 |
|
💕
מי באהבה
0
אין גולשים מחוברים כרגע... 💝
|
|
|
תודההההההההה רבההה :]]]]
היום אני יעדכן את ההמשך! 😊
קיסס 3>
פרק 14-
שקט השתלט על הכיתה ואף אחד לא פתח את פיו דקות ספורות. מקס ישב
על הראש למטה על השולחן וקטי ישבה וחשבה על כל מה שאמרו לה, היא
כל כך רצתה לשאול עוד שאלות, אבל ראתה כמה כאב זה מביא לו והעדיפה
לשתוק. שום דבר לא יכל לשבור את השתיקה שהשתלטה על החדר כשלפתע
מקס קם מהשולחן וללא מילים יצא החוצה.
רומן קם מכיסאו והסתכל על דן שהיה שרוי במחשבותיו.
קטי הרימה את ראשה גם היא ורק אז היה לה אומץ לשאול משהו,
שלא יכלה שלא לשאול: "בקשר למה שסיפרתם לי לפני כמה דקות, רציתי
לשאול משהו." אמרה והסתכלה על הבעתם של כולם, שהיו דיי אדישים.
–"תשאלי" אמר לה דן וחייך.
-"איזה מן משימות אלה? לחטוף ילדה קטנה ולהרוג אותה?" שאלה וקימטה
את מצחה מעצבנות. "זה מה שהיה צריך לעשות. תמיד יש אנשים מעלינו
ששומרים על סוד קיומינו, ולפעמים מביאים לנו משימות שאנחנו צריכים
לעמוד בהם. מקס לא יכל." אמר דן והתיישב על השולחן בו ישבה קטי.
"הילדה הזכירה לו את אימו." לפתע אמר רומן והתקרב לחלון הצר שהיה
בחדר. הוא הסתכל החוצה וראה את מקס שכבר הספיק לרדת במדרגות
ולהתיישב מול הבניין. "אני מקווה שיהיה בסדר." הוסיף והסתכל על חן
שהוציא חפיסת קלפים מכיסו.
"מה קלפים עכשיו?" שאלה קארין וזרקה עליו את הגיר שכמעט ולא נשאר
ממנו כלום. "תרגעי, תנשמי עמוק, אני רוצה לבדוק משהו." אמר ונעמד מול קטי.
"אני יודע לקרוא בקלפים, רוצה?" שאל אותה וחייך חיוך ממזרי, אך מתוק
בו זמנית. על ידיו היו צמידים מוזרים ועגיל בצורת שלד היה תלוי על אוזנו.
"אתה יודע לקרוא עתיד?" שאלה והסתכלה עליו בפנים מזלזלות.
"בדיוק." אמר וליטף את חפיסת הקלפים שהייתה בידיו.
"אם אתה אומר, בוא ננסה." ענתה והתיישבה בנוח.
"אחרי שאני אקרא את העתיד שלה, כולכם מוזמנים גם, אני אגיד להם מה צפוי
לכם ב100 השנים הקרובות." אמר וצחקק בזדוניות.
–"עד כמה שאתה מצחיק היום." קטעה אותו קארין והתקרבה גם היא לחלון.
"איפה מקס?" שאלה והסתכלה על רומן שעמד לידה ובחן את מזג האוויר שבחוץ.
"בטח הלך להסתובב ולנקות את הראש." ענה והתקרב לשולחנה של קטי.
בכיסא לידה ישב דן, מולה עמד חן, ורומן גרר כיסא כדי שיוכל להתיישב לידם גם הוא.
"קארין את באה?" קרא לה רומן, אך היא סירבה.
הדבר לא עניין אותה במיוחד והיא המשיכה לעמוד ליד החלון, מסתכלת ובוחנת
את הסביבה שבחוץ. מזג האוויר היה נורמלי, טיפונת קר אבל לא קפוא.
הוא חילק את הקלפים על השולחן בצורה משונה ל-4 חבילות וביקש מקטי לחלק
כל חבילה לשתי חלקים. "תסגרי את העיניים ותבחרי בקלף שהנגיעה בו הכי
נוחה לך." אמר והיא החלה לנגוע בקלף העליון של כל אחת מהחבילות שהיו
מסודרות בשורה על השולחן.
היא הפכה קלף אחד ומייד חיוך חצוף עלה על פניו : "אני רואה אהבה" אמר
והסתכל על דן שישב בצד וחייך קלות. קטי פתחה את עיניה ופניה האדימו.
"לא רוצה שתקרא יותר." קטעה את חן ובלעה את רוקה.
"אני לא יכול להפסיק באמצע, זה עושה מזל רע." התלונן חן והפציר בה להמשיך.
היא הרימה עוד קלף אחד ושוב אותו חיוך חצוף עלה על פניו.
"אני רואה עוד אהבה" אמר והורה לה לפתוח את עיניה.
"מה חוץ מאהבה אתה לא רואה שום דבר?!" התפרצה קטי בטון מזלזל והסתכלה
על רומן שישב בשקט והאזין לדבריו של חן. דן הסתכל על קטי וקימט את גבותיו.
"תמשיך" ביקש מחן וקטי הסתכלה עליו בפליאה. "אה?" שאלה והמשיכה
להסתכל בעיניו שהלחיצו אותה עוד יותר. "אני רוצה לדעת מה יקרה" לחש לה
והסתכל עמוק בתוך עיניה. היא בלעה את רוקה והפכה קלף נוסף כשלפתע פרצופו
השמח והעליז של חן השתנתה לחלוטין. פניו החווירו ולא היה אפילו שריד לחיוך
שהיה על פניו. "מה קרה?" שאלה והסתכלה בעצמה על הקלף המשונה שהפכה.
"לא כלום" אמר והסתכל על קארין שהסתכלה עליו בחזרה במבט משונה.
"אני לא מרגיש טוב, נמשיך בפעם אחרת" אמר ומייד אסף את כל שמונת
החבילות לחפיסה אחת.
"לא רגע, מה קרה?" שאלה קטי וקמה ממקומה.
דן, חן, רומן וקארין החליפו ביניהם מבטים משונים וללא לומר מילה,
התנשפו בכבידות, מה שגרם לתגובותיהם להיות עוד יותר מוזרות.
"זה מה שאני חושב שזה?" שאל דן והבעה עצובה השתלטה על פניו.
ניתן היה כמעט לראות דמעות קלילות בעיניו האדומות.
"אל תתנהג כמו ילד קטן!" ביקש ממנו רומן והסתכל על קטי בחיוך מעודד.
היא הסתכלה מסביב לחדר, לא מבינה מה קורה. החדר נראה לה אפור יותר
וחסר חיים מתמיד. כולם שידרו לה הרגשה קפואה והיא בעצמה התחילה
להרגיש באנרגיה השלילית שמילאה את כל המקום. "מאוחר כבר, תצאו כולם
אני אנעל את החדר" אמר מקס וסימן עם הראש לכיוון הדלת.
קטי יצאה מהכיתה ראשונה והרגישה שהאוירה השלילית עדיין לא עברה.
מחביאים ממנה משהו, זה מה שבטוח. היא עמדה ליד הכיתה חיכתה שרומן
ינעל אותה כשלפתע דן שם את ידו על כתפיה. "אל תדאגי" אמר בעידוד
ובידו השניה ליטף את שיערה הרך כשלפתע ידיו החלו להתקע בקשרים
שהיו לה על הראש. "אוי לא" חשבה לעצמה ומייד הסתובבה אליו עם הגב
בעודה מסדרת את שיערה ועושה פרצופים עקומים. "שיט, שיט" לוחשת
לעצמה. דן צחקק ושילב את ידיו.
"את לא תצליחי לסרק אותו ככה, צריך מסרק, לא ידיים" אמר לה
והמשיך לצחקק.
קטי מייד הורידה את ידיה והרימה את ראשה "אני גם לא מנסה" אמרה כשחיוך
קטן שהיא לא הצליחה להסתיר עלה על פניה ומבטיהם הצטלבו.
