באמצע החיים -ועוד בלעדיך!

פרק בהחלט לא צפוי :]
תמשיכי 😛

לא בא לי שהיא תהיה עם מיכאל.. חחח


המשששך

המשך......

המשך: (תודה על התגובות-אתם מקסימים אוהבת אתכםםם)

"את לא רוצה אותי?".שאל לפתע.לא עניתי."כי אם לא תגידי לי עכשיו כדי שלא אטריד אותך יותר..".העמיד אותי בפני מצב של בחירה-שלא ידעתי איך לצאת ממנו............
הרצתי בראשי תשובות מתאימות.ברור לי שאני לא רוצה מחויבות כרגע ובטח לא עם אחד כמו מיכאל שהוא פרפר אמיתי."מיכאל,טוב לי ככה".השתנקתי מחכה למבט שלו.
"איך ככה?".התבלבל."שאנחנו צוחקים,מפלרטטים ומדברים ואני לא רוצה לעשות מזה עניין גדול ולהיכנס למחויבות-שנינו יודעים את זה".הסברתי."אז שום מחויבות?".חייך לפתע."שום מחויבות-רק הנאה".אמרתי בקול בטוח.
"אני צריך לרדת".מלמל,נשק על הלחי שלי ויצא מן ההסעה.
**
ספרתי את הימים היטב עד לפעם הבאה שאעבוד-משום מה העבודה הפכה אותי לנמרצת יותר,למלאת חיים ותשוקות,הרגשה שלא הייתה בי הרבה מאוד זמן.
"אתה עובד מחר?".תקתקתי הודעה אל ליאור שהפך ידידותי מתמיד בזמן האחרון.
"אכן,נראה אותך?".החזיר."כן".תקתקתי נמרצות והסדר שב אל כנו.
בכיתה הייתי משועממת וספרתי את הרגעים עד שתגיע השעה כבר ללכת.
הפן שלי היה הרוס לכן בדרכי לביתי החלטתי לחפוף ולהעביר עם מחליק על השיער.
התארגנתי במהירות איות ואין לי הרבה זמן.רעמים נשמעו ברקיע והגשם לא איחר לבוא.
קר היום-חשבתי לעצמי ופתחתי את הארון.לבשתי ג'ינס כהה,גופייה שחורה ועליה חולצה שחורה ארוכה-כמו תמיד.מעל הכל זרקתי ז'קט ג'ינס כדי שאימי לא תנדנד והבטתי בשעון רק כדי לגלות שאין לי זמן.למחליק לקח זמן להתחמם-ובנתיים התאפרתי.האיפור לא היה גס מדיי וכשהבטתי במראה-הייתי מרוצה.
לאחר שהחלקתי את שיערי ריססתי עליו מעט ספריי סיליקון שלא יתנפח.
בדיוק כשהתכוונתי להתקשר לאימי,היא התקשרה אליי."טופזי,אייל מהעבודה של אבא יגיע להביא את התיק שאבא שכח בעבודה.אם את רוצה תתפסי איתו טרמפ עד התחנה".הסבירה בשקט.מתאים לי-חשבתי.אייל היה בחור טוב קרוב לשנות ה-30 שלו ותמיד הצחיק אותי."אפשר לתפוס איתך טרמפ?".שאלתי את אייל כשהניח את התיק של אבי על השולחן במטבח."בוודאי-בשבילך עד לסוף העולם".צחקק ופתח לי את דלת מכוניתו המרווחת."תודה".הודתי כשעצר ליד התחנה.
התיישבתי ברגליים משוכלות וניסיתי לחמם את עצמי.ההסעה איחרה מעט,אך התרגשותי גאתה.לא הבנתי למה כל העולם שלי סבב סביב העבודה-ולמה בעצם כל כך התרגשתי?
הנהג המחויך עצר את ההסעה ופתח את הדלת."היי,מה המצב?".שאלתי את כולם.
