצה את הגבולות לעולם שלא כל כך רצתה להכיר.
היא ידעה שמקס שוכב מאחוריה על האדמה הקרה, אבל פחדה להסתובב ולגלות
משהו שלא רצתה. לאחר מספר התלבטויות היא סיבבה את ראשה באיטיות
לאחור, ואור הירח האיר את כל האיזור, במיוחד האיזור בו שכב מקס.
גופו לא זז והוא שכב במקומו כמו בובה מפלסטיק, יפה אבל שבורה.
עיניה נפקחו לרווחה והיא החלה לחזור לעצמה, בעודה בוחנת את האיזור,
מהפחד שכל רגע משהו אחר יקפוץ עליה מהשיחים. היא הסתכלה על מקס
והחלה לצעוד כמה צעדים לקראתו. "מקס?" קראה בשמו בעודה עומדת
כמה מטרים ממנו ולא מעיזה להתקרב, אבל לא הייתה תגובה.
"מקס?" קראה שוב, חזק יותר, אבל עדיין לא קיבלה תגובה.
"הוא מת?" חשבה לעצמה ונבהלה רק מעצם המחשבה על כך. תחושות
עזות החלו לעבור על גופה והיא החלה להזיע. היא הרימה את מעילה מהאדמה
הרטובה ובצעדים איטיים אבל רחבים החלה להתקרב למקום בו הוא שכב.
ראשו היה מונח על האדמה הקרה, כמו כן גם גופו, והוא שכב בעודו מחזיק
בידו הפצועה ושיערו נופל על פניו כך שלא ניתן לראות את פרצופו.
היא התכופפה ונגעה בכתפו הפצועה, מנערת אותו מעט ולוחשת בשקט:
"מקס, תתעורר" פעם אחר פעם, אך ללא הצלחה. היא פחדה לראות את פרצופו
אבל לא הייתה ברירה. היא שמה את ידה על ראשו ובאיטיות סיבבה אותו אליה,
השיער נפל מפניו ועיניו היו עצומות, הוא נראה שוב כמו המקס שהיא הכירה.
היא התיישבה לידו בעודה מנדנדנת את ראשו מפה לשם כדי שיתעורר.
"לא יכול להיות" אמרה לעצמה לאחר מספר דקות של שקט. "הוא באמת מת?"
אמרה שוב וקולה החל לרעוד. באיטיות היא הרימה את ראשו מהבוץ עליו הוא
שכב ובעדינות שמה אותו על ברכיה. "זה פשוט לא קורה לי" מלמלה לעצמה
ודמעות שהיא לא הצליחה להשתלט עליהן, הראו את עצמן. היא הרגישה אובדן
כבד ומועקה עמוקה תקפה אותה.
היא הרימה את ידה והחלה להעביר אותה על פניו המלוכלכות מבוץ
כשלפתע החלה לשים לב לשריטות שהחלו להעלם מפניו, ומרוב חלקי גופו,
ואז, היא הבינה – הוא מחלים!
"ידעתי שערפד לא יכול למות סתם ככה" אמרה לעצמה וחיוך עדין עלה על פניה.
היא שמה את ידה על ידו ויכלה להרגיש בדופק שחוזר לגופו, הרגשה מוזרה
מלאה אותה מבפנים והדופק המהיר שלה החל לשוב לקצבו הרגיל.
הוא היה עדיין מחוסר הכרה והיא המשיכה ללטף את פניו שנראו לה באותו
הרגע, הפנים הכי עדינות ומושלמות שהיא ראתה בחייה. שפתיו החיוורות החלו
לקבל שוב את צבעם האדמוני הרגיל, וקטי המשיכה להחזיק את ראשו על ברכיה.
בעדינות היא העבירה את ידה על שפתיו העבות שגרמו לליבה, שוב, להגביר
את קצבו ומחשבות מוזרות מילאו את ראשה. היא העבירה את ידה על הקו של
שפתיו ויכלה להרגיש עד כמה שהן עדינות ונעימות –כשלפתע – הוא פתח את עיניו,
והסתכל הישר בעיניה ההמומות. היא נבהלה ומייד הסירה את ידה מפניו
והוא תפס את ידה בחוזקה והחזיר אותה למקום בו הייתה- שפתיו.