"את מאוד יפה" לפתע אמר לה דן וחיוכו ירד. הוא בהה בעיניה הבהירות
וליבה החסיר פעימה. "תודה" לחשה לו באי ביטחון. "מה את מתביישת?
אני בטוח שאומרים לך את זה הרבה" אמר והתקרב כמה צעדים לקראתה.
"תודה" אמרה שוב והורידה את מבטה במבוכה. "דן בוא לפה!" לפתע השניים
שמעו קול עצבני מאחור. דן הסתובב וראה את קארין עומדת זקוף, עם הבעת
פנים חמוצה מתמיד. "אני כבר חוזר" לחש לקטי והחל ללכת לכיוון קארין שניתן
היה לראות את האדים שיצאו מאוזניה.
"מה אתה חירש? או שאתה דיסלקט? לא שמעת שמה שחשבנו יתגשם?!"
אמרה בטון עצבני וניסתה להשתלט על עצמה.
"אתה אח שלי! אני לא רוצה שמשהו כזה יעבור עלייך!" לחשה לו ושמה את ידה
על ראשו בעודה מלטפת אותו לאט לאט. "פעם אחת בחיים שלך, תקשיב לי"
התחננה בפניו והקול שלה חזק לטונו הרגיל. הוא מייד הוריד את ידה מראשו והסתכל הישר לתוך עיניה.
-"אני חושב שאני ילד דיי גדול כדי להחליט בעצמי" אמר והסתובב בחזרה לקטי
שעמדה כמה מטרים מהם ולא שמעה את השיחה כלל.
"את יכולה ללכת" צעק לקטי ונופף לה עם היד. "אני עוזבת ראשונה!" לפתע
אמרה קארין ובצעדים מהירים ירדה במדרגות ויצאה מהבניין עוד לפני שקטי
הספיקה לעשות צעד אחד.
היא ידעה שהם דיברו עליה, אבל היא כבר התרגלה.
היא אפילו לא שאלה את דן על מה הם דיברו.
תמיד כולם מתלחששים סביבה ואף פעם לא מעדכנים אותה בדבר.
עד היום היא לא יודעת למה הם קיבלו אותה אליהם, למה סיפרו את סודם
ולמה אומרים לה שהיא מיוחדת.
היא נשמה נשימה עמוקה, ונופפה לכולם לאות פרידה. "אני הולכת לנוח"
אמרה וירדה למטה.
היא יצאה מהבניין ובחנה את הסביבה. לא היה סימן לא ממקס, ולא מקארין.
היא המשיכה ללכת עד שהיא שמעה רעש שהגיע מאחורי בית הספר.
היא נעמדה מאחורי עמוד והסתכלה על המקום. הייתה זאת קארין שישבה על אחד
הספסלים והתעסקה בבובת הוודו המפחידה שהחזיקה. "שוב זאתי" לחשה
לעצמה קטי והתנשפה בכבידות. היא גלגלה את עיניה ונדנדה בראשה והחליטה
לא להתערב וללכת בשקט לחדרה. היא סובבה את ראשה לכיוון בניין המגורים
כשלפתע מישהו נעמד מולה והיא צעקה "אה!" כשלפתע המישהו הזה שם את ידו
על פיה- על מנת להשתיקה. "ששש.. זאת אני, מינה. מה את צועקת?!"
התלוננה מינה והורידה את ידה מפיה של קטי. "השתגעת? עוד שניה קיבלתי
התקף לב בגללך!" לחשה לה קטי בעודה מתנשפת בכבידות ומרגיעה את הדופק
המהיר שלה.
לאחר שנרגעה השתיים הלכו לצד כדי שקארין לא תשים לב שהן שם.
"מה את עושה פה?" שאלה קטי קימטה את מצחה.
-"אני רוצה להראות לך" השיבה מינה וחייכה בקלילות.
"זה לא מצחיק, כמעט הוצאת לי את הלב!" נזפה בה קטי ובלעה את רוקה.
-"בואי איתי" ביקשה מינה וגררה אותה אל השער הבית ספרי שהיה עוד פתוח.
השעה הייתה לקראת 10 וניתן היה עוד לשמוע חלק מהתלמידים עושים רעש
בחדרם. קטי נעצרה ונעמדה במקום והסתכלה על מינה שנעצרה גם היא.
"לאן את לוקחת אותי?" שאלה כשראתה שהשתיים עברו את השער
הבית ספרי ויצאו מגבולות בית הספר.
"זאת הפתעה" השיבה לה מינה והפצירה בה להיות בשקט ולהמשיך ללכת אחריה.
לפתע קטי שמה לב לפצעים שנעלמו מפניה ופתחה את עיניה.
מינה הלכה זקוף ומצבה הבריאותי נראה טוב מתמיד.
"איפה הפצעים שלך?" נעמדה קטי במקום ובחנה את מינה מכף רגל ועד הראש.
"על הפנים לא רואים כבר, אבל הגב עדיין כואב" התלוננה מידה והתכופפה קלות
בעודה מתלוננת על הכאבים שמרגישה. קטי הסתכלה מסביב והשתיים היו רחוקות
מהבניין הבית ספרי כבר בכמה מטרים. הן עמדו באמצע שום מקום, כשרק שיחים
ועצים מקיפים אותן.
קטי החלה לחשוב מה יקרה אם המנהל או אחד המורים יראו אותם בשעה כזאת
והחלה להפציר בפני מינה לחזור לחדרם ולהראות לה את מה שהיא רוצה בבוקר.
במקום שררה אווירה משונה וקטי שוב יכלה להרגיש בגלי השליליות
המקיפים את המקום.
"מה רצית להראות?" שאלה קטי והכניסה את ידיה הקפואות לתוך כיסי מעילה.
מינה סיבבה לקטי את הגב ולא הגיבה לדבריה כלל. "מינה!" ניערה אותה קטי
מאחור כשלפתע שוב תחושת המועקה החלה להשתלט על כל כולה.
"מינה, אני לא מרגישה טוב, בואי נחזור" ביקשה ובחנה את הסביבה.
מינה לא הגיבה וקטי הבינה שמשהו כאן, לא כשורה.
"אני מצטערת קטי" לפתע לחשה מינה בטון חנוק ונשמה נשימה עמוקה.
"באמת חיבבתי אותך" הוסיפה.
קטי החלה למצמץ בעיניה שהחשיכו משניה לשניה, כאילו מנסה להתעורר
מחלום מר. היא הסתכלה על מינה וראייתה נהיתה מטושטשת יותר ויותר.
היא לא יכלה לראות בבירור ואפילו פניה של מינה נראו לה מטושטשות מתמיד.
מינה התקרבה אליה וקטי תפסה במעילה, מנסה להתרומם כשלפתע הרגישה זוג
ידיים תופסות את צווארה ולוחצות עליו בעוצמה מרבית.
המשך יבוא
אוומייגאד 😮
פרק מדהים😊)
המשך😊
איןן ידעתי שיש משהו מוזר במינה הזאת .. !
מדהים , תמשיכי (:
אוומייגאד 😮
מה קרה?!?! יאווו
אני חייבת להגיד לך שהסיפור שלך הוא אחד הסיפורים המרתקים ביותר שקראתי..
אני קוראת די הרבה סיפורים פה, בישראבלוג ובכלל וזה אחד הסיפורים שהצליחו לגרום לי להתמכר וזה לא קורה הרבה..
סיפור פשוט מדהים, מותח ומצמרר!!
אני חיבת המשך..
לילה טוב 😊
תודה ענקית לכולם, בסוף הפרק הזה יש הפתעה 😛 😊
loisana11, את רצינית? וואי תודה ענקית! פשוט אני יודעת שיש כל כך הרבה סיפורים יפים
ומוכשרים באתרים כמו ישראבלוג ופה, הכבוד הוא כולו שלי, תודה שוב. מקווה
שתהני מהפרק הזה . :] 😊
פרק 15 -
קטי יכלה להרגיש את ידיה הקרות של מינה עוטפות את צווארה ולוחצות עליו
בחוזקה. היא פתחה את עיניה לרווחה וראייתה שבה אליה קלות.