חלקם חייכו,חלקם צהלו וחלקם הנידו בראשם.התיישבתי במהירות באחד המקומות הראשונים ותרתי בעיניי אחרי מיכאל.איתרתי אותו בשורה האחרונה."טופזיי".צהל בחיוך.
"מה קורה?".הייתי קרירה.הוא מלמל משהו שכבר לא שמעתי כי הנהג הגביר את המוזיקה המקפיצה וכולנו התחלנו לזמזם.
כשניגשתי להחתים כרטיס במהירות,מיכאל השיג אותי וחיבק אותי מאחורה."שלום".נשק ללחי שלי בעדינות מטריפה.חייכתי אליו והמשכתי בשלי.הוא קלט את ההתנהגות הקרירה ונדלק ממנה.
"טופז תסדרי צלחות בארונות".פקד מנהל האירועים ושלח אותי לסדר צלחות.
לקחתי את הזמן וביצעתי את העבודה באיטיות,מביטה סביב,מברכת את הבאים ומתענגת על המבטים.
"שלום ילדה".בירך אותי יוסי.אחד המלצרים הותיקים שאיתם יותר הסתדרתי.הוא היה בחור נחמד ומצחיק,ותמיד היה לו אכפת."שלום מאמי".נפלתי באושר לחיבוקו התובעני.
שמעתי את מנהל האירועים קורא לליאור,ומכאן הבנתי שהוא הגיע.חיפשתי אותו במבטי וקלטתי שהוא מתקרב אליי."מה המצב?".שאל והתקרב לחבק אותי."ליאור בוא רגע".קרא רב המלצרים.ליאור התבאס,הסתובב והתרחק ממני.חייכתי לעצמי בלב וסידרתי את החולצה קולטת את המבטים הנעוצים בי.
"תתלבשו ובואו לשיחה".שיחרר אותנו להתלבש.
הייתי ראשונה בשירותים.ובצדק הייתי צריכה להחליף כמעט הכל.מג'ינס שחור רפוי מעט לטייטס שחורים צמודים.על החולצה שלי לבשתי את החולצה המכופתרת של המקום ועליהם את הסינר הכהה.אספתי חלק מהשיער ויצאתי ממהרת שלא אאחר.
כולם כבר ישבו,התיישבתי גם אני והקשבתי במשך 10 דקות למשפטים שנאמרים תמיד.
"טופז את עובדת בטאבון היום".שיבץ אותי רב המלצרים.מתאים לי-חשבתי וקמתי להביא כפפות אלסטיות ואת העזרים.ראיתי את מיכאל יושב בשקט וניגשתי אליו.
"יש לי שאלה".חייכתי."דברי".הקשיב."איך השיער שלי יותר יפה,רגיל או ככה חלק?".התעניינתי."לדעתי חלק,לא?".מלמל מיכאל."גם לדעתי".חייכתי ומשכתי אותו שיבוא לשבת לידי בטאבון.במשך כל קבלת הפנים הוא הגיע מדיי פעם ודיבר איתי,חייך או לפחות שלח קריצה.אחרי זמן מה,שמתי לב שמיכאל הפסיק להגיע בקרוב אליי-או לנסות לדבר איתי.עצם זה שהוא לא היה בסביבה גרם לי לאי-נוחות,ואפילו מצאתי את עצמי מדיי פעם מביטה סביב מחפשת אותו.הוא לא נראה לעין במשך זמן רב,ופשוט הנחתי שיש לו לחץ של עבודה.אבל כשהסטתי את מבטי אל עבר בחור גבוה שדרש בשלומי וקלטתי את מיכאל בזווית העין מפלרטטת עם מלצרית חדשה וגבוהה בעלת פני בובה מושלמים-אז התחלתי איפשהו להתעצבן.לא שהוא היה שייך לי,אבל המשחקים האלה הם מה שהפיחו בי חיים בתוך התוהו ובוהו שהייתי שרויה בו,הלימודים,הוריי,דקל שעוד לא חזר,ליאור שנהיה ידידותי לפתע ואחרי הכל כשרציתי מעט נחמה-ראיתי אותו עם מישהי אחרת.
