=אשליות של בת איכר=

אני יודעעת שנטשתי מלא מלא זמן,
אבל אני ממש ממש עסוקה לאחרונה, ואין לי זמן לכתוב !
אני אשתדל לכתוב המשך ולהעלות אותו מחר בע"ה !
מצטערת יפיופות,
אוהבת אתכן מלא 33>

שבוע מדהים כמוכן [:

יאאא ..
מה עם הממששך ?
מ8.3 אמרת שתשימי והיום
התאריך כבר13.3 ולא שממת 😢
מחכה להמממשך ...

QUOTE (חן_המלכה_ושה @ 13/03/2008) יאאא ..
מה עם הממששך ?
מ8.3 אמרת שתשימי והיום
התאריך כבר13.3 ולא שממת 😢
מחכה להמממשך ...
לא בסדר, אני יודעת נשמה (:
אבל הנה אני מעלה כעת המשך !

תודה לכולכן שחיכיתן, 😊

😊

היה כבר 7 בערב, הייתה בריזה קרירה ונעימה,הבטתי בירח, ובכוכבים שאירחו לו חברה, מראה כלכך מלבב ונעים, חיוך ענק התפרש לי על הפנים, אם מתעמקים טוב-טוב בירח אפילו מבחינים שיש לו פרצוף, ושהוא אפילו מחייך, חייכתי לעצמי, התכסיתי בסדין שנח על הנדנדה, פתחתי בספר, וקראתי...
לפתע שמעתי קולות של אנשים צוחקים, הרמתי עיניי מעל לספר, ולא האמנתי למראה עיניי............


=אשליות של בת איכר=
פרק 17:

היו אלה אוריין, ועמית!
אוריין ועמית, התהלכו מחובקים לאורך הכביש, בצחוק פרוע, ובשעשוע.
הבטתי בהם המומה, הייתי בטוחה שעמית סולד ממנה, ובכלל, עמית עם בת אחרת, הרגשתי שסכין חודר לי אל הלב.
טמנתי את ראשי בתוך הספר, ודאגתי שהם לא יבחינו בי, לאט לאט הם עברו את אזור בייתי, דמותם התרחקה, וקולם הלך ודמם.
הבטתי באותיות החקוקות על הדף של הספר, איך דמעה נופלת על דף הספר, יוצרת צורה של עיגול לח, צורה של כאב.


"טופז..." הרגשתי שמנערים את גופי, שמנדנדים אותו.
"טופז, התעוררי" קול מוכר ומבקש נשמע קרוב אל אוזני.
"טופזי" שוב.
פקחתי את עיניי.
"טופז, קומי, הכנסי לבית" הבטתי בדמותה של אמא, מנסה להקיץ אותי משנתי.
"מה? אה?" לא הייתי צלולה.
"כנראה שנרדמת," יידעה אותי אמי. "קומי מתוקה, הכנסי הבייתה לישון, מאוחר" אמא עזרה לי להתרומם, שפשפתי את עיניי ונכנסתי לפוקוס.
"מה? נרדמתי על הנדנדה? חזרת מהעבודה?" שאלתי מספר שאלות, ראשי עוד נמנם לו.
"כן מתוקה, לא נורא, הכנסי למיטה"
נכנסנו אל הביית, ואל המיטה.

השחר הפציע, הקצתי משנתי, התמתחתי, נאנחתי, איך עוד יום מתחיל, ואליו מצטרפות האשליות.

אחרי ההתארגנות השגרתית לקראת בית הספר, יצאתי מהבית, וליבי מודאג, מבולבל, שקוע במחשבות.
הגעתי אל פתח בית הספר, נכנסתי, בניין בית הספר היה ריק.
הלכתי אל העמדה של השומר. "מה השעה?" שאלתי מבולבלת.
"כבר 9 ועשרה" אמר לאחר התבוננות ממושכת בשעון.
"מהההה?!"
איחרתי, איזה יום חסר מזל, נאנחתי.

נכנסתי מהר אל הבניין, בקפיצות הגעתי אל פתח דלת כיתתי.
העברתי יד בשיערי, נשמתי נשימה עמוקה, ונכנסתי, ידיי מזיעות, וליבי מתפלל שהכול יהיה בסדר במפגשי עם ילדי הכיתה.
"בוקר טוב טופז," קראה המורה בציניות. "איזו מין שעה זו להגיע לבית הספר?"
כל מבטי הכיתה הופנו אליי, ואוריין, מבטה מרוצה.
"ממ.. המורה, אני, אני מצטערת ש... איחרתי, זה... לא ייקרה יותר" גמגמתי בחוסר ביטחון.
"אני מקווה בשבילך!" קראה.
"גשי למקומך, אני רושמת לך איחור" פקדה עליי. וכתבה את איחורי ביומנה.
הנחתי את תיקי לידי, האזנתי בדריכות למורה, מתעלמת מכל המבטים שנשלחו אליי, מישירה מבט למורה, ומסתירה את הבושה שבלב.
לפתע רון הילד שישב לצידי לחש לי. "כיתה ט' אה, טופז לא הכרתי אותך ככה" גיחך לו.
"זה לא נכון." אמרתי לו בחוסר רגש.
"זה בסדר, את לא צריכה להעמיד פנים בפניי" אמר לי והעביר שפתיו על אוזני.
הרחקתי את ראשי באסרטיביות, "רד ממני, מטומטם." השתדלתי לומר זאת בטון הכי רציני שהיה לי.
"טופז את ממש חוצפנית, את גם מאחרת, וגם מדברת, עופי מייד למנהל" המורה קראה לעברי בקולה הרועם.
"מה? זה לא הוגן!" מחיתי. "זה הוא שנדבק אליי, מפגר אחד!" הטחתי בפני רון, וכל ילדי הכיתה צחקו, נוסף לכל אני גם הליצן כאן, הייתי כ"כ מובכת.
"אני לא רוצה לשמוע תירוצים, למנהל" התעקשה.
קמתי מייד, ובצעדים מהירים יצאתי מהכיתה, מרגישה את כל המבטים נעוצים בגבי.

עברתי במסדרון הריק, ומבטי מושפל למטה, הרגשתי איך זרם קטנטן של דמעות מפלס דרכו במורד פניי.
"אחחח" קראתי לאחר שהרגשתי את ראשי נחבט בכתפו של מישהו, הרמתי את עיניי ....................





יצא קצר, שווווב 😠
מצטערת נסיכות ....

בכול אופן מקווה שאהבתן את הפרק!
ומחר(גג מחרתיים 😕 ), מילה שלי, פרק נוססססף .
יום מדהים . 😊 🙄 😎
אוהבת 33>

עמיית 😊
מ-ד-ה-י-ם !!

ולא מחרתיים , מחחחחחחחר 😢

מושלללם

אוף יצא קצר...
בתור פיצוי אולי עוד פרק היום 😊 ?

יאללה עוד פרק 😊
מדהייים :]

תמשיכי

יפה ..

יאללה המשך 😛

מקסים אבל קצר תמשיכי

את כותבת מדהים.

המשך

מהממם !!!
איזה מסכנה .. :\
תמשייכיי

מדדההיםם
הממשך .

הממשךךךךךך