"מה קרה, איבדתי את ההכרה לכמה דקות ואת כבר מנצלת את המצב?"
אמר וחיוך קטן עלה על שפתיו. "היית מת" ענתה במהירות ותלשה את ידה
מידיו. "יופי תקום עכשיו, נמאס לי לשבת ככה, נרדמו לי הרגליים." אמרה
והסירה את ראשו מעל ברכיה. הוא התרומם טיפה, התיישב על האדמה וסיבב
את ראשו אליה בעודו נוגע בצווארו התפוס. "למה לא..-" קטע את דבריו
כשראה את שרידי הדמעות שמילאו את עיניה והשאירו אותן נפוחות.
"בכית..?" שאל וקימט את מצחו.
-"לא!" ענתה מייד והסתובבה לצד אחר כדי לייבש את עיניה הדומעות.
"אל תגידי לי שאני מתחיל למצא חן בעינייך..." לחש לה בשקט.
עיניה נפתחו לרווחה והיא נשמה נשימה עמוקה וכבדה, "ממש לא!" ענתה בזריזות
ונשמעה לא משוכנעת בדבריה, אך הוא מייד שינה את הנושא.
"נבהלת ממני, אה?" שאל.
"קצת..." שיקרה כשלמעשה ליבה הראה את ההפך.
הוא הושיט את ידו כדי שתעזור לו לעמוד ונעמד בקושי רב.
"יש בעיה" אמרה קטי וסיבבה את ראשה לכיוון בניין המגורים.
"מה קרה?" שאל באדישות והתעסק בלבחון את פצעיו המחלימים.
"נעלו את השער, ואם נתפס עליו, יש סיכוי גדול שיתפסו אותנו, ויענישו."
אמרה בכובד רב וקיוותה שהוא יספק לה פתרון מיידי בזמן שסידרה את שיערה המבולגן.
"אל תדאגי, נמצא ספסל ונעביר בו את הלילה." אמר כאילו שאין בדבר
שום דבר פסול.
"נעביר בו את הלילה?" חשבה לעצמה ובלעה את רוקה. "אני לא הולכת לישון
על, ספסל." אמרה לו ושילבה את ידיה.
-"לילדה מפונקת כמוך לא מתאים המקום? סליחה גברתי, אולי תרצי
שאני אשכור לך סויטה משובחת להלילה?" אמר בקול ציני "רק רגע, אני אוציא
את כרטיס הקרדיט שלי מהכיס." הוסיף וחיקה את קולה. "נראה לך שאני, רוצה
לישון על ספסל? אין עכשיו שום דבר שאני רוצה יותר מלישון במיטה שלי,
בחדר הנוח שלי, ובלי הפנים הסנוביות שלך."
אמר בזלזול והתקדם לכיוון הרחבה המלאה בספסלים כשלפתע הרגיש כאב,
"מה את עושה?!" צעק מרוב כאבים לאחר שהיא בעטה ברגלו.
"אל תקרא לי מפונקת, אתה לא מכיר אותי, ואני שונאת שקוראים לי בשמות."
אמרה וקימטה את מצחה מרוב עצבנות.
"את לא נורמלית!" צרח והתחיל להתקפל מכאבים. הוא התכופף מעט והחזיק
בידו הפצועה, שעוד לא החלימה לגמרי.
"מה קרה?" שאלה ופתחה את עיניה, "לא בעטתי כזה חזק, אל תגזים."
אמרה והסתכלה על רגלו. "עוד לא החלמתי לגמרי! לא יכלת לחכות קצת?"
אמר בכובד רב והתחיל להתנשם.
לידם היו 2 ספסלים, לא הכי נוחים בעולם,
אבל קרובים וכאלה שאפשר להניח עליהם את ראשם. היא תפסה בידו והובילה
אותו לספסל ,עליו הושיבה אותו ובחנה את פצעיו. "אתה בסדר?" שאלה בקול
מודאג וניתן היה לשמוע שהיא אכן דאגה. "אני אהיה בסדר, אני צריך עוד כמה דקות כדי להחלים,
אל תגעי בי" אמר והרים את ראשו למעלה, אך לא השמיע
צליל של כאב. "אם..אם כואב לך, תראה את זה, לא טוב לשמור דברים בפנים."