אז נכון שהוא לא שייך לי,ונכון שגם אם היה שייך לא הייתי אוסרת עליו,אבל משהו בדיבורים שלו גרמו לי להאמין שאולי קיים בחור נאמן שלא יגע בבחורות אחרות כשיש לו מישהי בלב.אבל שוב-המציאות הכתה בי כמו ברק באדמה.
אין שום בעיה-הוקל לי וחזרתי לעבודה.עודדתי את חברו של מיכאל במבטים מצועפים שגרמו לו להתקרב מדיי פעם ולצחוק איתי.כשהסתיימה קבלת הפנים ראיתי את מיכאל מנסה לחבק אותי מאחורה."היי".מלמל לי באוזן."אני לא מדברת איתך".אמרתי בחיוך ערמומי ובאסרטיביות."מה,למה?".נבהל מיכאל."סתם כי בא לי".עניתי והתרחקתי משם מותירה אותו לבד עם מחשבותיו.
המשך הערב עבר נהדר,יוסי המלצר המתנועע-רקד בכל שיר טראנסי שהדי.ג'יי החליף במהירות מסחררת וכולנו הצטרפנו בצחוק מתגלגל אל יוסי שהיה להוט כל כך.
ליאור דיבר איתי כמה וכמה פעמים ותמיד דאג לחייך אליי בחביבות.
"אולי תגידי לי מה עשיתי?".שאל מיכאל בחוסר אונים כשישבנו לאכול לקראת סוף האירוע."אתה לא מתייחס אליי-זה לא מקובל עליי".חייכתי שוב בערמומיות.
"בטח שאני מתייחס".ניסה לשכנע אותי ומזג לי קולה קרה לתוך כוס פלסטיק.
התעלמתי ממנו בנעימות והמשכתי את העבודה.בדיוק אחרי שאמר את המשפט הזה יצאתי לכיוון הרחבה של האולם ונשענתי על אחד מקירות הזכוכית.מיכאל נראה ברקע מדבר שוב עם המלצרית שעשתה הסבה להיות ג'ירפה ולא מלצרית.עלאק מתייחס.מלמלתי לעצמי כשהבטתי ברב המלצרים החמוד ניגש אליי.נזכרתי בפעם האחרונה שהיה צמוד אליי כשהרקדנים רקדו בלהט על הבמה באירוע שעבר והצטמררתי מעונג.
"יש לי שאלה".החלטתי לשאול שוב והפעם גבר."כן?".חייך אליי."איך השיער שלי יותר יפה,חלק או רגיל?".חייכתי."יפה לך ככה,אלא אם את מתכוונת לאיך אני יותר נמשך אלייך".התבדח.חייכתי אליו ולקחתי את המשפט ברצינות-כי בכל צחוק יש מעט מהאמת.
המשכתי לדבר איתו על המצב בעבודה,על הלימודים שלי ואפילו עליו."אני כבר בגיל מופלג".ענה כששאלתי לגילו."אין לך יותר מ-25 לא?".התעניינתי."אני בן 25 וחצי".הודה והשפיל את מבטו."לא רואים עליך".שנינו צחקנו.
ראיתי את מיכאל מביט בי מרחוק ומחייך.החלטתי להתעלם,אבל כשראיתי אותו מתקרב אלינו ובידו מגש עם כוסות נעצתי בו מבט שגרם לו להפיל חלק מהכוסות."מיכאל תיזהר".גער בו רב המלצרים ושלח אותו להביא מטאטא.כולם היו המומים,ורק הצחוק שלי נשמע באפלה.רב המלצרים הסתובב אליי."מה מצחיק?".הוא שאל בחיוך ועיניו הפכו טובות שוב."הוא הפיל את הכוסות בגלל שהסתכלתי עליו".אמרתי נחנקת מהצחוק.