היא התבוננה בעיניה הקפואות של מינה שחנקה אותה באיטיות.
"מ..מי..נה" מלמלה קטי וניסתה לשחרר את ידיה של מינה מצווארה, אך מינה
התבררה כחזקה יותר.
-"מצטערת" לחשה לה מינה וקולה רעד.
לאחר שניות ספורות קטי הרגישה שהיא מתחילה לאבד את הכרתה ולאט לאט
עיניה נסגרו, היא ראתה מסדרון לבן, ארוך, שמוביל לאור בהיר במיוחד.
היא חשבה אם ללכת בו או לא, עדין לא מבינה שזהו חלום.
היא יכלה לשמוע את ליבה מאט את קצבו כשלפתע הרגישה את ידיה של מינה
עוזבות אותה באיטיות. היא פתחה את עיניה ולקחו לה שניות ספורות לחזור
להכרה מלאה. מינה עמדה מולה, מתקפלת מכאבים.
היא נגעה בראשה והחלה לנדנד אותו מצד לצד, לאחר מכן נגעה בבטנה והחלה
להשמיע צלילים מוזרים וזעקות קלות. קטי שלא הבינה מה קורה, עמדה קפואה
לא ידעה מה לעשות. כל מה שהיא יכלה לחשוב עליו הם עיניה הקרות של מישהי
שהיא הכירה שנה שלמה ופתחה בפניה את כל סודות חייה.
היא ראתה אותה כל בוקר וכל ערב, כל יום וכל שעה, אבל זאת לא הייתה המינה
שהיא ראתה היום. ואז בראשה עבר משפט שדן פעם אמר לה כשכל זה רק התחיל.
"תצטרכי ללמוד לא לסמוך על אף אחד, אפילו לא החברות שלך", היא ניגנה
את המשפט הזה בראשה שוב שוב ושוב ונדנדה בראשה, לא מסוגלת לקבל
את דבריו אך גם לא רוצה להאמין למה שקרה היום.
לפתע היא שמעה צעדים מאחוריה וסיבבה את ראשה. הייתה זאת קארין
שעמדה מולה ובידה בובת הוודו המפחידה שהיא מסתובבת איתה כבר כמה ימים.
קארין הסתכלה על קטי במבט לא מרוצה וגלגלה את עיניה.
היא הוציאה מחט אחת מכל אלה שהיו תקועות בבובה ולפתע מינה התרוממה
והסתכלה על קארין.
"איזו שחקנית גרועה את" אמרה לה קארין ומינה נעמדה זקוף.
-"אז זאת את" לחשה לה מינה והבעה מפחידה השתלטה על פניה.
"ידעתי שזאת הדרך היחידה לגלות את זהותך, את נשכת את ההמורה ההוא נכון?"
שאלה אותה קארין והחזיקה את הבובה למעלה באוויר כשאחת הסיכות מופנית
אליה במבט מאיים. מינה לקחה כמה צעדים אחורה ונעמדה ממש מאחורי קטי.
"את יותר חכמה ממה שחשבתי" אמרה וקולה השתנה לחלוטין.
-"ואת יותר טיפשה ממה שחשבתי, אם היית לפחות קצת חכמה יותר, היית
שמה לב שבזמן שלקחת את חיו הוא משך בשיערך, וחלקו נשארו אצלו ביד.
מזל שמצאתי זאת לפני שהגיע המשטרה" אמרה קארין ופניה היו מרוצות מהרגיל.
היא הרימה את הבובה באוויר והסתכלה על מינה.
"הבובה דומה לך. אחרי הכל, השיער שלך תקוע בה. את חושבת שלא שמתי
לב שחזרת עם פצעים עלייך? בדיוק במקומות שרציתי." התגרתה קארין במינה, שוב.
קטי עמדה קפואה וכל מילה שהן אמרו עברה אצלה בראש מספר פעמים, אך
עדיין היא לא הצליחה לקשר בין הדברים. "מינה לא בן אדם?" חשבה לעצמה
וסיבבה את ראשה בחזרה למינה שסוף סוף הראתה את פניה האמיתיות.
"כן קטי, בדיוק. אני כמוהם." אמרה לה מינה והסתכלה עליה במבט מאיים
כשלפתע קארין קטעה את דבריה :"מי הפך אותך?" שאלה את מינה ועשתה
כמה צעדים קדימה. "זה חשוב?" שאלה מינה והסתכלה על קטי.
"מאוד" ענתה קארין ושוב הרימה את הבובה באוויר, מאיימת עליה במחטים
שהיו בידה. מינה שתקה וחייכה קלות. "לפני כמה זמן?" שאלה קארין.
-"חודשיים" השיבה מינה והסתכלה על קטי שפתחה את עיניה בהלם.
"אני יודעת הכל, תנו לי להפטר ממנה" הוסיפה מינה והאישונים נעלמו מעיניה.
לפתע קטי ניזכרה באותו הלילה בו היא ראתה את מקס במצב ההוא.
קטי הסתכלה על קארין ולפתע ראתה דמות שחורה מתקרבת מאחוריה, היא
הסתכלה טוב יותר וראתה את מקס שמגיע עם האוזניות באוזניו וסוכריה בפיו.
הוא נעמד ליד קארין והסתכל על מינה ההמומה, שכולם נגדה.
"אני לא מבינה, אתם אמורים לרצות את זה גם" אמרה מינה והסבירה להם
שהיא לא רעה בסיפור. "אל תעשו ממני הרעה בסיפור, זאת היא!"
צעקה וכיוונה עם האצבע שלה על קטי.
השעה הייתה מאוחרת ושקט השתלט על המקום, מקס עמד ליד קארין ולא הוציא
מילה, קארין בעצמה שתקה ומינה ניסתה להשתלט על עצמה.
קטי בלעה את רוקה והסתכלה על הריצפה, "עד כאן! אני רוצה שמישהו יסביר לי
מה קורה פה" אמרה קטי והסתכלה על כולם כשלפתע מקס קטע את דבריה.
-"ומי אמר לך שאת מחליטה על גורלה?" אמר מקס והרים את ראשו בעודו
מתבונן במינה שפתחה את עיניה לרווחה.
"אבל, אבל עדיף מוקדם מאשר מאוחר מדי!" צעקה מינה לעבר מקס שעמד
מבלי להניד אפאף.
"מי הפך אותך?" שאל והוציא את הסוכריה מפיו.
-"מה זה משנה." ענתה והורידה את ראשה.
"אני שואל, מי הפך אותך?!" לפתע אמר מקס והרים את טון קולו.
-"בחורה, לא יודעת איך קוראים לה. היא הראתה לי מה עומד לקרות"
אמרה ובלעה את רוקה.
"בחורה אה?" אמר מקס והתקדם לקראתה. "במקרה קוראים לה סלינה?"
שאל ומינה הרימה את מבטה בהלם. "איך אתה יודע?" שאלה.
"תיארתי לעצמי" ענה וזרק את הסוכריה שלו על הרצפה.
"תלכי מפה ושאני לא יראה אותך יותר" הוסיף ונגע בידה של קטי, שהייתה קפואה.
"בואי איתי" לחש לה והיא החלה להתקדם בצעדים איטיים, עדיין מבולבלת.
"ואתה חושב שככה זה יגמר?" צעקה מינה שעמדה מאחורי קטי ועשתה כמה צעדים אליו.
הוא הסתובב אליה עם ראשו ובהה עמוק לתוך עיניה.
"את לא מבינה שסלינה שטפה לך את המוח?! אל תיהי מטומטמת"
אמר לה והמשיך ללכת כשלפתע היא תפסה את ידו
והפרידה אותה מידה של קטי שעמדה דום.
היא תפסה את ידה של קטי וההיא תלשה אותה בכל כוחה.
"אל תגעי בי" לחשה ודמעות מילאו את עיניה. איך חברה יכולה לעשות דבר
כזה לחברה טובה שלה? למה הכל פתאום קורס בפניה? היא חשבה שלפחות
נשארו לה החברות שלה, אבל הבינה שטעתה בגדול.
