lidorushit, דשקהה, הנסיכעע, סתםילדדהה, koka15 - טנקיו טנקיו טנקיו!! 😊 😊
tal_almog- תודה ענקית, אני מופתעת שאהבת עד כדי כך. תודה 😊 😁
אאללממווגגX תודה, חיחיח גם אני אותך! 😊 😉
פרק 19-
קטי, קארין ורומן נשארו לעמוד בחוץ לחכות למקס ודן שנכנסו ל"חנות הזמן", השמיים החלו להחשיך ומקס ודן עדיין לא חזרו.
"למה הם מתעכבים כל כך?" שאלה קטי את רומן שמשך בכתפיו באי ידיעה.
קטי הסתכלה על השעון ושמה לב שכבר עברה שעה שלמה מאז שהם עזבו.
היא הסתכלה על השמיים ואז על שעונה, שהראה שעה 17:00 אחר הצהריים.
"אני הולכת לבדוק מה קורה" אמרה והסתכלה על רומן ששכב במושב האחורי של המכונית והיה חצי רדום.
קטי הסתכלה מסביב ולא ראתה את קארין בשום מקום.
היא התרחקה מהמכונית כלפתע שמעה רעש והסתובבה לאחור, הייתה זאת קארין, היא הייתה רחוקה ממנה במטרים
ספורים ודיברה עם ילד קטן שגילו היה לא יותר מעשר.
קטי לא יכלה לשמוע על מה דיברו אבל הילד הרים את ידו והצביע לה על כיוון שמאל.וזה היה ברור מאליו, שקארין שאלה
אותו על מקום מסויים.
כמצופה מעיר ישנה כזו,הילד נראה עני למדי. בגדיו היו מלוכלכים וקרועים, על ראשו היה כובע שחור משנות ה70 ונעליו
היו שחורות גם הן. שיערו היה בלונדיני ועורו היה לבן במיוחד.
ככל הנראה הוא קיבץ נדבות, הוא ישב על הריצפה והושיט את ידו לקארין, שהוציאה כמה דולרים מכיסה האחורי ושמה
אותם בתוך הכוס שהייתה מונחת לידו ובה, גרושים ספורים. הוא הוריד את ראשו והודה לה בנימוס.
קארין נעמדה זקוף וסידרה את מעילה האדום.
קטי ידעה שאם היא תמשיך לעמוד שם, קארין תבחין בנוכחותה.
היא הסיטה את ראשה לאחור ובצעדים מהירים החלה להתקדם לכיוון הג'יפ הענק שבלט לחלוטין מבין ההריסות שהיו מסביב.
היא עברה ליד בית ענק, ישן לחלוטין אך בו זמנית מעניין.
עיצובו היה בולט לעין,הוא היה אחד הבניינים הכי יפים שקטי ראתה בחייה.
למרות היותו בניין ישן, מראהו היה מרתק ויחסית לשאר הבניינים, הוא עמד טוב על הרגליים.
קטי בחנה אותו מכל הכיוונים כשלפתע ניזכרה במקס ודן והמשיכה ללכת.
היא התקרבה לרכב ושמה לב שרומן נירדם לחלוטין, היא לא רצתה להפריע לו ובלי לומר מילה, נכנסה אל "חנות הזמן".
מולה עמדו מדרגות ארוכות יחסים והיא הניחה לעצמה שמקס ודן נמצאים למעלה כשלפתע שמעה רעש חזק מגיע
מהקומה העליונה.
היא עלתה במהירות האור ונכנסה בטירוף אל תוך החדר כשהבחינה במבטיהם ההמומים של מקס ודן.
"מה את עושה כאן?" שאל דן והמשיך להסתכל עליה באי נעימות כאילו עשה משהו לא אולם.
"לא באתם אז חשבתי..." אמרה כשלפתע משהו משך את תשומת ליבה וקטעה את דבריה.
מולה עמד איש זקן יחסית, גילו היה קרוב לשבעים ופניו היו נפוחות ומקומטות, הוא היה לבוש בגלימה סגולה ושיערו היה לבן וגלי.
"מה קרה פה?" שאלה והסתכלה על המקום, שהיה הרוס לגמרי.
כל הספרים שהיו על המדפים, נמצאו על הרצפה, וכמה כדים היו שבורים לחלוטין.
היא הסתכלה על מקס ודן והבינה שהם האחראים לבלאגן.
