 |
|
💕
מי באהבה
0
אין גולשים מחוברים כרגע... 💝
|
|
|
הכתיבה שלך זה משהו..
חחחחחחחחחח למה אין מילים?!
כי זה יותר מדי מושלם מכדי שזה יהיה אמיתי!!
הסיפור שלך ממכר.
תיראי..
במהלך חיי קראתי המון סיפורים יפים מרתיקם ומרגשים..
אבל אחד כמו שלך,בחיים לא.
זה כזה סיפור מושלם שזה לא נורמאלי!!!!
אז ייאלה,
תמשיכי (( :
אוהבת 3>
ווווואווו : O
חייבתת לשים המשךךך ..
פרקק מהמםם ( :
בואי נגיד שניגמרו לי המילים ממזמן ..
הסיפור שלך והכתיבה שלך ממכרת .
מושלם !
מחכה להמשך 😛
תעששששיי המשךךך , פליייז ( :
וואו לא ציפיתי לתגובות כאלה
תודה לכם באמת
זה רק עושה לי חשק להמשיך 😊
עוד כמה דקות אני יעלה את הפרק הבא אני צריכה לערוך אותו 😊))
פרק 18-
קטי עלתה לחדרה במהירות והוציאה מזוודה אפורה שהייתה מונחת מתחת למיטה.
היא פתחה את הארון ובקצר מהיר, זרקה את כל מה שראתה פנימה.
"את הולכת לאנשהו?" שאלה שונטל בעודה יושבת על מיטתה ומפהקת מעייפות.
-"כן" אמרה קטי וסיבבה אליה את ראשה. "אני צריכה לנסוע לכמה ימים" הוסיפה והמשיכה לסדר את תיקה המבולגן
כשלפתע שונטל קמה ממיטתה והתקרבה אל החלון.
"קטי"
-"אה?"
"תגידי ראית את מינה בזמן האחרון?" שאלה שונטל והמשיכה להסתכל מבעד לחלון.
מזג האוויר היה סביר, לא קר ולא חם, השמיים היו ריקים מעננים וגשם לא היה צפוי.
קטי סגרה את עיניה בכבידות ולקחה נשימה עמוקה, היא לא ידעה איך לספר לשונטל שמינה כבר לא אותה אחת והיא
בעצמה לא יודעת היכן היא נמצאת.
"לא..לא ראיתי" ענתה והסתכלה על תיקה המפוצץ בדברים. היא התכופפה על מנת לסגור אותו, אך התיק היה כל כך
מלא שהוא לא ניסגר.
"מה את נוסעת לשנה שלמה? למה את צריכה כל כך הרבה בגדים?" אמרה שונטל והסתכלה על קטי שהתיישבה על
תיקה בעודה מנסה לסגור אותו, אך ללא הצלחה.
היא קמה על רגליה והסתכלה שוב על התיק המפוצץ, ובגלל שנשארו לה רק 10 דקות להתארגן, לא הייתה ברירה אלא
להוציא כל כל הדברים שבתיק ולבחור רק את מה שנחוץ.
היא לקחה נשימה עמוקה והחלה להוציא את הדברים הפחות נחוצים מתיקה.
לאחר שהוציאה 70% מכל מה שהיה בפנים היא סגרה את תיקה בקלות ונתנה לשונטל נשיקת פרידה על הלחי.
"אני אחזור ביום ראשון" אמרה בנימה חיובית ויצאה מהחדר בעודה משאירה את שונטל משועממת לחלוטין.
לא עבר הרבה זמן עד שקטי יצאה מהבניין והתקרבה אל המכונית הגדולה שעמדה מולה. היה זה ג'יפ.
"או הנה קטי" צעק רומן כשראה אותה מתקרבת. דן ישב ליד ההגה ולצידו ישב מקס.
קארין עמדה ליד המכונית, מתקנת את האיפור החיוור שלה. "אנחנו נוסעים בג'יפ?" שאלה קטי ופתחה את עיניה לרווחה.