היא כל כך רצתה להתפרץ בבכי ולצעוק על כל העולם שמישהו יסביר לה
כבר מה לעזעזאל קורה פה ולמה הכל קשור אליה, אבל לא היה לה מי שיענה.
למה שומרים את הכל בסוד? למה היא צריכה לגלות הכל בדרכים קשות כאלה?
מקס התקרב למינה ותפס אותה בפניה, מרים אותה קלות מהרצפה.
"שלא תעזי לשים את היד שלך עליה שוב" הזהיר אותה והתנשם בכבידות.
מינה הרימה את ידה באוויר והעבירה אותה על פניו של מקס, במהירות וחוזקה.
מקס הפיל אותה על הריצפה ושם את ידו על פניו.
"מקס?" צעקה קטי ותפסה בידו. היא פתחה את עיניה וניסתה לראות מה קרה,
אבל הוא הסתיר את פניו עם ידו. לאחר שניות ספורות הוא הרים את מבטו
והסתכל על מינה, ששכבה על הריצפה וניסתה להתרומם.
קטי סיבבה את פניו, ועל הלחי שלו היו סימנים ארוכים ועמוקים.
הוא הוריד את ידה ונעמד במקומו כשלפתע קארין התקרבה למקום בו הם עמדו,
הסתכלה על מינה במבט זועם והתכופפה מעט.
"עוד פעם אחת, אני רואה אותך, אני תוקעת את הסיכה הזאת, ישר לתוך הלב שלך"
לחשה והראתה לה את הבובה שהחזיקה בידה.
מינה היא הסתכלה על קטי במבט משונה, ומוזר, עיניה נראו כמעט שקופות
,נטולי אישונים. היא התרוממה ונעמדה על רגליה. קארין סימנה לה עם הראש
לכיוון ההפוך מכיוון בית הספר וההיא החלה ללכת לאחר שהבינה שהם חזקים מדי.
קטי הסתכלה על דמותה המתרחקת כשלפתע מינה הסתובבה וצעקה : "אני באמת מצטערת."
קטי סגרה את עיניה בעודה מרגישה את כל הכאב המציף אותה
כשלפתע מקס הסתובב והחל ללכת לכיוון בית הספר.
"השער יסגר צריך למהר" לחש והמשיך ללכת. קארין נעמדה זקוף, ולא הביטה
אפילו בעיניה של קטי שעמדה לצידה.
"תודה" לחשה קטי לקארין שהסתכלה עליה ואמרה: "אני רק עושה את העבודה שלי,
ואל תקחי את זה ללב, היא לא רצתה לעשות את זה, כשהופכים מישהו,
הוא תמיד מקשיב לאדונים שלו, יקח זמן אבל היא תחזור לעצמה" אמרה והרימה את ראשה למעלה.
קטי חייכה קלות וקארין המשיכה להתקדם לכיוון בית הספר.
קטי הלכה יחסית הרבה מאחוריהם ולא יכלה להאמין למה שקרה עכשיו.
היא ידעה שאם אף אחד לא רוצה לספר לה כלום, היא תברר הכל בעצמה.
היא ניזכרה בפניה של מינה ודמעות שוב הופיעו בעיניה, הפעם היא החזיקה
את עצמה והדמעות החלו לזלוג על לחייה הקפואות, חיממו אותן ונפלו על
מעילה הלבן. היא רצתה שכל זה יהיה חלום רע ושמחר בבוקר היא תתעורר
והכל יחזור לקדמותו.
היא הגיעה לשער בית הספר ולא ראתה את קארין, שכנראה כבר עלתה לחדרה.
הלילה נהפך לקר וכבר אי אפשר לשמוע אף אחד בחוץ, כולם היו בחדרם,
חוץ ממנה, או לפחות זה מה שהיא חשבה עד שראתה מישהו יושב על אחד
הספסלים מולה, אך לא יכלה לראות בבירור. היא החליטה להתקרב למקום
ושמה לב שהיה זה מקס, שישב על אחד הספסלים עם ראשו למטה.
היא חייכה קלות וליבה החסיר פעימה, שוב.
היא בלעה את רוקה ובקצב איטי החלה להתקדם לקראתו.
הוא שמע אותה מתקרבת והרים את ראשו למעלה.
"למה את לא במיטה?" שאל אותה כשהיא הייתה סנטימטרים ספורים ממנו.
-"ולמה אתה לא שם?" החזירה לו בשאלה והוא חייך.
היא התיישבה לידו ושילבה את ידיה הקפואות כשלפתע הסתכלה על פניו,
והסימנים שהיו עליו, נעלמו. היא הייתה המומה. "כל כך מהר?" חשבה לעצמה
ובלי לשים לב תפסה את פניו, מתבוננת עליהן מכל הכיוונים האפשריים.
הוא הסתכל עליה והם היו קרובים מתמיד, כשהוא הרגיש את ידיה על פניו,
ליבו החל לפעום חזק, והוא החל לחשוב מה זאת התחושה המוזרה הזאת
שעוטפת אותו כל פעם שהוא נוגע בה.
הוא הסתכל לתוך עיניה, וחיוכה ירד כשהיא שמה לב, שידיה מלטפות את פניו
הגבריות. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא ראתה אותו כל כך קרוב אליה
לפרק זמן כל כך ממשוך. הוא היה מושך בטירוף, עיניו, שפתיו העבות, הקול
העוצמתי, המבט הכובש. מבטיהם נפגשו וידיה לא הצליחו לעזוב את פניו.
הוא הוריד את מבטו והסתכל ישר על שפתיה, שמשכו אותו בטירוף, הוא ידע
שהוא רוצה את זה, אבל לא ידע אם היא רוצה.
כשהיא שמה לב שהוא מסתכל על שפתיה, הלב שלה החל לדפוק באופן מטורף.
הוא שמע את פעימות ליבה ומייד העלה את מבטו אליה.
בקצב איטי הוא החל להתקרב אליה והיא בלעה את רוקה, פניה ניהיו אדומות
והיא לא ידעה מה לעשות. כל נשימה שהוא לקח, וכל מילימטר שהוא התקרב
אליה, גרמו לליבה לצאת מהמקום, היא בעצמה הבינה שלא צריך להיות ערפד
כדי לשמוע אותו יוצא מבית החזה שלה.
היא הסתכלה על שפתיו העבות ורק מהמחשבה על כך התחילה להתנשף בכבידות.
היא יכלה להרגיש את הנשימות שיוצאות מפיו על שפתיה ורק מהמחשבה על כך,
היא החלה לרעוד. הוא החל להתנשף בכבידות ובית החזה שלו עלה וירד עם
כל נשימה שלקח. "דן דן דן!!!" חזרה קטי על שמו במחשבתה פעם אחר פעם
ומייד קפצה מהספסל, קוטעת את הרגע.
היא סגרה את עיניה ויכלה להרגיש אותו עומד לידה, הוא נעמד ובמשיכה אחת
מהירה וחזקה, שפתיו היו על שלה. שניהם החלו לנשום בכבידות והרגישו את
הנשימות זה של זה. היא קפאה במקום, ובמפתיע הוא החל לנשק אותה
בעדינות ורכות. היא ניסתה להשתחרר אבל הוא החזיק אותה יותר מדי חזק
ולא עזב, הוא המשיך לנשק אותה וקצב ליבה היה בשיאו, כמו שגם שלו.
קטי לא יכלה להשתלט על עצמה יותר, שפתיו היו רכות ועדינות ותחושות מוזרות
אך עוצמתיות עטפו אותה.
הוא פתח את עיניו והסתכל עליה מקרוב , בעודו ממשיך לנשק אותה וכששפתיו
עדיין היו על שלה, הוא לחש לה :"את מרגישה את זה?"
והתרחק טיפה, היא עמדה מולו עם עיניים עצומות, מתנשפת בכבידות ולא מסוגלת
לפתוח אותן.
אאאאאאההה 😮 כל כך מושלםםם
חשבתי שהרגע הזה לא יגיע לעולםם
אחד הפרקיםם הכי יפים!!!!