אמרה והורידה את מבטה. "את מומחית בלהחביא דברים, אה? אז את צריכה להגיד לו."
אמר ונגע בידו שמצבה החל להראות הרבה יותר טוב.
"מה להגיד למי?" שאלה.
"להגיד לדן מה את מרגישה, כדי שלא תתחרטי אחר כך על דברים שלא אמרת."
אמר בקול רציני, כאילו מדבר על עצמו וחוויותיו מן העבר. "אני אגיד לו מתי
שאני ארצה, אל תתערב" ביקשה וסיבבה את פניה לצד אחר.
"אם את אומרת.." ענה.
"מה הם רצו?" שאלה ונמנעה מלהביט בעיניו.
-"מי?"
"מי שתקף אותך היום." ענתה והתעסקה עם ניקוי המעיל המלוכלך שלה שהיה
רחוק מלהראות לבן.
-"בואי נתחיל בזה שלא תקפו אותי, אלא אותך. ונסיים בזה, שיש דברים שאת עוד
לא צריכה לדעת אבל תגלי בהמשך." אמר והסתכל בעיניה.
"אבל אין לך מה לפחד , כל עוד אני כאן, לא יגעו בך, זאת העבודה שלי
אחרי הכל." אמר בעודו מתרומם מהספסל עליו היא ישבה, ועובר לספסל השני,
שנמצא כמה סנטימטרים ממנה.
הוא נשכב על הספסל והניח את ראשו כך שעיניו נעצו בדיוק
בירח שעמד מעל והאיר את הכל. קטי שמה את רגליה על הספסל עליו ישבה
ובמהרה עברה לשכב גם היא. "איזה כיף זה בטח להחלים כל הזמן, לא לחלות,
לא למות." אמרה למקס שסגר את עיניו והבעתו לא הייתה שמחה אפילו מעט.
"אין לך מושג עד כמה שזה לא כיף, את לא יודעת על מה את מדברת,
כואב לנו, ומאוד, תלוי עד כמה הפצע עמוק, וכמה זמן לוקח לו להחלים,
תוך כדי החלמה אנחנו מרגישים כזה כאב שאת בחיים לא עברת וגם לא רוצה,
תאמיני לי." אמר והסתכל לצד, לכיוון בניין המגורים, בו האורות היו כבויים
לגמרי, ואווירה לא בטוחה שררה במקום..
"כן, אבל, אני בטוחה שיש גם צדדים חיוביים בדבר." אמרה והסתובבה לכיוון
בניין המגורים גם היא.
"אני לא רואה צדדים חיובים, אני רואה את עצמי, פצוע, עם הצורך באנרגיה,
אם מחר לא יתנו לי כמות מספקת של דם, אני יהפוך לחיה ויצוד אנשים בלי להבין
מה אני עושה." אמר בטון רציני.
"תסביר את עצמך..." ביקשה וקימטה את מצחה. "אני אשים את זה בצורה כזאת,
אם אחרי איבוד כוחות, אנחנו לא מקבלים כמות מספקת של דם,
מאוד קל לנו לאבד שליטה על עצמינו, ולהתחיל לצוד בלי להבין זאת בכלל,
וזה לא קורה פעם אחת, זה קורה המון." אמר ושילב את ידיו.
היא גלגלה את עיניה ועמדה לפתוח את פיה כדי לומר דבר מה, אך הוא קטע אותה
עוד לפני שהתחילה – "אבל אל תדאגי, אני שולט על עצמי, אני לא אגע בך."
אמר וחיוך ממזרי עלה על פניו.
"אני מאמינה לך, לא יודעת למה." לחשה לו והוא סגר את עיניו.
-"דן סיפר לי מה קרה לך כשהיית קטן, אני ממש מצטערת." אמרה קטי
והתיישבה על הספסל.