הג'יפ היה בגודל ענקי, צבע ירוק כהה, וכמה שריטות פה ושם. "רצית לימוזינה?" שאלה שונטל בציניות מוחלטת ונכנסה
לתוך הג'יפ, בעודה תופסת את המקום שליד החלון.
קטי הרימה את תיקה מהרצפה וללא ברירה נכנסה לבפנים והתיישבה ליד שונטל שגלגלה את עיניה מאי רצון.
"רגע, נשאר מקום רק לאדם אחד" אמרה קטי והסתכלה על חן ורומן שעמדו בחוץ.
–"חן לא בא איתנו" השיב לה דן והסתכל לאחור.
"למה?" שאלה בפליאה. "אז אני יכולה להשאר איתו פה" הוסיפה והסתכלה על חן, מתחננת שהוא יסכים.
"לא את לא, מה עם יקרה משהו? הוא לא יוכל להתמודד עם הכל לבד." אמר דן וסיבב את ראשו בחזרה אל ההגה.
רומן לחץ את ידו של חן ונכנס אל תוך הג'יפ בעודו מתיישב ליד קטי ומחייך חיוך טיפשי לחלוטין.
"כן?" שאלה קטי כשהבחינה במבטיו המוזרים. "סתם" ענה והוציא מתיקו מפה ענקית.
"חשבתי שאתה יודע לאן נוסעים" מלמלה קטי והסתכלה על המפה גם היא.
"אני מכיר את המקום, אבל אני לא יודע את הדרך" השיב והמשיך להתעסק במפה.
לאחר דקות ספורות שהוא קישקש עליה עם העט האדום שהיה ברשותו, הם יצאו לדרכם.
השעה הייתה כבר חמש ובחוץ התחיל להחשיך.
הכביש עליו נסעו נראה הכביש הכי ארוך שקטי ראתה בחייה, לא היו שום פניות וכבר שעתיים הם נסעו ללא עצירות.
הבטן של קטי החלה לקרקר והיא הוציאה מתיקה סנדביץ' ענקי.
היא החלה לאכול כשלפתע הסתכלה על פניהם של כולם שהסתכלו עליה בסקרנות רבה.
"שיט" חשבה לעצמה וניזכרה שהיא נמצאת בחברת ארבעה ערפדים, שיכולים להיות רעבים כרגע, והיא הטרף הכי קרוב.
היא בלעה את רוקה בכבידות ובקצר איטי הכניסה את הסנדביץ' הלא גמור שלה לתיקה, בעודה מנסה לבלוע את מה
שנשאר בפיה כמה שיותר מהר.
"מה זה המבט הזה?" שאל רומן וחשף את שיניו הלבנות. "איזה ..מבט?" שאלה קטי עם פה מלא, מנסה לבלוע את מה
שנשאר. "אל תגידי לי ש.." אמר כשלפתע קטע את עצמו והחל לצחוק. "אני מנסה לא לפתח לכם את התיאבון" אמרה קטי
והסתכלה על הבעותיהם של כולם. "אם היינו רוצים לעשות לך משהו היינו עושים את זה מזמן" אמר בעודו לא יכול להפסיק
לצחוק על מבטה המבוהל ולחייה האדומות.
"רומן תפסיק!" ביקש דן והתבונן בעיניו באמצעות המראה הקטנה שמעליו.
"טוב טוב מצטער" אמר רומן והבטיח להפסיק להתגרות בה, לעת עתה.
קטי התיישבה זקוף והחלה לבחון את סביבתה. בחוץ כבר היה חשוך ורק הפנסים הגבוהים שהיו לצידי הכביש האירו את דרכם.
"מתי נגיע?" שאלה והסתכלה על מקס שישב כל הדרך בשקט ולא הוציא הגה מפיו.