דחוףף המשךך😊😊
😮 😮 😮
ואוווווווווווווווווו
כ"כ מדהים !!!!!!!!!
המשך דחוווווף!
איזה יפה ( : , תמשיכי מאמי .
QUOTE (הנסיכעע @ 30/07/2008) איזה יפה ( : , תמשיכי מאמי .
😎
שמע ישראל!
את לא מבינה איזה דפיקות לב יש לי עכשיו!!!
סוף סוווווווווווווווווווווווווווווווווווף!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
סוף סוף הגעת לקטע של הנשיקה ראבק!!
כמה זמן חיכיתי!!!!1
יאאאאאאאאאאאאאאווווו
מקקקקקקקקקססססססס אני אוהבת אוווווווותתתתתךךךך!!!!!
הסלינה הזאת היא בתבתבתזונה!!!
ומסכנה מינה..
אני לא מאמינה שהיא חנקה את קטע כמעט למוות!
אני משוכנעת שהילדה הזאתי שמקס הציל זאת קטי!!!
משוכנעעעעעעת!
חחחח סורי על החפירה.. :-[
ייאלה תמשיכי (( :
אוףף לא רציתי שהם יתנשקו : ( ,
מקס הזה מעצבןן אותי , לא יודעתת למה ..
אני אוהבתת יותר את דןןן - הואא יותררר חמודדדד D : ....
תמשיכיי מאמי : ]
יאיי הם התינשקו איזה כיף חיחיחי
איזה יפה באמת מותח וממכר
יאללה תמשיכי
הפרק הזה ארוך יחסית, סורייי על החפירהההה אבל לא יכלתי לחלק את זה כי רציתי את כל זה
כפרק אחד, בכל מקרה, צמצמתי עד כמה שאפשר. :]
פרק 16-
קטי שמעה את השאלה בבירור, אך סירבה לענות או לפקוח את עיניה בידיעה
שהוא עומד כל כך קרוב אליה. באותו הזמן היא רק חשבה עד כמה רע זה להיות
ליד ערפד שיכול לשמוע מה קורה אצלך בפנים בלי הצורך במילים.
-"גם אם לא תעני לי, אני שומע את התשובה" אמר ורק ממילותיו, צמרמורת
עברה על גופה. היא החליטה להתמודד איתו ולפקוח את עיניה, ושניות ספורות
לאחר מכן היא פקחה אותן כשלפתע משהו שעמד מאחורי מקס משך את תשומת ליבה.
היא הסתכלה על הדמות ומן צמרמורת לא נעימה עברה על כל גופה.
היא ניסתה לראות בבירור ושפשפה את עיניה, היא לא יכלה להאמין למה שראתה.
"לא יכול להיות!" חשבה לעצמה ופתחה את עיניה לרווחה, מקס שם לב
לתגובתה והסתובב לראות מי עומד מאחוריו.
בדיוק, מאחוריו עמד דן, הסתכל על כל המחזה מהתחלה עד סופו ופניו היו המומות.
"דן" לחשה קטי והתחילה להתנשם בכבידות , כאילו עשתה משהו בלתי נסלח.
מקס הוריד את מבטו על הריצפה והבעה שלילית השתלטה על פניו כשהוא
ראה את תגובתה ההמומה של קטי, בעיניה היו דמעות והיא לא ידעה מה לומר.
"אני מבין" לחש לעצמו והסתובב לדן שמייד הסתכל עליו בחזרה, עם פניו מלאות
של טינה וכעס. "אני אשם" לחש לו מקס והרים את ראשו. –"אני יודע, ראיתי"
ענה לו דן במהרה והלך כמה צעדים קדימה. "לא בשביל זה הבאתי אותך לבית
הספר הזה" אמר דן והסתכל על קטי שעמדה כמו פסל, לא יודעת מה לעשות או
מה להגיד. "אני מבין" חזר על עצמו מקס ולא העיז להסתכל בפניה של קטי.
"לא יכול להיות" המשיכה להגיד לעצמה קטי והתכנסה בעולמה בעודה מסרבת
להכיר במציאות.
-"תארוז את הבגדים שלך" לפתע אמר דן וקולו נשמע רציני מתמיד.
למשמע הדבר, קטי הרימה את ראשה , תוהה האם שמעה אותו נכון.
"אני ידאג שיקחו אותך מאיפה שהביאו, אל תדאג" הוסיף דן והסתכל עליו
באדישות. "אני מבין" חזר על עצמו מקס וסיבב את פניו לכיוון בניין המגורים
בעודו לא מעז להתמודד עם מבטה של קטי שעמדה דום.
הוא הרים את ראשו למעלה גבוה ולחש לקטי : "אני מצטער" ובמהרה היא יכלה
לראות אותו עוזב את המקום ונעלם באופק. דן וקטי המשיכו לעמוד בזמן שקטי
ניסתה לעכל במוחה את כל מה שקרה עכשיו, מ-א' עד ת'.
לאחר כמה שניות של שקט בין שניהם היא פתחה את פיה והסתכלה לעיניו.
"דן, אני.." –כשלפתע דן קטע אותה. "זה בסדר, הכל מסודר" אמר והסתכל
עליה באדישות. "יכול להיות שהוא גם שמע?"[את דפיקות הלב שלה] שאלה את עצמה בעודה כבר
לא יודעת מה טוב ומה רע. "אני לא יכול לתת לזה לקרות, קטי, הוא שומר
הראש שלך, אסור לכם להיות מעורבים ריגשית." אמר לה וקולו התרכך מעט.
"אני מצטערת" לחשה לו והורידה את ראשה. "אבל הוא לא האשם היחיד, אל
תעניש אותו" הוסיפה והמשיכה להסתכל על האדמה הקרה.
"הקטע הוא לה בלהאשים, אלא בעצם העובדה שזה קרה" הסביר לה דן וסימן
לה ללכת לחדרה עם ראשו. "לכי לישון" ביקש ובמהרה גם הוא, עזב את המקום.
קטי החלה ללכת בצעדים איטיים לקראת בניין המגורים שלה, לא יודעת במה
להיות מוטרדת, בזה שדן ראה, בזה שמקס אמור לעזוב מחר, או בזה שהיא לא
תראה את מינה יותר.
ראשה היה כל כך טרוד במחשבות שבטעות היא עלתה לקומה הלא נכונה וחיפשה
את הדלת שלא הייתה בה. היא הרימה את ראשה, ולא זיהתה את המסדרון.
היא הסתכלה עליו שוב, והבינה שנמצאת במקום הלא נכון. לקח זמן עד שהיא
הגיעה לחדרה עם קצב ההליכה האיטי איתו הלכה. בעדינות היא פתחה את דלת חדרה
והסתכלה על שונטל, שהייתה שקועה עמוק בשנתה. היא נעצרה ליד מיטתה
והסתכלה על החדר הגדול אותו חילקה עם חברותיה ושמה לב עד כמה שהוא
הנראה לה אפור וחסר צבעים. היא שמה את המפתחות על השידה והורידה את בגדיה
הקור לא השפיע עליה יותר, אפילו בלבוש מינימלי, ראשה היה עסוק מדי ולא
היה לה אכפת אפילו במה היא ישנה. היא שכבה על מיטתה, בעודה מתבוננת
בתקרה הלבנה שמעליה, אור קטן דלק בחדר, ולשניה היה נראה לה שלא אכפת
לה מהחושך יותר ואפילו אם המנורה תכבה, היא לא תוכל להרגיש גרוע יותר
ממה שהיא מרגישה עכשיו. היא סיבבה את ראשה למיטתה הריקה של מינה
ואפילו דמעות שהיא רצתה להוציא, לא יצאו. היא לא יכלה להאמין שפתאום
בן רגע חייה נהפכו לסיבוך אחד גדול, היא רק רצתה ללכת לישון ולא להתעורר
בזמן הקרוב. היא חשבה וחשבה כל הלילה, לא הצליחה לעצום אפילו עין אחת
כשאור הבוקר האיר את החדר. השעון צלצל וכהרגלה, שונטל קמה
ממיטתה, אך הפעם לא ראשונה. "קמת לפני?! לא יאומן פשוט" אמרה לקטי
ששכבה כמו פסל עם עיניים פקוחות. "קטי?" חזרה על עצמה שונטל וקימטה
את מצחה. "קטי!" צעקה כשלפתע קטי הרימה את ראשה והסתכלה במבט
מופתע על שונטל. "מה קורה לך ילדה?" שאלה שונטל ודפקה לקטי מבט.