"מה אתם חושבים שאתם עושים?" צעקה ומיהרה אל הזקן שבקושי עמד על רגליו.
היא החזיקה בידו ועזרה לו להתרומם. "קטי אל תתערבי, תצאי מפה" אמר לה דן וסימן לה עם הראש לכיוון דלת היציאה.
"לא אני לא יצא משום מקום עד שלא תסבירו לי מה עשיתם לבן אדם המסכן הזה" אמרה וסיבבה את פניו אליו כשלפתע
הבחינה באישונים החסרים בעיניו וחיוך שהתפשט על כל פרצופו. "מה לעזעזאל.." מלמלה לעצמה ומייד עזבה את ידו
בעודה מתרחקת ונעמדת מאחורי מקס.
"אמרתי לך לא להתערב" לחש לה מקס והתקדם אל הזקן שנעמד זקוף.
"בפעם האחרונה אני שואל אותך.." אמר מקס ותפס את פרצופו בחוזקה. "מתי זה יקרה?!" הוסיף ולחץ על פניו, שהחלו
להחליף צבעים. הזקן נאבק בכל כוחותיו אבל היה ברור מאליו שמקס היה חזק יותר, ובהרבה.
הוא הרים אותו באוויר והצמיד אותו לקיר בעוצמה, דבר שגרם לעוד כמה ספרים שנשארו על המדף, ליפול.
קטי הסתכלה על הסיפרייה המוזרה שעמדה מולה, והתקרבה להרים את אחד הספרים
שנפלו, הספר היה עבה ביותר, כל כך עבה, שקטי לא יכלה להחזיק אותו ביד אחת.
היא הפכה אותו והסתכלה על כריכתו כשלפתע פתחה את עיניה בתדהמה.
"ספר הלחשים?!" היא קראה בקול וכיווצה את גבותיה. "מה?" הוסיפה בקול צווחני ופתחה את תוכנו.
בספר היו למעלה משמונה מאות עמודים, מה שנתן הסבר הגיוני לכובד והגודל שלו.
הוא היה צבע ירוק ולהפתעה, מלא בציורים מוזרים. היא פתחה אותו והחלה לעבור על כמה כותרות ראשיות:
"לחשי וודו" , "לחשי המתים" , "החזרה לחיים", "לחשי אהבה" וכל מיני לחשים שונים שמילאו את הספר וגרמו לה חשק להפסיק לקרוא.
היא הרימה את מבטה על הזקן שהיה דבוק לקיר והסתכלה על הספר שוב. "מכשף…?" קראה בקול והסתכלה על דן שהיה
עסוק בלחפש משהו על שולחנו של מוכר החנות.
מקס הוריד את הזקן מהקיר וללא חשיבה מוקדמת, העיף אותו בכל הכוח לצעד השני של החדר הגדול בו שהו.
הזקן נפל על ראשו והתקפל מרוב הכאבים שעברו על גופו, אך למרבה ההלם, התאושש במהירות ונעמד על רגליו.
הוא לא היה זקן רגיל שקטי ציפתה ממנו להיות, זקן רגיל היה מת כבר מזמן, או לפחות משותק לאחר נפילה שכזו.
קטי התרחקה ונעמדה ליד מקס בעודה מחזיקה בספר הלחשים המוזר שבידיה כשלפתע דן צעק בקום רם : "מצאתי!"
אמר והחזיק בידו דף נייר ישן ומקומט. הזקן התקדם אליו בצעדים מהירים כשלפתע נפגש עם אגרופו של דן, שגרם לו
לעוף לאחור, עוד יותר רחוק.
"מסדר הדרקון" הקריא דן מהדף והסתכל על מקס בתדהמה. "מסדר הדרקון?!" חזר מקס על דבריו והפנה את מבטו
אל הזקן שניסה לעמוד, שוב.
הוא התקרב אליו ותפס בגלימתו. "ניסיון אחרון, מתי זה י-ק-ר-ה?!" צעק ומשךבגלימתו חזק יותר, דבר שגרם לו להשתעל בכבידות.
"תעזוב אותי, תעזוב" מלמל הזקן בעודו נחנק ומקס הרפה מעט. "אני יספר לך" מלמל והמשיך להשתעל קלות.
"לפי מה ששמעתי, זה אמור לקרות מחר, אבל אני לא בטוח" הוסיף ושם את ידו על ראשו המסוחרר.