"מחר בבוקר בטח. נצטרך לעצור איפשהו להעביר את הלילה" השיב לה רומן והמשיך להסתכל במפה הענקית שהחזיק.
"איפה נישן?" שאלה קטי והסתכלה על קארין, שישבה בשקט גם היא.
"אל תדאגי לזה, הבאנו אוהלים, אין אכסניות בדרך." ענה רומן וחשב שתשובתו הרגיע את קטי, כשלמעשה היא עשתה
את ההפך. "אוהל?! אתם רוצים לישון בחוץ? באוהל? בחורף?!" שאלה וגלגלה את עיניה מפה לשם ללא הפסקה, חושבת מה לעשות.
"אני יקפא למוות" הוסיפה ופתחה את פיה בתדהמה. –"את תשני בתוך הג'יפ" לפתע אמר מקס והמשיך להתבונן מבעד לחלון.
היא התיישבה בנוח והורידה את ראשה.
לאחר עוד שעה של נסיעה מעייפת, דן עצר את האוטו בשולי הכביש.
"אנחנו נישן כאן" אמר בקול שקט והסתכל לבחוץ. המקום היה מלא בעצים גבוהים ושיחים.
קטי מצמצה עם עיניה והסתכלה בבהלה על המקום החשוך. רומן יצא מהרכב ובהתלהבות הוציא את תיקו מהמטען.
דן יצא אחריו והוציא שני אוהלים.
"רק שניים?" שאלה שונטל וירדה מהמכונית גם היא. דן הסתכל בעיניה והביא אוהל אחד לרומן שעמד בצד.
"כן, את תשני איתי. ורומן עם מקס" אמר והתרחק מעט מהג'יפ.
קטי המשיכה לשבת ברכב ולהסתכל על כל מה שקורה בחוץ כשלפתע שמה לב שמקס עדיין יושב בפנים.
"אתה לא יוצא?" שאלה אותו בלחש והסתכלה על ידיה השלובות.
"אני יוצא. תוציאי כרית מהמטען ותשכבי מאחור. אל תדאגי לא יקרה כלום" אמר באדישות וירד מהרכב בעודו מכבה
את האור שהיה דלוק מלמעלה. "לא לא רגע" צעקה וביקשה ממנו להדליק בחזרה את האור.
"מה קרה? את לא תוכלי לישון עם אור" אמר וחזר לשבת בתוך הג'יפ. "יש לי ניקטופוביה" [פחד מהחושך]
אמרה בקול חלש והורידה את מבטה. לאחר שניות ספורות מקס הדליק את האור בחזרה והסתכל עליה במבט מדוכא.
"אני מבין" אמר וירד מהרכב.
קטי במהרה הוציאה את הכרית מהמטען והסתכלה על כולם מבחוץ.
שני האוהלים כבר עמדו על הרגליים ודן וקארין כבר היו בפנים.
מקס ורומן ישבו להדליק את המדורה וקבעו שהם ישמרו בתורות.
רומן הורה למקס להכנס לבפנים ולנוח מעט, ואחר כך יתחלף איתו במקום.
קטי נשכבה בנוח ברכב הגדול, ויכלה לפרוס את רגליהאיך שנוח לה. לא היו לה קשיים להרדם, מרוב עייפות היא נירדמה לאחר דקות ספורות.
הירח האיר את כל האיזור בו הם שהו ורומן ישב ליד המדורה, שומר על המקום.
השעה נהיתה מאוחרת, אחרי חצות, וקטי החלה להזיע מעט. היא נדנדה את ראשה מפה ושם, והיה ברור מאליו, שיש לה סיוט.
היא ראתה חדר גדול, מלוכלך, כורי עכביש מסביב ואווירה שלילית לחלוטין השתלטה מנגינה מוזרה החלה להתנגן בראשה,
כמו צלילי פעמון, פעמוני רוח.