במהרה היא הסתכלה על מיטתה של מינה, שהייתה מסודרת
לחלוטין. השמיכה הלבנה נשארה לא נגועה ואפילו הכרית הייתה מלאה וראו
שאף אחד לא הניח עליה את ראשו. "שוב מינה ישנה מי-יודע-איפה?! מה ניסגר
עם הילדה הזאת?" אמרה שונטל בזלזול וקמה ממיטתה.
"אני ראשונה במקלחת!" אמרה באופן משעשע והוציאה לשון, שהיה נראה
הדבר היחיד המעודד שקטי ראתה יומיים שלמים. במהרה שונטל סיימה את
עיסוקיה והייתה מוכנה ללכת לשיעור, בזמן שקטי לא זזה ממיטתה ואפילו
לא הרימה את ראשה. "קומי כבר! את תאחרי!" הפצירה בה שונטל והחלה למשוך
בשמיכתה. "בסדר, בסדר, אני קמה" השיבה קטי בטון עייף ופיהקה קלות.
"למה עיניים שלך אדומות?" שאלה שונטל כשהתבוננה בקטי שנראתה
כמו זומבי מהלך. "את רוצה להגיד לי שלא ישנת כל הלילה?" הוסיפה ופתחה
את עיניה בהלם. –"עזבי, תלכי ראשונה לכיתה, אני אבוא עוד כמה דקות" אמרה
קטי ונכנסה למקלחת, ללא מצב רוח בכלל. שונטל גלגלה את עיניה ויצאה מהחדר.
קטי לקחה את מברשת השיניים ומילאה מיים בכוס בעודה עדיין קלועה במחשבות
שהטרידו אותה כל הלילה. היא נאנחה קלות כשמבטה שקוע עמוק בכוס המלאה,
כאילו היא שוקלת אם להטביע את עצמה או לא. "טוב, יום חדש הגיע" אמרה
לעצמה וחייכה, כאילו מנסה להתעודד. אך החיוך ירד במהרה כשהיא שמה את
המברשת לתוך פיה וניזכרה בנשיקה שהדביק לה מקס והבטן שלה החלה להתהפך, שוב.
"אוף, מה אני מרגישה כלפיו?" שאלה את עצמה והורידה את ראשה אל הכיור.
לאחר דקות ספורות היא התלבשה והתארגנה ללכת לשיעור, שלא היה לה חשק
אליו. היא סגרה את דלת חדרה, ירדה במדרגות והתקרבה לכיתתה במסדרון
הארוך שבקומה השלישית כשלפתע היא שמעה צעדים מתקרבים לקראתה,
היא הרימה את ראשה וראתה את דן הולך לכיוון חדר המדרגות. "דן" חשבה
לעצמה ולקחה נשימה עמוקה. לאחר כמה שניות הוא הבחין בה הולכת במסדרון
ונעמד בדיוק מולה. "איך את מרגישה?" שאל ומבטו היה חסר חיים מתמיד.
היא הסתכלה בעיניו והשתעלה קלות. "בסדר" ענתה, כמו תמיד.
הם עמדו אחד מול השני שניות ספורות בלי לומר דבר כשלפתע הוא פתח
את פיו ואמר: "נראה לי שאת תאחרי" וסיבב את ראשו לכיוון כיתתה.
הצלצול נשמע באותה השניה וקטי הבחינה במורה שמתקרבת לכיוון הכיתה.
"כן, נראה לי שכן. אז... להתראות." לחשה לו בשקט והחלה להתקדם לכיוון
הכיתה. ליבה נישבר לראות אותו במצב כזה. המורה הקדימה אותה ונכנסה
לכיתה לפניה, ביקשה מכולם לשבת ולפתוח מחברות בדיוק בשניה שקטי
פתחה את הדלת ונכנסה לכיתה. הדבר הראשון שהיא הסתכלה עליו היה
השולחן של מקס, שהיה ריק. היא הסתכלה מסביב ושמה לב שמקס לא נמצא
בכיתה בכלל. "הוא כבר עזב?" חשבה לעצמה וחרדה עמוקה תקפה אותה.
"אם את מתכוונת לשבת, אז תשבי, אם לא, אז תצאי ואל תעמדי שם סתם כך,
את מפריעה לשיעור שלי!" התלוננה ההמורה וסדרה את משקפיה.
ההמורה הייתה לבושה במעיל קצרצר בצבע שחור ועל אוזניה עגילים בצורת לב.
התסרוקת שלה הייתה משעממת ורגילה ושפם שנראה לעין, בלט מעל שפתיה.
קטי עיקמה את מצחה בגועל, ולקחה כמה צעדים אחורה כשבמהרה המורה
יכלה לראות אותה עוזבת את הכיתה ולא שוכחת לטרוק את הדלת בחוזקה.
"תחזרי מייד!" צעקה לה המורה, אך קטי לא הקשיבה.
היא יצאה מבית הספר בצעדים מהירים, כמעט ריצה, ונכנסה לבניין המגורים,
לאגף של הבנים. היא עלתה לקומה בה היה חדרו של מקס ובלי לחשוב פעמיים,
פתחה את הדלת בחוזקה. היא מצאה את מקס שבדיוק היה עסוק בלארוז את דבריו
ולשים אותם במזוודה. הוא הרים את מבטו בהלם, מרעש הדלת שנפתחה, וראה את
קטי עומדת מולו, מתנשפת מעייפות. "את?" שאל אותה והסיט את מבטו ממנה..
היא התקרבה אליו בצעדים מהירים, תלשה את הבגדים שהיו בידו וזרקה אותם
על המיטה. "מה אתה חושב שאתה עושה?" שאלה אותו בעודה ממשיכה להתנשף מעייפות.
"עוזב" ענה לה בטון רציני ואסף את הבגדים שהיא זרקה אל תוך המזוודה
הגדולה שהתפרסה על כל אורך המיטה. היא נאנחה בכבידות והתיישבה במיטה
הריקה שהייתה מול מיטתו. "אתה לא חייב לעזוב בגלל זה" אמרה לו
והורידה את מבטה למטה. "אני כן" השיב ונעמד דום. "בקשר לאתמול, אני
..מצטער" אמר לה והבעת פנים מדוכאת השתלטה על פניו.
"ואני גם מצטער שהרסתי לך עם דן" הוסיף ונאנח בכבידות, "זה היה דחף של
רגע, משהו שלא חשבתי עליו מספיק טוב, מצטער" אמר שוב וניסה להראות
אדיש, אך ללא הצלחה. הוא סגר את מזוודתו ושם את אוזניות האמ פי האהוב
שלו באוזניו בעודו לוחץ על כפתור הפליי ומנדנד עם ראשו מפה לשם.
קטי ישבה ולא יכלה להוציא מהפה שלה מילה, כי לא ידעה מה להגיד.
היא הסתכלה עליו בידיעה שהיא מסתכלת עליו בפעם הראשונה וראתה את פניו
החזקות כמו תמיד, זזות לקצב המוזיקה של מכשירו. הוא הרים את המזוודה
על גבו ללא קושי בכלל, והתקדם לכיוון הדלת. היא ידעה שלא תוכל לעצור
בעדו ולא מצאה מילים שיעצרו אותו, או כאלה שהוא ישמע. היא קמה באיטיות
מהמיטה עליה ישבה ולחשה בטון שקט "אתה לא אשם בכלום, פשוט עשית את מה
שלי לא היה אומץ לעשות. וכן, הרגשתי את זה" אמרה והסתכלה עליו עומד
עם הגב אליה בעיניים דומעות, היא אמרה זאת כי ידעה שהוא לא שמע דבר,
אוזניו היו אטומות, ואולי זה גם לטובה, חשבה.