"אבל לא אמרתי לכם כלום, ועכשיו תעזבו" ביקש מהם והחל לסדר את הספרים שנפלו על הריצפה כשלפתע הבחין
בספר שחסר.
"איפה ספר הלחשים?" אמר ופתח את פיו בתדהמה בעודו מחפש אותו בכל מקום.
"אצלי" אמרה קטי בטון שקט וצעדה כמה צעדים קדימה. "ילדה, את יודעת מה את עושה? זה מסוכן להחזיק בספר הזה!"
מלמל ופתח את עיניו המפחידות לרווחה.
קטי הרימה את הספר והושיטה אותו לכיוונו כשלפתע דן עצר אותה וחטף את הספר מידיה.
"אנחנו ניקח את הספר הזה" אמר והסתכל על הזקן, שהתכוון לבוא בטענות אך עצר את עצמו כשראה את המבט
הזועם בעיניו של דן ונעמד זקוף. "כן, בבקשה" לחש הזקן וביקש מהם לעזוב את המקום.
"קטי תחכי לנו למטה, נרד עוד חמש דקות" אמר לה דן והורה לה לצאת מייד.
היא לקחה את הספר בידיה והחלה לרדת למטה במדרגות.
היא יצאה החוצה ונכנסה אל המושב הקדמי של המכונית בעודה בוחנת את הספר מכל הכיוונים.
"מוזר..קיים דבר כזה בכלל?" מלמלה לעצמה והסתכלה לאחור על רומן שנרדם במכונית.
קארין עמדה מטרים ספורים מהרכב וככל הנראה, התבוננה בבניינים המוזרים שסובבו את המקום.
---"חנות הזמן"---
"מה מסדר הדרקון קשור לזה? הוא האחראי?" אמר מקס והרים את טונו על הזקן שעמד עם ידיים שלובות.
"תענה לי!" צעק שוב ונשם עמוק כדי להרגע.
-"יש דרך למצוא את הלפיד לפניהם?" לפתע התערב דן ותפס את הזקן בגלימתו.
"לא..לא יודע!" מלמל והשתעל קלות. "אני רק שומע דברים, אבל לא יודע שום דבר בבירור" טען הזקן ושם את ידו על צווארו הכואב.
"אני זקן מדי לדברים האלה" הוסיף והתיישב על כיסא שעמד ליד ספריית הספרים.
דן ומקס החליפו ביניהם מבטים והתקרבו אליו בצעדיים מאיימים.
"היכן פועל המסדר?" שאלו את הזקן בו זמנית והופתעו מזה שמילותיהם תאמו.
-"אני לא יודע, בסביבה." מלמל הזקן עם פרצוף חשדני.
דן התיישב מול הזקן והתקרב אל פניו "אנחנו לא צוחקים איתך. כל מה שתגיד עכשיו יכול להשפיע על הרצון שלנו להרוג אותך,
או להשאיר בחיים" אמר בלחש ונשמע בטוח בדבריו.
הזקן הוריד את עיניו והרחיק את פניו מפרצופו המאיים של דן כשלפתע שם לב למקס שנעמד מולו והזיז את דן לאחור.
פניו היו לבנות כסיד, והניבים שלו מצאו את דרכן החוצה. הזקן נבהל וקם מהכיסא בעודו מנסה להגיע לדלת היציאה
במהירות המרבית כשלפתע מקס נעמד מול דלת היציאה והסתכל עליו בעצבנות.
"ערפד?" מלמל הזקן עם פרצוף מפוחד לחלוטין ומייד פנה אל דן, שנעמד מאחוריו ונהפך גם הוא.
הזקן הלך לאחור והסתכל לצדדים בעודו לא יודע מה לעשות, הוא היה מוקף בשני ערפדים משני צדדיו, והוא ידע שאין לאן לברוח.
מקס הטיל עליו אימה יותר מדן, ורגליו לא עמדו בפחד, במהרה הוא החל לרעוד וקרס על הרצפה.
"אני אגיד לכם..רק אל תעשו לי כלום" התבכיין ובלע את רוקו.
"אומנם אני לא יודע היכן המקום של המסדר, אבל אני יודע איך אתם תוכלו למצוא אותו" אמר ובהה ברצפה, לא מעז להרים את מבטו.