"דין-דין-דין" נשמעו בתוך ראשה. היא הסתכלה מסביב לחדר האטום שהיה בחשכה מוחלטת כשלפתע הבחינה בילדה
קטנה יושבת על כיסא ילדים, ומתנדנדת מצד לצד.
שיערה היה ארוך בצבע חום, ועיניים בצבע כחול-אפור. היא קראה לילדה, אך היא, לא שמעה את מילותיה כשלפתע
נשמעה דפיקה בדלת וכשהיא נפתחה, לחדר נכנסה אישה גבוהה, יפת מראה, עורה לבן, ובידיה כלים של מטבח:
סכינים, מזלגות, כפיות.
היא התקרבה לילדה ונגעה בעדינות בראשה. "הגיע הזמן" אמרה לה והתיישבה לידה.
הילדה סגרה את פניה ובתנועות עדינות החלה לנדנד את ראשה מפה לשם בעודה מקמטת את פרצופה ובוכה בשקט.
"לא רוצה, לא רוצה" אמרה הילדה פעם אחר פעם והורידה את ראשה למטה.
האישה במהרה לקחה את הכוס הקרובה אליה, שהייתה על השולחן ליד המיטה המלוכלכת שעמדה ליד החלון והתיישבה
בחזרה ליד הילדה.
"תני לי את ידך" ביקשה האישה בנימוס, דבר שגרם לילדה לבכות עוד יותר.
הילדה הושיטה את ידיה לאישה שלקחה אותן בעדינות ובידה השניה לקחה סכין מטבח יפנית ארוכה שמצאה מתחת
לכל קופסת הכלים שהביאה.
היא הרימה את הסכין באוויר ובתנועות קטנות החלה לקרב אותה לידיה של הילדה הקטנה.
בתנועות איטיות הסכין נגעה בעורה כשלבסוף נכנסה אליו. פניה הקפואות של הילדה נראו מבעד למרחקים.
קטי עמדה מהצד ומשום מה לא הייתה לה גישה למקום. היא הסתכלה מסביב והחלה לנסות להתקרב בכל כוחה.
"מה את עושה לה?" צעקה בהיסטריה וניסתה להתקרב.
האישה חתכה פס באורך 7 ס"מ בערך על ידיה הקטנות והצמידה את שפתיה על הפצע החתוך.
הילדה ישבה באדישות, הדמעות כבר לא זלגו וחיכתה עד שהאישה תסיים את עיסוקיה.
קטי עמדה בצד ועיניה התמלאו בדמעות, היא יכלה להרגיש שזהו חלום, אבל חלום מציאותי כזה, עוד לא היה לה.
"תעזבי אותה" לחשה בקול חנוק ועמדה קפואה במקום כשלפתע רעשים מוזרים החלו למלאות את ראשה והיא
הרגישה שהוא עומד להתפוצץ,
שוב קולות פעמוני הרוח החלו להטריד את מחשבותיה בעוצמה כזאת שהיא הרגישה שאוזניה יתמוטטו אם זה ימשך.
היא התכופפה והתיישבה על הרצפה כשלפתע הרגישה ידיים נוגעות בפניה ומנערות אותה מצד לצד.
"תקומי! קומי כבר!" שמעה ולא יכלה לראות מי מדבר כשלפתע פקחה את עיניה והתנפלה על האדם שעמד מולה.
היא כרכה את ידיה מסביב לגופו ונצמדה אליו כשדמעות בעיניה.
לאחר שניות ספורות היא הבינה שהיא נמצאת בג'יפ הישן של דן ומבעד לחלון ניתן היה לראות את הכביש הריק עם
הפנסים שמאירים את המקום.
היא גלגלה את עיניה ונרגעה כשלפתע הבינה שהיא מחבקת מישהו.
היא הסתכלה על כתפיו באיטיות ויכלה להריח את הריח העדין של מקס, בדיוק שניה לקחה לה להבין שזה היה הוא.
הוא תפס את ידיה והוציא אותן מגופו בתנועות איטיות, בוחן אותה מכף רגל ועד הראש.
