אין בכלל מלאכים בשמיים

QUOTE (koka15 @ 19/06/2008) QUOTE (ייללדדדההה @ 19/06/2008) הקטע האחרון העביר בי צמרמורת..
כ"כ יפה : )

מחכה להמשך..
אוהבת אותך ..
תודה
אוהבת גם

QUOTE (גלגלית_15 @ 19/06/2008) ואי סופסוף השלמתייי
ממש אהבתי
עצוב 😢

מחכהההה להמשךךךךךךךך

מואהה
תודה מאמי
ברוכים השבים מאיפה שלא היית 3>

QUOTE (טולי25 @ 19/06/2008) ווואי מצמרר
מסכנה,
אייזה עצוב זה..

תמשיכי 3>
כבר ממשיכה שמחה שאהבת

QUOTE (טולי25 @ 19/06/2008) ווואי מצמרר
מסכנה,
אייזה עצוב זה..

תמשיכי 3>
. .

QUOTE (סוופרמאמי @ 19/06/2008) QUOTE (ImACookie @ 19/06/2008) וואו מאמי,זה פשוט מדהים...פרק פשוט אחד היפייים!
לרגע כל כך פחדתי שיקרה משהו להדר, או שתעשה משהו לעצמה...מזל שהבן זונה נתפס!!!
נראה לי אני מתחילה לאט לאט לצאת מהדיכאון...;] חחח (אם את זוכרת למה אני מתכוונת)
תודה מאמי =]
באמת מזל!! כותבת נחמדה יש לסיפור..
ונרגעתי 😊 שמעי יש לי חור בכיס אין לי כסף אני מובטלת ללממן טיפול פסיכולוגי זה לא יבוא בטוב
תוווודההה
למזלי אני לא מובטלת, מקסימום אני אממן לעצמי את הטיפול ;]
אבל מה שכן...זה יהיה על המצפון שלך...😛

ואז שהבנתי שאני נשברתי, שאני כבר לא מסוגלת, הלכתי עם טל והוא היה שמה אותו איש עם הפנים שהיו יכולות להיות יפות
אבל אותי הן הגעילו.
"זה הוא" לחשתי לטל.
"מי ?" שאל.
"זה שהרס לי את החיים" אמרתי.
טל פתח בריצה, ואותו איש התחיל לרוץ גם, טל היה אחוז זעם ותפס אותו, שהגעתי ראיתי את האיש על הרצפה, כמעט מדמם.
"את.." אמר אותו איש.
"כן" אמרתי "אני"
"אני..."
"אתה בן זונה!!" אמרתי "ומי יתן ותרגיש השפלה, כי זה מה שאני מרגישה בכל יום מאז ש...מאז ש..." שום מילה לא התאימה "אנסת אותי"
ופרץ של דמעות יצאו מעיני, האיש נעצר, וכולם ידעו שהדר ארד נאנסה.

פרק 42
"בבקשה אל תשאלו כלום" אמרתי שראיתי אותם בפתח הדלת.
הן באמת לא אמרו כלום ופשוט חיבקו אותי, ובכו.
"אני כבר לא בוכה למה אתן בוכות?" שאלתי.
"אני כל כך מפגרת! מדברת איתך על שטויות, בוכה על שטויות, למה את נותנת לי לבכות על כל השטויות האלה שאת יודעת שיש דברים יותר גדולים". אמרה מעיין.
"כי פחדתי" אמרתי "או אלוהים יודע כמה פחדתי שידעו איזה טיפשה אני."
"את לא טיפשה!" אמרה ליאת "אנחנו טיפשות, חושבות על עצמנו..."
"אל תגידו את זה" אמרתי "כי זה כבר לא משנה לי...אתן לא טיפשות, אני פשוט לא מעיזה לסמוך על מישהו."
והן שתקו. "בן זונה" לחשה מעיין בכעס.
"אז למה אם הוא הבן זונה אני מרגישה הזונה?" שאלתי ופרצתי בדמעות.
הן שתקו, ואני הרגשתי הקלה, אף אחד לא מבין מה אני מרגישה.