הוא פתח את דלת חדרו ועשה כמה צעדים קדימה כשלפתע הסתובב
אליה וסימן לה להתקרב עם ידו. היא התקרבה באיטיות בלי להסתכל בעיניו והוא
הוריד את האוזניות מאוזניו. "תני לי את היד שלך" לחש לה בשקט והיא ללא
מחשבה שניה, מייד הושיטה לו את ידה. הוא הוציא את המכשיר הלבן מכיסו
ובעדינות ואיטיות הניח אותו בידה. "קחי, זה ממני, מתנה ראשונה ואחרונה שלי
לך" לחש וסיבב את גבו אליה , בעודו משאיר אותה עומדת מאחוריו, עם מכשיר
המוזיקה שלו ביד ומבטה מושפל למטה. הוא יצא מחדרו והחל ללכת במסדרון
הארוך ולכיוון המדרגות שסימנו את היציאה שלו מהעולם שלה, לתמיד.
"הוא אף פעם לא דיבר בטון כזה רציני איתי" חשבה והתבוננה על האמ פי הלבן
שמקס השאיר לה. היא יצאה מהחדר והבחינה בדמותו המתרחקת של מקס
כשלפתע הוא סיבב את חצי פניו אליה ואמר בלחש : "אני מצטער" בפעם
האחרונה לפני שנכנס לחדר המדרגות ונעלם מאופק עיניה.
היא שמה את האמ פי בכיסה והחלה להתקדם אל חדר המדרגות באיטיות רבה.
היא לא ידעה אם לעצור בעדו, או לתת לו ללכת, באמת שהיא לא ידעה.
כמה שהיא לא חשבה על זה, היה הבדל גדול בין מה שהיא רוצה לעשות, למה
שהיא צריכה לעשות. ומה שהיא צריכה לעשות היה, לדעתה,הוא פשוט לשתוק.
היא ירדה למטה ויצאה מהבניין. היא החלה לבחון את הסביבה ולחפש את מקס,
אך במהרה ראתה מכונית שחורה, ארוכה, מפוארת, עוזבת את בית הספר
ועוברת את השער. לפתע הבחינה בדן וקארין שעמדו מאחוריה וקארין נופפה
לה עם היד, באותו הרגע קטי הבינה, מי שעזב בה, היה מקס, ללא כל ספק.
היא נשמה נשימה עמוקה ופנתה לכיוון החצר האחורית בה נהגה לשבת כל
כך הרבה בימים האחרונים. היא התיישבה על הספסל בו אתמול היא התנשקה
בפעם הראשונה והוציאה את האמ פי הלבן מכיסה האחורי.
"מעניין איזו מוזיקה הוא שומע" חשבה לעצמה ושמה את האוזניות הלבנות
באוזניה. היא פתחה את האמ פי שהיה כבוי, ומייד הגיע לרשימה השירים
שהייתה בו. היא לחצה על פליי, כלפתע על המסך היה כתוב באותיות ענקיות:
"רשימת השירים ר-י-ק-ה !"
קטי פתחה את פיה ומייד קפצה מהספסל עליו ישבה, כמעט התנגשה בעמוד
שעמד ליד ושברה לעצמה את הראש. היא נפלה על הריצפה מרוב הלם.
ולאחר דקות ספורות קמה לעמוד שוב.
"אין מצב!" צעקה בקול ונגעה בראשה בעודה מנדנדת אותו מצד לצד.
"הוא שמע אותי? הוא שמע מה אמרתי?" צעקה בקול ונכנסה להיסטריה.
"איזה פאדיחות" חשבה לעצמה וקימטה את פרצופה.
היא החלה לקפץ ולדלג במקום והתלמידים שעברו בסביבה התלחששו ביניהם
ולא הבינו מי זאת המשוגעת הזאת שקופצת מפה לשם.
---תחנת רכבת, שעה 11:00 בבוקר---
"תודה, אתה יכול להוריד אותי פה" אמר מקס לנהג ופתח את הדלת האחורית
בה ישב. הוא התקרב לתא המטען ומשם הוציא את המזוודה שלקחה את כל המקום.
"תודה" הודה מקס לנהג ולחץ לו את היד לאות פרידה.
-"בחורצ'יק, אתה לא נראה ממש טוב, אתה בטוח שאתה בסדר?" שאל הנהג
שהתבונן במקס כל הדרך. "לא, אבל אני מקווה שאני יהיה" ענה מקס בכנות
והמכונית עזבה את המקום. הוא סיבב את גבו והסתכל על תחנת הרכבת שהייתה
מלאה באנשים שהגיעו ממקומות שונים בארץ וכעת חוזרים לביתם.
הוא התיישב על אחד הספסלים שהיו בדיוק מול הנקודה בה חיכו האנשים לרכבת
והוציא ממעילו פת לחם, שהיה עוד חמים. הוא הסתכל מסביב ונגס את הביס
הראשון שלו כשלפתע שם לב לילדה קטנה, בערך בת 8, מסתובבת לבד בתחנה,
ומבקשת נדבות מהאנשים מסביב. הוא התבונן עליה טוב והתיישב זקוף.
פניה היו שזופות בצבע שוקולד,שיערה שחור, גובהה היה נמוך מהרגיל,
והלחיים שלה היו בצורת סופגניה,.
היא לבשה כובע צמר ירוק ומעיל בצבע שחור מלוכלכך. הוא שם את מזוודתו
מתחת לספסל והתקרב אליה בצעדים איטיים.
"ילדה, איפה ההורים שלך?" שאל והתבונן עליה במבט רציני.
"לא יודעת, איבדתי אותם בין האנשים, לפני כמה שעות" מלמלה וקולה היה עדין במיוחד.
"למה את מבקשת נדבות?" שאל והמשיך במבטו הרציני. –"אני רוצה לקנות
כרטיס בחזרה הביתה." ענתה והורידה את הכובע מראשה, בעודה מסדרת
את שיערה לקוקיות. "איפה את גרה?" שאל והתכופף אליה.
"לא יודעת.." ענתה ופניה נהפכו לאדומות. –"את לא זוכרת את השם של העיר
בה את חיה?"
"אני לא זוכרת, זה שם ארוך" הסבירה לו ונדנדה בראשה.
"אז איך את מתכוונת לחזור הביתה?" שאל והוציא את פת הלחם שהסתיר
מאחורי גבו. "תאכלי את זה" ביקש. היא פתחה את פיה והסתכלה עליו בעיניים
מופתעות ומלאות באושר, והוא חייך. "תודה" השיבה וחטפה את הלחם מידו.
הילדה הייתה כנראה כל כך רעבה שבלעה את פת הלחם בשניה. הוא הסתכל
עליה בעצבות והוציא את כל הכסף שהיה במעילו. "בואי נקנה לנו משהו לאכול"
אמר. היא נדנדה בראשה לתשובה חיובית וחיוכה עלה על פניה, שיניה הקדמיות
היו חסרות וזה היה ברור מאליו שהן היו שיני חלב שנפלו.
הוא לקח את מזוודתו ונכנס איתה לחנות הקרובה ביותר, שם הם קנו אוכל
ואכלו יחדיו. לאחר הארוחה הוא הרים את מבטו אליה ואמר:
"אני יכול לתת לך כסף לכרטיס, אבל איך את מתכוונת לחזור אם את לא יודעת
אפילו איפה את גרה?" שאל.