"מה קרה?" שאל והסתכל על פניה ההמומות. היא בלעה את רוקה ובלחש ענתה בעודה מתנשפת.
"נראה לי שהיה לי סיוט" אמרה ונגעה בראשה המבולגן.
הוא הרים את ידו והזיז את שיערה לצד בעודו שם את היד על מצחה ומודד את חום גופה.
היא הסתכלה על פניו, שהיו קרובות אל שלה ואז הבחינה בגופו, שהזיע גם הוא.
בית החזה שלו עלה וירד, בדיוק כמו פעימות ליבה. "לא קרה כלום, זהו תרגעי" ביקש ממנה והוריד את ידו מפניה.
היא הסתכלה על עיניו, שהסתכלו על שלה ולא יכלה להוריד את עיניה מהמבט שגרם לה לרעוד, ולא מפחד.
מבטיהם נפגשו והם הסתכלו אחד על השני, בוחנים כל נקודה בפניהם כשלפתע הוא הזיז את ראשו לאחור ולקח נשימה ארוכה.
"תחזרי לישון, עוד כמה שעות נצא לדרך" אמר והסתכל על גופה הרועד כשלפתע נשמע קול מאחור.
הוא הרים את ראשו ומבעד לזכוכית ראה את דן, שהוציא את ראשו מהאוהל שלו ובוחן את הסביבה.
מקס פתח את עיניו ובשבריר שניה, נשכב על גופה של קטי, בעודו מוריד את ראשה למטה כדי שלא תשמיע שום
צליל ודן לא יראה אותם ביחד. "מה אתה..?" לחשה כשלפתע הוא קטע אותה.
"דן מאחור, אם הוא יראה אותנו פה, הוא יחשוב משהו לא נכון. פשוט תשמרי על שקט כמה שניות עד שהוא יכניס את
ראשו בחזרה" אמר והוריד את ראשו כך שהלחי שלו נגעה בשלה.
היא פתחה את פיה ולא ידעה מה לעשות, היא הרגישה את הגוף שלו עליה, צמוד מתמיד, כל נשימה שהוא לקח,
גרמה לליבה להעצים את פעימותיו.
"שש..אל תפחדי" הוא לחש באוזנה. "לא יקרה כלום" אמר והריח את שיערה הארוך.
הריח גרם לו לאבד את חושיו והוא עצם את עיניו בעודו נושם לתוך אוזנה.
היא קימטתה את גבותיה ובלעה את רוקה כששמעה את הבטן שלה מתהפכת בפנים.
השקט מילא את המקום והנשימות שלהם היה הדבר היחיד שניתן היה לשמוע.
היא סגרה את עיניה והריחה את הריח הגברי שהשתלט על כל הרכב כשלפתע הוא הרים את ראשו וראה שהשטח פנוי.
הוא קפץ לאחור ובמהירות קם מעליה.
"לכי לישון" אמר במהירות ובאיטיות סגר את דלת הרכב כשלפתע היא עצרה אותו.
"מקס, אני מפחדת" אמרה וניזכרה במה שחלמה לפני כמה דקות. "חלמתי על חדר גדול, אטום, חשוך, על ילדה קטנה
ואישה שרוצה לחתוך אותה. נשמע הזוי, אה? אבל זה לא עוזב אותי עד עכשיו" אמרה כשלפתע מקס נעצר ופתח את
עיניו בתדהמה.
"חלמת מה?" שאל והמשיך להסתכל עליה בעיניים מלאות סקרנות ועצב בו זמנית.
"לא יודעת מה זה היה, אבל זה היה חלום מציאותי כזה. ממש מפחיד. אתה יכול להשאיר את המדורה דלוקה?
אני מפחדת שיהיה עוד יותר חשוך" ביקשה והתכסתה בשמיכה שנפלה על רצפת המכונית.