!@#$%^&**&^%$#@!
"מה הפרצוף 'בא לי למות הזה'?" שאל שחר היה כבר אמצע אוגוסט ומשחזרנו אני וליאת מטבריה לא עשינו שום דבר מיוחד, לא היה לי מצב רוח לצאת.
"אני לא מפסיקה לחשוב על הדר" אמרתי בכנות.
הוא שתק, כבר הכרתי את שחר הוא לא היה חזק במילים, כיבדתי את זה כי אהבתי אותו.
אז דיברתי במקומו. "הייתי אצלה לפני כמה ימים, היא מרגישה נורא, היא רועדת, כל צעד מפחיד אותה, כל דבר מפחיד אותה! אמא שלחה אותה לפסיכולוג אבל הדר לא רוצה לשתף פעולה" אמרתי "היא ביקשה מאמא שלה לעבור מכאן כמה שיותר רחוק...היא לא רוצה להישאר כאן."
"ובצדק, אי אפשר להשתחרר מאונס, זה לא משהו שאפשר לשכוח."
"לצערי" אמרתי.
"היא תתרחק מכאן, תלך למקום ששום דבר לא יזכיר לה את מה שקרה כאן, תנסה לשכוח מהכל ותבנה חיים חדשים, היא במצב שלא אכפת לה משום דבר, די אטומה, את צריכה לקבל את זה" אמר שחר ולא הבנתי מאיפה זה בא.
"אני לא רוצה שהיא תשכח ממני" אמרתי "היא תהיה חסרה לי כל כך"
"וגם שהיא תהיה פה היא לא תהיה עצמה, היא לא תראה אותך הרבה, אז בשביל מה?" שאל שחר.
איך הוא מסוגל לומר את זה כאילו זה הכי טבעי שזה קורה? זה קורה לכולם לא? הרגשתי כאב.
"למה אתה כזה אטום?" שאלתי עצבנית "אתה יכול לנסות להבין אותי"
הוא חייך חיוך קפוא שהשתיק אותי ולא אמר מילה.
"פוזהיסט אחד!" אמרתי והוא חיבק אותי, איך אני יכולה לריב אותו?
"מה את עושה איתי בכלל?" שאל ונישק אותי, כדי לא לתת לי לענות.

נכנסתי לחדר של הדר שהיה כמו תמיד חשוך. "הדר..."
"היי" לחשה.
התיישבתי לידה והיא שמה את ראשה על כתפי.
"מה אני יעשה תגידי לי?" שאלה הדר "איך אני יהיה מסוגלת להמשיך לחיות?"
"את תחיי" אמרתי "תחיי ותלחמי על כל רגע, פה אין כוח קסם, או מלאך שיציל אותך! הדר...לא מגיע לבן זונה הזה לקחת גם את החיים שלך."
היא הביטה בי מופתעת.
"ומה שלא תעשי, תעשי רק מה שיעשה לך טוב ותתני לעצמך לצאת מזה" אמרתי.
"אין לי את הכוח" אמרה וכמעט לחשה.
"אז תלחמי בזה" אמרתי והיא שתקה.
"אמא שלי שולחת אותי לסדנה, יש שמה עוד בנות כמוני..."
"אולי זה יעזור" אמרתי מנסה לעודד.
"שום דבר לא יעזור."
"אל תגידי את זה" אמרתי והיא הביטה בי חסרת תקווה.

