=אשליות של בת איכר=

אין הממשךך ? : \

קצת מהפרק הקודם:

אחזתי במזוודה הכבדה בקושי.
"ביי אמא!" חיבקתי אותה בחוזקה, מאמצת אותה אל ליבי.
"אני אוהבת אותך!" הוספתי, ודמעה נזלה במורד פניי.
"אחחח, טופזי ילדתי, תשמרי על עצמך! את הכול בשבילי!" הוסיפה וגרמה לי להזיל עוד מספר רב של דמעות.

נופפתי לה שלום, ויצאתי מהבית.
האוטובוס אסף אותי מביתי והנהג הכניס את מזוודתי אל תא המטען.
עברתי בין המושבים, ומצאתי לי מושב ריק אחד- הצרה הייתה שהתיישבתי מלפני אוריין, אוריין- ועמית.


=אשליות של בת איכר=
פרק20:

"שמן שלי" קראה אוריין בקול מתפנק.
"כן כפרה" ענה לה עמית.
"תביא נשיקה" ביקשה, ויכולתי לשמוע את הקלאצ' הזה של הנשיקה, הצליל הזה ביניהם כל כך צרם לי.

הנסיעה לשדה-התעופה הייתה כלכך מחליאה, עשה לי כלכך רע וסבל לשמוע אותם, אבל זה המצב, הייתי חייבת להתגבר.

הגענו אל שדה התעופה- ואחרי סדר הבדיקות הארוך לקחו לנו את המזוודות- ועלינו למטוס.
קיבלתי את הכרטיס מושב שלי וחיפשתי אותו.
ממש התקשיתי וביקשתי עזרה מאחד הדיילים.
"איפה זה?" שאלתי אותו והגשתי לו את הכרטיס שייראה.
"לכי ישר, ימינה, הכיסא שליד החלון!" עזר לי, וחייך, חושף טור שיניים לבנות ויפות, עיניו הירוקות ברקו- הוא היה חתיך. תמיד סיפרו לי שאחד הקריטריונים לעבודת הדייל הוא לוק טוב, ואדיב, אדם יפה-תואר, נוכחתי לגלות שזוהי האמת לאמיתה.
"תודה." הודיתי לו, והסתובבתי.

הלכתי אל מקומי, והתיישבתי שם.
הבטתי בחלון של המטוס, ותחושת געגוע הציפה אותי. אמא, חסרה לי מאוד.
תחושת אכזבה בעבעה בי, הצטערתי שאמא לא כאן איתי, שהיא לא חווה איתי את המעבר החד הזה, שלא רואה יחד איתי את הנופים המרהיבים...

לפתע הטייס קרא ברמקול והודיע כי תכף ממריאים- שצריך לחגור חגורות בטיחות- ושצריך לשבת.
שני הכיסאות שהיו לידי עוד היו ריקים- אך במהירה נתמלאו בשני נוסעים.-זוג ילדים מהכיתה.

1,2,3.

המטוס המריא!
הבטתי בקרקע שהלכה והתרחקה, וחיוך נפרש על פניי.
'שלום לך ארץ ישראל, אחזור בעוד שבוע.'
חשבתי בליבי.