הוא סגר את עיניו בכבידות ולקח נשימה עמוקה.
"היא ניזכרת?" חשב לעצמו ובלע את רוקו. "כן, ברור" אמר וסגר את דלת המכונית בעודו מתקדם מבולבל לעבר אוהלו.
הוא התיישב ליד המדורה וזה היה ברור מאליו, שהוא לא יוכל להרדם יותר.
המחשבות האלה הטרידו אותו והוא לא יכל להוציא מראשו את מה שהיא אמרה לו מקודם.
"מקס?" לפתע הוא שמע קול הקורא לו. הוא סיבב את ראשו וראה את רומן יוצא מהאוהל.
"הגיע הזמן להחליף מקומות" אמר והורה למקס להכנס לחדר לישון.
"לא, אני כבר לא ארדם הלילה, תלך לישון אתה" לחש ולקח מקל עץ קטן מהריצפה, אותו זרק אל תוך המדורה הבוערת.
"קרה משהו?" שאל רומן והתיישב לידו.
לאחר כמה שניות של חשיבה מקס סיבב את ראשו אליו ובלחש אמר לו:
"נראה לי היא מתחילה להזכר" וסיבב את ראשו בחזרה אל המדורה.
-"מי מתחילה להזכר?" שאל רומן ושפשף את עיניו, שהיו עוד רדומות.
"קטי. היא חלמה על סלינה, אני בטוח." אמר והתנשף בכבידות.
רומן פתח את עיניו לרווחה והתיישב עוד יותר קרוב אליו. "אתה בטוח?" שאל ושם את ידו על כתפו.
"אתה חושב שבגלל זה יש לה ניקטופוביה?" שאל מקס והמשיך לזרוק מקלות אל תוך המדורה.
"בגלל מה? מקס דבר ברור, רק קמתי מהשינה, אני לא מצליח להבין אותך." השיב לו רומן ובהה אל תוך המדורה.
"אני מדבר על החטיפה, באותם הזמנים הייתי עיוור מאהבה לסלינה, לא ידעתי מה אני עושה. אני לא יודע אילו דברים
עשתה לה סלינה כשלא הייתי בבית." אמר והסתכל על הרכב בו קטי ישנה.
"יום אחד חזרתי הביתה ומצאתי את קטי הקטנה שוכבת בתוך אמבטיה מלאה במיים כשבגדיה קרועים, ורק אז הבנתי
שסלינה התקיימה ממנה כבר כמה ימים. זה היה היום בו החלטתי לעזוב עם הילדה." אמר והסתכל על רומן שהקשיב
בתשומת לב רבה.
"היא הייתה סוגרת אותה ימים שלמים במרתף החשוך, אולי בגלל זה הניקטופוביה הופיעה."
אמר ושם את ידיו על פניו, כאילו מאשים את עצמו בזה שלא גילה זאת מוקדם יותר ובעיוורון שלו.
"לא ידעתי מה קורה שם, לא הייתי בבית ימים שלמים. אני לא יודע הרבה מהדברים שקראו שם." אמר והוריד את ראשו.
-"אני לא יודע מה להגיד לך, יכול להיות." השיב רומן והשתעל קלות.
-----בוקר, השעה 9:00----
"לקום!" צעק דן והחל לנדנד את קארין מצד לצד כדי להעיר אותה משנתה. "לקום!"
צעק שוב, אך לא שמע תגובה. הוא קיפל את האוהל בו שכבה וקרני השמש החלו להאיר על עיניה הסגורות.
היא פקחה אותן לאט לאט ושמה לב שכולם כבר התעורר ומתכוננים לנסיעה.
"למה לא הערת אותי?" צעקה והעיפה מבט מעוצבן על דן שהסתכל עליה בחזרה וקימט את מצחו בעצבנות.
-"זה מה שניסיתי לעשות בחצי שעה האחרונה!" צעק בחזרה והורה לה לקום ולסדר את דבריה.