חזרתי הביתה. "יש לך שתי דקות להתארגן להזכרה של אמא" אמר דרור.
"אני לא באה" אמרתי.
"אני מגדל אותך, אני מאכיל אותך, חיי בשבילך ועוצר את החיים שלי בשבילך, לא התארסתי עוד עם סיוון בשבילך, דאגתי לחזור מוקדם מעבודה כדי שלא תהיי לבד, נסעתי פעם ראשונה לחו"ל אחרי זמן רב וחזרתי רק בשבילך, יש לי בקשה קטנה שתבואי להזכרה של אמא ואני מבקש ממך לכבד את זה."
"דרור אין לי מצב רוח"
"זה יופי, בהזכרות לא צריך הלוויות" אמר דרור.
נכנעתי לא היה לי כוח לריבים.
הנסיעה לבית העלמין הייתה קצרה, דרור חנה את המכונית והלכנו למצבה של אמא, מעבר לגדר.
"הרבה זמן" אמר דרור ושתקתי.
שמענו קול והרמנו את מבטנו. "חשבתי שלא תבוא" אמר דרור.
"זאת איישתי"
"איזה צירוף מכרים זאת גם אמא שלי" אמרתי בכעס.
"אני יודע שאת כועסת עלי, אין לי ברירה."
"אה לא?" שאלתי "לקחת אותי איתך חשבת?"
הוא שתק.
"את לא רוצה ללכת איתו, בשביל מה את עושה את זה אז?" שאל דרור.
"בשבילך" אמרתי "אתה רוצה להתחתן עם סיוון, להמשיך בחיים שלך...בשביל מה אתה צריך אותי?"
דרור שתק נזכר במה שאמר לפני כבערך שעה.
"כי אני רק יאכזב אותך" ענה אבא על השאלה שלי.
"נכון" הסכמתי איתו "אתה טוב בזה."
רוח חזקה העיפה את שערי. "רואה?" שאלתי בחיוך ציני "אמא מסכימה איתי"

בסוף השבוע אבא נסע, לא התקשרתי כדי להגיד לו ביי, וכמובן שלא רציתי לראות אותו יותר בחיים, פעם אחת וסלחתי פעם שנייה זה כבר לא נסלח. למה בן אדם צריך לעשות אותה טעות כל הזמן?
יום למחרת גם הדר עזבה אותי, מחשבה אירונית עברה בראשי על כך שבסוף כולם עוזבים, עושים את מה שאני רוצה לעשות יותר מהכל לעזוב את המקום הזה ולהתרחק כי יותר מידי דברים רעים קורים פה.
טל היה שבור כמובן אבל הוא הבטיח להדר שהוא התגבר עליה, הוא נשבע לה שהוא ייפגש איתה שוב, היא אמרה לו שהיא מקווה שלא כי בטח בפעם הבאה היא כבר תהיה מתה בדמות אדם חיי ונושם.
אני וליאת החלטנו לצאת מהדיכאון וללכת לים, אז הלכנו לים.
"אני התגעגע לילדה הזאת" אמרה ליאת.
"גם אני" חייכתי "אבל היא תחזור אלינו בסוף" אמרתי.
"אני נורא מקווה" אמרה ליאת.
"אני בטוחה, היא לא תיתן לעצמה להישבר" אמרתי.
"נחליף נושא?"
"טוב"
"שחר"
צחקתי. "או מה יש להגיד על שחר, אני מאהובת בו!! אין דברים כמוהו" אמרתי בחיוך מאוהב.
"ולחשוב שעד לפני כמה זמן לא הפסקת לחשוב על בן" אמרה ליאת.
"אני עדיין חושבת עליו לפעמים" הודיתי "אבל לא כמו פעם לא בהרגשה של פעם, יש לי מקום לבן, פינה כזאת ששמורה רק לא אבל אני והוא זה נגמר"
"ועכשיו הגיע טוב יותר?" שאלה ליאת.
"כן!" אמרתי מאושרת.
"נכנס למים?" שאלה ליאת.
"יאללה" אמרתי ונכסנו למים. סוף, סוף לצאת מהדיכאון שהיה בכל חודש יולי.
החופש שלי התחיל באוגוסט!


לא אהבתי אבל תהנו

מי שואל את דעתך?העיקר שאני אהבתי 😛

ודייי, לא רוצה אני אתגעגע להדר...😢

מדהים, מדהים ושחר עוד יותר. תמיד אמרתי שהוא מתוק חח 😉


מי אוהבת אותך יותר ממני? 3>

שתדעו לכם שהילדה הכי נדירה בעולם כותבת את הסיפור הזה, מירביק אין עלייך. איך שימחת אותי 😁 אווהבת אותך.

חח לידורי כמה שאני אוהבת אותך!!! ובשבילך הכל אוהבת המווווןן!!! ושוב מזל טוב =]

QUOTE מי שואל את דעתך?העיקר שאני אהבתי  😛

ודייי, לא רוצה אני אתגעגע להדר...  😢

😊

מדהים :]

מהמםםם !
תמשיייייייייכיייייי

מדהים(:
המממשךךך

אהבתי😊
מחכה להמשך😊