"בקשר למה?" שאל וסיבב את פניו אחורה, הישר עליה.
-"מה שקרה לך עם אמא שלך.." אמרה בטון לא בטוח, כאילו מנסה לא לפגוע בו.
"מה שקרה עם אמא שלי?!" אמר ולפתע קפץ מהספסל ונעמד מולה.
"מי סיפר לך? דן?! מי הרשה לו לשתף אותך בדברים כאלה? זה אישי. "
אמר בעצבנות וניסה להשתלט על עצמו. "אל תתערבי בחיים הפרטיים
שלי, אני מבקש." אמר לה ובצעדים איטיים החל להתרחק מהמקום.
"לאן אתה הולך?!" צעקה.
-"זה לא עניינך, תשכבי ותנסי להרדם, אני ישים עלייך עין." אמר ונעמד בצד
השני של הגינה בעודו נשען על עמוד גבוה, שפנסו לא האיר במיוחד.
"אמרתי משהו לא במקום..?" חשבה לעצמה ושמה את ראשה בחזרה על הספסל.
הלילה היה קר מתמיד, והצרצרים לא הפסיקו להרעיש מבעד לשיחים.
"קר לי..." מלמלה בקול וגופה החל לרעוד. רוח חזקה החלה לנשוב והיא התפללה
שהגשם לא יפרוץ שוב. "רק לא עכשיו" חשבה לעצמה והתיישבה בעודה רועדת
מקור. היא סיבבה את ראשה לראות היכן מקס, וראתה אותו הולך, הישר אליה.
היא הסתכלה לצד השני וכרכה את ידיה מסביב לרגליה הקפואות.
מעילה היה רטוב מהבוץ ולכן לא הועיל לה בהרבה. "קר לך?" שאל אותה והתיישב על ספסלה.
"לא מה פתאום, תראה איזה חום.." ענתה וציניות והסתכלה
מסביב, אפילו הצרצרים הפסיקו להרעיש והתחבאו מהקור שהשתלט על המקום.
"אבל לך מה אכפת? אתה לא יכול להיות חולה, אני זאת, שמחר בטח תחטוף
סוג נדיר של שפעת." אמרה וניסתה להשמע הומוריסטית מעט, אך ללא הצלחה.
לפתע הוא התקרב אליה, כרך את ידיו מסביב לגופה וסיבב אותה אליו.
היא מעט נבהלה וניסתה להשתחרר,
אך הוא תפס אותה חזק ובשקט לחש לה: "תרגעי.."
"מה אתה עושה!?" צעקה ומבטיהם נפגשו.
"אל תחשבי על זה יותר מדי, את יכולה לחטוף משהו רציני לקראת מחר
בבוקר, תני לי לחמם אותך קצת בעזרת הגוף שלי, זה יעזור לך, ילדה מפונקת
כמוך בטח לא יודעת, אבל כשקר, החימום הטוב ביותר זה גוף של בן אדם אחר,
וחוץ מזה, אין לי בגדים להציע לך, אני מזכיר לך אבל אנחנו נעולים בחוץ למקרה
ששכחת."
אמר והמשיך להסתכל עמוק בתוך עיניה, שמרוב לחץ, שינו את צבעם.
"זה לא נשמע לי אמין." ענתה והסתכלה מייד לכיוון השני.
"זה רק להלילה, אל תחשבי על זה יותר מדי ואל תעשי מזה משהו שזה לא,
תשכבי עליי ותלכי לישון או שמחר לא תצליחי לתפקד בכיתה, חוץ מזה,
אני לא רואה בך אישה, אז אל תדאגי." אמר וניסה להשמע אדיש.
המילים האחרונות שיצאו לו מהפה גרמו לה להרגיש לא בנוח,
לא מרוצה. "לא רואה אותי בתור אישה אה? אז בתור מה הוא רואה אותי?!"
חשבה לעצמה.
"אבל בכל מקרה.."
-" בלי אבל! זה רק להלילה." הזכיר לה שוב
היא התחילה להתחמם ובמהרה וויתרה על עקשנותה כי הרגישה יותר מדי נעים
בין זרועותיו הגדולות שחיבקו את כל כולה.