"טוב זה מהלחץ את כזאת יפה".החמיא לי הרב מלצרים,קרץ ונעלם.
"אז ככה את עושה לי?".שמעתי לפתע את קולו של מיכאל והסתובבתי אליו."מה אני עושה?".שיחקתי איתו."מתחילה עם בחורים מול הפנים שלי כדי לשגע אותי".פלרטט מיכאל."אתה גם עושה לי את זה".החזרתי לו."ככה את?,אין בעיה".ניסה להיות קשוח.
"סתם בצחוק נו מיכאל".יללתי בטרוניה שגרמה לו להסתובב ולחבק אותי חזק.
הוא המשיך לרחבה והתמקם בזמן שאני עזרתי לאחד המלצרים החדשים.קלטתי את מיכאל שוב מביט בי והפעם ער לשיחה הנעימה שלי עם המלצר החדש.ראיתי את מבטו המאוכזב וניגשתי אליו מיד."ככה את,רואה מה את עושה".מלמל באכזבה שנראתה לי אמיתית.
"די נו רק דיברתי איתו".עניתי משועשעת."אין בעיה גם אני יכול לשחק את המשחק שלך".קרץ לי."ומה תעשה?".הקנטתי אותו."ישגע אותך".ענה."לא כדאי לך אני אגרום לך לבכות".חיממתי את העניין ברשעות קלה."ומה תעשי?".מלמל מקניט אותי למרות שידעתי שהכל בצחוק."תראה".לכדתי את מבטו,פתחתי כפתור בחולצתי וניגשתי אל החבר הכי טוב שלו והתעלקתי עליו מעט.מיכאל הרים את ידו באוויר כאומר 'חכי ותראי'.חייכתי והייתי מאושרת-המשחקים המטומטמים האלה מילאו אותי,כל אחד ואחד מהמשפטים גרם לי לאושר כה רב.
האירוע היה בסופו,הנהג של ההסעה הגיע וקרא לכולנו לצאת לחנייה.נישקתי את ליאור ואת יוסי שניגשו לומר לי שלום והתפנתי לעלות להסעה,לשמחתי היה לי מבחר מקומות וכמובן שהתיישבתי מאחורה.לא הרבה אחרי עלו מיכאל וחברו הטוב שאיתו 'התחלתי'.
"אני רוצה לדבר איתך שנייה".אמר מיכאל בטון רציני שגרם לי לדאגה קלה."מה קרה?".נלחצתי."כלום הוא מבלבל את המוח".ענה חברו במקומו והתיישב לידי."נו זוז רגע תן לי לדבר איתה".התעצבן מיכאל.התחלתי לראות שזה רציני ונבהלתי."בואי רגע לידי".ביקש מיכאל והצביע על הספסל שלפני.קמתי בשתיקה ונכנסתי לכיסא שצמוד לחלון
"מה רצית?".קלטתי אותו כשהתמקם והניח את ראשו על כתפי."אל תכעסי עליי,את יודעת שאני רוצה רק אותך".המיס אותי במשפטים מוכרים."די נו תהיה רציני,מה רצית?".מלמלתי."אותך,כל מה שרציתי היה אותך".אמר שוב מביט בעיניי תוך כדי שראשו על ברכיי."סלחתי לך כבר".המשכתי את המשחק."אז תראי לי שסלחת לי".ליטף את ראשי וניסה לכופף אותי אליו."איך?".נמשכתי בלי לשים לב."את יודעת איך".מלמל ושוב בעדינות מנסה לקרב את ראשי לשלו ואת שפתיי אל שפתיו............