נחתי במושבי, עד שהיה לי פיפי.
קמתי ועברתי במטוס אל חדרון השירותים הפצפון, עשיתי את צרכיי ויצאתי מהתא הקטנטן.
הסתובבתי. "פסס,פסס" שמעתי לפתע קול, הסתובבתי וקלטתי את הדייל, חיוך גדול מרוח לפניו.
הלכתי לכיוונו.
"היי" חייך אליי. "מה קורה?" שאל בהתעניינות.
"חחח, בסדר ואיתך?" צחקתי, הסיטואציה הייתה כלכך מצחיקה.
"מעולה, רוצה לשתות משהו?" שאל והצביע על טור של שלל משקאות צוננים.
עיני עבר בעיון על המשקאות, עד שמצאתי את חפץ ליבי.
"אממ...תפוזים" ביקשתי, והוא מזג במהירה.
"בבקשה" הושיט את הכוס.
שלחתי ידי ואחזתי בכוס, הוא לא עזב- וזמן ממושך ידינו נגעו זו בזו.
לפתע עמית הגיח מן החדרון של השירותים והביט בנו לשנייה, על פניו נפרשה הבעה מאוכזבת, והוא פנה למקומו.
איך הכול תמיד תמיד חייב לקרות בזמן הלא נכון, ואיך שתמיד הן-אדם הלא נכון מגיח פתאום ורואה את הדברים הלא-נכונים. כן, מרפי, תמיד עצבן אותי.
אחרי התבוננות ממושכת בדמותו של עמית שנעלמה, נאנחתי קלות.
הדייל שחרר את הכוס.
"מי זה היה?" התעניין.
"לא חשוב..." נאנחתי שוב.
"יש בינכם משהו, לא?" שאל הדייל.
"בערך...היה...אולי...לא יודעת" הייתי מבולבלת.
"רואים שהוא אוהב אותך" הדייל הוסיף בחוסר-חשיבות, כבדרך אגב.
"מה?? מאיפה לך??" נדלקתי מייד.
"איך שהוא הסתכל, העיניים שלו בערו מקנאה, הוא מת עלייך, רואים" הדייל גיחך לו.
"אין סיכוי" פסקתי.
"אני אומר רק מה שראיתי" אמר הדייל.
הבטתי בעיניו של הדייל, וחייכתי חיוך גדול. התרציתי.


חזרתי למושבי.
לאחר כשלוש וחצי שעות נגמרה הטיסה- נחתנו בשלום וירדנו מהמטוס.
אספנו את מזוודותינו משדה התעופה הצרפתי והאזנתי לאנשים מדברים ביניהם, צרפתית-שפה כל כך מצחיקה.
אחזתי במזוודתי וכולנו עלינו לאטובוס שחיכה לנו מחוץ לשדה התעופה.
עליתי במהירות ומצאתי מושב ריק.
"טוב כולם לשבת, אנחנו ניסע כעת לאכסנייה בה נשהה השבוע" קראה המורה שיצאה איתנו לטיול ברמקול ולאט לאט המושבים התחילו להתמלא,
עמית צעד הלוך ושוב בשביל הצר של האוטובוס- ולפתע התיישב לידי.

"מצטער לא היה מקום אחר" אמר ומבטו מושפל- אפילו לא מביט בי, החלטתי לפעול בדיוק כמוהו-התעלמתי ממנו.
הבטתי בחלון של האוטובוס, רחובות פריז- בירתה של צרפת, היו כל כך יפים, הכבישים סואנים ומלאי תנועה, אינספור פקקים בין הרמזורים, אנשים רצים אצים בין המדרכות. מקום חי כל כך.
הרגשתי שעיניו של עמית נעוצות בי-ואהבתי את זה.
"מי זה הדייל הזה?" לפתע קולו המזלזל של עמית נשמע, מייד הפנתי ראשי אליו, בתדהמה גמורה.
"מה אמרת?" מצמצתי עיניים. - ניסיתי לוודות שהוא אכן פנה אליי! אולי סתם דמיינתי.
"מי זה הדייל הזה?" חזר על שאלתו, באדישות מוחצנת.
"מישהו שהכרתי" עניתי בגאווה והפנתי מבטי שוב אל החלון.
"את כזאת שקרנית" הטיח בי לפתע.
"מה אתה רוצה?" הבטתי בו בחוסר-הבנה, פעם לא מתייחס אליי ופתאום מטיח בי דברים. זה הרתיח לי את העצבים!.
"את אמרת שכל מה שאמרו לי לא נכון, אבל זה כן, את שקרנית!" פירט בלחש, ועיניו התמקדו באישוניי במבט מאשים.
"אני ביקשתי ממך כל כך הרבה הזדמנויות-להסביר לך את הכול, אבל לא היית מוכן להקשיב, אף פעם, אז אל תבוא אליי בטענות עכשיו!" מחיתי.
עמית שתק, וסובב את ראשו.
ואני החלטתי לעזוב את העניין, סובבתי את ראשי גם אני, ובזה נחתמה הפרשייה.