היא נשענה על החזה שלו, וכרכה את ידיה סביב מותניו.
"מה זאת ההרגשה הזאת?" חשבה לעצמה בעודה מריחה את הריח הנעים
שבא מעורו. היא לא הרגישה משהו דומה לאף אחד בחיים שלה,
הריח שלו הטריף אותה, ומחשבות מוזרות שוב החלו למלאות את ראשה.
הם ישבו מחובקים והלב שלה לא הפסיק להחסיר פעימות, היא הרגישה בזה
גם בעצמה, היא ידעה שבתוך תוכה היא לא רוצה שיבוא הבוקר,
שיבוא הרגע בו הוא ידיו יעזבו את גופה, אבל המשיכה לשכנע את עצמה
שזה משהו עובר, הסחפות של רגע. הדבר היחיד שהדאיג אותה היה
שהוא ישמע את הפעימות שהיא לא מסוגלת להסתיר ורק עם המחשבה על כך,
הן התגברו.
ולפתע היא הרגישה משהו מוזר – ליבו דפק גם.
היא שכבה על החזה שלו ויכלה להרגיש את ליבו שכמעט יצא מהמקום,
דפיקות חזקות שהיא לא יכלה לטעות בלשמוע אותן.
"זה בגללי?" חשבה לעצמה כשלפתע הוא קטע את מחשבותיה. – "תלכי כבר
לישון,קרציה!" אמר בקול עצבני וקולו נשמע עייף מתמיד.
"לא.. אין מצב, אני בטח עייפה מדי, ומדמיינת." חשבה לעצמה וסגרה את עיניה.
מדהיםםםםםםםםםםם
מחכה להמשךך !
אי אפשר להפסיק לקרוא מרוב שזה סוווחף (: המשך.
מדהיםם כמו תמידד!! מחכה להמשך😊
QUOTE (lidorushit @ 27/07/2008) אי אפשר להפסיק לקרוא מרוב שזה סוווחף (: המשך.
כל מילה נוספת מיותרת =))
ייאלה תמשיכי יפתי 3>
תודה לכולם! 😊
הבטחתי היום 2 פרקים :]]]
-----------------------------------------------------------------------------
פרק 11-
"קטי, תתעוררי כבר, השיעור מתחיל עוד חצי שעה!" שמעה קטי מישהו
שנשמע דיי עצבני, קורא בשמה. לפתע אור שמש חזק היכה בפניה והיא הסתירה
אותם מתחת לשמיכה. "רגע..שמיכה?!?" חשבה לעצמה ותוך שניה עברה למצב
ישיבה. היא הסתכלה מסביב, והבינה שהמקום בו היא נמצאת עכשיו – הוא חדרה!
היא גלגלה את עיניה מצד לצד מנסה לנתח את המצב בו היא מצאה את עצמה.
"רגע..אז זה היה חלום?" חשבה לעצמה ומייד הסתכלה על בגדיה, שהתבררו
כמלוכלכים. "אין מצב.." חשבה לעצמה ומייד קמה ממיטתה.
"אבל איך הגעתי לכאן?" מלמלה בשקט ולפתע שמעה את קולה של שונטל מגיע
מהאמבטיה. "סוף סוף התעוררת" אמרה ויצאה מהאמבטיה. "ומה לעזעזאל
את לובשת?!" שאלה ופתחה את עיניה כשראתה קטי עומדת ועליה בגדים
מלאים בבוץ. "שונטל..מי הביא אותי לפה?" שאלה והתחילה לסדר את הבלאגן
שהיה על ראשה. "הביא אותך לפה? אין לי מושג על מה את מדברת, ישנתי
ולא שמעתי כלום." אמרה והחלה להעביר מגבת על שיערה הרטוב.
"ואיפה מינה?" שאלה קטי ופתחה את ארונה כדי למצוא בגדים נקיים להחלפה.
"כמו תמיד, אין לי מושג!" ענתה שונטל והתיישבה על מיטתה.