"אז אני אתקשר לאמא שלי" אמרה ושוב חייכה. "את זוכרת את המספר? למה לא אמרת קודם"
שאל בפליאה ומייד הוציא את הפלאפון שלו מהכיס. היא לקחה אותו בידיה
הקטנות והחלה לחייג. במהרה היא הגיעה לאימה והשתיים קבעו להפגש במקום בו
מקס מצא אותה לראשונה. האם הודתה למקס בטלפון ורצתה לפצות, אך הוא
העדיף לא להגיד את שמו, כי לא רצה דבר. הילדה הזכירה לו את התקופה בה
הוא היה קטן ואיבד את אימו בגיל 9, בשנה הראשונה הוא נדד ממקום למקום
לבד, לפני שמצא אותו דודו ואירח אותו בביתו. השניים יצאו מהמסעדה הקטנה
בה שהו ותפסו ספסל כדי לנוח. הרכבת של מקס כבר עברה מזמן, ועוד הרבה אחריה,
אבל הוא נשאר עם הילדה. הם ישבו ולא דיברו עד שהילדה
הסתכלה עליו ואמרה: "אני רוצה לעשות משהו גם בשבילך" אמרה.
-"אה כן? מה?" שאל וקימט את מצחו. –"אני יקרא בכף ידך" ענתה כשלפתע הוא
הסתובב אליה במבט מופתע. "את כזאת קטנה וכבר יודעת איך קוראים ביד?"
שאל והוציא לה את לשונו.
"סבא שלי צועני, למדתי ממנו, כולם אומרים לי שזוהי מתנה משמיים" אמרה
ומייד חטפה את ידו.
היא הסתכלה עליה כמה דקות כשהוא החל כבר להתייאש ופשוט נהנה לראות
את פרצופה החושב. "אני רואה שעזבת מישהי מאחור" אמרה והוא קימט את
מצחו. "אה כן?" שאל וצחקק קלות. "כן, בעצם עזבת שתי בנות מאחור"
אמרה והחלה לעשות פרצופים משונים. הוא פתח את עיניו והמשיך להקשיב.
"אני רואה שחור ולבן" אמרה וסגרה את עיניה בעודה מעבירה את האצבע הקטנה
שלה על כף היד הענקית שלו. "מישהי שעזבת הולכת להסתבך בצרות" הוסיפה
והמשיכה להעביר את ידה הקטנה על ידו. " אני רואה משהו רע מתקרב אליה"
לחשה לו ומייד פקחה את עיניה והוציאה את ידה מידו.
"אני לא רוצה לקרוא יותר!" אמרה והרימה את ראשה. מקס קימט את מצחו
והתבונן עליה בעיניים מופתעות ותחושה מוזרה עברה עליו, הוא פתח את פיו
לשאול משהו כשלפתע הילדה צעקה: "אמא!" וקמה מהספסל בעודה רצה לאישה
שעמדה מולה ושמה את ידה על בית החזה שלה. "תודה לאל" צעקה האמא
והשתיים התחבקו. "אמא, תכירי את.." אמרה הילדה וסיבבה את פניה לספסל
עליו מקס ישב, אך לא היה זכר ממנו. "לאן הוא נעלם?" שאלה הילדה והסתכלה
לכיוונים שונים, אך לא ראתה אותו בשום מקום. האם לקחה את ילדתה בידה
והשתיים הלכו למכונית שחיכתה להם מחוץ לתחנה. מקס נעמד מול תחנת הרכבת
שלו כשבדיוק ראה אותה מתקרבת מרחוק, לאחר שניות ספורות, הוא הוציא את
כרטיסו ממעילו ונעמד עם כולם בתור. הרכבת הגיע וכולם נכנסו לבפנים.
הוא הלך לתא שלו והתיישב לו בנוח. לאחר מספר דקות הרכבת החלה להתניע
והוא הבין שהיא יוצאת לדרך.
-----בית הספר, השעה 14:00 בצהריים---
קטי יצאה מהשיעור האחרון שהיה לה והלכה לחדרה. היא התיישבה על מיטתה,
כשהחלה להרגיש בקור החודר לעצמותיה, היא לקחה כמה דולרים והתכוונה
ללכת לקפיטריה שבבית הספר לקנות לה שוקו חם. היא ירדה במדרגות ויצאה
החוצה כשלפתע היא ראתה אישה, יפת מראה, גבוה למדי, לבושה במעיל אפור
ויוקרתי, עומדת מתחת לאחד העצים שבחוץ. הרוח הייתה קרה והיא החליטה
להתקרב לאישה ולהציע לה לחכות למי שהיא מחכה לו בפנים, כי הקור
היה בלתי נסבל. היא התקרבה לאישה שפניה היו מכוסות בשיער החום הארוך
שלה. "סליחה" קראה קטי לאישה שעמדה אליה עם הגב ולא ענתה.
"סליחה?" חזרה על עצמה קטי שוב, אך הפעם, בקול רם יותר, כשלפתע שמעה
את קארין, שקפצה מהחלון של הקומה הראשונה למטה, ונעמדה על רגליה, כאילו
כלום לא קרה. היא פתחה את פיה בהלם והסתכלה על קארין שהתקרבה ללא נזק
בכלל. לפתע היא שמעה קול מאחוריה והסתובבה במהירות, היה זה דן שרץ לכיוון
שלה במהירות מופרזת. "קטי! תתרחקי משם!" צעק לה והמשיך לרוץ לקראתה.
במהרה היא ראתה את רומן וחן שיצאו בעקבותיו ונעמדה דום, לא מבינה מה קורה.
"תזוזי משם!" צעקה לה קארין והייתה כבר יחסית קרובה אליה.
קטי לקחה כמה צעדים לכיוון דן וקארין התנפלה על האישה שעמדה מתחת לעץ.
קארין נהפכה, לחלוטין, ניתן היה לראות את הניבים שיצאו מפיה, ואת העיניים
שלה שניהיו נטולי אישונים, הן היו בצבע כמעט שקוף, והכדור שחור בעין נעלם [אישון].
בשבריר שניה האישה שלחה את ידה על קארין וקארין עפה מטרים ספורים
אחורה בעודה נוחתת על הריצפה בעוצמה מירבית. קטי פקחה את עיניה ומייד
רצה לטפל בקארין, שלא יכלה להזיז שריר. היא הסתכלה על האישה
שעדיין לא חשפה את פרצופה מבעד לכל השיער שהסתיר אותו וראתה את דן
מגיע ונעמד מולה. "שלא תעזי" צעק דן לאישה וההיא חייכה ותפסה אותו
בחולצתו. הוא נהפך במהרה והניבים שלו ניסו לתפוס את הצוואר הארוך שלה,
אך היא שמה את ידה על פניו והעיפה אותו באוויר לכיוון מעלה. הוא נחת
על רומן וחן, שעפו לאחור ביחד איתו. היא הסתכלה למעלה, והם היו בדיוק מתחת
לחלון בניין המגורים. לאחר שניות ספורות, קטי יכלה להרגיש שיש משהו מוזר
באוויר, כוח בלתי מוסבר וכשהיא הסתכלה למעלה, החלון התנפץ ונפל הישר
על רומן, חן ודן. הזכוכית נשברה עליהם והם ניסו לקום, אך ללא הצלחה.
קטי נפלה על הריצפה וזחלה לאחור מרוב פחד, אך כשהיא החזירה את מבטה אל
האישה, האישה עמדה כבר מולה. קטי קמה על רגליה והרוח
העיפה את שיערה של האישה לאחור וחשפה סוף סוף את פניה.
-"גדלת" לחשה האישה לקטי בקול עמוק ופניה התעקמו.
הפנים הללו היו מוכרות לקטי, רק היא לא זכרה מאיפה, אבל היא יכלה להשבע
שהיא ראתה אותן כבר. האישה התקרבה אליה ואחזה בצווארה בעודה מרימה
אותה למעלה בכמה סנטימטרים מהרצפה. "אני..מכירה ..אותך" לחשה קטי והחלה
להשתעל בעודה נחנקת מהאצבעות החוסמות את כל האוויר לנשימה.
"היום, אני אסיים את מה שהייתי צריכה לסיים לפני הרבה שנים" אמרה האישה
ובמהרה קטי יכלה לראות את הניבים הארוכים והחדים שיצאו מפיה.
"זה לא יכאב, מבטיחה" הוסיפה האישה ושלחה את ציפורניה לכיוון צווארה של קטי.
וואו זה היה ארוך..חח..
המשך יבוא.
אנא תאר את הבעיה בהודעה זו:
|
|
|
|
|
אתר האהבה הישראלי