הגענו אל האכסנייה- שליתר דיוק נראתה כבית מלון 5 כוכבים, הלובי היה כל כך מפואר, וכל החדרנים והעובדים של המקום היו לבושים בחליפה מהודרת.
הבריכה בצבצה מחלונות הראווה השקופים והנוצצים.
כיסאות יפהפים נעמדו על יד דלפק הקפיטריה ואינספור משקאות ובקבוקים ניצבו שם.
המסדרון היה מקושט כולו במראות מצוירות, ועל קירות המלון ניצבו תמונות של ציירים צרפתיים מפורסמים.
אפילו צרור המפתחות של החדרים עשוי היה מזכוכית דקיקה, והמפתח צופה זהב.
הרגשתי בתוך חלום, אשר ממנו לא רציתי להתעורר.
לא האמנתי, שאני, טופז, בת איכר, ענייה שכמוני, תוכל להמצאות אי פעם במקום חלומי שכזה, התחושה קסמה לי והרגשתי בגן-עדן מציאותי, מוחשי.

חולקו לנו החדרים, אני הייתי עם שחר-שהרבה זמן לא שמעתי ממנה ודיברתי איתה, והמפגש המחודש הטיב עמי, נוכחתי לשוב להשחף אל אופיה המדהים.
נכנסנו אל החדרים, עם עוד 2 בנות מהשכבה.
בזמן המוקצב שהתירו לנו ארגנו את מזוודותינו והתמקמנו בחדר.
התבקשנו לרדת אל הלובי, להסבר על הטיול, כך עשינו.
המדריך היה יהודי, וסיפר כי ממחר נתחיל את סיורנו המאורגן בצרפת המדהימה.
הוא פירט כל מקום ומקום בו נבקר, וכולם הקשיבו דרוכים ומולהבים.

אותו ערב ניתן לנו כחופשי, לבלות בכל מקום בו תאווה נפשינו.
דמי-הכיס שאמי נתנה לי, היו מאוד פעוטים, לכן לא יכולתי להרשות לעצמי מותרות ולוקסוס.
כולם יצאו לטייל, אפילו שחר, רק אני נותרתי לבד.
יצאתי אל מחוץ למלון, וטיילתי בחצר המפוארת והיוקרתית של המלון.
התהלכתי בהנאה, ונתתי לאוויר של צרפת לחלחל בי, נהניתי מן המעט שיכולתי.


"אני...מוכן להקשיב" לפתע קולו הממכר של עמית, לחש באוזני.
הסתובבתי, ועמית ניצב שם, כל כך קרוב, יפה, שליו, עם המבט הרגוע, אותו מבט של פעם, שנח עליי כמו שמש ביום סגריר.
הבנתי על מה הוא מדבר.

"מה אתה עושה כאן?" אך התעלמתי מהצהרתו, ושאלתי בהפתעה גמורה.






ואני מקווה שנהניתן מהפרק, שהפעם היה א=ר=ו=ך :]
שיהיה לכן אחלה סופשבוע! 😊
אוהבת אתכן, הכי שיש.
ומבטיחה לכתוב פרק נוסף בקרוב.

אגב, עוד 4-5 פרקים בערך, הסיפור מסתיים(:

אוהבת 3> מוריאל.

מושלם,מושלם,מושלם=]
המשך

סוף סוף (:
פפררק מדההההים !!
המשכי ?

אייי סוף סוף המשכת =]

מדהים!!

תמשיכי דחוףף

אהבתי [[:

יאלה המשך 😛

מדהים !!
כמה כישרון יש בך ...
מחכה להמשך 😊

המשך =]

מהממם !

מוריאלללל!!
את רושמת מקסים
תמשיכי מידיידיד

לפ יוו

מור'צי 😊

מדהים(:

מדהים ! פשוט מדהיים ..
מחכה להמששךך
אוהבבת ~!!:]

ואוווווווו !
זה היה פרק ה-מדיהימים !
מחכה להממששךך (:

הממשך ? (:

QUOTE (קורלוש_14 @ 06/04/2008) מדהים ! פשוט מדהיים ..
מחכה להמששךך
אוהבבת ~!!:]
😊