"היום יום האהבה את יודעת,נכון?" הוסיפה והסתכלה בקטי שקפאה
במקום וסיבבה את ראשה לאחור. "היום...יום האהבה?!" שאלה.
"כן, בנלאומי." אמרה שונטל בנימה אדישה והוציאה כלי איפור מתוך התיק
שהיה על הריצפה. "הזדמנות מצויינת להתוודות בפני דן" הוסיפה ומרחה
שפתון ורוד על שפתיה. "ממש לא!" סירבה קטי ונכנסה לאמבטיה.
"טוב תקשיבי אני הולכת לכיתה, את תתארגני ותבואי עד הצלצול, טוב?" צעקה
שונטל ויצאה מהחדר אפילו מבלי לשמוע את תשובתה. לאחר כמה דקות של סידורים
קטי יצאה מהמקלחת, רעננה ונקיה מתמיד. היא סירקה את שיערה, סידרה את
תיקה, והייתה מוכנה לצאת מהחדר. היא עדיין חשבה על מה שקרה אתמול,
ולא יכלה להוציא מראשה את כל המאורעות שהיכו בה לאחרונה. היא ידעה
שמקס היה זה שאיכשהו הצליח להחזיר אותה לחדרה והשכיב אותה לישון,
אבל איך היא לא שמה לב לזה?
"לילה עם ערפד, אה?" לחשה לעצמה וצחקה קלות.
היא יצאה מחדרה והתחילה להתקרב לכיוון המדרגות כשלפתע שמעה קול
קורא לה מאחור. היא סיבבה את ראשה וראתה את דן עומד מולה, ומחייך
במתיקות. "ככה צריך להתחיל כל בוקר" חשבה לעצמה בחיוך והתחילה להתקרב
לקראתו. "בוקר טוב" אמרה לו ונעמדה בכמה סנטימטרים מולו. "בוקר טוב."
ענה וקולו נשמע מדוכא. "קרה משהו?" היא שאלה ומצמצה עם עיניה.
"שמעתי מה קרה אתמול, אני שמח שאת בסדר." אמר והרים את מבטו אליה.
"הכנתי לך משהו." הוסיף והכניס את ידו לכיסו. "זאת מתנה."
אמר וקירב את כף ידו הסגורה אליה. היא הורידה את מבטה, וכשהוא פתח את ידו
היא ראתה תליון עגלגל ושרשרת זהב. "בשבילי?" אמרה ופתחה את עיניה
בהלם. "זה להגנה מעין הרע." אמר ושם את זה בידה.
"זה תליון מיוחד, עשוי בשבילך." אמר וחייך לרווחה.
הוא הסתכל על הבעת פניה שהייתה המומה לגמרי.
"לא אהבת?" שאל.
-"מה? לא..להפך, אהבתי מאוד! תודה.." אמרה וחיוך קליל אך מלא ברגש עלה
על פניה. "טוב, לכי לכיתה." הורה לה וסימן לה עם ראשו לכיוון המדרגות.
היא הסתובבה בבלבול והחלה ללכת בקצב איטי כשלפתע הרגישה את ידיו
תופסות אותה מאחור ומצמידות אותה אליו. "תחשבי על זה, כמתנה ליום האהבה"
לחש באוזנה והנשימות שלו גרמו לצמרמורת שעברה על כל גופה. היא סגרה
את עיניה ובמחשבותיה ניגנה את המילים האחרונות שהוא אמר לה, שוב שוב ושוב.
היא בלעה את רוקה ושמה לב שידיו עזבו את גופה והוא הכניס אותם לכיסיו.
היא הורידה את ראשה ופניה נהפכו לאדומות, היא סיבבה את ראשו אליו וראתה
אותו עוזב את המקום בלי לומר דבר.
"מתנה ליום האהבה?!" לחשה בשקט והחלה לדלג באושר לכיוון המדרגות.
היא הגיע ליציאה ונעצרה להביט במראה הענקית שהייתה דבוקה למסדרון.
היא הוציאה את השרשרת מכיסה ומייד לבשה אותה על צווארה.
