ע-מ-י-ת!!!!
השמך דמדדידיד
לפ יווווווו
מור'צי 😊
חח תודה מקסימות[;
כותבת לכן המשך!
קצת מהפרק הקודם:
עברתי במסדרון הריק, ומבטי מושפל למטה, הרגשתי איך זרם קטנטן של דמעות מפלס דרכו במורד פניי.
"אחחח" קראתי לאחר שהרגשתי את ראשי נחבט בכתפו של מישהו, הרמתי את עיניי ....................
=אשליות של בת איכר=
פרק18:
על פניי נמרח חיוך מבויש, העובדה שנשימותיו הורגשו על כל עורפי ריגשה אותי, ולעומת מבטו המזלזל והדוחה, על פניי נמרח חיוך.
"פעם הבאה תסתכלי לאן את הולכת!" קרא באדישות, וקולו נשמע מנוכר כל כך.
הוא פנה הצידה, והתכוון ללכת, התעשתתי. "רגע" תפסתי בידו.
הוא הסתובב אליי. אחזתי בראשי לשנייה, מנסה להקל על הכאב.
"עמית, אני צריכה לומר לך משהו" מלמלתי בלחש.
"הכול כבר נאמר" פסק, ושוב פנה הצידה.
"לא חכה"
עצרתי בעדו שוב.
"זה באמת חשוב, עמית" הגיתי את שמו ברכות.
"את יודעת טופז?" אמר בנינוחות.
"כל כך אכזבת אותי" הוסיף, וליבי כאב כמו שמעולם לא כאב. קולו לא משנה גוון, מרוחק, מנוכר, חסר רגש.
"באמת האמנתי שאת אחרת, פשוט צאי לי מהחיים" הוא ביקש מבטו מושפל, הסתובב, הלך, והותיר אותי לבדי.
בצעדים מרושלים, צעדתי אל דלת המנהל.
ולאחר סדרת הטפות ואזהרות, יצאתי משם.
הפעם, לא החלטתי לברוח, או לחזור אל הכיתה.
הלכתי שוב לאורך המסדרון, אל כיוון המקום אליו עמית פנה.
המשכתי הלאה, מקום ישן ולא מטופח נגלה אל עיניי.
קול צליל נגינה חטוף התגנב לאוזני.
המשכתי הלאה, מקשיבה לצליל, עוקבת אחרי הצליל.
לאט לאט הקול התחזק, מבנה נטוש ורחב ניצב שם, המשכתי הלאה, לכיוון מאחורי הבניין, לאט-לאט, חרש-חרש, מבלי להרגיש לאן אני הולכת, רק המוזיקה מלווה את צעדיי.
זיהיתי את הקול, גיטרה עדינה, צליל נעים.
ואז הגעתי אל מקור הרעש, תחושת דה ז'ה וו עלתה בי.
עמית, כשגבו אליי, ניגן לו שם בנינוחות. כמו אז, בחדר האודישנים.
הוא לא הבחין בי, נשארתי לעמוד במקומי מאזינה אל המנגינה הישנה, המוכרת.
זה נגמר, זה עבר
לתמיד אולי
מעגל שנסגר
ונשארת חי
נפגש, נתראה
לב אוהב, אינו טועה
כמו אל ים נזרום נזרום
נבקש עד שנגיע
וניגע אל החלום
החלטתי לפעול, התקדמתי אליו .
"עמית" קראתי.
הוא הסתובב בחדות, הרים את מבטו, התבונן בי ממושכות, ושוב הוריד את מבטו, שולח ידו שוב אל מיתרי הגיטרה.
"דיי אתה לא יכול להתעלם ממני תמיד" קראתי, כמעט מאבדת כל תקווה.
הוא עדיין שתק.
"ובכלל יש את המחזה...תהיה חייב לדבר איתי מתישהו..." הוספתי. אחוזת עצב.
"המחזה זה עניין אחר" אמר לאחר מספר שניות, וקולו, אותו גוון, מנוכר, מרוחק, חסר רגש.
"אבל אתה תהיה חייב להקשיב לי מתישהו" התעקשתי.
הוא הרים את עיניו.
"טופז, אכזבת אותי, חשבתי את לא כמו כולן, אבל אחרי כל מה ששמעתי, אני נגעל ממך"
אמר, בטון כאוב. ונעמד.
מילותיו ננעצו בליבי, כמו חצים, שוברים את ליבי לרסיסים.
"אבל זה לא נכון!" מחיתי.
"מה לא נכון? מה? לפחות אל תשקרי לי!" קרא.
"ועוד כמעט סיפרתי לך, אז בחדר האודישנים, האמנתי בך, פשוט תשכחי מזה, וממני" הוסיף בחדות.
ליבי פעם בחוזקה, הכאב הלם בו.
הרגשתי שהוא לעולם לא יאמין לי,
שגם אם אטרח ואספר לו על כל התגלגלות העניין,
יישמע זה כקלישאה, הרי זה נשמע כמו סרט, והוא לעולם לא יאמין.
אפס-רצונות, חוסר-תקווה.
הכול אבוד,
אשלייה,
חלום.
ולפני שהוא פנה ועזב את המקום, הקדמתי אותו, ועזבתי אני.
דמעות קטנטנות נקרו בעיניי,
והכאב לא מש מליבי.
חג פורים שמח 😊
וואי מדהים 😊
חג פורים שמח גמלך
סופסוף המשך [:
מדהים...
3>
עצוב, אבל מהמם !
תמשיכי..
אתר האהבה הישראלי