מדהים כמו תמיד 😊
תמשיכי

איזה מתוק מיכאל 🙄 מדהייייים.

מושלם...

חחחחחח מה הקטע שלה
מפלרטטת עם כל העולם וגם זה לא מספיק לה


המשךךך!!

אמרתי לך תתגובה שלי 😛

יאללה פנקי אותנו בהמשך יפה

אהבתי בטירוףף...הפרק הזה עשה לי צמרמורת אני גם עבדתי מזמן בגן אירועים
מעלה בי זיכרונות

תמשיכי יפה

וואו=]

המשך ( תודה על התגובות אוהבת אתכם)

."סלחתי לך כבר".המשכתי את המשחק."אז תראי לי שסלחת לי".ליטף את ראשי וניסה לכופף אותי אליו."איך?".נמשכתי בלי לשים לב."את יודעת איך".מלמל ושוב בעדינות מנסה לקרב את ראשי לשלו ואת שפתיי אל שפתיו............
המחשבות רצו לי מהר בראש.יש לי שתי אפשרויות,או לנשק אותו כמו שרצה או להתנגד.
עצם זה שרוב חבריו ישבו סביבנו( ונכון שלא הביטו עלינו אך בכל זאת זה הפריע) גרם לי למעט חולשה.אסור לי לנשק אותו כאן-חשבתי לעצמי והתרחקתי בעדינות ממנו.
"מה קרה?".נבהל מיכאל."כלום,אני לא צריכה להוכיח לך שום דבר ואמרנו שאני גם לא חייבת לך כלום-אז פשוט אין לי חשק".סיכמתי את העניין במתק שפתיים."לא חייבתי אותך".חייך אליי בהתנצלות והמשיך לנעוץ בי מבטים.
מיכאל עצם את עיניו ונדמה היה שהוא חושב.החלטתי שהייתי קרירה מעט וקשוחה קצת יותר מדיי לכן לפני שירד,וכשניגש לנשק את הלחי שלי לשלום הקדמתי אותו ונישקתי במהירות את שפתיו הקפוצות.מיכאל היה מעט בהלם מן המחווה העדינה אך מיד התעשת וירד מן ההסעה לקול צחוקי המתגלגל.
**
ביום המחרת היה לי כל כך קשה לקום לבית הספר,ישנתי 4 שעות וגם זה הרס אותי לגמרי,אך כששמעתי קול מוכר מן המטבח-התעוררתי בשנייה.
"בוקר טוב לכולם".שמעתי קול מוכר מן המטבח.האם זה דקל?!-הרהרתי בסוגייה ומיד לבשתי חלוק מסאטן."מה שלומך? איך היה הטיול?".שמעתי את אימי שואלת בקרירות מופגנת.מאז ה"תקרית" המבוימת שלנו היא התנהגה אליו בקרירות ובמעט רשעות.
"מצויין,הדוב יערות עוד לא קמה?".שמעתי את דקל שואל ועונה."תעיר אותה".ביקשה אימי וכבר שמעתי את צעדיו החזקים של דקל.רצתי לאמבטיה ונעלתי את עצמי בפנים.
מה הלחץ?-נדהמתי מעוצמת המהירות שלי ומצאתי את עצמי בודקת את פניי במראה.
הרגשתי את רגליי קפוצות מעט וסידרתי את השיער.שטפתי את פניי וליבי הלם-מה הסיפור שלי?.לא ידעתי מה קורה לי אבל כשפתחתי את הדלת-גיליתי שדקל כן ידע.
"מתרגשת לראות אותי?".מלמל בציניות והתנפל עליי בחיבוק."למה נראה לך?".החזרתי מהוססת ומרגישה שהוא חשף אותי לגמרי."כי נלחצת,רצת לאמבטיה,בכל הזמן שהיינו זוג לא התרגשת מהמראה שלך לידי".הסביר וריח הבושם שלו הציף את נחיריי.
"איך היה בחו"ל?".שאלתי והרהרתי בדבריו-יש משהו במה שאמר.מדוע התרגשתי?.
"היה מעולה,בואי אני אקפיץ אותך לבית הספר ואספר לך".הציע דקל."אולי אני אבריז היום?,נלך לטייל אני גם ככה עייפה".הצעתי הצעה יותר טובה."יש לך מקצועות חשובים היום?".חייך דקל."לא".עניתי בחיוך."אז תתלבשי-אני לוקח אותך לטייל".צחקק ויצא מן החדר מחכה לי מבחוץ.
הלב שלי דפק במהירות שלא מתאימה לבחורה רגועה שכמוני.פתחתי את הארון ובפעם הראשונה בהסטוריה של יציאות עם דקל-התלבטתי מה ללבוש.
הקור המקפיא של ינואר הכניס אותי למצברוח אופנתי.לבשתי סריג תכלת,צעיף תכלת וג'ינס בהיר.התאמתי מגף לבן ורצתי להתאפר."וואי לוקח לך מלא זמן".שמעתי את דקל מקטר מן העבר השני של הדלת.שמתי קו שחור מעל העפעף,סומק ומייק-אפ ופיזרתי את שיערי שהיה אסוף עם גומייה.