-"בוקר טוב!" צעקה קטי מאושר כשנכנסה לכיתה וכל הפנים של התלמידים
הופנו הישר אליה. הכיתה הסתכלה עליה בפנים המומות, כולל המורה שכמעט
קיבל שבץ בגללה.
"גם איחרת, ואת גם מאושרת על הדבר, אה?" אמר המורה בכעס ושם את גירו
הלבן על השולחן בעודו מחפש את היומן שאיבדו עקבותיו. "נראה אותך שמחה
אחרי שאני יראה לך את הציון של המבחן האחרון שלך בפיזיקה, גברתי."
אמר בקול מזלזל ונדנד עם ראשו. "שבי לפני שאני אתחרט" ציווה עליה בקול
מאיים והיא מייד התיישבה במקומה. פניה קרנו מאושר ואפילו ציון נמוך לא היה
הורס לה את האווירה. היא הוציאה את מחברתה מתיקה והחלה להעתיק מהלוח
שהיה כבר כמעט מלא. לפתע הרגשה מוזרה תקפה אותה, כאילו משהו חסר.
היא הסתכלה על השולחן הריק שעומד מולה, ואכן משהו היה חסר, והמשהו
הזה היה מקס, שכנראה לא הגיע לכיתה. היא הסתכלה מסביב לראות אם הוא
עבר לשולחן אחר, אך במהרה היא הבינה שבכיתה, הוא לא היה.
"איפה הוא?" חשבה לעצמה והוציאה את הפלאפון שלה מהתיק.
"אני אשלח לו הודעה" מלמלה בשקט לעצמה כשלפתע ניזכרה שאין לה את
המספר שלו. "שיט" אמרה בלחש והמורה הסתובב אליה עם פניו.
"האם שמעתי אותך... מקללת בכיתה?!" אמר בטון עצבני וגירו נפל על הריצפה.
היא הרימה את מבטה ומייד החזירה את הסלולר לתיק.
"סליחה המורה." אמרה והורידה את ראשה במבוכה.
-"איפה הספרים שלך?" שאל והתבונן בשולחנה הריק, מלבד מחברת אחת.
"מיהרתי בבוקר, ושכחתי את הספר בחדר." אמרה ועדיין לא העיזה להסתכל
בעיניו. "פססס.." קולה של שונטל קרא לה מאחור. "אל תעצבני אותו היום,
כנראה קרה משהו והיום הוא עצבני במיוחד. " אמרה שונטל וביקשה מקטי
לא להתחכם איתו.
"שקט שם!" צעק המורה והורה לקטי לצאת מהכיתה מייד.
"לכי תתאווררי." אמר.
היא יצאה מהכיתה אך לא לקחה איתה את התיק.
היא חשבה על ללכת לחפש את מקס, היא עדיין רצתה להבין מה קרה אתמול
ואיך היא התעוררה במיטתה. היא הסתובבה ברחבת בית הספר אך לא מצאה
אותו בשום מקום.
"אם הוא לא פה, אז יש רק מקום אחד בו הוא יכול להיות."
חשבה בעצמה והתחילה ללכת לכיוון החצר האחורית, שם הוא בילה את רוב
זמנו עם האמ פי באוזניו. מזג האוויר נהיה קריר שוב, ורוח חזקה החלה לנשוב,
אך בחצר האחורית, היה שקט מתמיד. היא התקדמה לכיוון הספסלים כשלפתע
ראתה את קארין מרחוק ומייד התחבאה מאחורי העמוד הקרוב ביותר שמצאה.
היא הרגישה לא בנוח לראות אותה אחרי מה שקרה אתמול, וגם לא רצתה
לפתוח איתה בעוד אחת מהשיחות "החביבות" שהן תמיד מנהלות.
היא בחנה את האיזור וכשראתה שאין שם אף אחד חוץ מקארין החליטה להציץ
לראות מה היא עושה. ראשה של קארין נראה מבעד לשיחים שהסתירו את
הנדנדה השבורה שכמעט ולא נראית מהצד. "מה היא עושה שם?" חשבה לעצמה
קטי וקימטה את מצחה כשראתה את קארין יושבת על החול ומציירת עיגול
סביבה. קטי לקחה צעד אחורה ולא התעניינה יותר מדי בדבר, עד שבטעות,
דרכה על מקלון קטן שעשה רעש – גדול כשהוא נשבר.