לאחר דקות ספורות הם התיישבו בג'יפ והמשיכו בדרכם. קטי לא יכלה להוריד את עיניה ממקס שישב מקדימה
לצד דן, שנהג.
"איזה פאדיחות" חשבה לעצמה וסגרה את עיניה בכבידות. "אני לא מאמינה, הוא בטח חושב עכשיו שאני ילדה קטנה"
הוסיפה לעצמה וגלגלה את עיניה.
לאחר שעה וחצי של נסיעה, רומן קיפל את המפה שהייתה בידיו וצעק בהתלהבות:
"הגענו!!" והסתכל על האופק, בו ניתן היה לראות כבר את העיר העתיקה.
קטי פתחה את עיניה והתבוננה מבעד לחלון. "זאת העיר?" שאלה בקול ופתחה את עיניה בתדהמה מוחלטת.
"השתגעתם? אנחנו נמות פה" הוסיפה והסתכלה על כל ההריסות שמילאו את המקום.
רוב הבתים היו הרוסים, וקברים בכל מקום אפשרי.
"מה אין פה בית קברות? למה הקברים מפוזרים בין הבתים?" שאלה והסתכלה בפחד על המקום.
–"כל אחד קבור ליד הבית שלו. הקברים האלה היו פה עוד לפני שתכננו אותך בכלל, או את כולנו."
אמרה קארין והביטה החוצה באדישות מוחלטת.
-"העיר הזאת קיימת כבר מיליוני שנים. חלק קוראים למקום "עיר המנוחים" אם את מבינה את הכוונה"
אמר רומן ומצמץ לכיוונה, מרוצה מעצמו כשלפתע הבין שלא הצליח להצחיק אף אחד.
הרכב עבר ליד מספר בתים ושלטים ענקיים של רחובות היו תלויים בכל מקום.
קטי הסתכלה מסביב והבחינה באנשים שהולכים פה ושם. "אנשים עוד חיים פה?"
שאלה בהלם והסתכלה על דן, שהסתכל עליה בחזרה בעזרת המראה.
"יש כאלה שאין להם מקום אחר" אמר והמשיך להביט בדרכו.
"המגפה האחרונה הרגה פה לא מעט אנשים, המקום מקולל. כל כמה אלפי שנים,
מחלות תוקפות את המקום הזה" אמר רומן והסתכל על הפנים המבוהלות של קטי.
"טוב אני מגזים קצת" אמר וחייך, מרוצה מעצמו, שוב.
"אתה לא ממש מצחיק לאחרונה" אמרה קטי בקול עצבני והוא התיישב זקוף וגלגל את עיניו.
"מה אתם מחפשים פה?" שאלה והסתכלה על קארין, שלא השמיע הגה וכמו תמיד, בהתה מבעד לחלון.
"את תראי, אם נמצא" אמר רומן והם נעצרו ליד בית עתיק שעוד עמד על רגליו. עליו היה שלט : "חנות הזמן"
"מקס, בוא איתי" ביקש דן ממקס וכולם ירדו מהרכב. "מה הם עושים?" שאלה קטי
בסקנות וקארין התקרבה ונעמדה לידה בעודה נשענת על גב המכונית. "לא עניינך" אמרה באדישות והסתכלה על קטי
שרתחה מעצבים.
המשך יבוא.. 😊
דדאאממ...
זה מדהים!!!!
מאמי אני אוהבת אותך..
תמשיכי : )
יואוו אני רוצה להגיד לך שהסיפור שלך הכי יפה בעולםםם
בחיים שלי לא קראתי סיפור כ"כ יפה ,
עכשיו קראתי הכל ומחכה כבר להמשךךךך :]
תעדכני מהררר אוהבת טל 3>
QUOTE (lidorushit @ 02/08/2008) כ"כ יפה שזה לא ייאמן 😮
😊
אנא תאר את הבעיה בהודעה זו:
|
|
|
|
|