"בלילות, חברי המסדר תמיד מסתובבים פה, לבושים בגלימות שחורות, אי אפשר לפספס אותם. אתם יכולים לגלות לאן הם
הולכים אבל מה שכן, אם מגלים אותכם, אין דרך חזרה" אמר הזקן ועם ידו העביר ליד צווארו, נותן להם להבין שאם יגלו אותם, יהרגו.
"אני מבין" אמר מקס וחזר לצורתו הרגילה. דן הוציא את הדף שמצא על שולחנו של הזקן והכניס אותו אל תוך מגפו.
"יום טוב" הוסיף דן בנימה אופטימית והחל לרדת במדרגות לכיוון מטה.
מקס העיף מבט אחרון על הזקן שישב על הרצפה עם פניו למטה, ונדנד בראשו. הוא כיווץ את גבותיו וירד למטה גם הוא.
---השעה 18:30---
"מקס! דן! סוף סוף!" צעקה קטי מדלת המכונית וירדה במהירות עם הספר בידה.
"חשבתי כבר שלא תבואו" מלמלה ופתחה את הדלת האחורית של הג'יפ.
"רומן, תקום כבר!" צעקה בכל כוחה אל תוך אוזנו של רומן שהתעורר בהלם וקפץ מצד לצד עד שהבחין במבטה המשועשע
של קטי. "איזו מצחיקה את היום!" אמר והתיישב זקוף, נותן לה להכנס.
קארין שעמדה כל הזמן הזה בצד הבחינה שכולם יושבים ברכב ומתכוננים לעזוב ובעצבנות התקרבה אל המכונית.
"תסעו בלעדיי וזהו" אמרה בזלזול ונכנסה במהירות למכונית בעודה מתיישבת ליד קטי.
דן התניע את המכונית ובקצב איטי הם החלו לנסוע מהמקום.
"לאן עכשיו?" שאלה קטי בסקרנות וחיבקה את הספר שהיה בידיה.
-"למצוא מקום לישון בו" ענה לה דן והסתכל עליה מהמראה שהייתה מעליו.
"לישון, במקום הזה?!" נבהלה ופתחה את פיה. "אתה ראית את האנשים המפחידים שמסתובבים פה?!" הוסיפה בצווחה והסתכלה מבעד לחלון.
בחוץ היה חשוך ולמרבה הפלא, כמות האנשים הוכפלה, אך לא בהרבה, עדיין היו רחובות ריקים ומקומות בהם אף אחד לא
דרך כנראה שנים.
"אני רעבה" אמרה קארין ונגעה בבטנה המקרקרת. קטי קפצה לאחור ופתחה את עיניה בעודה עולה על רומן במבט מפוחד ומסתכלת על קארין.
"אני צמחונית" אמרה קטי ורומן החל לצחוק בפרעות כשקטי התיישבה על רגליו והתחננה שלא יתן לקארין לגעת בה.
"את הרי, לא אוהבת צמחוניות נכון?" שאלה ופתחה את עיניה בציפייה לתשובה חיובית.
"למה? זה דווקא דיי בריא" ענתה קארין ועל פניה עלה חיוך שובב.
היא כיווצה את גבותיה, מנסה לא לפרוץ בצחוק על קטי שנראתה כמו עכבר מפוחד בתוך כלוב של חתולים רעבים.
"תרגעי, אני לא צריכה אותך" הוסיפה קארין וקטי התיישבה במקומה, עדיין חוששת מהרעב הכבד של קארין.
לאחר דקות ספורות דן נעצר בצד והצביע עם ראשו לכיוון אכסניה שעמדה מול עיניהם.
היא הייתה אחד הדברים המגעילים ביותר ''שראתה קטי מימיה.
צבעה היה ורוד מלוכלך והיא הייתה דומה יותר לבית נטוש שלא נגעו בו מאה שנה מאשר לאכסניה בה אנשים אמורים לנוח.
"אני פשוט לא מאמינה" לחשה קטי ושמה את ידיה על פניה, המומה שהיא הצטרפה לנסיעה הזאת.
ובדיוק כשהיא חשבה שלא יכול להיות יותר גרוע מזה, מקס פתח את פיו ואמר:
"קארין וקטי, אתן באותו החדר. אני, דן ורומן בחדר אחר."
– "לא, פשוט לא יכול להיות" חשבה לעצמה וסגרה את עיניה כאילו מתפללת שהאדמה תבלע אותה.
המשך יבוא.. :]
אתר האהבה הישראלי