"מי שם?" שמעה קטי קול מאחוריה והבעת פניה השתנתה. "שיט" חשבה
לעצמה והסתובבה לקארין. "את? מה את עושה כאן?" שאלה קארין ונעמדה
רגליה. "סתם, מסתובבת." ענתה באדישות ורצתה להמשיך בדרכה
אבל קארין עצרה אותה בשאלה נוספת : "תליון יפה יש לך.." אמרה בצורה
צינית ולא נעימה לאוזן. "תודה" לחשה קטי והחלה לצעוד קדימה.
"במקומך לא הייתי שמחה כל כך." הוסיפה קארין והתקרבה להרים את תיקה
מהריצפה. "וזה למה?" שאלה קטי שכבר נמאסו עליה המשחקים והחידות של
קארין. "סתם." ענתה קארין ונעמדה מול קטי, קרוב מתמיד.
"אם אנחנו כבר פה, אני רוצה לנצל את המצב בלהזכיר לך את השיחה שלא
סיימנו אתמול." אמרה קארין והרימה את תיקה על הגב.
"אין לי מה לדבר איתך." ענתה קטי בעצבנות וניסתה לשלוט בעצמה.
-"בכל מקרה אני צריכה ללכת לכיתה עכשיו, אבל אנחנו עוד נמשיך את הדיבור שלנו."
אמרה קארין בקול מאיים וצעדה כמה צעדים קדימה. "אסטה לביסטה"
הוסיפה קארין והחלה ללכת לעבר בית הספר כשלפתע משהו נפל מתיקה.
קטי התקרבה והרימה את הדבר מהרצפה. "משהו נפ..." צעקה קטי כשלפתע
עצרה את עצמה והסתכלה על הדבר.
בידיה הייתה בובה, בגודל כף יד, עם הרבה תפרים עליה, נעוצה בהרבה סיכות,
כנראה מברזל אבל צבועות בשחור ואורכה של כל אחת בערך 10 ס"מ.
"בובת וודו?!" לחשה קטי ובמבט המום הסתכלה על קארין שנעצרה במקומה
וסיבבה את ראשה לאחור. בצעדים מהירים היא התקרבה לקטי ותלשה
את הבובה מידיה בכזאת עוצמה שאחת הסיכות חתכה את קטי ודם החל לרדת
מאחת מאצבעותיה. "אל תתערבי." אמרה קארין וזה היה ברור מאליו שהיא
מסתירה משהו. "אל תגידי לי שאת מתעסקת בכל השטויות האלה?" שאלה
קטי ושמה את האצבע המדממת שלה בפיה, בעודה מוצצת את הדם כדי לא לנגב אותו בחולצתה. "
אני אמרתי לך, ואני אומרת לך שוב, אל תתערבי!" אמרה
קארין בקול עצבני ודפקה לקטי מבט מאיים ומצמרר בו זמנית.
"זאת לא את, אז תרגעי." הוסיפה והכניסה את הבובה עמוק לתוך תיקה.
"אבל, אני מזהירה אותך, אל תחפשי תשובות שאת לא צריכה למצוא, אני יודעת
לעשות הרבה דברים, ואם כבר שאלת אז כן, אני מתעסקת בדברים האלה, ושום
דבר לא מונע ממני לעשות משהו גם לך, אז אני מציעה לך להשאר מחוץ לזה."
אמרה והתנשפה בכבידות. "גם ככה בטח שמת לב שאני לא ממש מחבבת אותך."
הוסיפה קארין והסתובבה לאט לאט בעודה מתרחקת מעיניה ההמומות של קטי ונעלמת באופק.
המשך יבואאאאאאאאא :]]
ככה את עוצרת?!
ייאלה תפנקי אותנו בעוד פרק (( :
שתי פרקים מדהימים (( :
מחכה להמשך מאמי .
שבוע טוב 😊
אנא תאר את הבעיה בהודעה זו:
|
|
|
|