"אני מוכנה".אמרתי וראיתי את פניו של דקל נדהמים מעט מן המראה שלי."אני מרגיש כאילו לא ראיתי אותך שנה".מלמל וחיבק אותי מוביל אותי לרכב."אימי יצאה לפנייך נכון?".ווידאתי שאימי לא תראה שאני מבריזה."אל תדאגי".אמר דקל והרגשתי שהוא מדרדר אותי.אבל משום מה זה לא הפריע לי כמו העובדה שאני מתרגשת בכל פעם שהוא מחייך אליי או אוחז בידי.
הנסיעה הייתה ארוכה מהרגיל."לאן הולכים?".התפנקתי."פיקניק".מלמל דקל ועצר ליד מאפייה."חכי פה".הוסיף וניסה להפתיע אותי.כשדקל חזר לרכב הוא הביא איתו שקיות גדושות וניחוחות נפלאים מילאו את הרכב.
דקל המשיך בנסיעה,ואני הבטתי בחלון וחשבתי על מיכאל.
התיישבנו במדשאה רחבת יד שקרובה לחוף הים.השמש נעלמה ובמקומה הופיעו עננים לא מאיימים לכן הרגשנו חופשיים לפרוס את השמיכה הנעימה שדקל הוציא מהרכב.
"יש לנו הרבה להשלים".מלמל ונגס בקוראסון מלא בשוקולד."קודם אתה".חייכתי ושתיתי מן קרטון מיץ התפוזים שקנה."הכרתי בחורה מהממת".פתח וסיפר-וליבי התכווץ בקירבי.
"אהה..מאיפה היא?".גמגמתי."גרה בניו-יורק,אבל תבוא לארץ בעוד כמה שבועות".הסביר ונגס הפעם בבורקס גבינה שהעלה אדים."יא שמן כמה אתה אוכל".העפתי עליו כוס פלסטיק והרהרתי בבחורה המדהימה שהכיר."איך היא נראית?".שאלתי מבלי לדעת למה בכלל שאלתי."פצצה אמיתית,שיער שחור כהה,עור שחום ועיניים ירוקות".ענה
"אהה".מלמלתי מחשבת את סיכויי.
"ומה איתך?".הוסיף ושאל."הבחור הזה מהעבודה שלי-משגע לי את החיים".הגזמתי עם העובדות."מה הוא רוצה?".שאל דקל בקול גנגסטרי."אותי,ניסה לנשק אותי אתמול".עניתי."ואיך היה?".התעניין דקל."לא היה,לא הסכמתי".השפלתי את מבטי
"אני לא מאמין,את טופז מסרבת לנשיקה עם בחור שמטורף עלייך,הרי זה התסביך שלך את נמשכת לאנשים שנמשכים אלייך".צחקק דקל בהיסטריה וניסה להסביר לי את ה"תסביך" שלי.
כל כך רציתי לומר לו,שזה לא נכון,שברגע זה ממש אני מרגישה משיכה מטורפת אליו-אל דקל שלא ראיתי הרבה זמן,אפילו שהוא שטותי ומעצבן לפעמים באותו הרגע הרגשתי קליק שכזה בלב ולא הבנתי מה פירושו.
דקל קלט שאני לא צוחקת מהבדיחות שלו ושאני דיי מרוכזת בעצמי היום וניסה לדובב אותי."מה יש לך?".
לא ידעתי מה לענות."אני אגיד לך את האמת,פתאום חזרת ואני מרגישה כאילו חזרת לי ללב,אני לא יודעת למה זה ככה אבל זו הרגשה מוזרה".שמעתי את עצמי עונה בכנות.
דקל היה בהלם לכמה שניות."אולי זה בגלל שלא ראית אותי הרבה זמן?".שאל ובעצם ניסה לתרץ.לא הבנתי כל כך למה-אבל במחשבה שנייה אולי הוא לא רוצה לפתוח את הנושא שלנו מחדש?,אולי אני סתם מבולבלת מכל מה שקורה סביבי?,או שאולי אני באמת מרגישה משהו שדקל מנסה להדחיק?.
החלטתי לא לתת דרור לרגשותיי ואולי באמת אני מגזימה עם הגאות של ההתרגשות שלי
"נזוז הביתה?".ביקשתי כשסיימנו לאכול."כן".חייך דקל ותוך כדי הנהיגה ברכב סיפר לי על הסקס המטורף שעשה עם המדהימה ההיא.הרגשתי קנאה רובצת עליי.מעולם לא קינאתי לדקל אפילו כשבחורות רצו אותו,אז למה פתאום אני מקנאה?.
"את באה לחזרה היום?".קיבלתי לפתע הודעת טקסט לפלאפון מליאור."אני אבוא".תקתקתי במרץ וביקשתי מדקל להקפיץ אותי לזולה.
"תהני".מלמל דקל והוריד אותי ממש ליד הכניסה."תודה".עניתי וסגרתי את דלת הרכב.
הייתי כל כך מבולבלת שכשנכנסתי לזולה לא שמתי לב לתוספת החדשה.
"אני מקווה שלא אכפת לכם אבל הבאתי חבר שיראה אותנו היום".אמר ליאור והצביע על בחור שישב לידו.יישרתי אליו מבט והייתי בשוק.זה היה קובי.............

מושלם 🙄

מדהיים !! :]

מושלםםםםםםם 33>

ונאמ-- > מי זה קובי ? 😁
שכחתי..

3>